— 24/09/2023 , יום ראשון —
היום הזה היה מסוג הימים הנדירים שלנו כאן במסע הזה, אפשר להגיד שהיום הזה הוא בתחומו ה-היילייט של המסע, לא של קנדה, אלא של כל המסע הזה. אם היו אומרים לי שנפגוש קהילה אחרת, משונה, מיוחדת כאן במדינה המערבית הזו, לא הייתי מאמין, הרי כאן אין את הכפרים של לאוס, או הייחודיות של הודו, כמה כבר אפשר להיות שונה בקנדה ? אז כן, קיבלנו היום הצצה מאוד נדירה אל אחת הקהילות המעניינות והמסקרנות בעולם המערבי לדעתי, הוזמנו להיכנס אל תוך קהילת ה-Old Order Mennonite (אתמול בטעות חשבנו כי הם מורמונים). לתאר את היום הזה כ"מעניין" או "מרשים" זה כמובן אנדרסטייטמנט, זהו יום שלבטח נזכור אותו, מהימים הבודדים הללו בשנה האחרונה שאנחנו יכולים להגיד – את האירועים שקרו לנו היום, לא נשכח לעולם!
כבר אתמול, אפרת שוחחה עם משפחה מהקהילה שפגשנו בטיול, אז חשבנו בכלל שמדובר בקהילת המורמונים, אך הם קהילה שונה. לנו הם מאוד דומים ב-"אני מאמין" שלהם, אך הם כמובן ימצאו את ההבדלים, אתמול כאמור קיבלנו הזמנה להגיע אל הכנסייה שלהם ב-9:30 ולהשתתף בדרשה. מה שלא ידענו, כי הזמנה מסוג זה היא נדירה כאן, שכן הקהילה בד"כ אינה מכניסה אנשים מבחוץ אליה. מה שעוד יותר לא ידענו, כי מי שהזמין אותנו הוא לא אחר מאשר המטיף הראשי של הכנסייה. לשם כך היינו צריכים לקום מוקדם, מאוד מוקדם, כיוונתי את השעון המעורר לשעה 7:00 בבוקר, הערתי מיד את אפרת והתחלנו להכין אוכל ולהעיר את הילדים. הייתי די סקפטי שנהיה מוכנים בשעה 8:00 כבר לצאת, אבל הפלא ופלא, ב-8:00 כבר היינו ברכב יוצאים לכבוש את היום הזה. מיהרתי, לא רציתי לאחר היום. הדרך כרגיל עברה בנופים מרהיבים, נופים של שדות חקלאיים בעיקר:
אז מי הם קהילת ה-Old Order Mennonite ? הם קבוצה של אנשים שחיים בחיי צניעות ופשטות, הם מגדלים את האוכל של עצמם (פירות, ירקות, בשר, גבינות), נוצרים אדוקים, שהמוצא שלהם הוא מגרמניה, בשל הפשטות שלהם הם דוחים טכנולוגיה, הם מסרבים להחזיק ולנהוג ברכבים, אין להם טלפונים ניידים, אין להם אינטרנט וגם לא הרבה ממוצרי החשמל שאנחנו נוהגים לקנות (כמו למשל מדיח כלים או מכונת כביסה). לנו – המערביים שלא מבינים כלום עליהם, הם נראים למעשה כמו הקהילה המורמונית, או קהילת האמיש שאולי מוכרים יותר (בגלל הסרטים שעשו עליהם כמו "העד")
לאחר כ-45 דקות של נסיעה הגענו אל הבית של דניס – עימו שוחחנו אתמול, טוב, קצת פיספסנו את הבית שלו והגענו אל הבית של השכן, כשנסענו אל הבית של דניס, צעירה יפה, מקומית מהקהילה עם לבוש מסורתי, שעמדה על הכביש (המתינה להסעה לכנסייה שלה), סיפרה כי דניס כבר נסע עם משפחתו אל הכנסייה. טוב, מיהרנו להגיע לכנסייה, הכל היה מסומן לי בגוגל מפות כך שהיינו מסודרים, כבר