— 12/04/2023 , יום רביעי —
בין ההרים הגבוהים ובין הסלעים הניצבים המרשימים אשר מייצגים את קאו סוק כל כך טוב, אנחנו כאן, התמקמנו פה בכפר קאו סוק שצמוד לפארק הלאומי, היום עברנו משלב הגישושים לשלב המעשים.
לאחר לילה נוסף מאוד קשה עם ליה והרגשתה הזיפת (עדיין משלשלת), וגם מקום הלינה הקטן שלנו, התעוררנו בסביבות השעה 8:30 בבוקר, במהלך הלילה המים לא עבדו ומתישהו מישהו היה צריך ללכת לשירותים כשאין מים בניאגרה… לא תענוג כל כך גדול. אין ספק כי מקום הלינה הזה שלנו פה בקאו-סוק: Khao Sok Island Resort, זכה אצלינו בתואר המפוקפק כמקום המעאפן ביותר שישנו בו בתאילנד ואחד הגרועים בכל המסע. התארגנו בבוקר כולנו, היה קשה בחדר כל כך קטן וצפוף, אני, ליה ועידו תחילה הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה של המתחם, אח"כ הצטרפו גם יובל, אפרת ודניאל. ארוחת בוקר סבירה. אני אכלתי נודלס מתובל עם חתיכות עוף (כארוחת בוקר ? כן, ככה זה הולך כאן בתאילנד), ועם כל הרע שכאן, אני חייב לציין את הדרך היפה מהחדר שלנו אל המסעדה (ולהיפך)
סיימנו לאכול, ארזנו את התיקים בחדר ושמחנו מאוד לעזוב את המקום. נסענו כ-60-70 מטרים בסה"כ למקום הלינה החדש שלנו: Nung House Khao Sok, ונוכחנו לראות מקום יפה ומטופח, עם מדשאות רחבות ומתקנים מתוחזקים, בשעה כל כך מוקדמת (10:40), החדר עדיין אינו היה פנוי, אז בינתיים אנחנו הורדנו את התיקים שלנו מהרכב אל מתחם המסעדה, שם ישמרו לנו על הדברים עד שנחזור. אנחנו המשכנו הלאה בנסיעה אל מחוץ לעיירה, נסענו לכיוון הסכר שבקאו סוק והמזח ממנו יוצאות הסירות לשייט באגם. תחנת העצירה הראשונה שלנו הייתה, איך לא, 7/11, אבל לא בעיקר בשביל החטיפים ושוקו, אלא כדי לטעון את כרטיסי הסים שלנו ל-10 ימים נוספים. אז כן, מחר אנחנו נהיה כבר חודש בתאילנד, וזה אומר שמסתיימת לנו חבילת הסלולר. בסופו של דבר שילמנו 100 בהאט לאחד כדי להאריך את החבילה ב-10 ימים ובעוד 60 ג'יגה. דיל מעולה קיבלנו. סיימנו עם הבירוקרטיה ועברנו ל-Fun, ובחלק הזה הילדים די עשקו אותנו מכספינו.
המשכנו הלאה עם הרכב, הדרכים היו יפייפיות, עזבנו את הדרך הראשית אל הכפרים השקטים והנידחים, הגענו אל הגשר התלוי Khao Teppitak, ירדנו כולנו בחום כבר ולחות כמעט בלתי נסבלת, הגשר עובר מעל נחל Phrasaeng, והמתחם עצמו בנוי לקבלת תיירות (פנים), לא שהיה שם יותר מידיי מזה.
חצינו את הגשר, מבלי לדעת באמת מה יש בצד השני, כמה דוכנים לממכר השטויות הרגילות לתיירים, אנחנו המשכנו רגלית בשבילים הצרים המובילים, ל… לא באמת ידענו לאן, אבל זה היה אל עבר ג'ונגל צפוף ואהבנו את זה, חלק מהילדים העלו את רף התלונות שלהם, באמת היה שם עומס חום כבר, אבל כל כך התלהבנו מהמקום ובחרנו בסופו של דבר להמשיך
התלהבנו מיער עצי הגומי שגידלנו שם, כבר הרבה זמן שלא ראינו עצי גומי אותם חותכים מהגזע ונותנים לשרף של העץ (הגומי) לטפטף לתוך כלי, ראינו זאת בפעם הראשונה בריזורט שלנו ב-Wayanad.
