— 04/09/2023 , יום שני —
עברנו היום לפארק הלאומי השני של באנף, עם הטירוף של אתמול לא הספיק לנו, אז קיבלנו טירוף נוסף' של היום. אנחנו ממש באמצע השיא של הטיול שלנו בהרי הרוקיס הקנדיים, ואין פשוט מילה אחרת מלתאר את זה כטירוף של עשייה, של נסיעות מרובות, ביקורים רבים, קצרים וארוכים, הולכים הרבה, צופים הרבה, מתפעלים הרבה, בחום ובקור. בקיצור, חוויות של טיול.
את היום הזה פתחנו בסביבות השעה 8:30, היינו מאוד מותשים מהיום הקודם, אפרת ואני התעוררנו בערך באותו הזמן, וגם עם עידו, הערנו את הבנות הגדולות והתחלנו להתארגן. הבעסה אולי הגדולה ביותר בחדר הזה שלנו היא שאין לנו פה קליטת אינטרנט, כך שעל הבוקר, הייתי צריך לצאת מהחדר וללכת לכיוון הפאב שנמצא כמה מטרים מאיתנו, לשבת בחוץ, בקור של הרוקיס הקנדיים בשעות הבוקר ולבדוק מיילים והודעות, ואיזה בעסה שדווקא היום מבין כל הימים, קיבלתי מבול של פניות בהן הייתי צריך לטפל… הודעתי לאפרת כי היא צריכה להתסדר עם כל האירגונים לבד והתחלתי לשבת על הנייד שלי, עונה למייל מייל, הודעת וואטסאפ אחת אחרי השניה. וואי, זה היה מבאס. יצאנו מהחדר באיחור רב, גם כי החלטנו לאכול את ארוחת הבוקר בחדר ולא ברכב עם סנדביצ'ים שוב. עשינו צ'ק-אאוט מהחדר והתחלנו את היום שלנו בנסיעה של כ-5 דקות בסה"כ אל Mistaya Canyon Trail Head, שזה לא אחר מאשר טרק נחמד, בסה"כ מדובר על הליכה של כ-300 מטרים מחניון הרכבים, אמנם מדובר הייתה בירידה (שלאחריה תגיעה עלייה בכיוון ההפוך), ובכל זאת שמענו תלונות מצד הבנות הגדולות. אפרת ואני שוחחנו על זה בימים האחרונים והסכמנו כי בשבילן, הטיול הזה הסתיים ברגע שעלינו על המטוס מטוקיו אל ונקובר. אנחנו התחלנו ללכת ביער
וכעבור באמת 300 מטרים הגענו אל הגשר המפורסם של הטרק, גשר הבנוי מעל הקניון שנחצב באופן טבעי על ידי המים לאורך כמה מיליוני השנים האחרונות
אמנם ניתן להמשיך וללכת לאורכו של הטרק שמסתיים כ-26 ק"מ מכאן, אנחנו החלטנו כמובן לחזור בחזרה אל הרכב שלנו, הספיק לנו להפעם.
נקודת העצירה הבאה שלנו הייתה אותה נקודה בה עצרנו אני, אפרת וליה אתמול, בדרכינו אל אגם לואיז – Waterfowl Lake, מקום יפה, לא יכולנו להישאר אליו אדישים, אז כמובן ששלפנו את הנייד והצטלמנו שוב, הפעם גם עם הבנות הגדולות
המשכנו הלאה בנסיעה, גוגל מפות הראה לנו את המקום הבא: Peyto Lake Upper Viewpoint, מכיוון שלא הייתה לנו קליטת אינטרנט, לא יכולתי לדעת דבר על המקום הזה (כמו שאר המקומות), מלבד ה-pin point שהכנסתי למפות לפני אי אלו כמה חודשים טובים. כשהגענו אל החניון, ראינו כי הוא היה מפוצץ ברכבים, אוו… זה חייב להיות שווה חשבנו לעצמינו, לצערינו דניאל ויובל לא רצו להמשיך, אלא להישאר ברכב, אוקיי, הלכנו בלעדיהן בשביל המטפס למעלה כמה מאות מטרים. כפי שכתבתי, לא ידענו למה לצפות וגם בגלל שלא הייתה לנו ציפייה, כך חטפנו את אלמנט ההפתעה לטובה לפנים. איזה מקום מדהים זה היה, נקודת תצפית מרשימה מעל אגם עם מי טורקיז וקרחון גדול לצידו. וואו… גם הראות הלא כל כך טובה, לא איפשרו לנו להתאכזב מהמקום הזה.
