— 09/11/2022 , יום רביעי —
הגענו היום לכפר נאגרקוט (Nagrakot) הגבוה, כמה גבוה ? בגובה העננים שלעיתים מכסים פה את האיזור, בשיטה המטרית מדובר על גובה של 2,195 מטרים מעל פני הים, אך זה מרגיש כאן יותר. גם כאן, כמו בכפר סראנגקוט הקטע העיקרי פה הוא צפיה על ההרים המושלגים שעל קו האופק, הפעם ביום בהיר ניתן לראות את ההר הגבוה בעולם – האוורסט, במהלך הימים הקרובים אכתוב כאן אם זה באמת נכון או אגדה אורבנית.
בבוקר, לאחר התארגנות קצרה, יצאתי אני, ליה ועידו שוב פעם לקפה שינקין לקנות לנו ארוחת בוקר, השעה הייתה 8:00 כבר ואני הייתי לחוץ לקראת הנסיעה לשדה התעופה, היינו לפני אירגון התיקים ולפני ארוחת הבוקר, ושעה וחצי זה לא הרבה זמן.
הסנדביצ'ים שהבאנו לחדר היו כרגיל טעימים מאוד, טרפנו הרבה מהם וגם נשאר להמשך היום. בשעה 9:15 הגיע נהג המונית לגסט האוס שלנו, העמסנו את התיקים על הגג והבגאז', נפרדנו לשלום מבעלי הגסט האוס המדהים שלנו – Little Tibetan, כל כך נקשרנו למקום, הרבה בזכות החצר השקטה שלהם והשירות האדיב של בעלי המקום. בדרך אל שדה התעופה, עברנו בין כל אותם מקומות ששירתו אותנו נאמנה לאורך כל השהות שלנו, המסעדה המקומית הקבועה שלנו, המסעדה הראשונה בה אכלנו (OR2K), הכספומט ממנו הוצאתי מרשרשים רבים, קפה שינקין, הסופרמרקט הקבוע שלי ועוד… נפרדנו לשלום מכולם. הנסיעה לשדה התעופה ארכה 10 דקות בסה"כ, 10 דקות בהם הירהרתי לעצמי מתי בפעם הבאה אגיע לאיזור הזה שוב. אני מאוד מקווה שזה לא ייקח לי שוב פעם 22 שנים. המונית עצרה, הורדנו את התיקים מהרכב והלכנו לכיוון הטרמינל.
טרמינל הנוסעים בשדה התעופה של פוקהרה קטן מאוד. בסה"כ 3 דלפקים, עמדת ביטחון קטנה, שלושה שערים לטיסות וחנות (דיוטי פרי) מצ'וקמקת בה אפרת ואני הזמנו קפה בינוני לחלוטין במחיר של דיוטי פרי. הגענו לשער היציאה מעל לשעה לפני הטיסה המיוחלת (שהייתה אמורה לצאת ב-11:15 בבוקר), בזמן הזה ליה שיחקה בג'ימבורי המעאפן שהיה שם, שאר הילדים שיחקו איתה וגם עוד ילדה מקומית הצטרפה אליהם לחגיגה
בערך בכל 15 דקות, טיסה יצאה ונחיל אנשים זרמנו מאולם הנוסעים החוצה, עד שהגיעה הטיסה שלנו, אז פתאום חטפנו Delay שהוצג על המסך, 20 דקות עיכוב שבדיעבד הפכו ל-35 דקות עיכוב
הטיסה מפוקהרה אל קטמנדו לוקחת בסה"כ 25 דקות. בשל עומס בשדה התעופה של קטמנדו היינו צריכים לעשות סיבוב קטן באוויר כדי למשוך קצת זמן, לאפרת זה גרם לבחילה, אני נהניתי מהנוף. אז כן, בואו נדבר על הנוף שנשקף מהחלון במטוס. וואו אחד גדול !!! המצלמות (סטילס + וידאו) שלי לא הפסיקו לעבוד, אפילו קיבלתי אזהרה מהנייד כי הוא מתחמם ועליי להתחיל להניח לו לנפשו. שרשרת הרי ההימאלה לא נקטעו לאורך כל הטיסה, כל הר נראה מרשים מהשני. זוהי בהחלט סצינה שלא רואים כל יום.
