— 01/02/2023 , יום רביעי —
יומינו השני בוארקה – האילת של ההודים (שמעתי את ההשוואה הזו כאן), שזה לגמרי לא נכון, אילת – עיר מסריחה (יסלחו לי תושבי העיר), יקרה ומגעילה, כאן בוארקלה יש אווירה של חופש, נכון היא מאוד תיירותית וטיפת פרטיות אין כאן, אך כיף לנו להיות פה, למרות החום והלחות שיש בכל האיזור. אנחנו מכירים כאן המון ישראלים (שזה דבר מצויין), בעיקר כאלו אחרי צבא, הילדים מרגישים איתם בבית.
התעוררתי היום מוקדם, עבדתי קצת מול המחשב, סגרתי כל מיני פינות, בשעה 8:00 לערך, לקחתי איתי את עידו וליה שבינתיים התעוררו ויצאתי איתם לדוכן מקומי (Kerala Cafe) שמוכר פראתות עם חביתות, את המקום הכרתי דרך ירון שהציג לי אותו בשבוע שעבר כשהיינו כאן, הזמנתי 6 חביתות, 8 פראתות ו-6 כוסות צ'אי שהגיעו כ-Take Away (את הצ'אי הכניסו לתוך 2 שקיות). הילדים המתינו בסבלנות על ספספל לצד הכביש הראשי עד שהחביתות יהיו מוכנות, אני המתנתי לידם, בינתיים מתעד את האירועים:
חזרנו לחדרים שלנו בהום סטיי – Aloha, חתכנו ירקות ועשינו לעצמינו יופי של ארוחת בוקר, בינתיים גם יובל ודניאל התעוררו והצטרפו לארוחה. סיימנו לאכול ולארגן את הכל, מכאן התפצלנו, לילדים הגדולים השארנו מטלות לימודיות שיבצעו אותן בחדר, בזמן שאנחנו יצאנו עם ליה לעשות סידורים. לקחנו ריקשה אל מרכז העיירה – וארקלה (כ-10 דקות נסיעה משם), יעד ראשון – כספומט, להוציא כסף שיספיק לנו עד סוף השהות שלנו בהודו, כן, פישלנו בגדול בפעם האחרונה שהוצאנו כסף (במונרו), חשבנו ש-6,000 רופי יספיקו לנו, איזו טעות של חובבנים, משכנו 30K ואח"כ עוד 10K ליתר ביטחון.
המשכנו ברחוב הראשי והסואן, לאחר 2-3 דקות הליכה, הגענו ליעדינו השני – סופרמרקט גדול כדי לבצע קניה גדולה של אוכל, בעיקר חיזוקים לארוחת הבוקר והערב (במידה ונאכל כאן). פוצצנו 2 שקיות גדולות של ירקות, פירות ושאר דברי מאכל לפני שהתמקמנו לנו בדוכן נידח לצד הדרך והזמנו לנו 2 כוסות צ'אי מהביל וסוכריה מגעילה לליה, אנחנו הולכים להתגעגע לצ'אי ברגע שנעזוב כאן (אין לי מושג איך זה הולך שם בסרי לנקה), תפסנו ריקשה בחזרה להום סטיי שלנו, שם הילדים כבר היו עמוק בטלפונים שלהם, הם סיימו לבינתיים את המטלות הלימודיות.