בדרך לשם ראינו לא מעט כרכרות רתומות אל סוסים ובהם משפחות בדרכם לשמוע את הטקס בכנסייה. כעבור 10 דקות של נסיעה הגענו אל המקום, בניין לבן לצד דרך עפר, אין שם שילוט כלל, בניין מאוד פשוט. מספר רב של כרכרות וסוסים החלו להגיע אל המקום, מספר רב עוד יותר של אנשים עם חליפות שחורות ונשים עם שמלות שחורות החלו למלא את המקום ולהיכנס אל תוך הבניין, אויי כמה שרציתי לצלם את האירוע באותם רגעים, אך זה לא מקובל, הצלחתי מעט לצלם מן הרכב אבל לא יותר מכך. אנחנו כמובן יצאנו מן הרכב, בחור מבוגר ניגש אלינו, שמו היה דאנקן אני חושב, והוא נשלח אלינו ע"י דניס שהיה כבר בתוך הכנסיה, דיברנו מעט, אח"כ החנתי את הרכב בצורה נאותה (ולא על כביש העפר), נכנסנו בצורה מסודרת לבניין הלבן הגדול, אני ועידו לצד ימין (איזור הגברים) ואפרת ושאר הבנות לאיזור השמאלי – איזור הנשים.
איך שנכנסנו עידו ואני, כל העיניים של האולם הופנו אלינו, היינו כל כך שונים בנוף המקומי, היינו היחידים למשל שלא לבשנו חליפות, דנקן הושיב אותנו באחד מן הספסלים, כל הילדים מן הקהילה המשיכו להביט בנו, בעיקר בעידו שהיה בערך בגיל שלהם, רק לבוש בצורה מרושלת יותר. כמה דקות לאחר מכן הטקס החל והוא החל עם שירה מדהימה של כ-100 איש שרים ביחד. השירים היו בשפה שלהם, תחילה חשבנו כי זוהי גרמנית, אח"כ הבנו כי זוהי שפת האם שלהם – Pennsylvania Dutch היא נקראת. שוב התחשק לי להוציא את מצלמת הוידאו ולצלם, אך כמובן שלא עשיתי זאת (מה גם שהשארתי את הכל ברכב). הטקס היום נאמר לנו נמשך ארוך מהרגיל, מתחיל ב-9:30 ומסתיים ב-13:30, אנחנו נשארנו שם בכנסיה עד 10:00 אולי קצת אחרי, הילדים כבר איבדו את הסבלנות. אנחנו יצאנו החוצה, עוברים בין החניות של הכרכרות עם הסוסים, זה היה כל כך מיוחד לראות את זה
שם בחוץ, בעודי ממתין לאפרת ושתצא עם הבנות, יצא לי לשוחח עם אחד הצעירים של הקהילה, הוא בדיוק יצא החוצה כדי להרדים את הבת הקטנה שלו, שוחחנו מעט שיחת קאז'ואל כזו (החלה על מזג האוויר), והמשיך עם רצף של שאלות מצידי על הקהילה, הם כ-300 משפחות באיזור, יש להם מערכת בריאות ממשלתית ופרטית שלהם, החל מגיל 5 הם כבר משתתפים במטלות הבית, זהו גם הגיל שהם מתחילים ללמוד לרכב על סוסים. הם אינם מתערבבים עם קהילות אחרות מלבדם, יש להם בתי ספר משלהם, אפשר להצטרף אליהם, כל עוד הולכים לפי הקוד שלהם, הוא לא מכיר אנשים מהקהילה שעזבו אותה לטובת החיים המערביים הרגילים. ועוד הרבה מאוד תשובות לשאלות שלי, בשלב מסויים הילדים הגיעו, שלחתי אותם לרכב כדי שאוכל להמשיך לשוחח עם הצעיר הזה ששמו – סטיוארט, אח"כ גם אפרת הצטרפה וגם היא הפציצה אותו בשאלות שם בחצר הכנסייה. מסתבר כי הוא הבן של דאנקן שקיבל את פנינו בברכה כשבאנו לכאן.
