— 15/07/2023 , יום שבת —
זהו כבר יום שני ברציפות שאנחנו יוצאים מהבית ומטיילים, שיא רצף חדש בסבב ב' שלנו בפאי. זה אומר שגם היום בקושי עבדתי, ועד שלא אסיים את ההקלטות לא אוכל להתחיל באמת לטייל. היום התברר לנו כי הקייטנה של הילדים מסתיימת בסופ"ש הבא, שזה אומר שיש להם עוד 4 מפגשים בסה"כ בקייטנה, ואנחנו לא ניצלנו אפילו יום אחד לטיולים בזמן שהם שם – רק עבודה, זה מבאס לאללה לחשוב על זה, על כן אנחנו חייבים לסגור את פינת העבודה כמה שיותר מהר כדי שנוכל כבר לצאת לטייל ולנצל את החופש שיש לנו כשהילדים בקייטנה.
התעוררתי היום מוקדם, מאוד מוקדם, כבר ב-5:50 הייתי על הרגליים, פתחתי מחשב והתעסקתי בעניינים נוספים הקשורים לעבודה, עם הזמן הילדים התעוררו ואפרת יצאה גם היא מהחדר, הכנתי ארוחת בוקר לכולם, כמעט אף אחד לא אכל אותה מלבדי, יובל היום ישנה אצל חברה שלה – יהלי כך שאת זיו פניה ראינו רק בצהריים. בינתיים האוטוסטרדה החלה, חברות של הבנות הגיעו לבית שלנו, ומיד אח"כ הן הלכו לבית שלהן. עידו הלך לחבר שלו קורן לשעות אחרונות של "ביחד", היום הם עוזבים את פאי, בדרכם הלאה אל צ'יאנג מאי ואח"כ יתקפלו כנראה לארץ. עידו התבאס לאללה מהמפגש האחרון עם חברו הטוב. אבל אנחנו כל הזמן מנסים לפמפם לילדים שפרידות הן חלק מהמסע.
לא באמת ידענו מה לעשות היום, הייתה מחשבה לנסוע לשוק יום שבת בדאצ'ה, למרות שאפרת ואני כל כך לא רצינו בכך, בשלב מסויים אפרת סגרה עם קטי שהם יבואו אלינו וכנראה נמשיך לגשר הבמבוק. בזמן הזה אני נסעתי אל פאי, כדי להשיג שמפו מיוחד ומסרק נגד כינים (כן, הכינה נחמה הגיעה לביקור בקייטנה שלהם), נסעתי אל בית המרקחת שמצאתי בגוגל מפות , שם מצאתי את מבוקשי, לאחר מכן קפצתי לסניף ה-7/11 שמעבר לכביש (הסניף הקבוע הקרוב לביתנו), קניתי שם מצרכים לבית שלנו, יש כאן מחסור חמור בחלב בכל האיזור כבר כמה ימים, הסופרים פשוט חסרים בחלב משום מה. מידיי פעם אני מוצא פירורים של בקבוקי חלב של חצי ליטר, במצבינו, אני לוקח כל מה שאני מוצא.
חזרתי הביתה, הבית עדיין היה אוטוסטרדה של ילדים נכנסים ויוצאים, אני ניצלתי את ההזדמנות כשראיתי כי קטי ורועי עדיין לא הגיעו והתחלתי לעבוד ולהכין את הפרק האחרון בקורס. הלך דווקא לא רע. באמצע קטי ורועי הגיעו, זה לא עצר אותי מלהמשיך ולהטמיע את המערכת החדשה שבניתי (במסגרת הפרק), בשלב מסויים אפרת הודיעה לי כי עליי לנסוע שוב פעם אל העיירה, מה קרה ? יש מישהי שנפטרת מאיזה אוברול שלה ואפרת רצתה אותו אליה, טוב, אז נסעתי שוב והלכתי להביא את הבגד מאותה צעירה ישראלית שמתגוררת במרכז איזור הישראלים הצעירים אחרי צבא כאן בפאי. גסט האוסים צפופים וזולים, עם הרבה נותני שירותים בסמטאות צרות, הייתי יכול לראות את עצמי גר כאן כשהייתי בגילאים שלהם.
