— 14/03/2023 , יום שלישי —
חזרנו אל זרועותיה האהובות של תאילנד, כמו שילד החוזר לאמא שלו לאחר ביקור לבד בג'ימבורי. לא משנה כמה נהנינו בסינגפור (או איפה שזה לא יהיה), תמיד כיף לחזור לתאילנד, כבר כאן ביומינו הראשון, חווינו 3 הבדלים מהותיים לטובת המדינה הכל כך נפלאה הזו: אוכל הרחוב הטעים שכאן, המחירים המשמעותית זולים שכאן והיחס האדיב של המקומיים אלינו (בעיקר לליה) חזר. סינגפור – עם כל אהבתי אליה, נופלת בשלושת הנושאים הללו מתאילנד.
אבל, רגע, לפני שנגיע לתאילנד, כדאי שנרשום מה היה לנו עוד בסינגפור, המדינה המרשימה ביותר במסע הזה, הבוקר החל רגיל ונורמלי, יצאתי הפעם עם יובל להליכה היומית ל-7/11, השעה הייתה כבר קצת אחרי 9:00 בבוקר והתחלנו להיכנס מעט ללחץ של זמן. קנינו את ארוחת הבוקר הרגילה מחנות הנוחות הזו, אני בהחלט הולך להתגעגע אליה, כבר הספקתי להכיר את המוכרים שם, בדרך חזרה, נכנסנו אל ה-Subway – שם אכלנו אתמול, קניתי 4 סנדביצ'ים שיהיה לנו לאכול במהלך היום הזה, בדרך עוד יובל נידנדה לי כי היא רוצה שנעצור בחנות המכולת במתחם של הקהילה היהודית (זה היה על הדרך) כדי לקנות שוקולית, בסופו של דבר נכנעתי לתחנוניה.
חזרנו לחדרים ושם ? כאוס. ליה צרחה את נשמתה, כנראה לא קמה על רגל ימין, מה גם שהיא עדיין לא מרגישה טוב, עייפה מאוד בימים האחרונים. בלחץ גדול של זמן, אירגנו את התיקים, ומיהרנו לעזוב את המלון, היינו חייבים כבר לצאת אל שדה התעופה, את ארוחת הבוקר, החבר'ה יאכלו בהמשך. עשינו צ'ק אאוט בקבלה, באמת ראוי לציין לטובה את צוות העובדים, קיבלנו שירות מצויין וזאת למרות כל חששותיי תחילה מהמקום (קיבל ציון נמוך ב-Booking), עם התיקים הכבדים, הצלחנו לסחוב עד תחנת הרכבת הקרובה ביותר אלינו, לא היה פשוט אבל עשינו את זה, נכנסנו לרכבת ועד לשדה התעופה, החלפנו 2 רכבות.
סינגפור השאירה לנו סוכרייה לפני העזיבה. לא סתם סוכרייה – את שדה התעופה צ'אנגי. חתיכת מתנת פרידה קיבלנו שם, שדה התעופה הטוב והיפה בעולם מוגדר המקום בפני רבים ורק כשביקרנו בו, ב-Jewel, הבנו למה
המקום משלב באופן מושלם, את חיי האורבניות עם הבטון והזכוכית וחיי הטבע עם הצמחייה והמים. מטורף, אין מילה אחרת מלתאר את זה. לאחר מכן עוד אמרתי לאפרת כי המפל המרשים הזה מזכיר לי קצת את המזרקה שלנו באולם שחקים בנתב"ג, תגובתה הייתה: "פחחחח", וכך אפרת, ביומינו האחרון כאן במדינה, תימצתה באופן מושלם את ההשוואה הבלתי נמנעת בין סינגפור לישראל.
נעמדנו דקות ארוכות שם ב-Jewel, מנסים לספוג כמה שיותר ממה שהמקום נותן לנו, לצערינו הטרמינל ממנו אנו יוצאים לבנגקוק, אינו קרוב לכאן, כך שאנחנו היינו צריכים כבר לעזוב, אבל המקום הזה שווה לפחות כמה שעות טובות של שהות כדי להפיק את המירב מכאן, נשמע קצת מצחיק, "זה כולה שדה תעופה" יהיו כאלו שיצקצקו בלשונם, אך ה"כולה שדה התעופה" הזה הוא דוגמא ומופת לארכיטקטובה ומלאכת מחשבת של איך דברים אמורים להיראות וכנראה יראו בעתיד בשאר המקומות בעולם.
