— 13/07/2023 , יום חמישי —
מחר זה קורה, יום ההולדת של אפרת וכבר כעת אנחנו מתכננים תוכניות ליום הגדול, העניין הוא שבתקופה הזו, זוהי התקופה הכי פורה שלנו במסע הזה מבחינה חברתית. למרות שאני כמעט ולא מעורב חברתית, זה יותר אפרת אחראית על התחום הזה, והיא פורחת יותר ויותר בימים האלו שאני לא יכול לנסוע איתה לשום מקום עד שאסיים את הפרוייקט שלי בעבודה. בקיצור, זה אומר שאנחנו נחגוג כנראה עם כל החברים החדשים שלנו בפאי.
התעוררתי היום כרגיל, באותה שעה – 6:30 בבוקר, זהו כבר הרגל מבחינתי, ציחצחתי שיניים, הכנתי לעצמי את הקפה הרגיל של Nescafe 3 in 1 (אויי אני הולך להתגעגע לזה…) והתיישבתי מול המחשב להתחיל יום נוסף של ראבוטה.
אפרת התעוררה מוקדם יחסית בשבילה, מה קרה ? יש לה היום קורס מדיטציה, הוא מתחיל ב-9:00, כך שב-8:30 היא כבר התחפפה מהבית בדרכה אל לימור לנסוע ביחד. אני אירגנתי את הילדים, זירזתי אותם ממש, ידעתי שככל שאני זורק אותם מהר יותר בקייטנה של בית חב"ד, כך יהיה לי יותר מהר שקט וזמן לעבוד. שברנו שיא, הגענו לבית חב"ד רק כמה דקות בודדות לאחר 9:00, הילדים ירדו, ואני שמתי גז עם הרכב, מתרחק מהמקום מבלי להסתכל לאחור.
כשהגעתי הביתה, הכנתי לעצמי ארוחת בוקר מהירה כזו, חתכתי עגבניה, טיגנתי חביתה עם לחם וגבנ"צ וטרפתי הכל מהר מהר, time is money כמו שתמיד אומרים. ממש ככה הרגשתי באותם רגעים. עבדתי עד השעה 14:00, אפילו קצת אחרי, אפרת הצליחה למצוא סידור כך שיחזירו את הילדים שלנו מבלי לערב אותי. יופי, הצלחתי למצוא זמן נוסף לעוד הקלטות, היום דפקתי ספרינט, וסגרתי את הבסטה עם 40 הקלטות כבר (מתוך 50), כבר ממש רואים את הסוף…
הילדים הגיעו, אנחנו היינו איתם קצת, או יותר נכון, הם התפנו לחברים שלהם והסתובבו איתם כאן בקיבוץ, ללא מפריע. זוהי המילה המדוייקת ביותר למקום הזה כאן – קיבוץ, עם רוב מוחץ של משפחות ישראליות שהתנחלו כאן במקום. בסביבות השעה 15:00 הגיעה אלינו הדס. עם הדס יצרנו קשר לראשונה עוד כשהיינו בלאוס, והעלתי פוסט שאנחנו הולכים להגיע לפאי, היא סיפרה לנו אז על אופציות לארגן את הילדים בבית ספר או קייטנה, אני זוכר את השדיחה הזו כאילו היא התקיימה אתמול, היינו בדרכנו עם הרכב להתחיל את הלופ. בעיקרון היא ובעלה עם 2 ילדיה חיים כאן בתאילנד כבר שנתיים, יצא לנו לשוחח בסלון היום על כל הענייין הלוגסטי הכרוך בזה, אז בעלה עובד (מתכנת) והם חיים על ויזת Guardian , וואלה, לא שמעתי על זה בכלל. את הילדים הם רשמו לביה"ס בינלאומי בצ'יאנג מאי, והם הורים מלווים של הילדים, על כן זכאים לויזה בת שנה, אותה ניתן לחדש במידה ורושמים את הילדים ללימודים לשנה נוספת לאחריה, העסק לא הכי זול שבעולם, היא מספרת כי לימודים בבית ספר כזה יקר עולים להם 7,000 ש"ח לשניים לחודש. וזה רק הלימודים, שכירות הבית זולה (18K בהאט) והמסעדות בצ'יאנג מאי יקרות יותר מאשר פאי. כהורים מלווים, חייבים לפתוח חשבון בנק ולהפקיד בו 50K ש"ח כל הורה, לאחר 3 חודשים ניתן להוציא את הכסף. זה כרוך בהמון בירוקרטיה כפי שהתאילנדים מצטיינים בה. היה מאוד מעניין לשמוע אותה, בשלב מסויים גם עטר ואופיר הגיעו אלינו, עטר הלכה, אופיר נשאר לשוחח עם כולנו.