בחזרה הביתה עם הבגד, אפרת מיהרה למדוד אותו, ואני הייתי בדרכי אל הבריכה, שם נמצאת ליה במים עם הבנות של רועי וקטי, רועי היה שם על תקן של השומר-מציל תוך שהוא מקשקש עם אופיר השכן. בבית היו אפרת, קטי ועטר מתקשקשות בעצמן, צילמתי את אפרת עם האוברול החדש שלה ומיהרתי לבריכה להחליף את רועי בשמירה על הקטנה
חזרנו הביתה כי לליה היה פיפי, הוחלט כי לא חוזרים לבריכה, אנחנו נוסעים לגשר הבמבוק, קצת הייתי סקפטי כי השעה הייתה כבר 14:30 ולא ידעתי מתי העסק שם נסגר, אבל בכל זאת יצאנו כולנו אל אטרקציה התיירותית להיום, זה היה לא פשוט להוציא את הבנות מההתנחלות שלהן בחדר. הנסיעה אל גשר הבמבוק לקחה כ-20 דקות מהבית שלנו, בשפה המקומית המקום נקרא: Kho Ku So Bamboo Bridge. כל הדרך נסענו אחרי הרכב של קטי ורועי, והגענו ביחד לחנייה. שילמנו 30 בהאט למבוגר ועוד 10 מבהאט לילד דמי כניסה והתחלנו להתפעל מהנופים המרשימים
עצרנו בבית קפה קטן, ליה הייתה על הידיים שלנו לאורך ההליכה (היא נרדמה באוטו), מצאנו לעצמנו פינה נחמדה והזמנו שייקים לכולם
למרות שהעובדת שגתה בשייקים שלנו, בסוף יצאנו מרוצים (היא הכינה לחלקינו חדשים), אני קיבלתי שייק קוקוס נהדר. ליה התעוררה ואנחנו יכולנו להמשיך בסיבוב שלנו על גשר הבמבוק. נכון, היינו כאן כבר לפני כחודש וחצי, אז המקום היה יבש יחסית, עדיין לא נכנסנו לתקופת הגשמים, אבל היום הסיפור היה אחר, רוב בריכות האורז היו כבר מוצפות במים ואנחנו התפעלנו מהירוק של המקום
כפי שניתן לראות, קשה כאן לבחור איזו תמונה להעלות לבלוג, אז החלטתי להעלות גם את אלו שאני מתלבט עבורן. באמצע ההליכה עצרנו ללכת על קביים מבמבוק, מקומי אחד שכבר פגשנו בסיבוב הקודם, הביא לנו קשת וחיצים כדי שנקלע למטרה, 20 בהאט ל-4 חיצים. קטי ורועי לקחו להם 4 חיצים, ואח"כ גם אנחנו. יופי, הילדים קיבלו קצת בוסט ואנחנו המשכנו בדרכינו.
בקצה ההליכה, הגענו למקדש חביב, אך לא יותר מחביב, היינו שם כמה דקות עד שהתחלנו לחזור, אני זוכר כי שם בנקודת העצירה לקראת הסוף, בפעם שעברה עצרתי עם בועז שהסביר לי על נפלאות יפן והאונסנים למיניהם. היום זה היה כבר עם רועי בעיקר מקשקשים על כל מיני…חזרנו בחזרה לכיוון היציאה, בשלב מסויים הילדות עצרו כדי להתנדנד בנדנדות של המקום, אני עליתי למעלה כדי לצלם את האיזור
כולנו הרגשנו כבר רעב, מאז שעות הבוקר לא באמת אכלנו. החלטנו לנסוע ביחד אל ה-Walking Street לאכול שם ארוחת ערב, השעה הייתה כבר לקראת 17:00 וזו הייתה הזדמנות טובה להתחיל לזוז, קטי ורועי עשו את הדוקטורט שלהם בארוחות ערב ב-Walking Street מידיי יום ביומו הם אוכלים כאן, כך שהם מכירים טוב מאוד היכן לאכול, והיכן לא. החנינו את הרכבים לאורך הכביש בו תמיד מחנים את הרכבים לקראת ההליכה אל הרחוב. הפעם הלכנו לאכול אצל "המשופם" כך הם החליטו לקרוא לבחורצ'יק שמנהל את הדוכן שלו ביד רמה לאורך זמן, הם אומרים שתמיד יש אצלו תור של אנשים, כך שכדאי לנו להזיז רגליים ומהר ולהגיע אליו לפני העומס.
