— 23/04/2023 , יום ראשון —
הפכנו בן שעה למליונרים. כאן בלאוס המטבע המקומי נקרא קיפ ו-10,000 קיפ שווים קצת יותר מ-2 שקלים, כך שבכל פעם שניגשים לכספומט, זה מתבקש למשוך מיליונים מהמטבע המקומי. אז כאן, עברנו מדינה, ממדינה כל כך אהובה למדינה כל כך מסקרנת ופשוטה. בינתיים יש מה לאהוב כאן.
גם היום התעוררתי מוקדם, בשעה 6:00. כהרגלי פתחתי את המחש והתחלתי לעבוד, אלו השעות הכי פוריות שלי בעבודה, בסביבות 7:30 כבר יצאתי עם אמא שלי שגם כן התעוררה, אל השוק הצמוד לגסט האוס שלנו, קנינו אננס חתוך וקר, וגם Mango Sticky Rice רק ללא המנגו. יצא לנו גם לראות צבעים שונים של ביצים, אין לי מושג מה קורה עם ביצים צבועות פה במדינה הזאת…
אכלנו את האורז הדביק על אחד מהשולחנות של דוכן פינתי שבעליו כנראה לא הגיע לעבודה כהיום. משם המשכנו אל 7/11 לקנות טוסטים, לחמניות עם מילוי ירוק ואצות לילדים וחלב סויה לאמא שלי. חזרנו לחדרים בשעה 8:30, שם הילדים החלו לבלוס. אפרת, אני ואמא שלי המשכנו לקשקש ולהתעדכן בנושאים ברומו של עולם. מיד אח"כ כבר התחלנו לארגן ולהתארגן לקראת היציאה לשדה התעופה, סידרנו את התיקים ונפתרנו מציוד עודף, וגם מהכובע של יובל שהתעקשה לקחת אותו עוד מהארץ (אותו כובע שקנינו לה ברומניה בקיץ), יצאנו אל הרחוב עם כל התיקים, חטפנו פתאום גל חום לפנים מהיציאה מהמזגן המפנק. תוך כלום של זמן הצלחנו למצוא 2 מוניות שייקחו אותנו לשדה. אני, אפרת וליה במונית אחת וכל השאר במונית השניה, התיקים הועמסו גם הם.
כשהגענו לשדה התעופה, לא מצאנו את אמא שלי והילדים, לא היה לי מושג להיכן הם הגיעו, התקשרנו לנייד – לא עונים, אח"כ שוב ושוב… בסופו של דבר ענו לנו, ומה ? נהג המונית הוריד אותם בטרמינל הלא נכון , טרמינל 2. טוב, אז שינסתי מותניים ויצאתי אל הטרמינל המדובר כדי להביא אותם אלינו. אפרת בינתיים המתינה לנו עם ליה בין כל שאר מאות הנוסעים שהצטופפו שם. המרחק בין הטרמינלים אינו גדול במיוחד, אך ההליכה בחום הכבד של בנגקוק גרמו לי להזיע כהלכה.
התאחדנו שוב, וכעת היה עלינו להמתין המון זמן בתורים לדלפקי הצ'ק אין. זה כל כך עקום – הרי את כרטיסי הטיסה כבר קיבלתי בנייד כשעשיתי צ'ק אין באינטרנט, זה כל הרעיון של הקדימות של התהליך, כדי להקל על העומס בשדה התעופה, אז למה אני צריך לעמוד בתור כל כך ארוך ומייגע לאותם דלפקים רק כדי לקבל את הסטיקרים לתיקים ? בסינגפור פתרו את זה בקלות עם העמדה של הרבה מאוד מכונות אוטומטיות שמנפיקות את הסטיקרים לנוסעים… טוב נו, בזמן ההמתנה בתור יצא לי להוציא את קבוצת הוואטסאפ של לאוס מהארכיון ולהתחיל לעבור על כל מאות ההודעות והתכתובות שם, אולי אמצא איזה טיפ מעניין, באופן לא מפתיע, הרוב הגדול היה שם זבל שלא היה רלוונטי אלינו, שאלות שבקלות ובמהירות ניתן למצוא פתרון בגוגל אם רק אנשים היו משכילים לחפש. עברנו תור אחד, שלחנו את התיקים לבטן המטוס, הגענו לתור אחר – ביקורת גבולות, עברנו גם את זה, הגענו לתור נוסף – בידוק בטחוני, עברנו את זה, המתנו בתור לשירותים (הבנות) ורק אח"כ התחלנו את המסע והעושק הגדול של הילדים בחנויות הדיוטי פרי.