הייתה באמצע הפסקת חשמל מעצבנת, הטמפרטורה בבית עלתה והרגשנו את החום, למזלינו החשמל חזר בדיוק לפני שאיבדנו שפיות, בשלב מסויים אפרת, ביחד עם כל שאר החבר'ה (הורים ומבוגרים), התקפלו לבריכה, זה היה זמן טוב בשבילי להמשיך ולעבוד, עם קצת שקט ונחת מכולם. בסביבות השעה 18:00, אפרת סיפרה לי כי יש ריאות טובה ושמיים יפים, כי אחרת לא הייתי מודע לזה כשאני ספון בתוך חדר סגור עם וילונות מוסטים. זה היה רעיון מצויין לצאת ולראות את השקיעה. מצויין ממש, אז לקחנו איתנו את ליה ויצאנו לכיוון פאי קניון, המקום בו ביקרנו כבר כמה פעמים בעבר, המקום שרץ באנשים, בעיקר תרמילאים צעירים מכל מקום בעולם, עברנו את דוכני האוכל וטיפסנו למעלה אל הקניון, בדרך חלפנו על פני כמה משפחות של ישראלים, גם הם נמצאים כעת בכל מקום, לרגל חופשת הקיץ, מנצלים את ההזדמנות ובאים לכאן לנפוש. הגענו לקניון והבטנו בשמש שהסתתרה מאחורי העננים, לא השקיעה היפה ביותר שראינו, אבל בהחלט מרשימה
הלכנו לכמה כיוונים, מנסים למצוא את הנקודה בה נעצור ונתפעל מהנופים, בסופו של דבר ירדנו מעט למטה והתישבנו על ספסל עץ ביחד עם עוד זוג צעיר אנגלי שהתחלף מיד בזוג ספרדי, ליה שיחקה יפה, הלכה ואספה אבנים בסביבה הקרקעית וחילקה לכל יושבי הספסל.
אפרת ואני הבטנו בשקיעה והתקשקשנו בינינו, קצת עידכונים מהחוויות של היום, קצת ריכולים, קצת מכל דבר. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות מחר ביום הולדתה, ובסופו של דבר קבענו לעצמנו איזשהו לו"ז, כיף לדבר על נושאים כאלו כשאלו הנופים הפרושים בפניך
השמש כבר שקעה ואנחנו, ביחד עם עוד תיירים רבים (שהגיעו בטיולים מאורגנים), עזבנו את הקניון, יורדים למטה לכיוון החנייה. החושך כבר הגיעה ואני ללא קשר הייתי מורעב, מאז אותה ארוחת בוקר שהכנתי לעצמי אי שם בסביבות 9:00, לא הכנסתי כלום לפה, עצרנו בדוכן שליד החנייה והזמנו אוכל, זהו אותו דוכן בו הזמנו גם בפעם שעברה שהיינו כאן, אפילו אני זוכר את השיחה בין אפרת לבין העובדת של המקום שסיפרה על ביתה הגדולה.
הזמנתי לשנינו סלט פאפאיה ולי עוד איזה מנה מעניינת שנקראת Panang, וואי וואי וואי, זה היה כל כך טעים (וחריף), זוהי המנה שהגיעה אליי ראשונה ואני טרפתי אותה כמו כלום.