במהלך הטיסה המאוד קצרה הגישו לנו כוס מים מינרליים. הדיילות התאהבו בליה, כך גם נוסעות רבות. לקראת הנחיתה ליה הייתה כבר גמורה מעייפות וצרחה את נשמתה שם במטוס. נראה כי שאר הנוסעים קיבלו זאת בהבנה גמורה. כנראה היו שיכורים מהנופים שבחוץ.
קטמנדו נראתה מלמעלה כמו עיר מפוייחת, עייפה משנות ה-70 של המאה הקודמת. נחתנו בשלום.
ירדנו מהמטוס אל האוטובוס שהביא אותנו אל אולם הנכנסים, המתנו כמה דקות ליד המסוע היחיד של האולם, אספנו את כל 10 התיקים שלנו במסע ויצאנו אל דוכן ה-Pre Paid Taxi , "אל נאגרקוט" הודעתי לעובד שם, ההוא חייך ואמר: "4,000 רופי" רק חסר היה לו שיחכך את ידיו בהנאה כמו הג'ינג'י הקטן ב-"היו היה".
הנסיעה אל נאגרקוט הייתה מרהיבה, תחילה לקח קצת זמן עד שיצאנו מהפקקים של קטמנדו, המרחק ביניהן הוא בסה"כ 32 ק"מ, אך עם הכבישים המשובשים של נפאל, זה לקח לנו קצת יותר משעה להגיע. ברגע שהתחלנו לעלות למעלה אל ההרים, נופי העיר התחלפו לנופי הכפר הפסטורליים, הדרך הפכה למיוחדת הרבה יותר
מונית הסוזוקי, עם כל ה-1200 CC שלה, בקושי עלתה את העליות עם הנוסעים שבה. הנהג לא היה דברן גדול, אבל בסופו של דבר הביא אותנו אל יעדינו, לא היה לנו כל כך מלון מומלץ, הובלנו את הנהג למקום הלינה הראשון, שהתברר שהיה יקר בטירוף (כנראה שהמחירים קפצו מאז אותה ההמלצה שכתבו עליו ב"למטייל", הגענו אל חלק מרכזי יותר של הכפר, שם התקבצו להם כמה בתי מלון הממוקמים על צלע ההר ומשקיפים לנוף פאנורמי. ביררנו אצל 2 בתי מלונות צמודים, שניהם פחות או יותר אותו הדבר. 3,000 רופי ללילה לשני חדרים. והנופים מהמרפסת משגעים.
עשינו צ'ק אין ואח"כ גם הזמנו אוכל, רובנו היו רעבים (השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת), הזמנתי לשאר את הדברים הרגילים, לי הזמנתי את הדל-בהאט המצויין. הילדים היו עצבניים, רבו אחד עם השני כל הזמן והיו חסרי סבלנות. החלטנו לעשות הפרדת כוחות, לקחתי את עידו איתי ושנינו לבד יצאנו לעשות סיור ראשון בכפר. המקום לא מאוד גדול, התהלכנו בין בתי המלון הרבים במקום הקטן (יחסית) הזה, קנינו פירות ומחברת (ללימודים שלהם) וקצת נישנושים לפני שחזנו הבתה אל חדרינו.