הייתי עייף, הלכתי לדפוק שנ"צ בזמן שאפרת המשיכה לשבת עם הילדים על הלימודים. בסביבות השעה 16:00, לאחר הרבה זמן של התקשקשויות, כולנו יצאנו מהחדרים מרוחים בקרם הגנה נגד השמש והיתושים בדרך אל הים, זהו סבל להגיע אל החוף בשעות הצהריים, חם ולח מאוד וקרני השמש ממש צורבים לך את העור. שעות אחה"צ, לפני השקיעה – זה הזמן האידיאלי להגיע אל החוף. יצאנו מההום סטיי, הגענו לטיילת, שם במרחק הליכה קצר הגענו אל המדרגות היורדות אל החוף, שכחנו להביא מגבת אז אני התפצלתי מכולם וחזרתי כל הדרך בחזרה להום סטיי להביא מגבת, כשחזרתי לטיילת הבחנתי באפרת עם יובל משוחחת עם זוג ישראלים שפגשנו בוואטה קנאל – סמואל ועדי. דניאל, עידו וליה המשיכו לבדם לים, אני הצטרפתי אליהם לחוף בזמן שאפרת קיבלה קצת זמן איכות עם יובל (חיפשו לה בגד ים). שם על החוף, הילדים פרחו ממש, רצו, קפצו, השתוללו, בזמן שהאבא העצלן שלהם התיישב לו על המגבת על החול מביט מסביב ולעיתים גם מצלם:
בשלב מסויים ליה רצתה שאחפור בור כדי שתוכל להכניס את רגליה ולכסות הכל, התחלנו כך ולאט לאט תהליך הכיסוי נמשך גם על שאר חלקי הגוף העליונים, עד שנוצר לו מגדל חול העוטף את ליה
וכמובן איך אפשר מבלי להנציח רגע זה גם בוידאו:
הילדה הקטנה שלנו תפסה את תשומת הלב של העוברים והשבים, כולם רצו לקחת תמונה שלה שקועה עמוק בחול, הייתי צריך לבקש על זה כסף… 🙂
יצא לי לשוחח עם עוד זוג ישראלים שהיו על החוף, פגשנו אותם לראשונה בוואטה קנאל, אני זוכר אותם מכיוון שהם, בניגוד לשאר, כבר הגיע לטיול הזה כזוג נשוי והיו קצת יותר קרובים לגילאים שלנו. בשלב מסויים כשהשמש כבר שקעה, זירזתי את הילדים לצאת מהחול והמים של הים ולהתקפל בחזרה הביתה, השעה הייתה כבר 18:15 ובעוד שעה וקצת רצינו להגיע אל "בית הלב" לאכול ארוחת ערב עם עוד כמה חבר'ה ישראלים שנפגוש, הגענו להום-סטיי, הילדים מיד נכנסו למקלחות, אפרת ויובל גם הן הגיעו בשלב מסויים, הן לא מצאו בגד ים במידה של יובל. בסביבות השעה 19:15 יצאנו מהחדרים, הילדים שוחחו מעט עם נחל – צעירה ישראלית מקסימה שמטיילת כאן והיא שכנה שלנו (מצד שמאל) למטה. תפסנו ריקשה אל "בית הלב" והגענו לשם כעבור 3-4 דקות נסיעה. פגשנו שם כמה ישראלים נחמדים, קודם כל את אושריאל שמתפעל ביחד עם אשתו מעין (שלא הייתה באותו רגע שם) את הבית, איתם מצאנו גם את נועה וקטיה שעבדו קשה במטבח כדי להכין לכולם ארוחת ערב, עוד זוג צערי ונשוי שזה עתה הגיעו מפושקר שברג'אסטן, וישראלים חביבים נוספים כמו שון וחבר שלה. בזמן זה הילדים נכנסו לחדר המשחקים וקצת היה לנו שקט מהם:
האוכל היה מצויין, אכלנו קינואה (לראשונה בטיול הזה), סלט ירקות ישראלי, ותבשיל מצויין שבא ממש טוב עם הצ'פאטי שהכינו, מאוד נהנינו בארוחה, הן מהאוכל הטעים והן מהחברה.
כולנו התיישבנו מול השולחן, מלבד ליה שהעדיפה לשחק בחדר המשחקים שם, בזמן שאושריאל בדיוק בשעה 20:12 סיפר לנו כי הם המציאו מנהג שבו בשעה הזו, מסביב לשולחן, כל אחד מציג את עצמו ומספר מה היה לו טוב ביום הזה, מנהג מגניב לאללה ואשמח מאוד אם אנחנו הפלנרים בזמן המסע שלנו (וגם לאחריו) נוכל לאמץ אותו, רק הזמן יגיד זאת.