עזבנו את ה-Jewel ותפסנו אוטובוס פנימי בשדה אל טרמינל 4, הטרמינל של חברות הלואו-קוסט, יש לנו טיסה לבנגקוק עם חברת אייר-אסיה שהיא פחות או יותר כמו איזיג'ט או ריאן-אייר של אירופה, למרות שזהו הטרמיל הפחות נחשב כאן בשדה, הוא עדיין מרשים ביופיו, עיצובו ובנוחות הבלתי מתפשרת שלו, עברנו תהליך צ'ק אין עצמי אל מול מכונות, כולל הדפסת המדבקות והדבקת על התיקים שהולכים אל בטן המטוס. תהליך האוטומציה לא נגמר כאן, כי גם בעמדות ה-Immigration עבדנו מול מחשב ולא אדם. כך סביר להניח שכך יראה שאר העולם ב-10 שנים הבאות, הכל אוטומטי. את אפרת עם ליה בדקו ידנית, כי ליה לא הגיע למצלמה בעצמה, אוקיי, עוד מעט גם את זה יפתרו. בבידוק הבטחוני זרקו לנו את בקבוק קרם ההגנה שלא חשבנו להכניס לתיק הגדול… לא כזה הפסד גדול, גם ככה קרם ההגנה הזה שרכשנו בסרי לנקה לא שווה הרבה, ראה העור הצרוב שלנו לאחר הביקור ב-Wild wild wet לפני כמה ימים. היינו גם צריכים לסיים ולאכול את היוגורטים שקניתי בבוקר מ-7/11 כי זה נחשב נוזל ואסור היה לנו להיכנס עם זה לאחר עמדות הבידוק. כך יצא שישבנו כמו מסכנים בצד, על הריצפה (סליחה – שטיח מקיר לקיר פה בטרמינל) מנשנשים יוגורטים כמו מסכנים…
נכנסנו לפנים השדה, היכן שחנויות הדיוטי פרי פוגשות את ההדר והפאר של אולמות הממתינים, זה נראה כאילו כל השדה הזה הוא לאנשי VIP שרכשו כרטיסים למחלקה ראשונה, מעניין יהיה לראות את הטרקלין של ה-VIP האמיתי, אבל כך זה נראה אולם הממתינים של פשוטי העם כמונו:
קנינו שם 2 כוסות קפה לאפרת ולי ובכך נפטרנו מאחרון הדולרים הסינגפוריים שהיו לנו. הילדים רצו שנבזבז את הכסף עליהם אך השתקתי אותם כשאמרתי להם: כשאתם תטיילו שנה שלמה בעולם עם ילדכם, תרשו לעצמכם לפנק אתכם לפני הילדים ברגעים מסויימים, כעת תהיו בשקט ותנו לנו – המבוגרים להינות קצת מהקפה.
המטוס הגיע ואנחנו היינו כבר עליו עם עוד כמה עשרות \ מאוד אנשים אחרים, הטיסה הזכירה יותר כמו נסיעה באוטובוס באוויר, וזה הרגיש כל כך שונה מהחוויה שבאנו ממנה בשדה התעופה, בסדר, מותר לחוות גם את זה. הטיסה עברה סביר, בסה"כ 2:40 שעות מסינגפור לבנגקוק, הוצאנו את הסנדביצ'ים שקניתי בבוקר ב-Subway ונישנשנו להנאתנו. הוצאתי את קבוצת הוואטסאפ של תאילנד מהארכיון (כדי שלא יציקו לי, הכנסתי אותה לארכיון עוד כשהיינו במונאר בהודו) ולאורך רוב הדרך, ריפרפתי על כמות ההודעות הבלתי נתפסת שנצברה בינתיים בקבוצה (כ-3,500 הודעות), הרוב הגדול היה Nonsence בשבילי, אבל מצאתי דווקא כמה דברים מעניינים כמו כרטיס SIM וכספומט מומלץ. מידיי פעם הצצתי בחלון לראות מה קורה שם בחוץ
נחתנו בשדה התעופה Don Muang שבבנגקוק בשעה 16:40 שעון תאילנד (שמאחר בשעה אחת את זה של סינגפור), זהו השדה המשני של העיר, לכאן מגיעים רוב טיסות הלואו קוסט, עברנו מהר ב-Immigration, הסדרנים העבירו אתנו לתור המהיר בגלל הילדים, אספנו מהר את המזוודות מהמסוע, הוצאתי גם 20K בהאט תאילנדי (עם עמלה של 220 בהאט) וביררתי גם לגביי כרטיס סים כאן, בעקבות הקריאה בקבוצת הוואטסאפ, החלטתי לא לקנות כרטיסי סים בשדה, אלא להמתין לכשנגיע ל-7/11 בעיר (איפה שזה לא יהיה), ביציאה