אפרת הגיע לכאן לאחר ששוחחה עם אחת הנשים שם, היא סיפרה כי זה מאוד נדיר למצוא כאן אנשים שלא מהקהילה. אנחנו רואים את עצמינו כבני מזל גדולים. לקראת סיום השיחה עם סטיוארט, באופן מפתיע, קיבלנו ממנו הזמנה לארוחת צהריים. וואו. איזו הפתעה נעימה. כמובן שהסכמנו, קבענו להיפגש לאחר סיום הטקס שלהם, בינתיים אנחנו המשכנו הלאה לכיוון העיירה הקרובה לכאן – Mt Forest, נסענו אל ה-Family park ששם, עכשיו זה היה הזמן של ליה לפרוח
אנחנו מעט נחנו על הספסל מנסים עוד לעכל את גודל האירוע שעברנו ואנחנו עוד הולכים לעבור. הילדים התלהבו מהמתחם בו ניתן ללחוץ על כפתור והמים מהמזרקות מתחילים להשפריץ
לקראת השעה 13:00, נסענו אל הסופרמרקט הגדול של העיירה: Peter's NOFRILLS, למה ? לא רצינו להגיע בידיים ריקות אל ארוחת הצהריים אליה הוזמנו. אז נכנסנו פנימה וקנינו עוגות מוכנות שנראות ממש טוב (עוגת קצפת בטעם עוגיות ופאי תפוחים וקינמון). חזרנו לרכב ומשם המשכנו לעוד 15 דקות של נסיעה בחזרה אל הכנסייה, הגענו ממש כמה דקות לפני השעה 13:30, הם בהחלט עומדים בזמנים, דאנקן הגיע אלינו שוב, ואח"כ גם דניס, שוחחנו מעט ונסענו לכיוון הבית של סטיוארט ואשתו רוזאלה (שם משפחתם אגב הוא מרטין). מהרכב כבר ראינו כמה וכמה כרכרות שיצאו לפנינו לדרך:
הגענו לבית שלהם לפני כולם, גוגל מפות עשתה את העבודה שלה בצורה טובה. היתה לי הזדמנות להגניב תמונה של הבית והחצר לפני שהם הגיעו:
תוך כמה דקות משפחת מרטין הצעירה הגיעה לביתה ואנחנו התיירים הישראליים ממתינים לבואם, הבית עצמו מאוד פשוט, בדיוק כמו האנשים, בחוץ יש להם בקר, מרעה וגידולים חקלאיים, הם בעלים של כ-15-20 סוסים שחיים אצלם בשטח, 20 סוסים זה נחשב אצלם כמספר נורמלי. המקצוע של סטיוארט אגב הוא מתקין פרסות לסוסים. וכן, בקהילה הזו שמתניידת אך ורק מסוסים, לא חסרה לו עבודה. יש לו משפט שהוא אומר לי בהלצה כי הוא מכיר את האנשים בקהילה לפי הסוסים שלהם. סטיוארט ואני עשינו סיבוב אצלו במתחם, הוא עבר איתי על כל הכלים שלו, המחסנים שלו, בעלי החיים שלו… איזה מתחם מעניין יש להם כאן, מדובר על 70 Acres שזה בערך 280 דונם, שזה בלתי נתפס במושגים שלנו (לנו במושב יש למשל חצי דונם עליהם הבית יושב). באמצע ההסברים, גם ההורים של סטיוארט הגיעו, אביו דאנקן אותו כבר הספקנו להכיר ואימו. נכנסנו פנימה בדיוק בזמן שהארוחה הייתה כבר מוכנה.