כשאני מסתכל כעת על התמונות מהמצלמה, אני רואה כמה עוול נעשה כאן, המקום במציאות יפה פי כמה וכמה ממה שהמצלמה מסוגלת להעביר, אבל בכל אופן, עדיף להראות פה גם משהו מצולם מאשר תיאורים חסרי תועלת שלי כאן בבלוג
הסתובבנו שם כמה דקות, היה שם למעלה קר, קר מאוד, הייתי מעריך שהטמפרטורות הגיעו לסביבות 6-7 מעלות (אם בחניון הרכבים המד ברכב הראה על 8), בדיוק בזמן הזה ליה הודיעה לנו חגיגית כי היא צריכה לשירותים, בהתחלה זה היה 2, אח"כ התחלף ל-1 (מזל…) לקחנו אותה לעשות בין העצים וחזרנו לראות את התמונה הפאנורמית המטורפת הזו.
חזרנו בחזרה לרכב שלנו, הנענו אותו והמשכנו הלאה בנסיעה, היעד הבא שלנו היה אגם Bow שנמצא לא הרחק מהמקום שלנו, אז כעבור כמה דקות של נסיעה, נכנסנו אל חניון הרכבים של המקום, ליד איזשהו לודג' של פלצנים.
הטמפרטורות המשיכו להיות נמוכות והיה מאוד מאוד קר שם באגם, מזל שהתלבשנו לפני כן בהתאם, אחרים, מממ…טוב… התלבשו מעט פחות:
דניאל דילגה שם מעל סלעים בזהירות כדי לא ליפול למים, ליה גם כן רצתה לקפוץ, אך זה היה מסוכן יותר, בשלב מסוייים אפרת חטפה עליה קריז כשהיא רצתה להמשיך הלאה ואפרת סירבה (בצדק), הילדה לא קיבלה את זה יפה והחלה לצרוח. הצלחנו להרגיע אותה רק כאשר הראנו לה חתן וכלה עומדים לצד האגם ועוברים את הטקס במלואו. מצאו להם זמן לעשות את זה, הכלה, בשמלה דקה בטח היום כבר מקוררת עם דלקת ריאות…
אנחנו עזבנו את הטקס לפני סיומו, פשוט כי היה לנו קר מידיי, אפרת עם ליה על ידיה הלכה כל הדרך בחזרה אלינו, אפילו אם זה מצריך מאיתה ללכת קצת במים הקפואים
עוד תמונה אחת אחרונה ואנחנו מתחפפים מכאן, מקום קסום וקר.
זהו, מכאן אנחנו נסענו אל העיירה Lake Louise כששם החנינו את הרכב בחנייה של מרכז המבקרים: Lake Louise Visitor Centre, זהו המקום אליו רציתי להגיע כדי לברר כמה פרטים לוגיסטיים על האיזור ועל הטיול שלנו למחר (אליו הזמנתי את השאטלים), בתמונות הבאות, מרכז המבקרים מבחוץ ומבפנים:
אוקיי, השגנו את מבוקשינו, חזרנו לרכב לקחת את שאר הילדים בדרך אל הסופרמרקט במתחם (את החוויה הזו, הם כמובן לא יפספסו), נכסנו פנימה, אפרת ואני חיפשנו מצרכים להיום בערב ולמחר, הילדים חיפשו דרכים יצירתיות לעשוק אותנו עם חטיפים ודברי מתיקה.