ואכן האוכל אצלו היה פצצה! הזמנתי לעידו וליה נודלס טעים ולי הזמנתי טופו עם קארי ירוק ואורז. היה חריף, אבל כל כך טעים ! יצאנו מרוצים כולם, בזמן הזה אפרת הלכה לקנות לעצמה ולדניאל את הטום קא גאי מאותה מסעדה בה אכלנו לפני כמה ימים. ליובל קניתי בדוכן ליד נאן עם גבינה צהובה ושום (בדוכן של ההודי), ועוד כמה סושים (בדוכים של היפנים). יצאנו שבעים ומרוצים מהמנות שלנו. כולנו.
בממוצע הוצענו 70-80 בהאט למנה לאחד, סביר לחלוטין. בדרך היציאה מהרחוב עצרנו בדוכן למכירת לוטי שוקולד, זהו הקינוח של הילדים
אנחנו התקפלנו הביתה בזמן שרועי וקטי התנחלו להם בבית תה שנמצא על הרחוב, כן קטי מאוד אוהבת לשתות תה ונראה כי המקום הזה מתאים לה כמו כפפה ליד. זה גם מקום חמודי כזה, בו ניתן לשבת ולשתות ברוגע תה ממגוון חליטות, ניתן גם להביא לכאן את האוכל שנינו ברחוב ולאכול ברוגע תוך כדי ישיבה, מצרך די נדיר את כשאנחנו מסתובבים ברחוב.
כאן בבית אפרת אכלה את המרק שלה, והבנות שלנו נפגשו עם החברות שלהן מהשכונה שלא ראו במשך היום. אני קילחתי את ליה ובעיקרון ניסינו לנוח כמה שניתן מהיום המתיש הזה (טוב לא עד כדי כך, אבל אני, צריך לזכור, ער מלפני 6:00 בבוקר).
— 16/07/2023 , יום ראשון —
אנחנו ממשיכים את הקו המנחה של היציאה אל אוויר העולם מהחדר הקטן והחונק עם העבודה הרבה, היום התעוררתי בסביבות השעה 6:30 בבוקר, לאחר שהשלמתי כל מיני פינות כולל הכתיבה בבלוג, התפנתי להוריד לי קוף מהגב, מה זה קוף ? שימפנזה! זה כבר המון זמן שאני מתבחבש עם הזמנת הרכב שלנו בקנדה וככל שאנחנו ממתינים עם זה יותר, כך המבחר מצטמצם והעלות עולה, אז סוף סוף התיישבנו אפרת ואני והזמנו רכב לחודש אחד מהאתר של Turo:
סיימנו עם הבירוקרטיה הזו ועברנו לבירוקרטיה אחרת, מחר יום ההולדת של עידו, כך שצריך להכין לו מסיבה שנחגוג הוא וכל שאר הילדים בפאי לאמון והילדים של החברים שלנו, זה אומר שצריך להשקיע זמן בהכנות וזמן בקניות לקראת האירוע, איףףף… כמה שאין לי כוח לזה, כאילו שיש לי כעת עודף זמן לדברים הללו. אז אפרת ואני יצאנו עם ליה לעשות קניות, בחנות של ה-Everything 20 baht קנינו כל מיני מתנות מצ'וקמקות כאלו לילדים, ליה עזרה לנו בלסחוב את סלסלת הציוד
קנינו מיליון מתנות קטנות מהמקום וחזרנו הביתה. בזמן שהיינו בסידורים קטי ורועי שלחו הודעה שהם כבר בדרך למקום המפגש, אהה… כן, קבענו היום איתם להיפגש היכנשהו בטבע, לא כל כך ידענו מה זה המקום הזה ואיך מגיעים, רק עם מיקום בגוגל מפות מצאנו את היעד, אך לפני כן חזרנו הביתה, אספנו את עידו ונסענו אל – Doi Mon Homestay & Cafe, איך לעזאזל החבר'ה מצאו את המקום הזה ? מסתבר שמישהי, שגרה כאן ומלמדת את הבנות שלהם בקייטנה, סיפרה להם על הפנינה הזו. אנחנו נסענו כ-25 דקות עד שהגענו לחניה שליד הכביש, משם הלכנו ברגל עוד כמה דקות בודדות, הדרך לשם הייתה יפה, לאורך זרימת נחלון קטן כזה, שם חצינו נהר רדוד ורחב (נהר זה מתחבר כמה מאות מטרים אח"כ אל נהר פאי) והגענו למקום.
