— 29/01/2023 , יום ראשון —
קשה להאמין שאוטוטו אנחנו עוזבים את המקום הקסום הזה, האי מונרו הוא אחד מההיי-לייטים שלנו בטיול הזה, אפרת ואני כבר מדברים על כך שסביר להניח ונחזור לכאן בעתיד, נראה איך המקום הזה (שכבר כעת בצמיחה) התפתח וגדל (תיירותית).
היום התעוררנו בהום סטיי של ראגו, הבעלים של Watergate, השינה הייתה בסדר גמור, אכלנו ארוחת בוקר מצויינת (בשבילי ואפרת), הילדים פחות התחברו לאוכל המקומי שהיה בו גם חריף, בעלי המקום נעמד לנו על הראש בזמן האוכל וקצת הפחיד את הילדים, מרחב אישי זהו קונספט שלא מוכר לא, ניסינו לתת להם תקווה בזמן הייאוש: "תחשבו על זה ככה, בעוד חצי שעה לעולם לא תראו אותו יותר", אמרנו להם (לא שזה עזר כל כך)
התפנינו מהחדרים, שילמתי לבחורצ'יק 2,000 רופי על שני החדרים וארוחת הערב (1,000 נוספים שילמנו מקדמה), המתנו לנהג הריקשה שממש, אבל ממש לקח את הזמן שלו להגיע ולאסוף אותנו (נראה לי בסביבות ה-45 דקות). הילדים של בעלי המקום היו מקסימים, ילדים חמודים, הבת – 24, הבן – 21, ילדים צעירים עם חלומות גדולים, מאחל להם את כל הטוב שבעולם. הם כבר מכירים את אביהם ומסיטים את מבטתם מאיתנו בכל פעם שאביהם מתנהג או אומר משהו לא במקום (לא מרוע לב, הוא פשוט טיפוס קשה).
בשעה 11:00 לערך, הגענו בחזרה הביתה, אל הגסט האוס של Deepa, כמה טוב שבאנו הביתה. החדרים כבר המתינו לנו, מסודרים, נקיים, הדיירים הקודמים כבר עזבו בשעה 5:00 בבוקר (ברכבת). ליה מיד נלקחה ע"י בעלי המקום החדשים-ישנים אל ביתם, היא מיועדת כעת לשחק עם הבן שלהם, אנחנו קיבלנו קצת שעות בייביסטר מבורכות. בשעות הצהריים, אפרת, אני וליה יצאנו לסיבוב בכפר, הסיבוב המיליון ואחד נראה לנו, אנחנו כל כך אוהבים להסתובב בין התעלות, הנהרות והאגמים פה בג'ונגל הזה. ליה נרדמה די מהר על המנשא הגב שלנו, נאמר לנו שגם היום יש אירוע במקדש, מיד הבנו כי מדובר בארוחת צהריים, כמו אתמול, מיהרנו למקום, ואכן ראינו התקהלות של מקומיים אוכלים בחדר אוכל הענק אורז עם מיטב תבשילים, הגענו מעט באיחור, נשארו השאריות האחרונות של האוכל אותן העמסנו על הצלחת, אכלנו כרגיל עם הידיים, כי למרות שידענו את זה, לא חשבנו לרגע לעצור בעודינו בחדר ולהכניס כפיות לתיק… סיימנו לאכול, הלכנו לשטוף את הכלים, משם המשכנו לדוכן צמוד למקדש לשתות צ'אי חם ומתוק, ליה עדיין ישנה והיה קשה להמשיך ולתת לה לישון כשאני בישיבה, עברתי לעמידה ובשלב מסויים היא כבר פקחה עיניים…
אפרת ואני המשכנו להסתובב במשעולים הצרים של הכפר, בכל פעם מנסים דרך אחרת, דרך עליה לא דרכנו לפני כן, כאילו אנו מגלי ארצות חדשות, בפינה חמודה על שפת נהר נעצרנו והבטנו מסביב, מקומי אחד נעצר ובירך אותנו לשלום, הוא נראה לנו מוכר, מהיכן ראינו אותו ? אהה…. זה הבחורצ'יק הזה שהראה לנו את ביתו לפני כמה ימים במטרה למשוך אותנו ללון אצלו, בסופו של דבר רק לקחנו ממנו את השיקארה.