לאחר הארוחה, חלקינו נכנס פנימה לסלון, שתינו תה עם חלב ונישנשנו עוגיות home made מצויינות, בזמן שעידו חפר לכל אחת שם בחדר על המשחקים שהוא אוהב לשחק במכשיר הנייד שלו, וואו, הילד לא הפסיק לדבר. כאן בתמונה הוא תפס את נועה כקורבן והחל במלאכת החפירה:
בשעה 21:30 בכוח ממש, הצלחנו להוציא את הילדים מבית הלב, אנחנו בוודאות נחזור לכאן, רגע לפני שעזבנו גם פגשנו את שיר (ממונרו) שהגיעה לבקר כאן בבית. שוחחתי עימה מעט ושמחתי להתעדכן (ב-12.2 היא חוזרת לארץ). הלכנו ברגל אל החדרים שלנו, עם האדרנלין וההתלהבות של הילדים זה לא היה בעיה כל כך, גם אם מדובר בק"מ של הליכה בלילה, כאן בחדרים הם שוב פעם פגשו בכל קבוצות הבנות השכנות שלנו למטה, בדנה ושותפתה שמתגוררת מצד ימין אלינו ונחל מהצד השמאל, נתנו להם 10 דקות לשוחח איתן, בזמן שאנחנו מנסים להרדים את ליה שהייתה כבר גמורה (לא בדיוק ישנה בצהריים). בסביבות השעה 22:00 סגרנו לילדים את הבסטה, הם מאוד פורחים כאן עם החבר'ה הצעירים, מדברים ומקשקשים איתם בלי סוף. סביר שכך זה ימשך גם בימים הקרובים.
— 02/02/2023 , יום חמישי —
גם היום תיכננו משהו אחד ויצא לנו משהו אחר לגמרי, התכנון המקורי היה לנסוע שוב פעם אל האי מונרו, גם בגלל שזהו יום פסטיבל באי (לא סגור על זה האם זהו ההמשך של הפסטיבל שבו שהתקיים כששהינו שם, או שזהו פסטיבל אחר), וגולת הכותרת היא, פילים. וגם סיבה נוספת היא להגיע שוב פעם לג'וס וג'סי כדי לקחת את נעלי הקרוקס של ליה, אותן שכחנו כשביקרנו אותם (אותן נעליים שקנינו לה בקניון ב-Kollam). אבל מה ? זה התמסמס, לא הייתה לנו מספיק מוטיבציה להגיע לשם, גם לא בדיוק ידענו אם בכלל נראה פילים ובאיזו שעה וגם לנסוע שעה לכל כיוון ברכבת (ולגרור איתנו את הילדים) בשביל נעליים שעולות 15 ש"ח בסה"כ ? הנסיעות הללו יעלו לנו יותר…
בזמן האחרון אני מתעורר מוקדם, לא יודע למה, כרגיל פתחתי את המחשב, הפעם בדקתי טיסות ממלבורן לבנגקוק בשביל אמא שלי שאמורה להצטרף אלינו בהמשך המסע. בשעה 8:00 לערך, שוב פעם לקחתי את עידו וליה איתי אל אותו דוכן מקומי בו הזמנו פראתות, חביתות וצ'אי לארוחת הבוקר. חזרנו והכנו בדיוק את אותה הארוחה, בדיוק באותו הזמן. זה היה שידור חוזר של תחילת יום האתמול, בשלב הבא, הילדים עשו טובה לאנושות שהתחילו ללמוד, ליה בזמן הזה שיחקה מאוד יפה עם עצמה במרפסת במשחק דימיון שרק היא כנראה יודעת במה מדובר
בסביבות השעה 12:00, נפלתי על המיטה ונרדמתי מיד לאיזה שעתיים בערך (אין כמו שנ"צ). הגיעה שעת ארוחת הצהריים, דניאל החליטה להכין ארוחה בעצמה, עזרתי לה במטבחון של ליד חדרנו והכנו פסטה רוזה שהיא כל כך אוהבת, האמת ? יצא פצצה, מנה שקונים אותה במסעות ואני לא מגזים.