בזמן הזה אפרת עבדה עם הבנות על לימודי חשבון ועברית. אפשר להגיד שבערך בשלב הזה סגרנו את היום
— 10/11/2022 , יום חמישי —
השעה הייתה 5:30 כשהתעוררתי, החדר שלנו משקיף לכיוון מזרח, לכיוון הזריחה, ציחצחתי שיניים והסטטתי את הוילון של החלון הגדול בחדר, עדיין דימדומים, יצאתי החוצה והמתנתי לזריחה. האמת ? ראיתי כבר זריחות יפות מזו, האוויר לא היה צלול, קצת אובך ברקע הפריע לראות את קווי האופק ההרריים, בעסה… לפחות הייתה תאורה יפה על חדרי המלון המשקיפים על העמק וההרים שמסביב
בסביבות השעה 7:30, כאשר כל משפחת פלנר הייתה כבר על הרגליים, הזמנתי ארוחת בוקר. וואלה, חייב לציין לטובה את הטבח של המקום. גם אתמול וגם היום בבוקר נתן לנו כל טוב מבחינה קולינרית
יצאנו לסיבוב בכפר, השעה הייתה כבר 9:45 כאשר גילינו שממש ליד בית המלון שלנו קיים בית ספר, אנחנו כמובן לא נפספס שום הזדמנות לבקר בבית ספר כאן בחלק זה של העולם. הזמנו את עצמנו פנימה ממש כמה דקות ספורות לפני מסדר הבוקר של הילדים. גם בבית הספר כאן בכפר, כמו בביה"ס אליו הגענו לפני כמה ימים בכפר הטיבטי שבפוקהרה, צוות המורים דפק להם תסתסחי"ם: עמוד דום, עמוד נוח, ידיים למעלה, לצדדים, למטה עמוד נוח, למחוא כפיים…
ילדים מקסימים, גם צוות המורים נתן לנו יד חופשית להסתובב במתחם ולהיכנס לכיתות, אנחנו נכנסנו לכיתת הגילאים הקטנים ביותר (אגב, זהו בית ספר עד גיל 18), ומה עשינו ? מה שאנו יודעים לעשות הכי טוב – מופע קסמים. דניאל הייתה אחראית על ספר הקסמים, עידו על קסם המטבעות, אני על המטפחת הנעלמת וכיפוף המזלג בכוח המחשבה ויובל הראתה תרגילי אקרובטיקה עם הקובייה ההונגרית שלה.
לאחר מכן פצחנו בהדרן של ליה על הנדנדה בתוך החדר
איך אני תמיד אומר לילדים: "יאללה, סעו מפה, עשיתם את הפאדיחה" , אז אחרי הפאדיחה שלנו, יצאנו החוצה מבין כותלי בית הספר והמשכנו בדרכינו. לא עבר זמן רב עד שהבחנו בתיירים סוטים מהדרך הראשית אל שביל צר שמוביל אל תוך הג'ונגל. בדקתי בגוגל מפות – אין שום זכר לשביל כזה, פתחתי Maps.Me , שם כן ראיתי שביל שעובר באמצע היער, טרק של שעה הליכה בערך מהכפר שלנו לכפר אחר, "יאללה, בואו נעשה את זה" אמרתי לילדים שלא הראו התלהבות יתרה, קניתי מים + חטיף קוקוס מתוק לסיום ההליכה ויצאנו לדרך. הילדים היו במצב רוח מרומם, ליה החליטה שפתאום היא רוצה ללכת ברגל, איזו הפתעה, הם שיחקו בהליכת גשר, הילדים עושים גשר עם הרגליים וליה עוברת ממתחת. כמו תופסת עכברים למי שזוכר מהילדות שלו.
ההליכה ביער הייתה חביבה, באמצע הדרך ישנו ביתן מחסה בו אפשר לנוח, ההליכה מנאגרקוט הייתה ברובה בירידה, לעיתים השביל הפך לצר ומדאיג (מליפול לתהום) ולפעמים עם מדרגות, רחב ונוח… לקח לנו מעל לשעה להגיע לקצה הטרק, לנקודת תצפית יפה שמעל כפר חביב. פתאום שמש קפחה מעל לראשינו, הילדים ישבו והתפננו תחת השמש, הוצאנו להם את חטיפי הקוקוס אותם הם טרפו במהרה. מבוגר מקומי הביט בנו ובירך לשלום, הוא חיי את החיים, כאן בהרים נראה שאין לו דאגות כלל.
