— 27/02/2023 , יום שני —
איזה יום מתיש עברנו, יום של נסיעות, טיולים, ספארי, מפלים, חופים ובית חב"ד אחד. זה החל ביקיצה טבעית לכולם בשעות הבוקר המוקדמות, כרגיל מצאתי את עצמי על המרפסת עם צ'אי נהדר, לבדי, מידיי פעם מציץ בפיד של פייסבוק, אבל לרוב מסתכל על השמיים וההרים הנשקפים מהמרפסת, עוד מעט נעזוב וכל הכיף הזה ייגמר. אכלנו ארוחת בוקר גדולה (מסיימים את כל האוכל מהמקרר), סיימנו עם האריזות והסגירות האחרונות של התיקים. נהג המונית הגיע לאסוף אותנו בשעה 9:00, העמסנו את התיקים על הרכב – ואן מסוג טויוטה וב-9:10 יצאנו לדרך לא לפני שנפרדנו מהמרפסת הנהדרת והדירה שזקוקה לתיקונים קלים עם הניאגרה ללא המים או הכיור שנסתם, שילמנו לבעל המקום 56K על 6 לילות ועזבנו את הגסט האוס שלנו. שם במונית עברנו בפעם האחרונה ברחובות העיירה אלה, ראינו את הסופרמרקט הקבוע שלנו, המסעדה בה אכלתי כל יום (עד שחטפתי קילקול קיבה), הדוכן של הפירות ועוד. יצאנו ממתחם העיירה ומיד החלו הסיבובים והפיתולים של הכביש – אנחנו נזהרים שלא לחטוף בחילה. כעבור 10 דקות נסיעה לערך הגענו למפל Ravana המרשים, הנהג עצר לבקשתינו כדי שנוכל לרדת ולדפוק כמה תמונות. הילדים הגדולים החליטו להישאר ברכב, לא עצרנו בעדם מלהישאר. אנחנו הגענו והתפעלנו מנופי המפל
שם בסביבת המפל, היכן איפה שכל הדוכנים עצר אותנו בחורצ'יק עם אבן חן למכירה והצהיר בריש גלי: "אני לא אוהב כסף". "גם אני לא" אמרתי לו, "אבל זה לא עזור לי, כי אשתי דווקא כן אוהבת כסף". איכשהו בסופו של כל הבירבורים והקישקושים הוא הצליח להוציא מאיתנו כמה רופיות הודיות שנשארו לנו ולא היה לנו מה לעשות איתן, יאללה, שיהיה לו לבריאות. נכנסנו פנימה אל תוך הבריכה התחתונה של המפל, מנסים לקלוט את הגובה הרב שלו, קשה לתפוס הכל.
בדרך חזרה לאוטו, יצא לי לצלם את ליה עושה שטויות מול המצלמה כשברקע ניתן לראות את השפיץ של הסלע עליו עמדנו לפני כמה ימים בטרק ל-Ella's Rock (זו הייתה הנקודה הממוקמת כ-10 דקות הליכה מנקודת התצפית המפורסמת, אז הבטנו למטה על הכביש הזה שבו אנו עומדים כעת).
נסענו עוד כ-5 דקות עד לנקודת העצירה הבאה שלנו, ה-Secret Waterfall , אין לי מושג למה השם, כי Secret הוא לא. ירדנו למטה במדרגות צרות אל עבר המפל. די מעאפן לעומת מה שראינו כמה דקות קודם לכן
טיפסנו למעלה והגענו לכביש, שם קניתי קוקוס כתום לשתות ולאכול מעט מהבשר שלו, מכאן ועד היעד הבא היה עלינו לנסוע כשעתיים, התחברתי עם הנייד שלי ל-BlueTooth של הרכב והשמעתי את השירים האהובים עלינו מהספוטיפיי. קצת הקל על הדרך המפותלת והבחילות. הצלחנו לדחוף את רוב הציוד שלנו לבגאז' של הרכב כך שיצא כי כל המושבים של הרכב היו שלנו, נתן לנו מספיק מקום ומרחב להתרווח לנו בואן. מידיי פעם, מרוב שיעמום השתעתשנו עם המצלמה:
בסביבות השעה 12:00 הגענו אל הפארק רידיאגמה (Ridiyagama Safari Park), החלטנו ללכת על הספארי הזה ולא על הפארק הלאומי יאלה (הפופולרי יותר) בזכות ההמלצה של הבחורצ'יק שמציל כלבים מסיגיריה אותו פגשנו לפני כשבועיים. אז הגענו, רכשנו כרטיסים בערך פי 5 מהמקומיים (כמו תמיד, הזרים משלמים מחירים בין פי 5 לפי 10 מהמקומי הממוצע), 11K בסה"כ לכולנו לכניסה לשמורה ורכיבה אל אוטובוס ממוגן לכניסה לספארי, הנסיעה החלה והיעד הראשון שלנו היה גם המרשים ביותר – אל מתחם האריות האפריקאים, תחילה ראינו זוג לביאה ואריה מאחורי רשתות ברזל, מה שנראה לנו כמו ביקור בגן חיות עם כלובים ותו לא, הפתיחה – מאכזבת. אבל אח"כ גם ראינו את האריות חופשיים, ישנים על צד הדרך וראינו אותם כל כך מקרוב, שזה היה מרשים
המשכנו הלאה אל מתחם החיות המוכרות יותר לנו הישראלים והפחות מוכרות למקומיים, כמו איילים, זברות, חמורים וטווסים ונמרים
אח"כ נכנסנו למתחם הפילים, שוב, כאן המקומיים כבר התרגלו לראותם לאורך השנים, בסרי לנקה יש מספר מאוד גדול של פילים, חלקם מסתובב פרא בשטחים, ואילו אנחנו שמגיעים מארץ הקודש – מלבד הספארי ברמת גן, שם אנו רואים 2 פילים בקושי שרוצים רק לחפש טיפת צל, אין שום זכר לפיל בשום מקום אחר (ברמת גן, כן ?). כאן בספארי, פיל אחד ניגש דווקא לחלון שלנו באוטובוס ממתין שניגע בו ונלטף את ראשו
המשכנו בנסיעה איטית לאורך המתחם וצפינו בפילים נוספים שבשמורה, נכון שכבר ראינו פילים בשמורות כאן בסרי לנקה, אבל זה תמיד מרשים להיות נוכח כל כך קרוב לחיה כזו עוצמתית
הסיור הסתיים, עברה שעה בדיוק מהרגע שגלגלי הרכב החלו להסתובב. בדוכן קטן קנינו שתייה קרה לכולם, חלב בטעמים של קפה, בננה ועוד… חזרנו אל הרכב, נהג המונית החביב הצטרף אלינו למסע הזה באוטובוס וראה את חיות הבר בדיוק כמונו (אח"כ ביקש שאשלח לו את התמונות לוואטסאפ).
עלינו על הרכב והמשכנו בנסיעה אל היעד הסופי, עיירת החוף ווליגמה (Weligama), הכביש לשם היה מצויין, נסענו בכביש אגרה רחב וחדיש יחסית (היינו ממעטי הרכבים שנסעו שם בכביש האגרה). במהלך הנסיעה גם עצמתי את עיני ונרדמתי לכמה רגעים. אל ווליגאמה הגענו בסביבות השעה 15:15, שם פגשנו את בעלת הבית – אנו (Anu) שמה, שהייתה לאלעד וביתיה (את הטלפון שלה השגנו מהם). הדירה שלה הייתה כבר תפוסה, אבל היא עזרה לנו למצוא מקום אחר שנמצא לא רחוק ממנה, הגענו אל המקום עליו היא המליצה, ירדתי כדי לראות את העסק ומה אני רואה לנגד עיני ? אתר בניה. הדירה הייתה בשיפוצים, זה לא מה שנאמר לנו בוואטסאפ. בעל הבית אמר כי העבודות יסתיימו עוד היום, אבל לי זה נראה קצת תלוש מהמציאות מכיוון שהם לא נראו בשלבי סיום, זה קצת הרתיע אותי ואת אפרת שניגשה אח"כ לבדוק בעצמה את המקום. אנו הודיעה לנו כי קיים מקום נוסף שהיא יכולה להראות לנו, החלטנו לבדוק את המקום השני ולסגור שם ללילה אחד או שניים וברגע שייסיימו עם השיפוצים, לחזור לבחורצ'יק מהדירה הראשונה. אז בדירה השניה, קיבלנו חדר אחד בסה"כ עם הבטחה למזרון זוגי כך שכולנו נוכל לישון בצפיפות בחדר, היתרון היה שהוא ממוזג, אבל זהו. מכאן היו רק חסרונות, החלטנו ללכת על זה כי זה רק ללילה אחד ואנחנו כבר הסתדרנו במצבים גרועים יותר. עשינו צ'ק אין והבחורצ'יק רצה שנשלם מראש את מלוא התשלום (8K), בדיעבד הבנו למה.