האוכל היה פשוט מאוד, סלט גזר עם מיונז (טעים), תבשיל רצועות תפו"א ובשר בקר, וסקוואש (שזהו סוג של דלעת) מבושל. את זה אוכלים ביחד עם פרוסות לחם וחמאה למריחה. לפני האוכל כל אחד הרכין ראשו והתפלל בשקט, אפרת ביקשה רשות וגם היא נשאה את ברכת המזון בעברית. הקינוח הגיע ולמען ההפתעה אינו היה רווי שומן וסוכר. אכלנו עוגות תוצרת ביתית (העוגות שאנו קנינו לא נראו באופק משום מה), אותם אכלנו עם ריבת תותים ביתית שהייתה בערך חצי מתוקה מהריבות שקונים בסופר. לא נפלנו אמנם מהאוכל, אבל בת'כלס, לא באנו לכאן בשביל האוכל, אלא בשביל החבר'ה והשיחות המעניינות, גם כאן, אפרת לא הפסיקה להפציץ את האנשים מסביב לשולחן בשאלות. אנחנו אנשים מאוד סקרניים ברגעים מסויימים, וכשניתנה לנו ההזדמנות הנדירה להיכנס אל תוך קהילה כזו סגורה, ניצלנו את העניין עד תום.
השלב הבא התנהל בחוץ, בחצר, הגיע זמן ההפתעה לילדי, סטיוארט הציע לילדים להוציא את הסוסים שלו ולרכב עליהם, אז תחילה סטיוארט הוציא את הסוס הגדול והחזק שלו, חיבר אותו לכרכרה והילדים שלנו נסעו איתו בתורות. לאחר מכן הוא הוציא את סוס הפוני הזקן שלו (בן 18 שנה כבר – זקן מאוד), עידו עלה עליו ורכב, מה זה רכב ? הילד פשוט חיבק את הסוס מרוב אושר, אח"כ גם ליה עלתה על הסוס ביחד עם עידו, שניהם היו מאושרים עד השמים. בשלב מסויים גם דניס ואשתו הגיעו לכאן להגיד שלום, כולם כאן שכנים. גם הילדים של דניס הגיעו רכובים על סוסים, הקטן שלו רכב על סוס פוני ודניס מיד הציע לעידו וליה לרכב גם על הסוס שלו, הילדים כמובן שהסכימו, כך יצא להם לרכב על 3 סוסים שונים היום. אחלה של דיל. הזמן עבר ואנחנו המשכנו לדבר, איכשהו הקבוצה התפצלה לגברים שדיברו בחוץ והנשים שנכנסו פנימה ושוחחו בינן לבין עצמן, אפשר לסמוך על אפרת שתדע לחקור אותן מכף רגל ועד ראש, היו שאלות שהנשים פשוט אינן ידעו לענות לה, כמו למה אינם שומעים מוסיקה בקהילה (אפילו מוסיקת כנסיות), אנשים פשוטים. אני למדתי למשל על הרבעה של סוסים, על ההבדל בין Grain elevator (שאני אוהב לצלם) ו-Silo (שגם אותם אני אוהב לצלם) ועוד, למרבה הפלא, דניס בעיקר מאוד התעניין בחיים שלנו, הוא שאל על מקום מגוריי, מה אני עושה בחיים (ותת שאלה – כמה זמן לוקח לי לכתוב פרוייקט תוכנה), מה אני מגדל בשטח האדמה שלי ועוד… הזמן ממש טס לו, הילדים כבר היו צפונים בתוך הרכב שלנו עם הניידים שלהם, הם איבדו עניין כבר ממזמן (בערך מהרגע שירדו מהסוסים), אנחנו נפרדנו מכולם והודינו להם מקרב לב על הפתח שנתנו לנו להיכנס פנימה אל תוך הקהילה שלהם לכמה שעות ולהכיר את החיים המאוד מעניינים. זו הייתה חתיכת חוויה לכולנו. כפי שאמרתי, חוויה שאותה לא נשכח.
לאחר שסיימנו ונפרדנו מכולם, המשכנו בנסיעה, נסענו שוב פעם אל העיירה Mount Forest אל הסופרמרקט Peter's NOFRILLS. גם בגלל שהיינו צריכים ללכת לשירותים וגם כי רצינו לעשות קניות לארוחה של הערב ולארוחות של מחר. מילאנו את שק הקניות לפני שחזרנו לרכב להמשך הנסיעה אל מקום הלינה שלנו להלילה, אליו הגענו כעבור כ-40 דקות נסיעה מהסופרמרקט, ממש ליד העיירה Wingham, אנחנו הגענו אל הבית הגדול ביותר ששכרנו במסע הזה, בית שהזמנתי מאייר בי אנד בי.