המשכנו ללכת בדרך יפייפיה לצד הנהר, הגענו בסופו של דבר למינימרקט, ולאחריו עוד אחד, בכל מקום הצטיידנו במשהו אחר: צנצנת שוקולד, קורנפלקס, חטיפים מטוגנים מתוקים ואפילו לגמנו 2 כוסות מיץ תפוזים נהדר. הוצאנו מהכספומט היחיד באי 6,000 רופי ובתקווה שזה יספיק לנו (עם שאר הרופיות שיש ברשותינו) עד סיום שהותינו כאן בהודו. בשלב מסויים תפסנו ריקשה וחזרנו הביתה אל הילדים שהזנחנו למשך כמה שעות בחדרים.
בשעה 16:30 יצאנו שוב פעם מהבית, רצינו ללכת לסיבוב נוסף על סירת הקאנו בהנהלת אביה של Deepa, ניסינו להוציא את ליה מהבית של Deepa, היא שיחקה כל כך יפה שם עם הבן שלה ולא רצתה לבוא איתנו, קצת חששנו להשאיר אותה לבד, כי תוך חצי שעה היא יכולה להתחיל לבכות שהיא רוצה את אמא שלה, לקחנו את הסיכון, גם בידיעה ששאר ילדינו לא רצו לבוא ולשוט בקאנו שוב פעם. יופי, דייט זוגי רק שלי ושל אפרת, וואו, לא זוכר מתי זה קרה לאחרונה…
הגענו למזח על הנהר, אביה של Deepa שלף את סירת הקאנו שלו והחל משיט אותנו באותן תעלות בהן שטנו לפני כמה ימים, ולמרות שזוהי אינה הייתה הפעם הראשונה שלנו, התלהבנו לא פחות, הפעם יכולנו להיות מרוכזים רק בעצמינו ובסביבה הכפרית, לא הצטרכנו לשחק אותה שוטרים בכל פעם שהילדים החלו לריב או להציק אחד לשני.
איזה יופי של שייט, מקום כל כך שקט ושליו, כל כך מרגיע, היום יום ראשון, היו בתעלות יותר סירות קאנו מבד"כ, לעיתים נוצרו פקקים, כן, גם כאן יש Rush Hour מסתבר.
עזבנו את התעלות בשלב מסויים והגענו לפתחו של האגם, אנחנו מאוד אוהבים את השינוי הזה של המפתח הרחב, בדיוק כבר השמש החלה לשקוע, והפעם באמת גם ראינו את השמש (בפעם שעברה היה מעונן ולא ראינו דבר), האווירה הייתה משגעת, נהנינו מאוד, ניתן אפילו לראות זאת על פנינו:
בדרך חזרה, המשיט עצר לנו ליד כמה דוכני שתייה ומזון, קנינו צ'אי (נוסף) לשנינו, שם פגשנו 3 מטיילות ישראליות חמודות, שוחחנו עימן מעט, גם הן לנות פה באי, לקראת סיום הטיול שלהן, אוטוטו חוזרות לארץ, כמה שאני לא מקנא בהן :-), עם אחת מהן – שיר, שאמורה להישאר עוד קצת באי ולנסוע ברכבת לוארקלה באותו יום שלנו, שמרנו על קשר טלפוני. עלינו שוב על סירת הקאנו, חזרנו בחזרה לכיוון נקודת ההתחלה של השייט, השמש כבר שקעה ואנו שטנו בתעלות כשכבר חשוך, אבל לא לגמרי חשוך. זה היה מאוד מעניין לראות את חיי הכפר מהנהר השקט והרגוע בזמן הזה של היום. אביה של Deepa נראה מותש, בכל זאת, בן אדם מבוגר ודופק פעילות גופנית קשה למשך שעתיים, קצת יותר. בסופו של דבר חזרנו הביתה, אל הילדים הגדולים ואל ליה שרצתה כבר את אמא שלה, Deepa, לא רק שהיא מארחת נפלאה, היא גם בייביסטר שליה מאוד אוהבת, היא פשוט מקסימה, בדיוק כמו המקום הזה שהיא חיה בו.
בערב, Deepa הכינה לנו ארוחה של מלכים, לילדים היא הכינה המבורגרים צמחוניים, לנו היא הכינה צ'פאטי עם תבשילים כל כך טעימים, אפרת בלעה אותם למרות חריפותם, את היום הזה סגרנו עם עוד קצת Wednesday וכתיבה בבלוג, לא רוצים לעזוב כאן, אבל מוכרחים. זה חלק מהמסע.