החלק העיקרי של היום הגיע בסביבות השעה 16:00, אז יצאנו מהחדרים וכמו אתמול, הלכנו לכיוון הטיילת ומשם אל חוף הים של וארקלה, אני פרשתי את המגבת על החול, הילדים שיחקו המון ביחד על קו המים, בונים בורות, קופצים פנימה, ואיך דני סנדרסון שר ? "הנה בא עוד גל גדול…" (תמונה של לפני ואחרי):
הילדים היוו אטרקציה לכל התיירים המקומיים שבוא להתרשם מהים ומהגלים והתרשמו לא פחות מדניאל, עידו וליה ששיחקו ביחד בחול, אחד הדברים שאני הכי אוהב בחוף הים עם הילדים הוא שיש מהם שקט, על החוף, אין מריבות, אין צעקות, הם משחקים כך כך יפה ביחד על החול, כל מה שנשאר לי זה להתרווח על המגבת ולנוח, מבלי לדאוג יותר מידיי. גם כאשר המקומיים מתקרבים אליהם, הם באים מתוך סקרנות, מי אלו הילדים שמשחקים ככה לבד על החוף? אין פה מבוגר אחראי ? כן הוא פה, ולא מזיז לו יותר מדיי כעת…
כן, כפי שניתן לראות, גם היום החלטנו לחפור בור לליה שתכניס את רגליה אליו וכיסינו אח"כ את כל גופה בחול מלבד הראש, יאמר לזכותה של הקטנה שהיא ממש זורמת עם הכל. זו אולי תמונה טובה יותר שתמחיש את הסיטואציה בה היא נמצאה:
בשלב מסויים, כשהחל להיות כבר קריר והשמש שקעה, הזזתי את הילדים וקיפלתי אותם מהחוף על המדרגות שעולות אל הטיילת של וארקלה, דניאל עיצבנה אותי כשהבטיחה לליה על דעת עצמה גלידה (כדי לעודד אותה לעזוב את החוף), לא רציתי על הפרנציפ לקנות כלום, אבל כשראיתי בדוכן ממול למדרגות, שם על הטיילת, גלידות Kulfi, נשברתי. כל כך רציתי אחד, אז כבר קניתי לכולם, המחיר מופקע (100 רופי לחתיכה), אבל אני מת על הגלידות של המקומיים.
חזרנו הביתה, הישר אל המקלחות, ליה הייתה מלאה בחול מעורבב עם גלידה (חלב, שומן וסוכר), היא הראשונה להתקלח, בערב יובל צפתה עם אפרת בסרט הארי פוטר הראשון, לאחר שקראה את כל סדרת הספרים, הגיע הזמן לראות גם את הסרטים, בזמן הזה שאר הילדים קיבלו מנחל (השכנה שלנו מלמטה) זמן בייביסיטר כל כך הכרחי, איזה כיף זה שיש צעירים ישראלים שמתלהבים מהילדים שלנו ומוכנים לקחת אותם תחת חסותם (בכסות של טאקי וציורים), אפילו אם זה לשעות בודדות. אני הלכתי לאכול סולו, זה זמן רב שלא אכלתי לבד במסעדה, למעשה אינני זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בטיול לכך. הלכתי לאותו דוכן שבו אני קונה את ארוחות הבוקר, זאת לאחר שב-Juicy Cafe נגמר האוכל – חיים טוב אלו… הזמנתי לעצמי אוכל מקומי כמובן, עוד מעט זה ייגמר לי ביחד עם כל הודו, אז רציתי לנצל את החוויה עד הסוף, הזמנתי פארותות, צ'אנה מסלאה, וצ'יקן קארי נחמדים (אבל לא נפלתי מהרגליים)
חזרתי הביתה, המתנתי שיובל ואפרת יסיימו את הסרט, בסופו של דבר הן עצרו את הסרט באמצע, את ההמשך הן יראו בהזדמנות אחרת כי כבר היה מאוחר, דניאל ועידו חפרו למטה לנחל המסכנה, דניאל שיחקה עם נחל טאקי ועידו צייר שקיעה לא רעה בכלל וליה ? ליה הצליחה להעסיק את עצמה בינתיים, סגרנו את הפינה להיום, הילדים ציחצחו שיניים והלכו לישון. אנחנו המבוגרים לא הרבה אחריהם.
— 03/02/2023 , יום שישי —
בעיקרון הימים פה בוארקלה הם די copy-paste בינם לבין עצמם, גם היום התעוררנו בעצלתיים, הפעם קמנו די מאוחר, אפרת הייתה צריכה לעבוד, אז היא תפסה את הלפטופ והתנתקה מכולנו. בבוקר הלכתי כהרגלי עם עידו וליה אל הדוכן הקבוע שלנו פה בבקרים, קניתי כרגיל 6 כוסות צ'אי (בתוך שקית), פאראתות וקינוח מעניין בתוך עלה בננה (לא היה משהו), חזרנו לחדרים, הוצאתי את החביתות שהיו במקרר – שאריות מהימים האחרונים, בנוסף חתכתי ירקות לכדי סלט קטן ואכלנו כולנו בשלבים, תחילה אני ועידו, אח"כ יובל הצטרפה, אח"כ ליה עשתה טובה שהסכימה לאכול חביתה ולקראת הסוף גם דניאל, שלפתי גם את הקורנפלקס שהיה לנו עם היוגורט שקנינו בעיר, אין לנו עוד זמן רב כאן בהודו ואנו צריכים לחסל את כל האוכל לפני שניסע מכאן. לא עשינו אח"כ הרבה בחדרים, היום נתנו לילדים לנוח, היום אין לימודים, לעיתים עידו ודניאל יצאו החוצה למתחם הפתוח ממול להום סטיי שלנו, כדי לתת לעיזים קליפות של בננות וסתם ללטף אותם. אני עשיתי כביסה ביד, ליה נכנסה עמוק לטלפון, יובל בטיקטוק ואפרת ? אפרת הייתה כל כך שקועה בעבודה שלא אכלה כלל את ארוחת הבוקר.