משדה התעופה, רציתי לעצור מונית שתיקח אותנו אל ההוסטל שהזמנתי מבעוד מועד בבוקינג, ניגשתי לאחת מהמוניות, הנהגת שראתה את הכתובת אמרה שאינני צריך בכלל מונית, שזהו מרחק הליכה ברגל קצר. מכיוון שלא היה לי אינטרנט, וה-GPS לא עבד לי באותם רגעים, לא ידעתי עד כמה רחוק המקום, אז האמנתי לה, צעדנו לכיוון המקום שהיא הדריכה אותנו להגיע אליו, עלינו על גשר מעל כביש סואן, נעזרנו גם במקומיים, מקומית אחת עשתה את האקסטרא מייל כדי לעזור לנו, הלכה איתנו, ביררה בגוגל מפות, שאלה מקומיים אחרים, אפילו התקשרה למונית שתבוא לאסוף אותנו, היינו די בשוק מהאדיבות שלה, עם הזמן הצטרף עוד מקומי שידע אנגלית קצת טוב יותר וניסה גם הוא לעזור, והנה פה חטפנו (לטובה) את ההבדל הראשון בין המקום ממנו הגענו למקום בו אנו נמצאים כעת. בסופו של דבר החבר'ה מצאו לנו מונית, הבגאז' של הטויוטה הספיק להכניס רק את 2 התיקים הגדולים ועוד תיק אחד קטן. כל שאר הכבודה הלכה על הרגליים שלנו, כן זה היה צפוף לאללה, אך ידענו כי הנסיעה לא תיקח זמן רב, הודינו מאוד לחברים שעזרו לנו לתפוס את המונית ויצאנו לדרך הקצרה, כעבור מספר דקות לא רב הגענו להוסטל שלנו – Zleep63 (רק אללה יודע מהיכן הגרילו את השם הזה). הוצאנו את התיקים מהרכב ועשינו צ'ק אין (שזה אומר שהעובדת כאן בסה"כ דרשה את הכסף – 1,450 בהאט, לא התבצע כאן שום רישום). קיבלנו חדר ללא הרבה מרווח, אבל עם 6 מיטות שזה היה נחמד, בסה"כ מקום חמוד פה, לא פאר כמו שהתרגלנו לראות בסינגפור, מקום חביב וצנוע.
אפרת פתחה את הלפטופ בזמן שאני יצאתי עם עידו וליה החוצה לסיבוב ראשון באיזור, דניאל כבר יומיים שלא מרגישה טוב, ועכשיו זה נראה שגם יובל נדבקה ממנה (או מליה) והיו לה כאבי ראש. הלכנו לכיוון 7/11 הקרוב לביתנו, בסה"כ 4 דקות הליכה, מצאנו סניף גדול, ראיתי את המחירים של המוצרים והיה קשה להתרגל פתאום לקניה כל כך זולה. מילאנו שקית מכל טוב עם הדברים שאני כל כך אוהב בתאילנד, כמו הלחמניה הירוקה, חטיף האפונה ועוד, וכל זה תמורת 17 ש"ח. בסינגפור זה היה יותר כמו 17 דולר! בננה עולה כאן 20 אגורות כשבסינגפור זה כמעט 2.5 ש"ח. כן, הבדלים גדולים. רכשתי לעצמי כרטיס סים, ביקשתי לרכוש אחד כזה עם חבילת גלישה גדולה, הביאו לי 70GB לחודש ועוד שיחות מקומיות. התענוג הזה עלה – 350 בהאט. מעןלה, רציתי לקנות גם לאפרת, אך מעבר לצילום הדרכון, היו צריכים גם לצלם אותה. חזרנו, אני, עידו וליה לחדר, בדרך עוד קנינו 2 חטיפים מוזרים ב-20 בהאט. בחדר הילדים פירקו את תכולת שקית הקניות שזה עתה הבאנו מבחוץ. כשאפרת עשתה הפסקה מהעבודה שלה, יצאנו אני, היא וליה שוב פעם ל-7/11 הקרוב לכאן, הפעם אפרת קנתה את הסים שלה, קנינו גם לליה מברשת שיניים חדשה ומחוץ לחנות, בחניון הרכבים התיישבנו באחד מדוכני הרחוב לאכול ארוחת ערב, הזמנו אורז עם פרוסות חזיר ורוטב טעים, זה הגיע עם 2 מרקים נחמדים בצד (כמו מרק צח אשכנזי), אני טיפלתי בחזיר, אפרת באורז…
חזרנו הביתה, עידו כבר נרדם והבנות עדיין היו שקועות בטלפונים שלהן, כיבינו את האור ופרשנו כולנו לישון. יש לנו המון מה לעשות ולראות כאן בתאילנד והשעון כבר החל לתקתק היום.