— 30/01/2023 , יום שני —
היום זה היה יומינו האחרון כאן באי מונרו, חתיכת תקופה עברנו כאן, ואיזה יום נפלא היה לנו היום ,לסגור את אחד מהמקומות האהובים עלינו בטיול הזה עד כה, בצורה כל כך טובה.
את הבוקר הזה הקדשתי לאירגונים ותיכנונים לקראת קיץ 23, קנדה שוב פעם הייתה על מחשבותיי, איחרנו את המועד ללינה בחניוני קרוואנים בתקופה הזו במקומות הפופולריים ביותר, זה אבסורד, הרישום לחניונים נפתח בד"כ בסוף ינואר ו-You snooze, you loose, ומה זה snooze? מספיק יום אחד של איחור והופ, כל המקומות כבר נתפסים, פסיכי לגמרי. לא רוצים לוותר על קנדה בקיץ ולא רוצים לוותר על הפארקים השווים ביותר במערב המדינה, הפשרה היא לא לישון בחניוני קרוואנים אלא בהוסטלים \ מלונות, זה אומר שלא נגיע לשם עם קרוואן אלא נתנייד ברכב פרטי שכור. קצת מבאס, אבל אין כל כך ברירה, לקרוואנים כאמור כל המקומות בחניונים נתפסו. טוב, מצאנו כמה מקומות נחמדים (שגם לא עולים 3,500 ש"ח ללילה), אליהם נעשה booking ונסגור כבר את הסאגה הזו.
Deepa הגישה לנו ארוחת בוקר ב-8:30 לערך, אנחנו אכלנו ונהנינו מאוד מהדוסות, חביתות ורוטב הצ'אטני שלה (עם הסלט שלנו). אני התיישבתי אז על האינטרנט (תיכנונים על קנדה), בזמן שאפרת התארגנה על לבוש מסורתי – הסארי איתו היא מתכננת להגיע למקדש היום, את הסארי היא קיבלה מ-Deepa.
בסביבות השעה 11:00 יצאנו אל המקדש: Mulachanthara, היה חם ולח והילדים די סבלנו בהליכה הזו, ליה בכלל לא הייתה מוכנה ללכת ברגל. הגענו אל המקדש כאשר ליה הייתה ברוב הזמן על הידיים של Deepa ששמחה לקחת אותה כל הדרך
היה לנו חם במתחם המקדש, ישבנו בהאנגר גדול על כיסאות פלסטיק, הילדים איבדו מיד עניין מלשמוע את ה"מואזין" נשא תפילות באוויר, העניין הוא שהאוויר הזה נישא בכל רחבי הכפר, כאשר הצמידו לו את המיקרופון, אפרת הלכה להתפלל עם Deepa וליה על ידיה
אני אח"כ לקחתי את הילדים למקדש עצמו, שם שמו על מצחם את הבינדי – אותה נקודה אדומה או חומה, בשלב מסויים הם כבר נשברו, היה להם קשוח החום הזה והגרירה הזו של ההורים שלהם למקום שאין בו טלפונים ניידים. אני חזרתי הביתה עם כל הילדים, אפרת מאוד רצתה להישאר במקדש עם Deepa אז התפצלנו, בבית הילדים קצת נרגעו עם הסמים שלהם (המסכים) תחת המזגן המרענן בחדר. כעבור שעה וחצי לערך אפרת חזרה וניסתה להרגיע את ליה שהחלה לחפש את אימה ולא מצאה. שיר (אותה צעירה ישראלית שפגשנו כאן בשייט שלנו אתמול) הגיעה גם לחדרינו, היא מטיילת כעת לבד לאחר שחברותיה המשיכו לקוצ'י, הילדים עפו עליה, הפציצו אותה בשאלות ושיחקו איתה טאקי. אלו היו הרגעים שלי ללכת לחדר השני שלנו, לשים את הראש על הכרית ולהתחיל לנחור.