השעה הייתה כבר שעת שקיעה אותה ראינו דרך העצים הסובבים את הבית והמתחם הגדול בו הוא נמצא.
מדובר כאן במטבח גדול, סלון גם הוא גדול, חדר משחקים, שירותים ומקלחת, מרפסת צדדית, חדר שינה וכל זה רק בקומה הראשונה. למעלה ישנם עוד 4 חדרי שינה נוספים. הפעם לא יהיו מריבות על החדרים ועל המיטות (או שאני אופטימי מידיי ?).
לאחר שהתמקמנו במקומינו, אפרת ואני התחלנו להכין ארוחת ערב. המטבח, כמו כל שאר הבית, די ישן ולא מאוד מתוחזק, המים לא טעימים כל כך, מחר נצטרך לקנות מים מינרליים. אכלנו ארוחה דשנה ומשביעה, משם אני פניתי לכתוב בבלוג והילדים התפנו לטלפונים שלהם. היום זהו יום כיפור בישראל – יום של משפחה וקהילתיות, יום של ביחד ובדיוק ביום זה, אנחנו חווינו את אחת החוויות העוצמתיות ביותר מבחינה קהילתית.
— 25/09/2023 , יום שני —
היום הזה היה מוקדש למוזיאונים, נסענו קצת פחות משעה מהבית שלנו לראות מוזיאונים מענייינים מאוד, על התקופה ההיא מלפני כ-150 – 200 שנים, גם אני וגם אפרת מוצאים את המקומות הללו כמרתקים, מקומות שאילולא הלחץ של הילדים שלנו להתחפף משם, היינו בכיף יכולים להישאר שם עוד זמן רב. התעוררתי היום בשעה 7:10 בבוקר, אין כאן וילונות בחלונות כך שהשמש מעירה מוקדם. לפחות חצר הבית שלנו יפה וכיף להביט בה דבר ראשון כשקמים בבוקר, אני פתחתי את המחשב והתחלתי לבדוק מקומות טיולים בסביבת מפלי הניאגרה, יעדינו הבא והאחרון בקנדה (שמרנו כנראה את הטוב לסוף), יש לא מעט, אך באיזור אולי המתוייר ביותר במדינה, כל שטות עולה כסף. אז מה שטוב בבית השכור שלנו הוא שהמקום נמצא באמצע הטבע הפראי, יש לנו פה בית ענק, עם חצר גדולה, יפה ומטופחת, הסגנון הינו רטרו של שנות ה-60-70 מהמאה שעברה, שזה נחמד, אך החיסרון הגדול של המקום הוא ללא ספק המים. למרות שאנחנו בקנדה, המים כאן אינם ראויים לשתיה. כבר כשפותחים את הברז, מריחים מיד את החלודה, כל הצנרת כאן ישנה וחלודה וזה ניכר כמובן במים. החלטתי היום בבוקר, לפני שכולם קמים, לצאת החוצה, אל העיירה הסמוכה ולקנות לנו ג'ריקנים של מים מינרליים וגם הצחלתי להוציא את התמונה הבא באמצע הנסיעה לסופרמרקט
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ותוכנת הניווט הביאה אותי בדרך היפה העוברת בין שדות ויערות (כפי שניתן לראות בתמונה למעלה ולמטה):
הגעתי אל הסופרמרקט – Foodland, קניתי שם אבוקדו, קוטג', מגבונים לחים וכמובן מים, הרבה מים מינרליים. בדרך חזרה עצרתי בתחנת הדלק הקרובה לסופרמרקט, שמתי לב כי הרכב הזה הרבה יותר חסכוני מהרכב הקודם שלנו (שהיה לנו במערב קנדה), הרחוב הראשי של העיירה מרשים בערך כמו כל שאר העיירות באיזורים הנידחים של קנדה:
אני חזרתי בחזרה לבית שלנו שנמצא כמה דקות נסיעה ממרכז העיירה. המתחם של הבית, ממשיך להרשים אותי.