לא היה לנו זמן רב להסתובב בין חנויות הדיוטי פרי, קנינו רק אוכל לנו ולילדים, אוכל כמובן במחירים מופקעים. סוף סוף עלינו על המטוס שלנו, טיסה של חברת Air-Asia שזה הריאן-אייר ואיזי-ג'ט של דרום מזרח אסיה. הטיסה יצאה בזמן: 13:15.
על המטוס הילדים רבו מי ישב ליד סבתא שלהם, החלטנו לעשות ביניהם תחלופה, כל 20 דקות – מתחלפים. בסה"כ הטיסה לקחה כ-שעה וחצי, ממש לא נורא. אמנם לואו קוסט ושום דבר אינו כלול, אבל מי צריך את זה בשביל טיסה כל כך קצרה ?
נחתנו בשדה התעופה של העיר הצפונית – לואנג פראבאנג. גם כאן, גל חום כבר קיבל את פנינו בברכה, עזבנו את המטוס ממהרים להגיע לטרמינל והמזגן שבפנים
מכיוון שלא דאגנו להסדיר את הויזה לפני כן, לקח זמן רב עד שמילאתי את כל 7 הטפסים עם כל הפרטים שלנו עבור הויזה. בזמן הזה בינתיים התור הארוך של הנוסעים להוצאת הויזה כבר די התקצר ואנחנו הגענו מבין האחרונים לשם. שילמנו מחיר שערורייתי ממש של 287 דולר על הויזות של כולם, מסתבר כי גם ילדים משלמים מחיר מלא (בסרי לנקה למשל, ילדים פטורים מתשלום עד גיל 12). עברנו גם את זה ולקחנו את הכבודה שלנו מהמסוע, התיקים שלנו היו האחרונים במסוע. כשיצאנו החוצה גיליתי שדה תעופה מאוד דל במגוון השירותים. היתה עמדת מוניות אחת בלבד מהשדה, מה שאומר שאין להם שום בעיה לגבות מחיר פסיכי ממש לנסיעה של כ-15 דקות עד העיר (280,000 קיפ , שזה כ-60 ש"ח). גם מחירי כרטיסי ה-SIM היו גבוהים במיוחד (15 דולר, כשבאינטרנט ראיתי מחירים של שליש מזה). בסופו של דבר, משכתי מהכספומט 2 מיליון קיפ (יש… אנחנו מליונרים), עם עמלה כפולה אך עדיין מגוכחת (4 ש"ח במקום 2) ושילמנו עבור המונית – קיבלנו וואן מיושן אבל לפחות המזגן שם עבד. זהו נגמרו הפינוקים של תאילנד.
הגענו אל הגסט האוס שלנו במרכז העיר – Apple Guest House 1 – המיקום פצצה, צוות העובדים מסביר פנים, והחדרים מצויינים. רק מה , שוב פעם נפלתי ולא הזמנתי את החדר המשפחתי ליותר מיום אחד, נודע לי אז כי הוא כבר נתפס לימים הבאים, איזה מבאס. קצת נחנו בחדרים הממוזגים ולקראת השעה 18:30 יצאנו לסיבוב ראשון בעיר, היינו רעבים והכיוון היה להגיע אל שוק הלילה פה בעיר. בדרך לשם עצרנו במקדש מעניין שבו הנזירים דיקלמו את התפילות שלהם, היה נחמד לצפות וגם לצלם
הגענו אל שוק הלילה שבדיוק נפתח, מדובר בכ-10 דקות הליכה מהגסט האוס שלנו, בשעות הללו כבר לא מאוד חם, כך שההליכה לשם הייתה יחסית נינוחה, בתחילת השוק ראינו מיליון דוכנים לממכר תיקים, חולצות, נעליים פתוחות ועוד מוצרי אופנה, אל דוכני המזון הגענו רק לקראת הסוף של השוק. עצרנו במעין מתחם גדול של כמה מסעדות והרבה שולחנות, הזמנו לכולנו אוכל, לילדים בעיקר צ'יפס ולנו המבוגרים אוכל מקומי שאינו שונה בהרבה מהאוכל התאילנדי, סלט פאפאיה, עוף מוקפץ עם קשיו לאמא שלי, מרק תום יאם ופאד-תאי. כל הבלגאן הזה בסכום השווה ל-615 בהאט (רק בכסף מקומי) – לא נורא בכלל.