אח"כ הגיעה סלט הפאפאיה לשנינו, זה היה אחד הסלטים הכי חריפים שאכלתי במסע הזה, לאחר מכן העובדת סיפרה לי כי היא דחפה למנה לא פחות מ-5 צ'ילי. אולי זה לא נשמע הרבה אבל סמכו עליי – זה המון! דמעות החלו לזלוג לי מהעניים מרוב חריפות. לליה קנינו ספרייט בפחית ונתתי לה לאכול מהבשר של הקוקוס אותו קניתי. התקפלנו הביתה, בחזרה על שאר הילדים. הבנות התעופפו להן בין הבתים בקיבוץ, רגע אחד הן בבית שלנו, עם חברותיהן, רגע אחר הן בבית אחר. כבר איבדתי מעקב. אפרת יותר עם הרגליים על הקרקע בנושאים הללו, יצאה החוצה והביאה אותן לכאן, זהו, השעה כבר מאוחרת ואנחנו רוצים להתקפל כבר לישון.
— 14/07/2023 , יום שישי —
היום יום הולדתה של אפרת, היום באופן נדיר לא עבדתי, זה מוזר פתאום לחזור ולהסתובב ברחבי פאי רבתי, לטייל, לזרוק כביסה, לקשקש עם חברים, מרגיש שנולדתי שוב פעם לחיים, אבל עדיין הפרוייקט בעבודה לא נגמר, זה אומר שאצטרך מתישהו שוב לחזור לעבודה מול המחשב, להתכנסות בחדר השינה וללחץ של – להספיק לסיים כמה שיותר מהר.
התפרעתי היום והתעוררתי ב-7:30 בבוקר, כשעה לאחר הנורמל שלי כאן בפאי, קצת בילית זמן מול המחשב, הכנתי לי קפה ומבלי לשים לב השעה הייתה כבר 8:30, אפרת כבר התעוררה, כלת יום ההולדת, הכנו לה קפה והתיישבנו במרפסת לרכל, כבר הרבה זמן שלא ניצלנו את המרפסת שלנו לשיחות פתיחת היום. מהמרספת המשכנו ללכת רגלית ברחבי השכונה הקטנה שלנו, בשעה הזו רוב האנשים עדיין ישנים בבתיהם, אז הרגשנו שם ממש לבד, ליד הבריכה נעצרנו להביט בנוף הפתוח של שדות האורז (שעדיין לא הכינו אותם לשתילה).
נהנינו מהנוף בזווית הזו שעל הקרקע, המשכנו הלאה לתצפת בדיוק על אותו הנוף, רק מזווית גבוהה יותר, עלינו לבית הקפה להמשיך את השיחות שלנו רק ממקום קצת אחר.
בשעה 10:00 המנקה אמורה להגיע אלינו הביתה ולתת ראבוטה, הערנו את הילדים בסביבות השעה 9:30 ויצאנו החוצה, המטרה – למצוא לנו ארוחת בוקר נחמדה, המקום – העיירה פאי. אז Charlie & Lek היה סגור, רצינו להמשיך לכיוון הדאצ'ה – שם אפרת אכלה בעבר במסעדה המקסיקנית והתלהבה מארוחות הבוקר שלהם, בדרך עצרנו בדוכן שירות כביסה, שילמתי 140 בהאט עבור 3.5 ק"ג וחזרתי לרכב, בזמן הזה אפרת החליטה לצלם אותה עם הילדים לקול צלילי בניה ברבי עם השיר קרן שמש שמלווה אותנו לאורך כל המסע הזה:
הגענו אל מסעדת Cafecito, והזמנו מנות מקסיקניות, לא רעות, אבל מצד שני גם לא מדהימות
מה שכן – המנות הגיעו לאט לאט אחת אחרי השניה (במקום ביחד), כך יצא שכשמישהו קיבל את המנה שלנו – כולם התנפלו עליו
אפרת סיכמה עם מיכל, כי הן הולכות לעשות מסג' לאחר הארוחה, מיכל ואורן הגיעו אל איזור הדאצ'ה, שם עשינו עסקת חילופי שבויים, אורן ירד מהרכב אלינו ואפרת נכנסה אליו. זהו, הן הולכות לכייף ואנחנו הולכים לקשקש במסעדת Dacha Tree Cafe. בזמן הזה שאני ואורן התיישבנו על שולחנות בחוץ, מתצפתים על גן השעשועים, הילדים שיחקו בנדנדות לרוב.