עם הזמן, גם אפרת והילדים התעוררו, הכנתי לכולנו ארוחת בוקר גדולה, לא כולם אכלו, רק אני, אפרת והילדים הקטנים. על קיבות מלאות יצאנו מהבית אל עבר הטיול היומי שלנו, אנחנו נסענו כ-40 דקות אל המקום הראשון – Falls Reserve, רק מה ? שכחו לציין בגוגל מפות כי המקום הינו מקום פרטי ואין כניסה לאנשים לא מורשים, טוב, הסתובבנו אחורה והמשכנו לכיוון פנים העיירה Goderich, שמנו פעמינו אל עבר המוזיאון של Huron County.
שילמנו כמעט 30 דולר כניסה לכולנו והתחלנו לחרוש את המקום, התצוגה הראשונה הייתה זמנית, תצוגה של כיסאות, אותנו זה הרשים, את הילדים הרבה פחות, כל מה שעניין אותם היה להכין כיסאות משל עצמם בעמדת הלגו לילדים. המשכנו להסתובב והגענו אל עבר אולם המפות, גם כאן מצאנו עניין רב, מפות מלפני כמה מאות שנים (1,600 לספירה) שתיארו בדיוק יחסי (אך עם קנה מידה מעאפן) את האיזור כאן
עכשיו זה ברור יותר מהיכן לקחו את סגנון שרטוטי המפות של שר הטבעות ו\או משחקי הכס… אפרת ואני התעכבנו גם על הפרטים הקטנים, מנסים לקרוא על כל דבר, הילדים השתעממו והקדימו אותנו, למזלינו, במוזיאון הזה דחפו גם כל מיני אלמנטים אינטראקטיביים ומשחקיים שהילדים יוכלו למצוא גם במקום הזה עניין, כמו למשל הרכבת גלגלי השיניים לכדי יחידה מונעת אחת
ראינו שם נול במוזיאון, וזה היה קצת מצחיק שכן את אותו הנול פחות או יותר ראינו כמה אלפי ק"מ מכאן, בלאוס (ראו סרטון) ושהוא עדיין בשימוש בכפרים הנידחים, תחת השבטים שחיים במדינה.
הקומה השנייה של המוזיאון הייתה מיועדת להנציח את הסערה הגדולה שהתרחשה כאן בעבר, סערה שטרפה אונייה מקומית, באולם יחסית גדול הוצג הסיפור של האונייה ופריטים שנמשו ממעמקי המים השייכים לספינה הטרופה. המשכנו אל עבר הצד השני של בניין המוזיאון, אולי המקום המרשים במקום וחבל שלא התחלנו איתו, הגענו אל קטר אמיתי שמסביבו הקימו רחוב בן כ-200 שנים עם החנויות שהיו אז – מספרה, מכולת, חנות בגדים, ועוד…
הילדים טיפסו על הקטר מנסים להזיז כל ידית, ללחוץ על כל כפתור ולסובב כל ברז. ניתן גם למשוך בחבל ולצלצל בפעמון
אנחנו המשכנו להסתובב במתחם וראינו עוד כל מיני כלי תחבורה עתיקים, כאלו שפועלים על קיטור
סיימנו עם המוזיאון הזה, למעשה כרטיס הכניסה שקנינו היה תקף גם למוזיאון השני כאן בעיירה, במרחק של דקה נסיעה מכאן, כמובן שהגענו גם לשם, מדובר על בית כלא שנקרא: Huron Historic Gaol. תחילה קראנו כמה הסברים על המקום, כמו השנים בהם בית הכלא הזה היה פועל (מ-1840 עד 1970), על כך שהוא הכיל גברים, נשים וילדים, רוב האסירים כאן ישבנו על עבירות יחסית קלות שכן הם ריצו כאן עד שנתיים מאסר, כלא זה נחשב עם רמת אבטחה לא גבוהה במיוחד. חלק מהדיירים כאן היו בכלל אנשים ללא בית – הומלסים, וביקשו להגיע לכאן כדי למצוא קורת גג וארוחה חמה, בתמורה לזה הם יצאו ביחד עם שאר האסירים לעבוד בעבודת כפיים. היו פה גם כמה אסירים כבדים שהמתינו בתאים עד שהוציאו אותם להורג בתלייה. כן, לא פשוט… עם הכניסה קיבלנו מכשירים ניידים שמתפקדים כמדריכים, מאוד מזכיר את המכשירים שקיבלנו אז במוזיאון טול סלאנג בפנום פן – קמבודיה.