בסביבות שעות הצהריים, יצאנו כולנו מהחדרים, משאירים את אפרת לעבוד בשקט, תפסנו ריקשה למספרה שהומלצה בקבוצת הוואטסאפ של הישראלים, איפה הבחורצ'יק ? אין בחורצ'יק, הוא הלך, מתי יחזור ? נאמר לי שבעוד 15 דקות. לא היה לי כוח להמתין, ממש מעבר לרחוב הבחנתי במספרה נוספת – המספרה של רפא, נכנסתי אליה ולמזלי לא היה לו תור, יאללה, בחרתי לעצמי תמונה של דוגמן מתוך מגוון התמונות שהיו לו על דלת הכניסה, הדוגמן עם התספורת הכי קרובה למה שרציתי, כל הדוגמנים שם בהירי עור וחלקם גם שיער. הלו, אנחנו בהודו. טוב, הבחורצ'יק החל במלאכתו על השיער שלי, עבד קשה, לבקשתי הוא נמנע ממכונה חשמלית, הכל עשה ידנית, עם מספריים ומסרק, כמו פעם. עבד קשה והצדיק את ה-300 רופי שלו.
בסדר גמור, יצאתי מרוצה. שילמתי לו והמתנתי להחלטתו של עידו, האם גם הוא מעוניין בתספורת (האחרונה שעשה הייתה בעיר מייסור), הוא החליט להמתין למועד מאוחר יותר כשהשיער שלו יצמח עוד קצת. יצאנו מהמספרה ומיד נהג ריקשה אקראי עצר לנו והביא אותנו אל הצד הדרומי של הצוק (לא תיכננתי כך, אבל זה מה שיצא).
נכנסנו לטיילת, לקצה הדרומי שלה, הלכנו לכל אורכה בהליכה נינוחה מאוד, עוברים בין החנויות, המסעדות והדוכנים הרבים, מנסים לספוג כמה שיותר את האווירה של המקום, עוד מעט הכל יעלם לנו מהעיניים (כשנטוס מכאן), קבענו מפגש פסגה מרגש עם ליטל – אותה בחורה צעירה שפגשנו לראשונה בבגנס טל שבנפאל, היא טיילה עם עוד חבר'ה צעירים שם ונפגשנו אז במסעדה של ג'אמונה, אז במקרה מצאנו אותה בקבוצת הוואטסאפ וקבענו להגיד שלום על הטיילת, היא בדיוק באה להזמין אוכל ב-Cafe Del Mar (אותו מקום שאכלנו בו לפני כמה ימים). אז שוחחנו מעט, היה נחמד להשלים פערים, למעשה היא עשתה מסלול מאוד דומה לשלנו מאז שעזבה את נפאל, רק שהגיעה למקומות שלנו קצת אחרינו (על כן לא נפגשנו). נפרדנו ממנה זמנית (קבענו להיפגש בערב) וירדנו במדרגות מהטיילת אל חוף הים, היה מעונן, שזה טוב, כי השמש לא שרפה לי את הצורה (כמו בכל יום) ופחות טוב, כי לא היה מאוד חם להיכנס למים, אבל לילדים זה פחות היה אכפת. כאן לראשונה התרשמתי מהתספורת החדשה שלי (והחלטתי סתם להשתעשע על כך):
על החוף עבר רוכל שהציע מאיתנו לרכוש צמר גפן מסוכר (שיערות סבתא), כאן בהודו הם צובעים את הסוכר בורוד כדי למשוך את העין, הילדים רצו, אני סירבתי, ומי בסופו של דבר ניצח ? ברור שהילדים, איך יכולתי בכלל להעז להגיד להם "לא" מלכתחילה ?