כשרמת התלונות של הילדים עברה את סף הסיבולת שלנו, חזרנו על עקבותינו ועזבנו את המקום הזה שנקרא: Khao Thep Pitak Ecotourism Enterprise, איזה כיף היה לפעיל את המזגן ברכב, פתאום מפלס העצבים יורד פלאים. המשכנו בדרך, הגענו כעבור כמה דקות של נסיעה אל נקודת תצפית שמעל לסכר, המקום נקרא: Chiew Larn Lake View Point, והוא באמת מקום מטופח ומושקע, ירדנו הפעם רק אני ואפרת להתרשם מהנופים, הילדים נשארו ברכב עם טלפון + אינטרנט, נקודת התצפית משקיפה על הסכר כמובן ועל הנופים שמסביב
עשינו איזה סיבוב קצר במקום, החום לא נתן לנו את האפשרות או הפריבילגיה לשהות שם זמן ממושך, החטפתי כמה תמונות אחרונות וחזרנו אל הרכב החונה שלנו
היעד הבא שלנו היה במרחק כמה דקות נסיעה מנקודת התצפית, עשינו עצירה קצרה ולא משמעותית לצלם שוב פעם את האגם, רק שהפעם מנקודה נמוכה הרבה יותר, לאחר מכן החנינו את הרכב בחניון של המזח. 40 באהט ליום, וגם אם זה ל-15 דקות כמונו, משלמים כאילו אנחנו כאן יום שלם, יצאנו אפרת ואני שוב פעם לבד אל המשרדים של המזח, שם ישנו דלפק לרכישת כרטיסים לסירות לשייט מעל האגם. באופן מפתיע ביותר, הבחורה שעבדה שם סיפרה לנו כי שיייט למערות אינו אפשרי מכיוון שהמערות כבר סגורות כ-5-6 חודשים, מאוד מאוד מוזר, אז למה כל חברות הטיולים בקאו-סוק משווקות טיולים אל המערות הסגורות הללו כביכול ? היו לנו כעת 2 אופציות, האחת היא לשכור כעת סירה אחת לכולנו, במשך 3 שעות להגיע לתצפיות מהאגם על הסלעים, לעצור בנקודת שחייה ואז לחזור, הדגש הוא כעת. האופציה השניה היא לעשות את זה מחר בבוקר, רק מה שהעובדת אמרה כי מחר מתחיל חג הסונגקרן שלהם, יהיה עמוס באנשים ולא בטוח כי ניתן לשחות, גם את הידיעה הזו מצאתי כהזויה, מקום עמוס? אני יכול לדמיין, אבל למנוע מאנשים לשחות באגם ? הזוי ! החלטנו לחזור לרכב ולשאול את הילדים מה הם רוצים שנעשה, כולם הסכימו ללכת כעת לאגם, מלבד יובל, בסופו של דבר הוחלט לדחות את השייט למחר (יובל תישאר בגסט האוס). נסענו אל מחוץ לחניה ומשם לכיוון הגסט האוס החדש שלנו בעיירה קאו סוק שם אנו ישנים.
לא נסענו הרבה עד שראינו סניף נוסף של 7/11, הילדים כבר הראו סימני רעב אז החלטנו לעצור שם ולהביא להם משהו לנשנש, שם בסניף הזה של חנות הנוחות פגשתי לראשונה במסע הזה את "הישראלי המכוער", מדובר היה בשני זוגות ישראלים, בסביבות גילאי ה-50 שלהם, התנהגו בצורה כל כך וולגרית ודוחה, כל התקשורת ביניהם הייתה בנויה על צעקות, ואל מול התאילנדים (הועבדים בחנות) הייתה מבוססת על יוהרה, השפלה והרגשת התנשאות דוחה. התביישתי ועזבתי את המקום במהרה בחזרה אל הרכב והמשפחה המעטפת שלי.