מדובר על כמה איזורים (Cell Blocks) בבית הכלא, לכל איזור חצר משלו שם האסירים היו יוצאים פעם ביום לעשות סיבוב של שעה בחוץ, ואז חוזרים בחזרה לתאים שלהם
בבית הכלא ניתן לראות גם את המטבח הראשי של האסירים, את חדר הכביסה, ואפילו את בית המשפט הקטן בקומה העליונה. אנחנו סגרנו את הילדים בתאים ורצינו להשאיר אותם שם, אז נזכרנו כי מדובר רק במוזיאון ולא בדבר האמיתי…;
הגענו לאחר מכן גם אל מתחם המגורים של מנהל הכלא, מתחם גדול שיכול להכיל עד 60 אנשים.
תמונה נוספת של ליה בימים פחות זוהרים…
הביקור שלנו הסתיים בדיוק בשעה 16:00 – שעת הסגירה, למעשה היינו יכולים להישאר שם עוד זמן רב, לא הספקנו להאזין לכל הסיפורים במכשיר הנייד שקיבלנו בכניסה. הודינו מאוד לצוות העובדים שם (שהסביר לי גם את ההבדלים בין Theft לבין Larceny). אנחנו המשכנו הלאה עם הרכב אל עבר המגדלור של העיירה – Goderich Lighthouse.
ליה נרדמה לי על הידיים כשהתיישבנו על ספסל אקראי בפארק המרשים הזה, אפרת ואני התיישבנו שם ושוחחנו על כל מיני דברים הקשורים בטיול, בשלב מסויים פתחתי את הנייד שלי ובדקתי נדל"ן כאן בעיר. המחירים מסתובבים כאן בין 1.4 מיליון ש"ח לבין 2.5 מיליון ש"ח על בתים בסדר גודל של 200 מטר מרובע עם שטח של כ-2 דונם, מדהים !
חזרנו בחזרה לרכב, עשינו עוד עצירה אחת קטנה בעיר, בתוך הכיכר המרכזית עצרתי ליד חנות בסגנון של הכל בדולר וקניתי לעידו וליה (שעדיין ישנה) ממתקים, הבטחות צריכים לקיים. זהו, מפה אנחנו נסענו ישירות אל הבית שלנו, שנמצא במרחק של 40 דקות נסיעה. הגענו הביתה, פרקנו את הילדים, וידאנו כי כל הילדים בסדר גמור ויצאנו שוב פעם רק אפרת ואני לארוחת ערב משותפת ושקטה ללא הילדים. השעה הייתה כבר שעה של שקיעה, עצרתי את הרכב ליד הבית שלנו כדי לתפוס את המקום בזמן הזה
הגענו אל סניף Tim Hortons של העיירה Wingham, הזמנו לנו מנות מנצחות, לאפרת המנה הרגילה של העוף ברביקיו ושלי מנה חדשה עם סטייק. היה פצצה. שוחחנו המון על מגוון רחב של נושאים, בעיקר על גיאופוליטיקה של המזרח התיכון. בין לבין גם צילמתי תמונת פרסומת לרשת המסעדות הזו שאנו כל כך אוהבים:
סיימנו את הארוחה עם קינוח טעים (Dolce Apple Fritter) ויצאנו מהמקום מרוצים ועייפים:
חזרנו שוב הביתה, אני נכנסתי מיד לכתוב בבלוג אפרת הייתה אחראית על הילדים והבלגאן שהם השאירו בבית, אח"כ גם היא פתחה את הלפטופ והחלה לעבוד. מאוחר יותר לקחנו את הילדים לישון.