היינו כבר עייפים ומותשים מהיום הזה, חזרנו הביתה כשבדרך אנחנו עוצים לקנות לליה מאפה ושייק מנגו-בננה, בזמן שאכלנו היא נרדמה ולא רצינו שהיא תתעורר מורעבת ממש ולא יהיה לנו מה לתת לה. אז כשקנינו לה את השייק, קנינו כבר לכולם שייקים. היה מצויין ולא מאוד יקר (קצת פחות מ-100,000 קיפ שזה 20 ש"ח לכולנו), חזרנו לגסט האוס שלנו, אמא שלי הלכה מיד לישון, היא הייתה עייפה מיומיים הטיסות שהיא עברה, אני יצאתי החוצה שוב כדי לחפש דוכן להחלפת כסף ומקום בו אפשר לרכוש כרטיסי SIM, השעה הייתה כבר כמעט 21:00 והרבה מהחנויות היו סגורות כבר, לפחות עשיתי סיבוב על גדות נהר המקונג המרשים. חזרתי הביתה ומיד נפלתי על המיטה, הייתי מאוד מאוד תשוש.
— 24/04/2023 , יום שני —
יומנו השני כאן בלאוס, עדיין מנומנם, לא היה יום מרגש במיוחד, לא מטורף במיוחד, אמנם התעוררתי מוקדם היום, אך הייתה הפסקת חשמל מרגיזה כבר ב-6:30 בבוקר, ומה ? לא דאגתי אתמול לעשות לנו כרטיסי SIM, מה זה אומר ? שאין לי אינטרנט כלל, כך שלא יכולתי לעבוד. מעצבן. בסביבות השעה 8:00, יצאתי עם אמא שלי ועידו לסיבוב באיזור, רצינו לעשות 2 דברים: 1. המרת כספים. 2. כרטיסי SIM לניידים שלנו. ע"י גוגל מפות הצלחנו למצוא מקום בו ניתן להמיר כסף. זו הייתה מסעדה \ גסט האוס שם עובד המקום החליף לי אל מול הדלפק את 400 היורו של אמא שלי, שמאז שהגענו לכאן, לא הצליחה להשיג כסף מקומי. אז עכשיו גם היא מיליונרית (קיבלה על העיסקה 7.32 מיליון קיפ). לשאלתי – היכן ניתן לרכוש כרטיסי SIM, הבחורצ'יק ענה לי כי ניתן לעשות זה בדוכן הצמוד. מגניב, אז באמת בדוכן הצמוד רכשנו 3 כרטיסי SIM, לא של חברת Unitel שרציתי תחילה, אלא של חברת Laos Telecom. יאללה, בסדר, נפרדנו מ-500,000 קיפ לשלושתינו ויצאנו מאושרים שסוף סוף אנחנו מחוברים לעולם הגדול עם הניידים שלנו (גם כשההגדרות לנייד שלי לקחו לבחורצ'יק הרבה זמן להגדיר).