בדרך חזרה, תיכננתי עוד לעצור בכמה מקומות על הדרך, אבל טעיתי בפניה, ונכנסתי לכביש הראשי (כביש מספר 1) ובמקום לצדדי, כך מצאנו את עצמינו נוסעים אל העיירה באנף ב-Highway, טוב, החלטתי לא לנסות ולהסתובב, גם ככה היו לנו יומיים מאוד עמוסים, וגם ככה הצטברה לנו עבודה רבה, וכתיבה בבלוג (הרי לא היה לנו אינטרנט במוטל האחרון), והילדים כבר שבעו מהטיולים של המבוגרים, אז העדפנו להגיע כמה שיותר מהר הביתה. כעבור כחצי שעה של נסיעה, נכנסנו אל העיירה Banff, רק בשביל לתדלק את הרכב ולצאת. משם עוד כ-14 דקות נסיעה עד שהגענו אל המקום בו אנחנו ישנים, עיירה קטנה ונידחת בשם: Harvie Heights, מצאנו מהר יחסית את המקום ואת הדירה שלנו שהזמנו ב-AirBNB. החנינו את הרכב בזמן שהשמש עמדה ללכת לישון
יש לנו פה בית גדול יחסית, ברמה גבוהה, מזכיר במעט את הבית שלנו בהינטון. הילדים הלכו להתקלח, בזמן שאפרת פתחה את הלפטופ שלה והחלה לעבוד ואני הייתי אמון תחילה על ארוחת הערב.
בזמן שאפרת ואני עבדנו על המחשבים שלנו בקומת הקרקע, הילדים הלכו לראות טלביזיה בקומת המגורים, בחדרים שלהם. עד שהגענו אליהם וסגרנו להם את הבסטה. זהו צריך ללכת לישון, מחר יום חדש, וסביר להניח שיהיה עמוס בכל טוב גם כן.
— 05/09/2023 , יום שלישי —
וואו, איזה יום של טירוף היה לנו היום, נעזוב את זה שהיום יצא לנו לבקר בשני המקומות המפורסמים והמתויירים ביותר בכל הרוקיס הקנדיים (אגם לואיז ואגם מוריין), אלא שהיום חטפנו אגרוף לבטן. ממש ממש חזק. החדשות העצובות הגיעו אלינו מהארץ איך שהתעוררנו היום בבוקר.
זה היה בסביבות השעה 7:00, לאחר ציחצוח שינים, שטיפת פנים והכנת קפה, פתחתי את הוואטסאפ שלי וקיבלתי הודעה מחברתינו משכבר הימים בקבוצה של פאי – עטר, כי אמיר – בעלה של רחלי ואבא של קורן נפטר אתמול מהתקף לב. וואו. זה הכה בי ובאפרת בתדהמה. היינו שכנים למשך כמה שבועות בפאי לאמון לפני כחודשיים בערך. כולנו היינו חלק מהקיבוץ הישראלי במקום. כולם הכירו את כולם, כולם נפגשו עם כולם, והטרגדיה הזו זה משהו בלתי נתפס ממש.
הערנו את עידו וליה, לי היו כמה שיחות דחופות הקשורות לעבודה, אפרת בינתיים הכינה סנדביצ'ים לטיול היומי שלנו, אנחנו יצאנו בסביבות השעה 8:15 בבוקר, הנסיעה הייתה לכיוון Emerald Lake עליו שמעתי המלצות מבעוד מועד, נסיעה של כשעה ורבע בסה"כ, מיהרנו כי רצינו להגיע לשם לפני השעה 10:00, אז יתחיל להיות קשה למצוא מקום פנוי בחנייה. בדרך לשם עשינו הפסקה קצרה לצד הדרך, לסדר לליה את החגורה, על הדרך תפסתי את המצלמה של הנייד והנצחתי את ה-Rest Area הזה בבלוג שלנו:
רוב הדרך, אפרת ואני שוחחנו על אמיר ורחלי ועל התקופה המשותפת שלנו בפאי, אלו רגשות שנכנסות עמוק ללב, גם כשאתה נמצא במקום היפה ביותר בעולם. הגענו קצת לפני השעה 10:00 אל אגם האמרלד, החדשות הטובות היו שמצאנו יחסית בקלות מקום חנייה, החדשות הרעות שמזג האוויר היה מעאפן, ירד גשם כל הזמן, ואנחנו לא בדיוק היינו מאורגנים לגשם – אין לנו מעילי גשם ולא מטריות, אבל זה לא מנע מאיתנו לצאת מהרכב ולטייל בסביבת האגם שגם בתנאי תאורה ירודים היה מרשים
חצינו את הגשר והסתובבנו מעט במקום, ישנו כאן ריזורט יוקרתי, אליו רוב המטיילים נכנסו לבית הקפה שלו להתחמם מעט מהקור ששרר בחוץ. אנחנו היינו מעט לחוצים על עידו שהשארנו לבד ברכב (הוא לא רצה לצאת החוצה במזג אוויר כזה), אז חזרנו בחזרה
לאורך הדרך חזרה אפרת ואני חששנו כי מזג האוויר הזה ימשיך איתנו לאורך כל היום, בסה"כ האגם הזה מאוד יפה, ואני משוכנע שהוא יפיל לנו את הלסת כשבחוץ יהיו שמיים כחולים עם מעט עננים גבוהים ולבנים.