לאחר התארגנות קלה, יצאנו כולנו לתור את האיזור, המקום הראשון אליו הגענו היה מסעדת Day Long שהופיעה בדף ההמלצות של גל – אותה בחורה שפגשתי לזמן חטוף בגסט האוס Little Tibetean שבפוקהרה והמליצה לנו להגיע לסרי לנקה. אז המקום בהחלט הצדיק את ההמלצות עליו, אוכל טעים, משביע ולא יקר בכלל, זה נראה כי כל הלקוחות במסעדה היו ישראלים.
משם המשכנו אל חוף הים, לראות על מה מדובר כל כך בקרב הישראלים המטיילים כאן במדינה. איך שזה נראה, 95% מהישראלים בסרי לנקה נמצאים כאן בחופי ווליגמה. אז חוף הים יפה ומרשים, לא הפיל אותנו מהרגליים, אבל בהחלט מקום נחמד מאוד עם אווירת חופש וכיף, הגענו לשם בזמן השקיעה ובדיוק כשבאתי לצלם, דיברו איתי זוג ישראלים, הם זיהו אותי, לי לקח זמן להיזכר בהם. נפגשנו ביחד ביום שישי לפני כמה שבועות בקבלת השבת שבבית הלב בווארקלה, מיה וגיא, נזכרתי כי היא הבחורה שמאוד התלהבה ממייסור, להבא – לא אשכח אותם. דקה אח"כ זוג ישראלי נוסף שפגשנו במסעדה כמה רגעים לפני כן הגיע וגם איתם שוחחנו מעט, הם הגיעו לווליגמה אתמול והם בתחילת הטיול בסרי לנקה, הגיעו לכאן מתאילנד, סיימנו את השיחה המהנה גם איתם וסוף סוף התפנתי לצלם את החוף בשקיעה עם הילדים
יצאנו מהחוף כשכבר החל להחשיך, גם ליובל וגם לעידו נכנסו קוצים לכפות הרגליים, לעידו היה ניתן להוציא ללא בעיה עם הפינצטה, אך ליובל היה קשה יותר לאתר את מיקום הקוץ, שם ברחוב התפצלנו, אני לקחתי איתי את עידו וליה והלכנו לחפש ATM, לאחר ההוצאות שלנו היום (תשלום על הגסט האוס באלה, המונית לכאן, הטיול בספארי והתשלום על הלילה מראש רוקנו אותנו ממזומנים), היינו חייבים להכניס קצת מרשרשים לכיס. אפרת והבנות הגדולות הלכו לכיוון בית חב"ד. אז המתנו בתור להוציא כסף מהכספומט, משכתי 80K שאמור להספיק לנו עד שבוע הבא, אבל לפי קצב העניינים כאן בחופים, זה נראה שנוציא יותר… משם המשכנו רגלית אל הסופרמרקט Cargills כדי להצטייד בארוחת בוקר למחר. אז יצאנו מהסופר עם מיטב המזון לארוחת בוקר של אלופים, המשכנו לכיוון בית חב"ד כדי להצטרף לאפרת והבנות, החדר שלנו להלילה נמצא על הדרך לבית חב"ד, נכנסנו פנימה ואיפסנתי את קניות שלנו במקרר הקטן כאן. המשכנו אל בית חב"ד – מקום גדול ומלא בישראלים (איך לא…), עם מסעדה בה אוכל ישראלי, בית כנסת וכל הדיל הרגיל שיש לבתי חב"ד להציע כאן. הרב יוסי הוציא קופסת משחקים ולימד את הילדים משחק חדש
משחק הקופסא הזה החזיק אותם כמה דקות בודדות, לפני שליה עלתה על מכונית צעצוע אותה אני דחפתי והילדים הגדולים לקחו בינתיים גוזלים של תרנגולת אותם מגדלים כאן החבדניקים, באותם רגעים הם נראו המאושרים ביותר שיכלו להיות
בסיבובת השעה 20:45 התקפלנו משם, ראיתי כבר שעידו עייף וגם ליה מראה סימנים של עצבנות לקראת שינה. בית חב"ד ממוקם כמה דקות הליכה מהחדר שלנו, כאן בחדר קצת עבדתי (לראשונה היום) מול המחשב, הילדים התקלחו וניסינו להתארגן לשינה, עידו וליה מיד נרדמו, לאחרים קשה יותר, קשה הרבה יותר, החדרים שלנו ממוקמים אל מול באר המשמיע מוסיקה מאוד רועשת ואנחנו סובלים קשות מהרעשים, עכשיו זה מובן למה בעל הבית התעקש לקבל את התשלום מראש. הייתה לו סיבה טובה לזה.