חזרנו לחדרים מרוצים. עדיין הייתה הפסקת חשמל שציננה את ההתלהבות שלנו, היינו במרפסת העליונה של הגסט האוס, לידינו היו כמה גרמנים וכמה צרפתים עימם שוחחנו מעט, אפרת בינתיים תפרה את המכנסיים של יובל והתחתונים של עידו. קצת לפני השעה 10:00, עזבנו את החדר המשפחתי הגדול בקומה העליונה ועברנו לשני חדרים זוגיים בקומה התחתונה, סגרנו את הפינה גם כאן ולא נותר לנו אלא לצאת ולאכול כבר ארוחת בוקר. יצאנו כולנו לטיילת שממול לגסט האוס שלנו, התיישבנו באחת מהמסעדות הפזורות על הטיילת, משקיפים על נהר המקונג המפורסם
הזמנו לא מעט מנות, האוכל הגיע והיה די פרווה. לא להיט, אך גם לא נפילה, אני הזמנתי מרק קוקוס, שהיה אחד החלשים שטעמתי (בתאילנד זה הרבה יותר מתובל). סיימנו עם האוכל, ויצאנו אל הרחוב הראשי לאורך הטיילת, שם על הכביש תפסתי איזה נהג טוקטוק גדול, זוהי למעשה משאית קטנה עם הרבה מאוד מקומות ישיבה מאחורה. הנהג (סיימון שמו) – ילד חמוד נתן לי הצעה של 350,000 קיפ לנסיעה עד לכפר האומנים שם רצינו ללמוד בסדנא להכנת נייר אורז. אני הורדתי אותו ל-300,000, סגרנו. אז מסתבר שהוא לקח אותנו למקום אחר מאשר אותו כפר עליו קראתי המלצה בפייסבוק, אבל לא היה לי כל כך אכפת, אם גם כאן תהיה לנו סדנה, אז מה זה באמת משנה היכן… לאורך כל הנסיעה שוחחתי עם הבחורצ'יק, בן 29, יש ו ילד קטן בבית בן 1.5 עם אשתו, כנראה הוא המפרנס היחיד. הייתה לו אנגלית לא רעה, שזה חשוב מאוד.
כעבור כ-15-20 דקות נסיעה הגענו אל המקום, זו לא הייתה בדיוק סדנה, אלא יותר הצגת הכנת נייר. הבחורה שעבדה שם, בדיוק הראתה לנו את התהליך, הילדים אח"כ הצטרפו לרידוד החומר העיסתי הזה במים. אז מסתבר שלוקחים איזה צמח מסויים שגדל שם, לא הצלחתי להבין מהו שמו (האנגלית שלה הייתה על הפנים), מורידים מהצמח את הענפים ומשאירים רק את הגזע \ גבעול. מייבשים את הגבעול, וברגע שהוא מתייבש, מכניסים אותו לדלי מים למשך יום שלם, לאחר מכן הוא הופך להיות רך, מכאן לשם, מפוררים אותו לעיסה רכה ורטובה. ומכניסים את העיסה הזו ומרדדים אותה אל תוך תבנית מלבנית עם רשת גדולה כדי לצקת אח"כ את נייר,את הרשמת טובלים אל תוך מיכל מים, על רידוד העיסה מוסיפים אח"כ עלים לקישוטים וזהו, מוציאים ומייבשים. Easy Peasy…
כל התהליך הזה לוקח כמה דקות, בזמן הזה הצטרפו אלינו זוג תיירים מצרפת שהגיעו עימנו באותה טיסה אתמול מבנגקוק לכאן. הם וויתרו על ההסעה שלהם בחזור והצטרפו אלינו לנהג שלנו. קצת הסברתי להם את התהליך ואח"כ כולנו הובהלנו אל החנות בה ניתן לרכוש מהמוצרים הללו, אז זהו אינו בדיוק נייר אורז אלא נייר העשוי מצמח עליו אינני יודע להגיד הרבה.
הבנות רצו שנקנה להם יומנים מהנייר הזה, אפרת מצאה את המתחרה שלה מעבר לכביש שמוכרת בשליש מחיר בערך, קנינו מהשכנה. לאחר מכן המשכנו הלאה וראינו חדר גדול ובו הרבה נולים, מאוד רצינו לראות הדגמה של עבודת יד ואריגת טקסטיל עם הנול, אך הבחורה שעבדה שם אמרה שצריך להודיע יום מראש כדי להכין את כל החבילה. טוב, לפחות קנינו צמידים Hand Made ליובל ועידו, כך נראה הנול:
לאחר מכן המשכנו במורד הרחוב לכיוון סדנת גילוף בעץ, אך מסתבר שהמקום היה יותר חנות מזכרות ועבודות מעץ, לא בדיוק מה שחיפשנו, אפרת והילדים שוחחו עם הזוג הצרפתי – בן וג'לי בזמן שאני עשיתי שיחת עבודה. עלינו בחזרה כולנו לרכב ונסענו בחזרה לכיוון החדרים שלנו בלואנג פראבנג, שם החלפתי תכתובות וואטסאפ עם הנהג שלנו – סיימון, לנסיעות עתידיות ואח"כ גם נפרדנו מהזוג הצרפתי, אפרת לקחה מהם את הוואטסאפ, אולי נמשיך לטייל גם בהמשך. חזרנו בחזרה אל החדרים שלנו בגסט האוס Apple 1. התלהבנו שהחשמל חזר, אז הפעלנו את המזגנים על שיא העוצמה והלכנו לנוח. אני נרדמתי שם לכמה זמן. הייתי כנראה עייף מאוד.