הנענו את הרכב ויצאנו מהחניון, הנקודה הבאה בגוגל מפות הצביעה על Natural Bridge Lower Falls, שהיא נמצאת בסה"כ כמה דקות נסיעה מהאגם, תחילה לא כל כך הבנתי מה זה המקום הזה, עוד גשר ? עוד מפל ? יצאנו מהרכב אפרת, ליה ואני, הגשם בחוץ רק הלך והתחזק, וכעת זה ממש גשם גשם, כשהתהלכתי על גשר אחר החוצה את הנהר – צופה במונומנט על שמו קרוי המקום, הבנתי את הפואנטה, מדובר על גוש סלע גדול שלאורך הזמן, המים של הנהר חילחלו לתוכו ויצרו מעבר, הסלע כיום נראה כמו גשר טבעי
באופן די ברור, לא נשארנו שם זמן רב, וגם היינו היחידים שהסתובבנו שם. ביום שימשי, אני משוכנע כי המקום היה מפוצץ במטיילים אחרים.
חזרנו לרכב רטובים כולנו, המשכנו בנסיעה, לכיוון העיירה Lake Louise, עם ההתקדמות, הגשם הלך ונחלש בכשהתקרבנו אל העיירה, היה מעונן וקודר, אך ללא גשם. יעדינו הבא היה Morant's Curve שנמצא לא הרחק ממרכז המבקרים של העיירה, מקום חביב לצד הדרך עם נוף סביר בהחלט (ביחס לאיזור הוא מוגדר כסביר, ביחס לארץ שלנו הוא מדהים)
המשכנו לנסוע, הפעם כ-20 דקות נסיעה על כביש 1A שהוא מקביל לכביש 1 – כביש צדדי עם לא מעט נקודות עצירה יפות, אחת מהנקודות נמצאת כאן וכלל לא רשומה בגוגל מפות וחבל שכך.
זוהי הנקדוה הראשונה והיחידה במסע שלנו עד כה שגרמה לי להוציא את המצלמה ולצלם תמונה של 360 מעלות. כן, עד כדי כך המקום הרשים אותי (התמונה שוקלת מעל ל-11 מגה, כך שצריך להמתין עד שהיא תעלה וניתן להקיש עליה להגדלה):
המשכנו אח"כ אל נקודה אחרת (Castle Cliff Viewpoint) שהיא כן מופיעה בגוגל מפות, אך התצפית משם על המצוק פחות הרשימה אותנו. אנחנו הגענו אל היעד הבא שלנו, קצת דיגדג לנו להזיז את הישבן ולחלץ עצמות מהישיבה ברכב כל הזמן, אז החנינו את הרכב בחניון של הטרק אל מפלי סילברטון (Silverton Falls) שאח"כ ממשיך אל אגם Rockbound (אליו לא המשכנו)
לא מדובר כאן במפלים מאוד מרשימים, בטח לא כמו אלו שראינו בימים האחרונים כאן ברוקיס. העמסתי את ליה על מנשא הגב ויצאנו לדרך, בדובר בסה"כ ב-900 מטרים של הליכה מחניון הרכבים עד למפל, את שני השליש הראשונים של הטרק הלכנו במישור לאורך נחל חמוד, משם החלה עלייה אינטנסיבית, לא ארוכה מאוד אבל עיקשת בעלייתה. הגענו אל המפל:
לידינו ישב בחורצ'יק שצייר את המקום, לנו היה די קריר, השמש נעלמה מאחורי העננים והחלה לנשוב רוח קרירה. לא נשארנו שם זמן רב, קצת מנוחה, קצת צילומים ויאללה, יורדים למטה. מה גם שדי מיהרתי לחזור לרכב שלנו כדי להתחיל לזוז לקראת המנה העיקרית שלנו להיום שאמורה להתחיל ב-13:00 (עוד כחצי שעה מעכשיו). אז כך באמת היה, חזרנו לרכב ומשם המשכנו ישירות אל אתר הסקי – Lake Louise Ski Resort & Summer Gondola, הגענו לשם מעט לאחר השעה 13:00, אבל רגע, מה לנו ולפעילות סקי ? הסקי הוא בחורף, כאן ועכשיו המקום משמש כחניון רכבים גדול לכל אלו שהזמינו הסעות אל 2 האגמים המפורסמים כאן. בגשם שוטף, הלכנו אל הביתן של עובדי Parks Canada, הראתי את ההזמנה שלנו, הבחורה שם הביאה לי כרטיס שלהם עם שם המשפחה ו-4 אנשים. עלינו מיד אל האוטובוס שלקח אותנו אל אגם לואיז בו היינו כבר שלשום. ירדנו שם בחניון ושוב עשינו את הדרך הקצרה במעלה השביל אל האגם אולי המפורסם ביותר במדינה.