אז המקום הזה Doi Mon זהו ריזורט בטבע, מבודד ושקט, יש לו חוף נחמד עם מגרש שעשועים קטן ומסעדה מקומית. יום ראשון היום וחשבתי בעיני רוחי, איך אנחנו הולכים להיות צפופים בין המוני בית תאילנד שיגיעו לכאן וימלאו את המקום. מסתבר שאנחנו היינו שם לבד. קטי ורועי כבר המתינו לנו, פרשו מחצלת \ לונגי והתיישבו ליד השולחן, על השולחן פרשו פירות ואנחנו הבאנו איתנו חטיף. כן, הם חבר'ה מאורגנים הרבה יותר מאיתנו (פארשים שכמונו…), כעבור כמה דקות גם גל שירן (השכנים שלנו בפאי לאמון) הגיעו לכאן, התיישבנו כולנו מסביב לשולחן והתחלנו להתקשקש, חלק מהילדים שלנו נכנסנו למים, נירה לקחה את ליה כפרוייקט ושמרה עליה בנהר (המים היו רדודים, עם זרימה חלשה), במקום הזה המים היו די חמים, כנראה שישנה נביעה של מים חמים איפשהו במעלה הנהר.
בדוכן \ מסעדה הצמודה עבדה בחורה מבוגרת, אני עשיתי סיבוב במתחם, הייתי שם היחיד ברדיוס של 100 מטרים. הזמנתי מהעובדת החביבה צ'יפס וסלט פאפאיה, הסלט הגיע חריף טוב אבל עם מאכלי ים (שרימפסים וסרטנים), זאת למרות שביקשתי בלי. בשלב מסויים גם עידו וחבר שלו – אביב (הבן של שירן וגל) עזבו את מגרש המשחקים ועברו לרחוץ במימי הנהר ביחד עם הבנות של קטי ורועי:
הזמן עבר, אנחנו מדברים והילדים משחקים, בשלב מסויים, בשעות אחה"צ כבר כולנו החלטנו להתקפל. הבנות הגדולות שלנו היו בבית כבר זמן רב, והרגשנו שצריך כבר לחזור אליהן.
חזרנו אל חניון הרכבים שנמצא ליד הכביש הראשי, עידו נשאר עוד קצת עם אביב וחזר איתם הביתה. נפגשנו בפאי לאמון כחצי שעה אח"כ. זה היה מקום מקסים וכל כך נהנינו בו, גם מהמקום וגם מהחברה. גיליתי כי שירן וגל מאוד מזכירים לנו אותנו במסע שלהם, גם הם ביקרו (פחות או יותר) באותן מדינות, גם הם עשו עצירות ו"נתקעו" באותם מקומות קסומים כמונו וגם הם עובדים במהלך הטיול בדיוק כמונו. נראה לי שהם הזוג הראשון שאנו פוגשים במסע הזה ששניהם אשכרה עובדים.
בערב, אפרת לקחה את כל הילדים מלבד עידו אל המסיבה שכולם מדברים עליה, איזו מסיבה ? מישהי כאן בשם Sunday חוגגת יום הולדת (נראה לי) היא עובדת עם הילדים בביה"ס Unschooling של נדיה. אז החליטה לחגוג ולעשות את זה גדול. כל ההורים של כל הילדים הגיעו לשם וכך גם הילדים שלנו עם אמא שלהם (למרות שאנחנו לא בביזנס שם), הקפצתי את כולם אל ה-Paradise Bar, וחזרתי הביתה אל עידו שבינתיים שיחק לבדו. בדרך עצרתי לקנות ארוחת ערב בדמות Noodles מהדוכן שבד"כ אני מזמין ממנו. הדוכן שממול ל-Tesco וה-7/11 (באותו הרחוב של הסופר 97), הבן ואמו כבר מכירים אותי בע"פ שם. לעידו קניתי אח"כ דים סאם (שמסתבר שהוא כבר אינו אוהב) וחזרתי הביתה. עידו הסתפק ב-Instant Noodles שנשאר לנו ממתישהו…
אני התחלתי לשבת אל מול המחשב ולעבוד, להמשיך עם ההקלטות שלי עכשיו כשבבית רגוע ושקט. עידו שיחק עם עצמו לאחר ארוחת הערב עד שנרדם – כן הוא היה עייף ומחר יש לו יום גדול – יום ההולדת. בסביבות השעה 22:30 אפרת הגיעה עם הילדים, עטר ואופיר החזירו את כולם הביתה. יפה מצידם, איפשרו לי להרביץ כך עוד איזו הקלטה או שתיים. כשהם הגיעו. סגרנו כולנו את הפינה והלכנו לישון
— 17/07/2023 , יום שני —
היום הזה הוא היום הראשון שהילדים בקייטנה ואנחנו אשכרה טיילנו. ממש ממש טיילנו, בלי דאגות, בלי ניג'וסים של "משעמם לי", "חם לי", או מריבות בין האחים. אפרת ואני עשינו מה שאנחנו הכי אוהבים, היום הלכנו לאיבוד לבד! זה משהו שלא היה לנו עד כה בכל המסע הזה, וכמה שזה הרגיש לנו כיף וטוב. הזמן הזה התאפשר לי מכיוון שהתעוררתי היום כל כך מוקדם שזה היה פשוט לא הגיוני שאני לא אסיים כבר עם הפרוייקט הזה שאני שקוע בו מאז שהגענו לכאן. מה זה מוקדם ? 4:30 לפנות בוקר – העיניים שלי כבר היו פתוחות. כן, מבאס מצד אחד, אבל אני הרבצתי עבודה עד 8:30 ולא שמתי לב בכלל איך ה-4 שעות הללו התעופפו להן כמו הרוח.
לקראת השעה 9:00, יצאנו מהבית כולנו, לקחנו את הילדים לבית חב"ד והורדנו אותם שם, אני רציתי כבר להרביץ טיול בכפרים, אפרת קצת עצרה את הסוסים, "רגע, בא לי לשבת בבית קפה עם נוף מדהים ולשתות קפה" אמרה לי, אוקיי, אז עצרנו בבית הקפה שעל הדרך לכיוון הבית שלנו – I Love U Pai Cafe, התיישבנו שם והזמנו לנו משקה ומאפה, לי שייק קוקוס ופאי תפוחים, אפרת הזמינה סנדביץ עם צ'יפס וקפה
בחוץ ישנן פינות זולות חמודות והנוף הנשקף מבית הקפה – מרשים. אהבנו גם את הנוף, גם את האוכל וגם את החברה אחד של השנייה. בזמן הזה עידכנתי את אפרת על כל מעללי מול המחשב בשעות הבוקר המוקדמות עוד כשה"ציפורים נחרו על העצים"
אנחנו יצאנו מבית הקפה ונסענו לכיוון אותו מקום שהיינו בו עם החבר'ה אתמול (דוי מון), כ-25 דקות נסיעה לקח לנו להגיעו למקום, לא עצרנו בחניון הרכבים שם, אלא המשכנו לדרך הצדדית לכיוון הכפר, הנופים שעברנו בדרך לכאן היו משגעים ממש. שם בתוך הכפר: Ban Sop SA, החנינו את הרכב במקדש הכפר וצעדנו כמה מטרים אל בית הספר הסמוך. בכניסה לבית הספר הבחנו ב-Draggon Fruit – כיצד הוא צומח מתוך השיח שלו, נראה לי שזוהי הפעם הראשונה שלנו לראות את זה:
נכנסנו אל מתחם בית הספר היסודי הקטן הזה, צעדנו ישירות לחדר המורים שם נמצא גם מנהל בית הספר, כן, אנחנו כבר מתורגלים בתהליך. מנהל המקום, לבוש כאילו הוא שוטר, קיבל את פנינו יפה מאוד אני חייב לציין, האנגלית שלו הייתה שבורה לאללה, ראו כי הוא ממש נאבק לדבר איתנו, ולרוב גם נכשל, השיחה בינינו הייתה מאוד רדודה בשל כך, ניסינו להיעזר הרבה בגוגל טרנסלייט. הוא ואחד המורים בחדר המורים, כיבדו אותנו בקפה ועוגית אננס וזה היה מאוד יפה מצידם, אנחנו מנסים לדלות פרטי מידע על המקום, אז מסתבר שישנם שם 3 מורים על 32 תלמידים בסה"כ. מקום קטן, פסטורלי ושקט. עשינו אח"כ סיבוב עם המנהל בכיתות, הילדים מחולקים לכמה שככבות גיל, כל מורה מקבל בין 2 ל-3 כיתות עליהם הוא אחראי, כיתה יכולה להכיל גם תלמיד אחד בלבד.
ניסינו לקרוא, להבין, לבדוק דרך אפליקציית התרגום, שאלנו שאלות ומאוד הסתקרנו בסיבוב שלנו כאן בבית הספר הקטן, בסוף המסדרון של הכיתות יש את איזור האכילה, מסתבר שכאן המורה היא גם זו שמבשלת אוכל לילדים, מאוד רציתי לצלם, אך לא יכולתי. הם ביקשו לא לצלם את הילדים וכמובן כיבדנו את רצונם. אז צילמתי את המסדרון במקום:
לפני שנפרדנו מהכיתות, המנהל הסביר לנו כי ישנו ילד שם – אותו ראינו, בן 3 בסה"כ ואינו דובר את השפה המקומית, "איך זה יכול להיות ?" שאלנו אותו, מסתבר כי הוא פליט שברח לכאן ממיאנמר, הוא בן לאחד השבטים שחיים באיזור (בצד הבורמזי) ובגלל המלחמה הוא ומשפחתו הגיעו לכאן. ואוו, חטפנו ממש אגרוף לבטן ! אגרוף חזק, אגרוף כואב, כאב לנו לראות אותו יושב שם על המדרגות די לבדו בזמן שחבריו לכיתה משחקים בינם לבין עצמם. בן 3 קיבינימאט, זהו הגיל של ליה שלנו. היה לנו עצוב מאוד לשמוע זאת והילד הזה נחרט בזיכרוננו לעוד זמן רב. הודינו למנהל המקום שפינה את הלו"ז שלו לטובתינו ועשה לנו סיור מעניין מאוד במתחם בית הספר, הילדים זרקו לנו מדיי פעם מילה פה מילה שם באנגלית, חמודים, גם הם היו מאוד סקרנים לראות אותנו שם – נראנו להם כמו עבמי"ם שנחתו עליהם מכוכב אחר…
יצאנו מבית הספר פונים ימינה אל עבר נהר פאי שזורם בסמיכות אליו, היה שם חם ולח מאוד באותם רגעים, רק עמדנו על שפת הנהר, צילמנו והמשכנו הלאה אל עבר הרחוב בו החנינו את הרכב
לא הרחק מבית הספר, בצד השני, הבחנו ב-2 מקומיות מבוגרות מקשקשות להן על מרפסת אחד הבתים, זוהי סיבה מספיק טובה בשבילנו לבוא ולהזמין את עצמינו למקום. בד"כ אנחנו מסתובבים עם נשק יום הדין שלנו – ליה שפותחת כל דלת עם חיוך של מקומי מאחוריה, הפעם היינו לבד, אז היינו (ורצינו) לחייך הרבה אל המקומיים. קיבלנו את ההזמנה להיכנס ולהתיישב במרפסת של 2 המבוגרות, מסתבר כי שתיהן שכנות ואחת מהן, המבוגרת יותר, כבר בת 80 ! והיא נראית מתפקדת יחסית טוב לגילה.