בשעה 17:30, יצאנו אני, אפרת ואמא שלי מהגסט האוס כאשר ליה על מנשא הגב עליי. השארנו את הילדים בחדרים (לא רצו להצטרף) ויצאנו לטפס על גבעת פוסי (כן, זה באמת השם), בדרך עצרנו כדי לשתות מיץ מנגו-בננה עם קרח כדי להרגיע את הקיבה של אפרת בעיקר, והתחלנו בטיפוס, רצינו להספיק ולהגיע לפני השקיעה. הטיפוס אל הגבעה היה ברובו במדרגות
לפעמים הייתה איזו אתנחתה קלה בדמות מקדש חמוד בין הסלעים
כעבור כ-20 דקות של טיפוס, הגענו אל פסגת הגבעה, בגובה 100 מטרים, שם למעלה ישנו מקדש פוסי, ומשם ניתן לצפות על לואנג פראבנג והסביבה בתצפית של 360 מעלות. מקום מקסים באמת, רק חבל שהיו שם המוני תיירים שחשבו כמונו לטפס אל פסגה בזמן השקיעה.
הסתובבתי שם עם ליה, אפרת ואמא שלי מצאו מקום אחרון לשבת על הספסלים, הצלחתי לפלס את דרכי בין המוני האנשים ולהמתין בתור כדי לצלם את ליה מנקודת תצפית נחמדה
לפני ואחרי היו קבוצות של אנשים סיניים שהמתינו גם הם בתור להשתמש בזווית הזו לצילום. חזרנו אל אפרת ואמא שלי, המשכנו שם עוד כמה רגעים עד שהשמש תשקע, איך שהיא שקעה כל אותם המוני תיירים שעלו לפסגה החלו בירידה למטה , הפעם יורדים לכיוון שוק הלילה, המתנו קצת שתעבור כל מסת האנשים וגם אנחנו בסופו של דבר מצאנו את עצמינו למטה. נכנסו הישר אל שוק הלילה ואל המקדש Haw Pha Bang
לא היינו מאוד רעבים באותם רגעים, גם מיץ הפירות וגם ההליכה והמאמץ השכיחו מעט את הרעב שלנו, אז החלטנו לחזור לחדרים, כשבדרך אנו עוברים כמה דוכני מיצים ושייקים מצויינים מהם הזמנו אתמול.
נפגשנו עם שאר הילדים בגסט האוס ורק מאוחר יותר החלטנו לצאת לאכול במסעדה. אז יצאנו בסביבות השעה 20:00 לאכול ארוחת ערב באחת מהמסעדות שעל הנהר. בחרנו הפעם מסעדה הודית, ולא התאכזבנו. לפני קבלת האוכל חזרתי עם ליה לחדר שלנו בגסט האוס כי הילדה הייתה צריכה לשירותים, ואח"כ שוב פעם עזבתי את שולחן האוכל כי דניאל רצתה להזמין המבורגר באותו מקום בו אכלנו ארוחת בוקר. הזמנו מאכלים הודיים שהזכירו לנו מאוד את התקופה הנפלאה שלנו בתת היבשת, אלו גובי, באטר צ'קן, לאסי, טאלי, נאן, פאלאק פאניר ועוד… היה מצויין!
חזרנו לחדרים, יצאתי מיד עם עידו שוב לאותה מסדעה הודית, עידו החליט שהוא אינו מעוניין להצטרף עם כולנו למסעדה ולהישאר בחדר, אז אח"כ כשהוא היה רעב, יצאתי איתו והזמנו לו לאכול סאמוסה. זהו, נכנסנו כבר עמוק ללילה וכולם הלכו כבר לישון