מימיו של האגם כרגיל היו שקטים ובצבע טורקיז משגע, לדעתי הראות היום הייתה צלולה יותר מאשר לפני יומיים, גם עכשיו ביקרו במקום המוני מטיילים, ואנחנו ניסינו למצוא את הנקודות בהם לא נמצא אנשים אחרים בפריים של התמונות. לא פשוט אבל מסתדרים. ואפילו גם ביקשנו מאחרים שיצלמו את כולנו במקום. אני פחות אוהב את האופציה הזו מכיוון שבד"כ הם מצלמים לא לשביעות רצוני (כן, יש לי סטנדרטים), אלו הן 2 תמונות יחסית סבירות:
אפרת רצתה כבר ללכת מכאן ולהמשיך אל האגם השני הכלול במחיר כרטיסי האוטובוס, אני לא סירבתי, כשהחל לטפטף, הלכנו בחזרה אל חניון האטובוסים, הגענו בדיוק כשהאוטובוס התמלא, היו לו 2 מקומות פנויים ואנחנו היינו כאמור 4. בעסה. המתנו כ-20 דקות לאוטובוס הבא. בינתיים אני ועידו הלכנו להתפנות בשירותים. הנסיעה אל אגם מוריין (Moraine Lake) לקחה גם היא משהו כמו 15 דקות, בנסיעה איטית של הנהגת. הלכנו לאגם ועינינו נפערו. וואו, איזה צבע של מים מדהים ! מיד רצנו אל נקודת התצפית העליונה, שנמצאת על ערימת סלעים – Moraine Lake Rockpile Trail, כדי לחזות בפלא צבע המים הזה:
כן, ליה נרדמה כבר באוטובוס, כך שיצא לנו לסחוב אותה ישנה על ידינו לאורך כל העליה למעלה, אבל זה ממש לא הזיז לנו כשראינו את האגם המדהים הזה מלמעלה, באותם רגעים כשהגענו אל המקום, לא ירד גשם והיה בכיף אפשר להסתובב שם ולצלם כאוות נפשינו, ובהחלט צילמנו, זוהי משימה מאוד קשה לבחור את התמונות המוצלחות לבלוג, כי כל אחת שמצלמים כאן מוצלחת יותר מהשנייה
עשינו בכל פעם החלפות עם ליה, כשרציתי לצלם, העברתי את הילדה לידיה של אמה, וכשאמה רצתה קצת מנוחה לידיים שלה, היא העבירה אותה אליי. זה היה די אטרף, כי אנחנו גם מאוד הזדרזנו להסתובב שם, זה לא היה בנחת, מאוד חששנו כי הגשם יחזור לכאן ויטרוף לנו את הקלפים
טיפסנו עד לקצה של המצוק, מכל זווית האגם נראה פצצה, וזויות שונות מוציאות גם גוונים שונים של המים
ואכן, לאחר 10-15 דקות של שיכרון חושים, הגשם החל לרדת, בהתחלה בטיפטופים, ואח"כ חזק יותר ויותר. בשלב מסויים כבר חזרנו על עקבותינו, בעאסה, כי ממש לא הרגשנו מיצוי של המקום. ועוד לחשוב כי אם היינו תופסים את האוטובוס עם 2 המקומות הפנויים, היינו זוכים לעוד 20 דקות של חסד כאן במקום. טוב, נו, בואו נסתכל לפחות על הזמן המדהים שהיה לנו כאן במקום על הזמן שפיספסנו אילולא… ירדנו בחזרה אל מתחם האוטובוסים, נעמדנו בתור מאוד ארוך והמתנו כמו כולם לאוטובוס שיגיע כבר, בחוץ הגשם לא הפסיק לרדת, במקרה נעמדנו אחרי 3 בחורות מבוגרות שמיד לקחו את ליה ועידו תחת המטריות שלהן, התחלנו לשוחח