זהו, זה היה הזמן של הילדים, הם שיחקו והשתוללו על החול ובים, התפקיד שלי היה אחד – להשתדל כמה שפחות להפריע להם ("שימו קרם הגנה", "שתו מים"…), זה כבר הפך להיות שיגרה כשהם חפרו בור לליה וקברו אותה בפנים, הפעם הם פיסלו לה את הגוף בחול כדי שתראה כמו בתולת ים
בשלב מסויים, הם חפרו בריכת מים משלהם, העמיקו והרחיבו אותה כל הזמן, כך במקום להשתכשך במימי הים והגלים הגבוהים, הם פשוט קפצו לבריכה שמשכה אגב, את תשומת ליבם של העוברים והשבים.
בסביבות השעה 18:30, כשכבר החל להיות חשוך, יצאנו כולנו מהמים וחזרנו בחזרה לטיילת, הילדים כל כך היו משוכנעים שאני הולך לקנות להם גלידה, אז לא איכזבתי (לא הפעם), גלידה אמריקאית מצויינת הילדים ליקקו (מלבד יובל) בקפה דל מאר, הפתיע אותי לטובה, אמנם 80 רופי, אבל היה טעים לאללה.
חזרנו הביתה, הילדים הלכו להתקלח, אפרת כבר הייתה בשלבי סיום של העבודה שלה (התחילה עוד מהבוקר), בשעה 18:45, יצאנו שוב פעם מהחדרים, הפעם עם אפרת, עלינו על ריקשה ונסענו לבית הלב, היום יום שישי וכאן זה המקום להיות בו לקבלת שבת, הגענו בשלב השירים, שאח"כ הגיע לשלב התפילות ואח"כ הברכות ורק אח"כ הגיע שלב האוכל, וכמה אוכל היה, יא חביבי, מגוון ענק של תבשילים עם אורז וצ'פאתי, כל אחד טעים יותר מהשני, מאוד נהינינו מהקולינריה. היינו שם בערך 50 ישראלים, אנחנו המשפחה היחידה, כל השאר צעירים בעיקר אחרי צבא, הם קינאו בטיול שלנו ואנחנו בהם (צעירים, יפים, ללא מעצורים), את חלקם הכרנו עוד מהמפגשים בוואטה קנאל, שם טיילנו לפני כשבועיים, אהבתי מאוד לשוחח איתם, הם מאוד הזכירו לי אותי, בתקופתי בטיול הארוך של אחרי הצבא, ללא מחוייבויות, ללא דאגות. אני מודה להם על זריקת הנוסטלגיה הנעימה הזו שקיבלתי מהם. שוחחנו על הטיול, על הטיול עם ילדים, על סרטים ועוד הרבה. הילדים שלנו נעלמו ונבלעו להם בין כל אותם מטיילים אחרים, זה החל עם נחל, המשיך עם ליטל והסתיים עם הודיה שלימדה אותם קסמים, גם הילדים שלנו היו ב-High… לליה יש את חדר המשחקים וזהו, שם היא לא צריכה אף אחד, שם היא לא רואה את הוריה ממטר, יכולנו לעזוב אותה בחדר ולשכוח אותה למשך זמן רב (אך כמובן לא עשינו זאת).
בשלב מסויים ליה נרדמה על המיטה בחדר המשחקים, הייתה השעה כבר 22:00 והילדים הגדולים שלנו היו צריכים ללכת לישון, נפרדנו לשלום מכולם וצעדנו אל עבר ההום סטיי שלנו, אני ויובל תחילה כאשר ליה על הידיים שלי ישנה ואפרת והשאר אח"כ. סביר להניח שאנו נחזור לכאן מחר בצהריים (נאמר לנו שיש חמין). בדרך לכאן שוחחתי עם יובל על כתיבת הספר שלה, לאחר קריאת כל סידרת הספרים של הארי פוטר, החליטה גם היא לכתוב ספר משלה, וכאחד שכבר כתב ספר, נתתי כל מיני טיפים כיצד לעשות זאת (קו עלילה כללי, בחירת הדמויות של הסיפור, פירוט של כל דמות בספר – איך היא קשורה לגיבורה הראשית, פרטים כלליים על הדמות וכו', חלוקת הסיפור לפרקים ורק בסוף – כתיבת הסיפור עצמו. פה בחדרים הילדים כבר היו שפוכים. נרדמו מיד על המיטות וסגרו יום נוסף במסע.