בסביבות השעה 16:45 אפרת מעירה אותי, צריך לקום ולזוז, לאן ? למסיבת יום ההולדת של אלון. אלון הוא בנם האמצעי של ג'וס וג'סי – אותו זוג מקומיים דוברי עברית, פגשנו אותם לפני כמה ימים במהלך השיטוט שלנו בכפר (עבדו מספר שנים טובות בישראל). לקחנו ריקשה ונסענו עם שיר שהצטרפה אלינו אל ביתם של ג'וס וג'סי, באמצע הדרך עצרתי את נהג הריקשה אל מול חנות כללית שם חיפשתי איזו מתנה קטנה לאלון. מצאתי משהו, שילמתי והמשכנו בדרכינו, מסתבר שהקדמנו, החבר'ה שם עדיין לא היו מאורגנים למסיבה, אך הם הזמינו אותנו לשבת בסלון ביתם ולקשקש בינתיים עד שיארגנו את המסיבה. בשלב מסויים ג'וס הציע לי להתלוות אליו על האופנוע כדי להביא את עוגת יום ההולדת בכפר ליד (4 ק"מ נסיעה), לקחתי איתי את עידו שמעולם לא רכב על אופנוע. הילד היה בעננים. הגענו למקום – חנות ממתקים ועוגות של חבר של ג'וס, אספנו את העוגות ועל הדרך ג'וס הזמין אותנו לצ'אי, בזמן שבעל החנות רושם ברכת מזל טוב על העוגה:
לקחנו את העוגה וחזרנו לביתו של ג'וס על האופנוע. בזמן זה שיר כבר עזבה את הבית, היא הזמינה ריקשה אל וארקלה – שם היא תעביר את הלילה עם חברתה בגסט האוס. מסיבת יום ההולדת החלה, הוצאנו את העוגה ועוד קצת כיבוד, חברים ואורחים נוספים הגיעו, תחילה המשפחה נעמדה דום והתפללה לישו על הדברים שבד"כ אומרים בסרטים הוליוודים לפני שמתחילים לאכול.
זה היה יפה כל כך לראות זאת (אומר את זה חילוני גמור), העוגה התבררה כהצלחה גדולה (אם לא כל כך לילדים), אולי ציפיתי לפחות מעוגת יום הולדת הודית. התחברתי עם הנייד שלי לרמקול בסלון והשמעתי להם שירי יום הולדת באנגלית ועברית. בשלב מסויים האורחים התנדפו להם ואנחנו נשארנו לבד עם המשפחה, הם עמלו קשה כדי להכין לנו ארוחת ערב, רק לנו. מאוד מחמיא ולא מובן מאליו. התיישבנו מול שולחן האכילה והתחלנו לבלוס, הסלט הערבי שהכינו היה בדיוק כפי שמכינים אותו בישראל, סלט קצוץ דק, עם מלח, פלפל, לימון ושמן זית. הילדים מאוד התלהבו מהסלט, הרבה מאוד זמן שלא אכלו כך (גם הנודלס של ג'סי יצא מעולה).
שם על השולחן, לאחר שסיימנו לטרוף את המנות הטעימות, ג'וס הביא לי את המחברת של אשתו ואמר לי שכך אשתו למדה עברית, היא אשכרה כתבה את האותיות והמבטא שלהם, הכל למדה לבד, לא אולפן ולא כלום, מרשים ביותר:
סיימנו את הערב אצל המשפחה המקסימה הזו עם מופע הקסמים שלי, ולאחריו ג'וס הניע את רכבו שחנה בחצר, אנחנו לא חוזרים הביתה ברגל, הוא לקח את כולנו לגסט האוס של Deepa ברכבו, שם גם הוא שוחח מעט עם Deepa ומשפחתה (את אביה מסתבר שהוא מכיר ורואה יום יום, רק לא קישר בין הסיפורים שלנו והאדם בפועל), נפרדנו ממנו לשלום ואנחנו כבר התארגנו ללינה, השעה הייתה מאוחרת – 21:00 ועלינו היה גם לעשות מקלחות וכל הקישוקשים לפני השינה, מחר אנחנו עוזבים את האי מונרו ברכבת, כמו לפני כמה ימים נתעורר מוקדם ונכיע לתחנה לתפוס את הרכבת של 7:55 בבוקר. הולך להיות מעניין…
— 31/01/2023 , יום שלישי —
עזבנו את השקט והשלווה של האי מונרו והגענו לרעש וההמולה של עיירת החוף התיירותית – וארקלה. עם כל היתרונות והחסרונות שיש לכל מקום, בסך הכל אנחנו מאוד נהנים כאן ועם כל אהבתינו למונרו, טוב שהמשכנו במסע והגענו לכאן.
הלילה הזה לא ישנתי הרבה, משהו כמו שעתיים – שלוש, הלכתי לישון מאוד מאוחר והתעוררתי מאוד מוקדם, ב-6:45 בבוקר הערתי את כולם, הגיע הזמן להתארגן ולצאת לדרך. בסביבות השעה 7:30, נהגי הריקשות הגיעו אלינו מוכנים לקחת אותנו אל תחנת הרכבת, רק רגע, אנחנו צריכים עוד להצטלם כולנו ביחד, תמונה אחרונה ואז יוצאים:
הגענו אל תחנת הרכבת כ-10 דקות לפני הזמן, הורדנו בניחותא את כל 11 תיקינו הכבדים, סידרנו אותם יפה על הרציף, שילמתי לנהגים כדי לשחרר אותם משירותם האדיב, ואח"כ גם רכשתי 5 כרטיסים לתחנת וארקלה (כרגיל – 150 רופי לכולנו), הרכבת איחרה בכ-15 דקות, בזמן המועט שמוקצב לנו על הרציף לפני שהרכבת ממשיכה, העמסנו מהר את כל הילדים לקרון ואח"כ זרקנו את שאר התיקים הגדולים פנימה, לפני שנכנסנו אנחנו בעצמינו פנימה אל קרון הרכבת. בפנים לא כל כך היה לנו מקום לשבת, כל המושבים היו עמוסים באנשים, הילדים ואפרת נעמדו ליד המעבר כשאני לוקח תיק תיק וזורק אותו למדף למעלה, תייר לבנבן קם ממקום מושבו ופינה לנו את המקום שלו, אפרת התיישבה עם ליה עליה ולידה עידו, אנחנו המשכנו לעמוד עד התחנה הבאה ב-Kollam, שם ירדו כמה נשים – מה שאיפשר לי, ליובל ודניאל להתיישב ביחד, קנינו צ'אי מהמוכר שמסתובב בין הקרונות ופתחנו את ארוחת הבוקר הארוזה ש-Deepa הכינה עבורינו, אידלי, צ'פאטי עם רוטב צ'אטני מצויין. הנסיעה ברכבת עברה בנעימים ובצורה חלקה.
הגענו אל וארקלה קצת אחרי השעה 9:00, כבר על הרציף תפס אותנו נהג מונית שהציע לנו את שירותיו, אני הייתי יותר עסוק בלחצות את פסי הרכבת לצד השני מבלי להידרס ולדאוג שילדי יעמדו בהצלחה באותה מטלה בדיוק מאדר עכשיו להתקשקש איתו על הסעה. קבוצה של תיירים עזרו לילדים לטפס מעלה לרציף בצד השני, נהג המונית עזר גם לנו להעביר את התיקים לצד השני, הגיע רגע האמת, ה-Show me the money שלו, מה המחיר ? שאלתי אותו והוא ענה 400 רופי שלאחר כך ירד ל-350 רופי, הרגשתי שהמחיר הריאלי הוא 300 אבל אפרת כבר הסכימה על 350 רופי, יאללה, בסדר, שיהיה לו לבריאות (באמת!). בדרך אל ההום סטיי שלנו – Aloha (אותו כבר הזמנו לפני כמה ימים כשבאנו לכאן לבקר את הבן-גיגיים), הנהג החל לעשות פרצופים חמוצים שהוא לא מרוצה מהמחיר ורצה שנשלם בכל זאת 400 רופי, בכניסה להום סטיי הבאתי לו שטר של 500 ונתתי לו להחליט האם הוא מחזיר לי 150 עודף או 100, בסוף החזיר 150, רק בשל הסיכוי שניקח אותו בהמשך לנסיעה לשדה התעופה.
התמקמנו בחדר שבקומה התחתונה – שהיה זמין עבורינו, החדר מלמעלה יתפנה ב-12:30, הילדים שוחחו מעט עם השכנה שלנו לחדר – דנה שמה, לאחר מכן החלטנו אפרת ואני להשאיר את הילדים בחדרים (טוב נו, למעשה הם העדיפו להישאר במקום צונן מאשר שוב פעם לצאת אל החום וההליכות עם ההורים ברחובות הומי כלי רכב ללא מדרכות). הלכנו לאכול ארוחת בוקר-צהריים כזו ב-Juicy Cafe, שהומלץ מאוד בגוגל, הזמנו לנו מנות מקומיות כמו המסאלה דוסה, ביצת מסאלה, פארותות עם חביתות לילדים.
לאחר האוכל פגשנו בזוג ישראלים שמטייל כבר 5 חודשים במזרח, מתן והודיה שמם, זוג נשוי שעושה כעת את הטיול שלי ושל אפרת מלפני 15 שנים (אחרי התואר, לפני הילדים), עם כמה שינויים קלים כמובן, אהבנו לשוחח איתם והזמן עף במהירות איתם במסעדה, במינימרקט שממול קניתי אבטיח ואננס שיהיה לנו מה לנשנש בחדרים. נפרדנו מהזוג המקסים והמשכנו הלאה, הולכים לכיוון ההום סטיי שלנו, השעה הייתה כבר 12:00 בצהריים, ואנחנו כבר קיבלנו את החדר השני שלנו למעלה, נכנסנו אליו כולנו פנימה והפעלנו את המזגן, איזה תענוג, בשלב מסויים אפרת לקחה את הילדים למטה ואיפשרה לי לישון ולהשלים את כל שעות השינה החסרות שהיו לי בלילה. כעבור שעתיים בערך התעוררתי, בזמן הזה אפרת ישבה עם הילדים על הלימודים שלהם, התמרחנו בקרם הגנה (שמש + יתושים) ויצאנו לסיבוב משפחתי ראשון כאן במקום, הלכנו לכיוון בית הקפה עליו המליצה דנה (השכנה שלנו למטה), המקום היה באיזור הצפוני של החוף, היכן שנמצא ה-Black Beach, התהלכנו על הטיילת, הליכה איטית כזו, בה אנו מנסים לספוג את כל המראות והריחות של הטיילת (ספויילר – לא מצאנו את המקום, אבל לא כ"כ היה אכפת לנו, נהנינו בעיקר מהדרך)
ליה נרדמה בזמן ההליכה, מצאנו את בית הקפה Taco 1982, נכנסנו אליו בעיקר בגלל הספות שלו, רצינו להניח את ליה שתישן שם בזמן שאנו אוכלים, רק מה ? זהו בר. אין אוכל מניח את הדעת, רק משקאות, טוב, הזמנו מיצים טבעיים לכולנו בזמן שליה דפקה את השנ"צ שלה לצלילי הגלים המתנפצים על החוף.
סיימנו לשתות, חשבנו עוד קצת להישאר שם עד שהקטנה תתעורר, אבל שאר הילדים החלו להתלונן שהם רעבים, שקלנו שמא ללכת ל-"בית הלב" או למסעדה כאן באיזור, בסופו של דבר קמנו והתחלנו להתהלך לצידה השני של הטיילת (מהצפון לדרום), מסעדת San Francisco בה אכלנו בפעם שעברה (ונהנינו) הייתה סגורה, אנחנו נכנסנו למסעדת Cafe Del Mar הפופולרית, האוכל שם יקר מאוד ומגיע אחרי זמן רב, אנחנו המתנו, הילדים כבר היו חסרי סבלנות להמתין על קיבה ריקה, ניסנו לצאת איתם לטיילת הצמודה שם ניתן היה לראות כבר את השמש שוקעת, כדי להעביר להם את הזמן, מהטיילת ניתן לראות את חופי הים של וארקלה, בשילוב השמש השוקעת זה היה מראה מרגיע:
בשלב מסויים האוכל הגיע. ו… וואלה, היה מצויין, נכון יקר, נכון הרבה זמן המתנה, אבל כל מנה שהזמנו, יצאה פצצה, לי – האלו גובי, לאפרת – המלאי כופתה, לילדים – פיצה, סלט יווני, המבורגר וחומוס, הכל היה טוב.
עם סיום הארוחה המשכנו להסתובב קצת על הטיילת, היה נחמד לראותה בזמן כשכבר חשוך, הגענו עד לקצה הדרומי של הטיילת ומשם חזרנו בחזרה צפונה. כל מסעדות הטיילת מוציאות את מיטב מרכולתן שמשו לפני מספר שעות מהים, סוגים שונים של דגים ומאכלי ים הוצגו לראווה בפני כולם, רק בואו ותאכלו, אפילו הבחנו בדג חרב שוכב יפה לו על שולחן מואר, דג כזה זה לא משהו שרואים כל יום:
חזרנו לחדרים שלנו כאן ב-Aloha והתארגנו על לינה, עם מקלחות, סיפורי לילה טוב לליה וסלאמתק.