איתן, מסתבר כי הן 3 אחיות, הייתי מעריך בסביבות גילאי ה-50 – 60 שלהן, הן נולדו וגדלו בדרום אפריקה וכיום אחת נשארה שם, כשהשניה והשלישית עברו לארה"ב וקנדה בהתאמה. אחת לכמה שנים הן נפגשות והפעם תפסנו אותן באיחוד מקסים, איזה סיפור יפה זה היה, אנחנו שוחחנו עוד ועוד, ולא שמנו לב כמעט לאיחור האופנתי של האוטובוסים שלא רצו להגיע. אז האוטובוס הגיע, היה חשש שמא לא נוכל להיכנס כולנו אל האוטובוס, כי היינו בדיוק על הקשקש מבחינת מספר המקומות ברכב לעומת כמות האנשים שעמדו לפנינו בתור, ובמעשה אצילי הן הציעו לנו לעקוף אותן ולהיכנס לאוטובוס במידה ורק לקבוצה אחת מאיתנו יהיה מקום להיכנס. ומה קרה ? בדיוק לאחר שנכנסנו לאוטובוס, הנהג הודיע כי נגמרו המקומות, מי היה מאמין, כמובן שהודינו לאחיות המקסימות הללו מכל הלב על הג'סטה שעשו לנו, בגדול אילולא עידו שהיה גמור וליה שהיתה על ידיי, לא הייתי מסכים לעקוף אותן. חזרנו אל חניון הרכבים בפארק הסקי – היכן שהשארנו את הרכב שלנו ומשם נסענו אל חניון הרכבים האחר בעיירה, זה המוכר לנו כבר – ליד מרכז המבקרים של העיירה לייק לואיז.
אפרת וליה הלכו לשירותים הציבוריים במתחם בזמן שאני ועידו נכנסנו אל הסופרמרקט הקבוע שלנו כבר יש לאמר שם במתחם, קנינו את המצרכים הקבועים והבסיסיים שלנו – חלב, ביצים, לחם, עגבניות, מלפפונים, קוטג'… הילדים כמובן שהוסיפו סוכריות חמוצות מגעילות. טוב נו, הבטחנו להם כל היום כאשר הם קיטרו כשלקחנו אותם לשטויות שלנו כמו טרקים למפלים, נקודות תצפית ואגמים… ממול נכנסנו אל מאפייה חמודה, שם אפרת קנתה לעצמה קיש חביב ועוגות קטנות כאלו, שיהיה לנו לקינוח. חזרנו בחזרה אל הרכב שלנו, כשהגשם פסק, הנוף של ההרים נראה הפעם בשיא עוצמתו
זהו פחות או יותר, מכאן אנחנו המשכנו בנסיעה ישירה על הכביש המהיר (מספר 1) לכיוון מקום הלינה שלנו – Harvie Heights, הנסיעה לשם לקחה לנו משהו כמו 45 דקות. כאן בבית קצת שוחחנו עם דניאל ויובל שנשארו בבית כל היום, אני הכנתי ארוחת ערב, ואח"כ התיישבנו על המחשבים שלנו לעבודה וכתיבה בבלוג. היום הזה היה מאוד מתיש הוא כלל בתוכו כאמור ביקור בשני היילייטים, ונפשית הוא די רוקן אותנו, בזמן שאנחנו צופים בפלאי הנופים שיש לרוקיז להציע, המחשבות שלנו כל הזמן התרוצצו אל העבר, אל השיחות שלנו עם אמיר, אל הצחוקים, אל הטיולים המשותפים, אל ארוחות ימי שישי ועוד… צובט לנו בלב על האובדן והטרגדיה, כאן במקום המקסים הזה. הנה תמונה שהעלתי כאן בעבר באותו ערב שיצאנו ביחד אנחנו עם עטר ואופיר ה-Blue Ox ופגשנו שם את אורן ומיכל עם אמיר ורחלי, זה היה לפני חודש ו-3 שבועות בדיוק:
