לחיות עם המקומיים

באמצע האידיליה הזו הטלפון מצלצל, אפרת הייתה על הצד השני של הקו, זהו, נגמרה החופשה, צריך לחזור הביתה לילדים שרעבים ולהתחיל לעבוד בלספק את הצרכים של הקטנטנים, בסביבות השעה 9:00 בבוקר יצאנו לאכול באותה מסעדה ליד חוף הים בה תמיד אנחנו אוכלים, כרגיל הזמנו את המנות הקבועות שלנו – סנדביצ'ים, סלטים, חביתות והרבה הרבה מיצי פירות טריים.

חזרנו אל הגסט האוס שלנו והתכוננו לקראת יציאה מהמקום, ארזנו את התיקים הגדולים, שילמנו לבעלת המקום החביבה את סכום הכסף הגבוה ביותר ששילמנו עד כה במסע הזה (4,000 רופי לילה – 170 ש"ח) ויצאנו אל המונית שהמתינה לנו בחוץ (סגרתי עם הנהג הסעה בדרך מהמסעדה לחדר).

נסענו להביא את התיקים לביתנו החדש, הבית של עדי ונוריאל נמצא בכפר קטן ושקט שנקרא ראג'בג (Rajbagh) הממוקם דרומית לחוף פאוללם בו שהינו בימים האחרונים, נסיעה של כ-10 דקות הביאה אותנו אל בית כחול השוכן תחת עצי קוקוס והרבה טבע ירוק מסביב. הבית שלנו לשבועיים הקרובים. שוחחנו עם נוריאל ועדי שהסבירו לנו קצת על תיפעול הבית. נראה שעשינו בחירה טובה. מדובר על יחידת דיור בעלת 2 חדרי שינה וסלון, מטבח מאובזר, שירותים ומקלחת, עם מזגן ומאווררי תקרה בכל חדר (חשוב כדי להבריח את היתושים), מכונת כביסה ואינטרנט מהיר (גם חשוב למדיי), אההה… כן, המחיר גם כולל עוזרת שמגיעה לכאן פעמיים בשבוע לנקות את הבית. נפרדנו מהזוג הישראלי שניסו להשכיב לישון את הקטן שלהם והמשכנו בדרכינו, הכוונה הייתה להגיע רגלית לחוף פאטנם הצמוד, אך קצת בילבול בכיוונים והלכנו לכיוון השני, עמוק אל תוך הכפר של ראג'בג, וכמה טוב שטעינו בדרך, הכרנו קצת את המקומיים, אפרת שוחחה עם כמה מהם שניסו להשכיר לנו את יחידת הדיור שלהם, כן, מסתבר שכאן זה נפוץ להשכיר למשפחות, נכסנו פנימה – מקום גדול, 4 חדרי שינה, מטבח שירותים, מקלחת וכל הכיף שמסביב… 40K רופי לחודש (שזה בערך 1,700 ש"ח), מחיר ממש בדיחה במושגים ישראליים, העניין הוא שהם משכירים את המקום לתקופה ארוכה (חצי שנה), מה שלא כל כך מתאים לאופי המסע שלנו, אמרנו תודה והמשכנו בדרכינו.

הגענו עד לקצה הכפר, עד שפגשנו בנהר שקט – נהר Talpon, מצידו השני ראיתי חוף מוכר, חוף Rajbagh בו טיילתי בטיולי הקודם מלפני 7 שנים, נחמד היה להיזכר ולהכיר את הצד השני של המקום. מקומי אחד שהיה שם ניסה למכור לנו טיול של שעה וחצי על סירה לראות דולפינים !!! בים. מי יודע, אולי באמת ניקח אותו מתישהו…

אניל (Anil) מוכר בקרב כל המשפחות הישראליות שחיות כאן כנהג הריקשה שיביא אתכם לכל מקום פה באזור. קיבלתי את מספר הטלפון שלו מנוראיל, "יאללה" חשבתי לעצמי, "הגיע הזמן לפגוש את האיש והאגדה". הודעת וואטסאפ קצרה, שיחה קצרה אפילו עוד יותר ואניל הופיע עם הריקשה שלו, מוכן לעבודה. 120 רופי הביאו אותנו אל חוף פאטנם, שנראה בערך כמו אחיו הגדול – חוף פאלולם הצפוני יותר רק שכאן המקום פחות מתוייר ופחות יקר, החופים צמודים אחד לשני (6-7 דקות בריקשה).

ירדנו מהריקשה ונחתנו במוסד ישראלי אחר, מסעדת Papayas אליו מגיעים משפחות ישראליות שחיות כאן באיזור. הזמנו לכולנו מיצי פירות ולאסי מרענן. אני עזבתי את אפרת והילדים במסעדת החוף ותפסתי ריקשה נוספת אל העיירה צ'אודי, הייתי צריך למשוך כסף מהכספומט ורק שם ניתן היה לעשות זאת, אניל כבר לא היה זמין (יש לבחורצ'יק הרבה עבודה), אז תפסתי בדיוק נהג שהביא תיירים לבנבנים אל החוף, גורו שמו – נחמד מאוד שגם הוא כמו השאר אוהב להתלונן על מצב הכבישים הרעוע פה בגואה ומאשים בכל את הממשלה שלו. במרכז העיירה קיים כספומט של State Bank of India בין היתר, למה אני מציין זאת ? כי בסניף של הבנק הגדול בהודו חשבתי לתומי שאוכל למשוך יותר מ-10K רופי במשיכה אחת, התבדיתי. הייתי צריך למשוך כמה פעמים כדי להגיע לסכום משמעותי ממנו נוכל לחיות לאורך תקופה, הבנקים מרווחים על כל משיכה, כך שאני מפרנס אותם יפה.

חזרתי עם הנהג – גורו אל חוף פאטנם ועם כיסים מלאים במזומנים, החלטתי להפוך אותו לנהג הבית של משפחת פלנר, אניל כבר מבוקש אצל רבים ויהיה נחמד לפרנס גם אנשים אחרים פה באיזור.

הילדים התרוצצו על קו החוף, תוך שלעתים נכנסים למים, לעיתים חופרים בורות בחול. הזמנתי גם לעצמי בננה לאסי מצויין וניסיתי קצת לנוח על הספסלים המרופדים של Papayas