בשלב מסויים הבת שלה הגיעה מיום עבודה בשדות (ניתן לראות את רגע הגעתה בתמונה למעלה), היא חזרה מהשדה עם דליים מלאים בפלפלי צ'ילי חריפים), למזלינו היא ידעה מעט אנגלית (אבל ממש מעט), טיפל'ה הצלחנו לתקשר איתה, היא כיבדה אותנו בשתי כוסות מים קרים, איזה חמודים התאילנדים הללו. כעבור כמה דקות של ניסיונות שיחה, בעיקר עלינו ועליהן (גיל, כמה ילדים, גילאי הילדים וכו') החלטנו להמשיך ולזוז. תמונה אחרונה של אפרת עם המקומית שאירחה אותנו ויצאנו לדרך
חזרנו לרכב והמשכנו בטיול שלנו, יצאנו מגבולות הכפר החמוד הזה, נוסעים בדרכים יפייפיות כשמסביבנו הרבה ירוק (בעיקר בשדות של תירס) ולצידנו נהר פאי שזרם לו בניחותה. אנחנו בשלב מסויים של הנסיעה, החלטנו לעזוב את כביש האספלט ולהכנס לכיוון הדרכים הצדדיות, דרכי העפר עם השבילים הצרים. מיד מצאנו את עצמנו בנקודות תצפית יפייפיות, נקודות המשקיפות על שדות תירס, כמו הנקודה הזו למשל
התיישבנו שם כמה רגעים ונהנינו מהמקום. חזרנו לכביש האספלט וכעבור כמה דקות של נסיעה היינו חייבים לעצור בעוד נקודת תצפית מאולתרת, כי הנופים שם לא יכלו להשאיר אותנו אדישים
וכך שוב פעם, עוד נסיעה, עוד עצירה, עוד התפעלות מהנוף וחוזרים לרכב…
אנחנו מביטים בשעון ורואים איך הזמן היקר שלנו נגמר, זהו, צריך לקפל ת'פקלאות, סוגרים את הבסטה. צריך לחזור אל בית חב"ד שבפאי ולאסוף את הילדים, זמן הנסיעה מהמקום בו היינו היה 37 דקות, זה אומר 37 דקות של נופים מטריפים עליהם אנו לא יכולים להפסיק מלהביט. "אנחנו נוסעים בתוך גלויה", אמרתי לאפרת. זוהי בדיוק הייתה הרגשתנו שם.
אז אכן חזרנו אל פאי בסופו של דבר, עצרנו ב-7/11 לקנות חטיפים ואספנו את הילדים מבית חב"ד. משם אנחנו מיהרנו לעשות קניות. היום זהו יום ההולדת של עידו (כן, סורי, שכחתי לציין זאת בתחילת הפוסט) והיינו חייבים להתארגן למסיבה שהזמנו את כולם אליה בשעה 16:30 , השעה הייתה כבר 14:30 ופשוט נכנסנו ללחץ של זמן, מה גם ? שמסתבר, בגלל חוסר הבנה, מיכל ואורן השאירו את הילדים שלהם אצלנו בבית (שהיה נעול), כי היא חשבה כי אנחנו בבית. אפרת לא הבינה אותה נכון, זה גרם לנו עוד יותר להיכנס ללחץ של זמן ולהגיע כמה שיותר מהר בבית לילדים החמודים שממתינים לנו בחוץ בחום. הגענו שוב פעם לחנות של העשרים בהאט, קנינו עוד מתנות ושטויות לאחר שחישבנו את כמות הילדים הגדולה שהולכת להיות לנו. משם מיהרנו אל השוק לקנות פירות לאירוע. זה הדיל – חטיפים מלוחים (ולא בריאים) בקונטרסט של פירות מתוקים שבריאים הרבה יותר, אהה… כן, גם הוספתי על זה שתייה ממותקת.