— 04/02/2023 , יום שבת —
יומינו האחרון פה בהודו נפתח בעצלתיים, הרוטינה הקבועה שלנו השתלטה על סדר היום (על תחילתו בכל אופן…), לפני שליה התעוררה, אני ואפרת התיישבנו במרפסת של חדרינו בקומה השניה שתינו קפה ודיברנו על הודו, איך אנחנו מסכמים את התקופה הזו כאן, ליה מיד התעוררה ולא נתנה לנו הרבה מנוח. שמנו אותה עם אחיה הגדולים ויוטיוב פתוח על CocoMelon ויצאנו שנינו לבד לאותו דוכן שם אני קונה בכל יום פראתות, חביתות וצ'אי. כשחזרנו לחדרים החלטנו שקודם כל אנחנו נאכל לבד (טוב לשקט שלנו) ואח"כ נקרא לילדים לבוא לאכול. עם כלום ושום דבר מרחנו את הזמן עד הצהריים בחדרים, הילדים נישנשו, שיחקו, דיברו עם נחל וחברתה בקומה למטה, הן נוסעות היום לקוצ'י ועשו לקראת הצהריים צ'ק אאוט מהחדרים, עשינו תמונה משותפת אחרונה לפני שהם זזו לתחנת הרכבת
בסביבות שעות הצהריים, יצאנו אל הטיילת, אפרת רצתה לקנות לעצמה שימלה, היא נכנסה לחנות מסויימת (מיני רבות) על הטיילת, בזמן שאנחנו המתנו המון זמן עד שתתקבע כבר על שמלה, מדדה פה, מדדה שם, התייעצה לגביי הגודל, הצבע והצורה, אנחנו התייבשנו על המדרכה בטיילת, עד שבסופו של דבר החלטנו להתפצל
אפרת ודניאל המשיכו לחפש לה שמלה בטיילת, בזמן שאני ושאר הילדים תפסנו ריקשה אל בית הלב, הגענו לשם קצת אחרי 13:00, שאריות של חמין הוצעו לי לאכול, היה דווקא טעים, אני ועידו מעט אכלנו. ליה התמקמה לה בחדר המשחקים ויובל ועידו שיחקו עם שאר הצעירים משחקי קלפים, תחילה הם שיחקו "קאבו" עם אורן וסמי (החבר'ה מוואטה), אח"כ הודיה לימדה אותם איך מבצעים את הקסמים שלה, אני פירפרתי בין שני החדרים מנסה לבדוק מה עם ליה, מידי פעם מסתכל על יובל ועידו שמאוד מאוד נהנו עם החבר'ה הצעירים. בשלב מסויים אפרת הגיעה עם דניאל לבית הלב, מצויידת בחליפת שארוול חדשה ועוד גופייה שקנתה, נשארנו שם עוד קצת זמן, בשלב מסויים ליטל (זאת שפגשנו בנפאל) וחברתה רינתיה, לקחו את שלושת ילדינו הגדולים לים, אנחנו נשארנו רק עם ליה בבית הלב, שוחחנו מעט עם הודיה ושאר הבנות עד שגם אנחנו נאלצנו לעזוב ולהגיע אל חוף הים. ליה נרדמה בדרך על הידיים שלי, זה מדהים כשבכל פעם שיש לנו הליכה משמעותית, הילדה צריכה את השנ"צ שלה. כעבור כ-15 דקות של הליכה לערך הגענו אל החוף, ליטל שלחה לי בגוגל מפות נ"צ, איזה תענוג הטכנולוגיה הזו, מיד מצאתי אותם על החוף, הם פגשו שם במשפחה (זוג + 2 קטנטנים) נוספת אשר שוהה כאן בווארקלה, שוחחתי בעיקר עם דני – אב המשפחה, מסתבר שדני מגיע לכאן בכל שנה לווארקלה, איש הייטק לשעבר שעשה הסבה וכעת הוא מוציא טיולים מאורגנים להודו. כשהוא סיפר לי אודותיו, פתאום נזכרתי ששמעתי וראיתי אותו באינטרנט לפני היצאה במהלך חקירותיי על המקום… השקיעה על החוף הייתה לא פחות ממרהיבה, כאילו הודו רצתה לתת לנו מתנה יפה לקראת העזיבה, הצטלמנו עם ליטל, לפני שגם ממנה אנו ניפרד