בשלב מסויים האוכל של אורן הגיע (סלט), הוא סיפר לי על סדנת ניקוי הרעלים שעבר בימים האחרונים, שמעתי אותו ודי נגעלתי ממה שהיה צריך לעבור. דניאל וליה עברו מהנדנדה לאומגה עד שבשלב מסויים החלטנו כולנו להתקפל לכיוון הבית
הסענו את אורן לבית שלו ב-קירינה, והמשכנו בחזרה לבית שלנו. כאן בבית, אפרת התקשרה ושאלה אם היא יכולה להמשיך עם מיכל למדיטציה, ליה הייתה כבר שקועה בתוך הנטפליקס שלה ולי ממש לא הזיז, העניין הוא שכ-5 דקות אח"כ לערך נרדמתי במיטה ולא ראיתי אף אחד ממטר, בסופו של דבר אפרת חזרה הביתה – היא לא המשיכה למדיטציה, בדיעבד, טוב שכך, כך היא שיעשעה את ליה שכבר מאסה בלצפות טלביזיה ושלא תעיר אותי. התעוררתי בסביבות השעה 16:00, אפרת כבר תיכננה להגיע למקום יפה רק אני והיא ולטייל שם, השמיים היו מושלמים, וזה חבל לא לנצל יום כזה יפה. יצאתי אל מחוץ לבית כדי לבדוק. אכן יפה:
בדרך לצאת החוצה עצרנו במטבח של בית הקפה שלנו בפאי לאמון, לקראת חגיגות יום ההולדת של אפרת ועוד כמה אירועים, החלטנו כל המשפחות כאן בשכונה (ועוד כמה מחוץ לשכונה), להתארגן על ארוחת ערב להיום (יום שישי) ושכרנו את בית הקפה לצורך כך. עטר ולימור היו אחראיות העיקריות על ארוחת הערב, אנחנו קפצנו לשם לתת קצת עזרה בחיתוך ירקות בעיקר
המטבח העלה ניחוחות טעימים, כן, הערב הזה הולך להיות גסטרונומי לחלוטין.
גם הילדים שלנו וחבריהם החלו לקשט את המקום לקראת יום ההולדת של אפרת, תפסתי את דניאל לתמונה יפה עם רקע של יום יפה כאן בפאי:
אפרת, אני וליה נסענו לבדנו לקבל קצת שקט. נסענו אל Yun Lai Viewpoint, כבר ביקרנו שם בסבב הראשון שלנו בפאי, אז הגענו למקום עם דניאלה וטלי וילידהן ואף אכלנו ארוחת צהריים לא רעה שם. עברנו חלפנו על פני הכפר הסיני התיירותי, ונכנסנו למתחם נקודת התצפית (בפעם שעברה נכנסנו למסעדה ופיספסנו נקודה זו). איזה יופי של מקום
מסביב אפילו בנו תעלת מים עם דגים רעבים שניתן להאכיל אותם (בתשלום כמובן), עשינו סיבוב במתחם מתפעלים מהנופים הפאנורמיים:
נשארנו שם במתחם כמה דקות, מנסים לספוג את אווירת המקום, בהחלט שווה את ה-20 בהאט דמי כניסה לאחד, אפילו ראינו שם בונגלוסים להשכרה, כשהדיירים יוצאים מהדלת, הם חוטפים את הנוף המרהיב הזה לפרצוף
חזרנו הביתה תוך שאנחנו נוסעים דרך מרכז העיירה לאסוף את הכביסה שלנו, כשהגענו לשכונה שלנו – פאי לאמון כבר התחלנו להזדרז, השעה עוד מעט 19:30 ואנחנו צריכים להתארגן לארוחת הערב המשותפת לכולם, אפרת הלכה לעזור בחיתוך הסלטים בבית של עטר ואופיר, בסביבות השעה 19:15 התקשרה אליי – צריך לטגן את הנאגטס. סבבה, הלכתי לבית הקפה, בחוץ בדיוק ירד גשם מעצבן, התחלתי בעבודה, מיד הגיעו גם לימור, מיכל ואורן. אני התפנתי לדברים אחרים כמו סידור השולחנות ומיכל החליפה אותי בטיגונים, הזמן עף והמקום החל להתמלא באנשים, גם עטר ואופיר הגיעו, אמיר ורחלי, נורית וילדיה גם, המקום החל להיות שמח עם רעש והמולה של ילדים מתרוצצים בין הרגליים ומבוגרים שמשוחחים על הא ודא.