חזרנו הביתה, אריאל ואדם המתינו לנו בחצר הבית, איזה בעאסה. נכנסנו מהר הביתה עם כל הקניות שלנו ומיד הפעלנו את המזגן, מנהל המקום כאן בפאי לאמון הביא לנו ג'ריקן מים גדול ואני התחלתי במלאכת מילוי הבקבוקים מהג'ריקן. בזמן הזה אפרת והילדים, עם כוח עזר של ילדי משפחת לביא, החלו לסדר את הבית לקראת האירוע, לרגעים גם עטר הגיעה אלינו לעזרה. אני הייתי חייב להתפנות לעבודה, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ופתחתי את המחשב, כן, מסתבר שמאתמול והיום הצטברה לי לא מעט עבודה. כשיצאתי מהחדר, השעה הייתה כבר אחרי 16:30 ואירועי יום ההולדת כבר החל בניהולה וניצוחה של אפרת, דניאל וחברתה – תבל.
בסופו של דבר הייתה יופי של הפעלה, הילדים שיחקו בחבילה עוברת, ריקודים, בינגו, בליסת הרבה חטיפים מלוחים עם מעט פירות טריים, עם עוגות שוקולד שדניאל ויובל הכינו אתמול. לנו המבוגרים היה כבר כאב ראש מצעקות ההתלהבות של הילדים, ברגע מסויים קטי הגיעה לעודד קצת, ושוב פעם נעלמה. לא להאמין, אבל האירוע הזה שנקרא: יום הולדת לעידו, הסתיים עם בית מבולגן ומטונף, המוני ילדים מרוצים ומתג'ננים מעודף הסוכר שהם הכניסו כעת לגוף ו-2 הורים מותשים לגמרי! אחת שהתרוצצה לאורך ולרוחב, והשני שכבר ער מ-4:30 לפנות בוקר ולא נח לרגע. בשנה הבאה אנחנו מזמינים מפעיל\ה.
מאחורי הקלעים אפרת עבדה קשה לארגן ברכות יום הולדת מחברים שונים של עידו אותם הוא פגש במהלך המסע וכן חברים ישנים עוד מהבית בישראל, זוהי בסופו של דבר התוצאה שיצאה:
מאוחר יותר הילדים התניידו עצמאית אל עבר הבריכה, גם שירן והדס הגיעו לשם כיד להשגיח על הילדים בבריכה, הגעתי אליהם לכמה רגעים וחזרתי הביתה, כאן בבית אפרת התיישבה על הספה, עייפה ומותשת, לפחות הייתה לה חברה טובה – קטי ועטר עימן היא מוצאת שפה משותפת. אני פרשתי לחדר לעבוד מעט ובעיקר לכתוב בבלוג ולהשלים פערים. בשעה 19:00 מיכל הגיעה לאסוף את הבנים שלה, על הדרך יובל הצטרפה אליהם, כי אריאל מקיים חוג שחמט אצלם. כשעה אח"כ אפרת, ביחד עם עטר נסעו אל ביתם של מיכל ואורן לאסוף את הילדים מחוג השחמט, משם הם המשיכו ל-Walking Street לאכול ולקנות גם לאלו שנשארו בבית משהו להכניס לפה, בתמורה לזה, הן חזרו אל בית מסודר ומצוחצח לאחר המלחמה שהתחוללה כאן.