הגענו לכפר Kattike Dandagon הכל כך שליו, מקום קטנטן, מדובר על רחוב אחד ובו כמה בתי מגורים, כמה מסעדות \ דוכני מזון , מועדון סנוקר ואולי גסט האוס אחד או שניים. התהלכנו ברחוב כאילו אנחנו נכנסים לעיירה במערב הפרוע ואנחנו מינימום ג'ון ויין, כולם מסתכלים עלינו ואנחנו על כולם, חיוכים וברכות לשלום עפו לכל עבר, שוחחנו עם מקומי ואמא שלו בת ה-80, נתקענו אצל מקומית אחרת (שכנה) שהכינה פתילים לנרות, התקשורת הייתה לקוייה בשל קשיי השפה, אל בסופו של דבר הבנו את את השני
בשלב מסויים הילדים הראו סימנים מתקדמים של רעב, נכנסנו למסעדה אחת על הרחוב, נראה היה כי היינו הלקוחות הראשונים שלהם מזה שבוע, אין תפריט, היו להם בסה"כ 3 מנות, דאל-בהאט, נודלס ומרק נודלס (שזה מנה חמה עם אקסרה ירקות), הזמנו את הכל. לקח זמן רב עד שהאוכל הגיע (לא מפתיע), אבל הגענו מוכנים, הוצאנו את חפיסת הקלפים והרבצנו את משחק המלחמה הידוע, מקומי שעבר שם הצטרף אלינו, ניסה את מזלו…
סיימנו לשחק, האוכל עדיין לא הראה סימנים של מוכן, יצאנו החוצה אל הרחוב להתערברב עם המקומיים, אני ויובל המשכנו עד הקצה לשטוף את העיניים בפשטות המקומית, מכאן היה ניתן לראות טוב יותר את הכפר על כל רחובו הבודד
המשכנו אח"כ למועדון הסנוקר המקומי, חבורה של צעירים שיחקה על כסף (ראיתי תעבורה של כמה אלפים טובים מחליפים ידיים בין המשחקים), גם בחבר'ה הצעירים, הקולים, הגזעיים, ניתן היה למצוא טוב לב, אחד מהם הציע לנו לשבת על כיסא ולהתרווח.
אפרת עם הילדים מצאה מקומית שניפתה גרגירי תירס, ניפוי בשיטה המסורתית, כאשר מניפים את התירס ממגש עגול גדול למעלה, הקליפה עפה באוויר והתירס (שכבד יותר) נוחת על המגש, גם הילדים ניסו לנפות, הצלחה כבירה מהם לא נרשמה שם
האוכל הגיע, כולנו טרפנו אותו תוך דקות ספורות , היה מצויין. רכשנ לילדים גלידה בדוכן שממול + מחברות כתיבה ללימודים שלהם וחזרנו בחזרה הביתה. לא רצינו לצעוד את כל הדרך בחזרה (בעליה), חיפשנו מונית, לא מצאנו, מה שכן מצאנו היה ריקשה ממונעת שהנהג דרש 600 רופי על נסיעה לא ארוכה במיוחד, טוב, אין הרבה ברירה, זו הייתה נסיעה מעניינת, קופצנית ואיטית להחריד, הריקשה המצ'וקמקת בקושי סחבה את העליות אבל בסופו של דבר הגענו
ירדנו מהריקשה והתחלנו לצעוד לבית המלון שלנו, ראינו קוף שניסה לעשות לנו דאווינים, המקומיים לא התרגשו ממנו במיוחד, אז ניסינו גם שלא.
כאן במלון, אני שוחחתי עם כמה לקוחות, הילדים התקלחו ולמדו קצת. אלו הם "השאריות של היום" אני קורא לזמן זה, סידורים, עבודה, לוגיסטיקה ושאר ירקות.
בערב עוד היה לאפרת ולי עוד קצת זמן לפתוח את הלפטופ ולראות את הסרט הראשון של Guardians of the Galaxy
— 11/11/2022 , יום שישי —
יום שישי היום, עוד שבוע עומד להיגמר, אנחנו מתחילים להרגיש כאן כבר את הסוף של נפאל, ואלו הן חדשות לא טובות מבחינתי, היעד הבא הוא גואה – הודו, שאני משוכנע שלא נסבול שם, אבל לנפאל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב אחרי שנעזוב.