בזמן הזה אפרת והילדים שוחחו עם רינתיה וליטל, כאשר אני, דני וריילין (בת זוגתו) מצאנו לעצמינו לא מעט נושאי שיחה מעניינים, מידיי פעם הגנבתי תמונה פה, תמונה שם, כשכבר לא יכולתי לעמוד בשקט אל מול השמש השוקעת בים
חזרנו בחזרה לחדרים שלנו בהום סטיי, קבענו עם דני וריילין לאכול ביחד ארוחת ערב משותפת, נראה לי סיום לא רע בשביל הודו, לא ? הילדים התקלחו ואנחנו בשעה 20:00 שוב פעם יצאנו אל הטיילת לאכול ארוחת ערב, את דני לא הצלחנו לתפוס, מסתבר בדיעבד שהלך לו הנייד, אנחנו מצאנו לנו מקום ב-Cafe del mar לאחר שבמסעדת Abba – המסעדה בה קבענו לאכול עם דני וריילין, לא היה מקום פנוי (חיפשנו אותם שם ולא מצאנו), לא נורא. הזמנו מיליון מנות לארוחת הערב האחרונה שלנו בהודו
כולנו התפוצצנו לאחר הארוחה, הזמנתי לעצמי את ה"אלו גובי" הנפלא ושתיתי את אחד מהמשקאות הטובים ביותר במסע הזה עד כה – Coconut Smoothi (מתחרה ישיר של ה-Coconut Tender מקוצ'י). בשלב מסויים הגיע אלינו דני ואמר לנו שהלך לו הטלפון, הוא הזמין אותנו לאכול איתם ב-Abba קינוח (מסתבר שהם היו שם ולא ראינו אותם). זהו בדיוק המקום אליו הלכנו, פגשנו שם משפחה נוספת (זוג) שמטיילים איתם ביחד, אני שוחחתי עימם מעט ונאלצתי להיפרד מהר יחסית, הייתי צריך להגיע שוב פעם לבית הלב, באיחור קל נזכרנו למכור את כל הרופיות ההודיות שנשארו לנו, החל ממחר בבוקר כבר לא נצטרך אותן. כאן דני מביט על הציורים של הילדים מול לוח הציור
אני, יובל, עידו ודניאל שהצטרפו אליי, חיפשנו ריקשה שתיקח אותנו לשם, אין ריקשות ממתינות בשעה כזו מאוחרת, טוב, חזרנו להום סטיי שלנו לשים את עידו במיטה וללכת ברגל עד לבית הלב, אבל הגיעה אליי הברקה, השומר של ההום סטיי שלנו שהוא גם נהג ריקשה בעצמו, סידר לנו נהג מטעמו, הלוך וחזור. מצויין. אני, דניאל ויובל הגענו לבית הלב, בדיוק הייתה שם הופעה של זמרת ישראלית צעירה, קצת חירבשנו להם את השקט עם רעש הריקשה כשהגענו. נפגשתי עם אהרון והחלפנו כסף, מזומן של רופיות (12,000) מול שקלים בחשבון דרך הביט (500). דניאל ויובל בינתיים נפרדו מכל אותן בנות שפגשו בזמן האחרון כאן בווארקלה והגיעו למופע. זו הייתה מעין סגירת מעגל, במקום מרוכז אחד נפרדנו מכל כך הרבה אנשים עימם חלקנו רגעים נפלאים בימים האחרונים.
חזרנו הביתה עם נהג הריקשה שעשה עלינו קופה יפה (200 רופי), בדרך חזרה יובל אמרה לי שהיא גם שמחה וגם עצובה, רואים שעניין הפרידה היה להן קשה, אפילו ראו את זה על דניאל (שכידוע היא מראה רגשות כמו של רובוט). כאן בחדרים של ההום-סטיי, הילדים דפקו על דלת הצמודה אלינו, הם רצו להיפרד גם מדנה השכנה שלנו, גם כאן ראו שהיה להם קשה.
זהו, בשלב מסויים אפרת חזרה הביתה עם ליה (הם נשארו במסעדה עם דני ריילין וחבריו עד עכשיו), כולנו גמורים, השעה מאוד מאוחרת ומחר אנחנו קמים מוקדם, המונית תמתין לנו בחוץ בשעה 6:15 אל שדה התעופה. שיהיה לילה אחרון טוב בהודו.