אני חזרתי הביתה להביא את הילדים, הבאתי את כולם בגשם שוטף מלבד עידו שנשכח בבית (היה סגור בחדר ושכחתי ממנו), אז חזרתי שוב להביא אותו (שוב בגשם) ומסתבר שהוא שכח את נעליו איפשהו… טוב, אז שיגיע לכאן יחף תוך דילוגים בין השלוליות. בדיוק אורן החל את ברכות יום השישי כשהגענו, לגם יין וחילק חלות (השגנו את אלו מבית חב"ד)
הגיע הזמן לאכול, הייתי ממש רעב. והיה אוכל מצויין, אכלתי בארוחה הזו את אחד מתבשילי הדג הטובים ביותר שאכלתי, ממש נפלתי מהרגליים מהדג שלימור הכינה. גם הסלטים היו מצויינים, חומוס וטחינה ממש כמו בארץ. בשלב מסויים גם קטי הצטרפה לחגיגה, לפני כמה ימים הם נסעו לעשות ויזה ראן בלאוס, חצו את הגבול וחזרו שוב פעם לתאילנד כדי לקבל 30 יום נוספים, אז בדיוק הם הגיעו לאחר 7 שעות נסיעה מצ'יאנג ראי, חתיכת מסע:
האכילה הסתיימה, אך לא הארוחה. הילדים פינו את מקומם לשחק ברחבי בית הקפה ובמרפסת, הגשם כבר נחלש והיה סבבה לשהות במתחם הפתוח. כך נראה השולחן לאחר האכילה
נשאר המון אוכל כפי שניתן לראות, אנחנו המבוגרים עוד המשכנו לשבת ולקשקש מסביב לשוחן, עד שבשלב מסויים עברנו למרפסת. רוב שיחות המבוגרים הסתובבו סביב הטיול כמובן, כל המשפחות יצאו למסע ארוך מסביב לעולם, או מסביב דרום מזרח אסיה, וכאן יצא להם להיפגש ולהעביר חוויות משותפות, עם שיחות על טיסות, קונקשנים, ויזות, השכרה של רכבים ודברים כאלו, לא היו כאן דיבורים על פוליטיקה, כדורגל או המצב בארץ. אנחנו בסטטוס כל כך רחוק מזה כעת.
הגיע רגע האמת, עטר ואופיר בעיקר הידועים בחיבתם הרבה למקסיקו והתרבות המקומית שם, הכינו פינייטה יפה עם השם של אפרת עליה (דניאל ותבל היו אחראיות על הקישוטים), אז כעת הגיע הרגע לפתוח לה את הצורה, כמו המנהג המקסיקני, שאומץ ברבות השנים גם אל הילדים האמריקאים (או לפי מה שמראים בסרטים)
המשחק החל וכל ילד, מהקטן לגדול קיבל 3 הזדמנויות להכות עם מקל בפינייטה כדי לשבור אותה ולהוציא ממנה את כל הממתקים שהכניסו לשם מלכתחילה. ליה – הקטנה ביותר הייתה הראשונה בתור, ולאחר כשכל ילד קיבל הזדמנות, הגענו אל כלת יום ההולדת שניסתה את כוחה אך בסוף נכשלה להכות ולשבור את הסחורה. לבסוף, העסק נפתח והמוני ילדים דפקו פזצת"א על הריצפה לקושש את הממתקים שנפלו שם, כאשר הקו המנחה והחוק היחיד שעמד לנגד עיניהם היה: הראשון זוכה, השני בוכה.
קצת אירגנו את המקום בסוף, מסתבר שהשכירות של המקום הזה כוללת גם שירות ניקיון של שני ילדים תאילנדים שהגיעו מאוחר יותר והחלו להתרוצץ ברחבי בית הקפה מנקים כל פינה. דיל שווה לאללה.
לקראת סיום, עם פינייטה שבורה, חבולה ומוכה, הצטלמנו אפרת ואני לסיים ערב נפלא ויום הולדת שווה ביותר שהחל במסעדה מקסיקנית והסתיים עם פינייטה מושפלת וילדים מחוייכים עם ממתקים בידיהם (כמעט כולם)
לילה טוב !