זה כבר הפך להיות הרגל, כולנו קמנו פחות או יותר באותה שעה, אני קצת לפני כולם. לאחר ארוחת הבוקר הטובה כאן במלון, הילדים קצת שיחקו בטלפונים וקצת למדו עם אפרת, תפקידי הוא להרחיק את ליה מאזור הלימודים כי היא מתקרצצת על כולם. יצאתי איתה לסיבוב פה בסביבת המלון, זה לא להאמין כמה דברים חדשים ניתן למצוא ברדיוס של 100 מטרים מהמקום בו ישנים. מצאנו כלבים חמודים, דוכני צ'אי, קשישה מנקה את ביתה הרעוע עם מטאטא שראה ימים טובים יותר, פועלים מקומיים מעמיסים סחורה על גביי משאית ישנה, וגם תרנגולות שנמצאות בכל מקום, ליה יכולה לבהות בתרנגולות שעות.
בסביבות השעה 10:00 יצאנו לדרך, שוב, לא ידענו כל כך לאן אנחנו הולכים, היה לנו כיוון כללי, אבל החיים כאן במסע מלמדים אותנו כל פעם שגם אם תתכנן, סביר להניח שתראה משהו אחר. ליד המלון שלנו, בחורצ'יר מקומי עצר אותנו ושאל אם אנו מעוניינים במונית. אנידרה שמו, והוא התברר לנו כאחד האנשים השליווים והרגועים שיש כאן. סגרנו איתו ועם המונית על חצי יום טיול, התחלנו בנקודת תצפית מרשימה מחוץ לכפר שלנו – נאגרקוט. המקום הזה היה יכול להיות ההיי-לייט של הטיול שלנו, אבל לרוע המזל הראות אינה הייתה טובה ועננים כיסו את האיזור, כך שלא הצלחנו לראות את רכס הרי ההימאלה ברקע והר האוורסט ביניהם… מבאס אבל לא נורא, גם ככה הנוף היה יפה
המשכנו הלאה ליעדינו השני, הפעם המקום היה מתוייר הרבה יותר, זהו ה- View Tower אליו מטפסים כדי לראות נופים פאנורמיים של הסביבה הקרובה והרחוקה. טיפסנו במעלה המדרגות טיפוס של כ-5 דקות עד שהגענו לפסגה של גבעה מקומית, על הפסגה ישנו המגדל אליו ניתן לטפס בסולם די תלול עוד כ-10 מטרים (להגיע מעל לגובה העצים) לנקודת התצפית. גן כאן, הנופים היו חביבים, אבל לא הגיעו לרמה של נופי ההרים המושלגים שראינו בסראנגקוט או בפון היל
נשארנו שם למעלה רק דקות ספרות מכיוון שקבוצה של תלמידי בית הספר הגיעו למקום וכבר השתרך תור מאוד ארוך של ילדים הרוצים לעלות למעלה, היה סולם אחד, כך שהיינו צריכים להזדרז לרדת לפני שנחיל הילדים יתפוס את הסולם לכיוון אחד
אנחנו ירדנו, אפרת רצתה לטפס (היא נשארה למטה עם ליה), כך היה. בזמן שאפרת המתינה בתור עם כל הילדודס לסולם, בנות מקומיות מאותו ביה"ס החלו לשוחח עם הילדים שלנו והאנגלית הרצוצה שלהם, אני הייתה שם בעיקר לתרגם מילים שלא הבינו, החלטנו לעשות מעשה ולהוציא את הקובייה ההונגרית ואת מערכת הקסמים שלנו, אז מסתבר שישנה ילדה אחת שידעה איך לפתור את הקובייה ההונגרית, צפינו בה עושה את זה, "היא משתמשת בטכניה הפוכה משלי" אמרה יובל. התיישבנו באחת מהפינות ברחבה של המגדל, הוצאתי את הקסמים והתחלתי במופע המפואר שלי שרק הולך ומשתכלל ככל שאנו מעבירים אותו, אני חושב שזוהי ההופעה הרביעית שלנו כבר בסיבוב הזה. עשרות ילדים התקבצו סביבי מנסים להבין לאן המטבעות נעלמו או איך לעזאזל המזלג מתכופף בכוח המחשבה
אפרת ירדה מהמגדל והצטרפה לחבורת הילדים שהתגודדו מסביבינו, המופע הסתיים, לאחר שהמורה של התלמידים ניסה ללמד אותנו תרגילים בקואורדינציה. ירדנו למטה אל חניון הרכבים, שם מצאנו דוכני מזון, היה שם את הפאני פורי האהוב והצ'אט באט האהוב לא פחות, הזמנתי את שניהם, פאני פורי לילדים (לא חריף) וצ'אט בהאט חריף בשבילי, זו היתה חתיכת מנה חריפה !
המשכנו ללכת מחניון הרכבים עוד כ 2-3 דקות הליכה אל עבר מקום קדוש, בריכה ליד מקדש בה מגיעים המאמינים להשפריץ עליהם מעט מים או לשטוף את רגליהם כדי להרגיש קדושים, ליה פה כיכבה, קבוצה של בנות חמודות מבית הספר (כן, גם הם המשיכו לכאן) רבו על ליה לתמונה, כל אחת רצתה סלפי עם הדוגמנית, מה שאנו רואים כאן זהו חלק מאוד מצומצם ממה שקרה שם בפועל:
כולנו גם קיבלנו שם ברכה מ-"באבו" מקומי שלא רק בירך אותנו, גם סימן לנו טיקה על המצח, כמובן שעל עבודתו הקדושה קיבל ממני טיפ יפה
נכנסנו למונית והמשכנו הלאה, היעד הבא היה אגם קטן וחביב, כ-15 דקות נסיעה משם, מה יש לעשות באגם ? לא הרבה, רק להקיף אותו
מדובר בהליכה רגועה של 10-15 דקות, לנו לקח כחצי שעה, הבנות הגדולות היו צריכות להתפנות לשירותים, אז שירותי טבע לבנות זה משהו שלוקח זמן (רוצה להגיד "בינתיים"), בינתיים אני, ליה ועידו שיחקנו משחק דימיון באבנים.
חזרנו בחזרה לרכב ונסענו כל הדרך בחזרה על הכפר שלנו – נאגרקוט, מפה המשכנו לכיוון אחר אל יעדינו הבא והאחרון להיום – סטופה מקומית, איזה מקום מרגיע זה היה, עולים במדרגות, ושם למעלה שקט! אין הרבה אנשים, למעשה היינו שם כמעט לבד, דניאל ויובל נשארו ברכב, לא היה להם כוח להמשיך בטיול, ליה נרדמה על הידיים שלי, כך שגם מוקדי הרעש ממשפחת פלנר נוטרלו בשלב זה. במתחם מעבר לפסל עצמו של בודהה, יש בית קפה קטן ופשוט וכן מסעדה ללא צוות וללא לקוחות המשקיפה על האזור כולו
חזרנו בחזרה לבית המלון שלנו, שילמתי לאינדרה החביב, וסגרנו איתו על נסיעה נוספת מחר אל יעדינו הבא.
אני התחלתח להרגיש לא טוב, גם כאב לי הראש וגם הבטן (כנראה בגלל החריף שאכלתי בצהריים). הזמנתי ארוחת ערב לאפרת ולילדים, לא היה לי תיאבון, אפרת קיבלה מנה גדולה של דאל-בהאט מקומי, מנה שלא הצליחה לסיים
זהו, הערב עלה, הילדים כבר היו עמוק בטלפונים שלהם, או יותר נכון "בזמן האיכות" שלהם, אני ואפרת הלכנו לחדר השני לצפות בחלק השני של שומרי הגלקסיה