בהמשך הדרך אפרת ביקשה ממני לעצור בבית קפה על אם הדרך שראתה, לא כל כך רציתי לעשות U-Turn, אבל אפרת התעקשה וטוב שכך, חזרנו על עקבותינו (למשך כמה עשרות מטרים) ומצאנו את Bridge Hill Cafe – מקום מיוחד, מרהיב ביופיו, בית קפה הבנוי עם מלאכת מחשבת, כל הכבוד להם, הגענו ולגמרי התפעלנו מהמקום
המקום כולל פינות זולה חמודות ומוצלות, מפלונים קטנים, בריכות דגי נוי, שטיקים לתמונות לתיירים (מדרגות לשום מקום, נדנדות עם נוף להרים, אופניים עם מסגרת מאוחריהם…), חדרי לינה להשכרה וכמובן – בית קפה.
לאחר שהתלהבנו בצילומים רבים שלנו ושל המקום היפייפה הזה, ולאחר שסיימתי לסנג'ר זוג פנסיורים מגרמניה שיתרגמו עבורי ברכת יום הולדת לסנדרה שחל היום, נכנסנו סוף סוף לבית הקפה והזמנו לילדים לאכול, פיצה, חטיפי עוף וסלט ירקות, באופן לא מפתיע, המנות יקרות, "אנחנו משלמים פה על הלוקיישן", אמרתי לאפרת, אבל איזה חתיכת לוקיישן… מה שכן הפתיע היה האוכל הירוד שהם מגישים כאן, הפיצה שהביאו הייתה זוועה וסלט הירקות – די סתמי. לפחות ליה התלהבה מהדובי הגדול שהיה מונח שם על הספות.
סיימנו את האוכל והתחפפנו משם.
חזרנו אל קאו סוק ולאחר ביקור קצר בבית המרקחת (להשיג תרופות נגד צינון לאפרת ועוד תרופה לשילשול של ליה), הגענו סוף סוף אל מקום הלינה החדש שלנו, בשעה 17:00 לערך. העמסנו את תיקינו על הגב והבאנו אותם לחדר החדש שלנו, איזה כיף היה לראות סוף סוף חדר שינה נורמלי, ולא הזבל הזה שהיה לנו כשישנו בו אתמול. מקום נקי, מתוחזק הרבה יותר, גדול יותר וכולל מזגן ומאוורר, החיסרון היחיד כאן (שהוא לגמרי מעצבן), זה האינטרנט, או חוסר קליטת האינטרנט בחדר, צריך לצאת החוצה כדי להשיג קליטה. בעאסה גמורה.
בערב יצאנו אני, אפרת וליה לאכול ארוחת ערב בזמן בחוץ בזמן שהילדים צפו בסרטים מהניידים שלהם בחדר. אכלנו במסעדת Khao Sok Rasta Thailand הצמודה למקום הלינה שלנו, אני חושב שהאוכל היה טוב, אפרת הודיעה לי חד משמעית כי היא אינה מתכוונת לאכול כאן יותר, לידינו ישבו זוג בנות צעירות מגרמניה, יצא לנו לשוחח איתן מעט, בזמן ההמתנה הארוכה לאוכל, מאלין ומארלה השם שלהן. הן באו לכאן לחופשה בת חודש, זוהי הפעם הראשונה שלהן כאן במדינה ובהתחלה היה להם פה קצת הלם תרבותי. בסביבות השעה 21:00 חזרנו לחדרים עייפים ומרוצים (מהחברה בכל אופן), הילדים אח"כ גם סיימו את הסרטים שהם צפו בהם, וזה היה הזמן לסגור את הבסטה וללכת לישון.
— 13/04/2023 , יום חמישי —
היום היה יום מנוחה. אפשר להגיד שלא עשינו כלום היום, ממש כלום מלבד לנוח. היום למשל, לראשונה מאז שהגענו לתאילנד, לא הנענו את הרכב כלל. על כן גם את הפוסט להיום יהיה דליל.
התעוררתי יחסית מוקדם בבוקר, סביבות 6:30, פתחתי את המחשב והתחלתי לבנות את המסלול שלנו לחודשים הקרובים, יש עדיין הרבה ערפל מסביב ועוד אין דברים סגורים בטיול שלנו לקראת הקיץ. שאר הפלנרים התעוררו כעבור בערך שעתיים, כל אחד עסק בענייניו בבוקר, ובסביבות השעה 10:00 הלכנו למסעדה של הגסט האוס שלנו לאכול ארוחת בוקר, האוכל היה טוב, הזמנו כיד המלך, אני מאוד התלהבתי מהשייק קוקוס-יוגורט. ליה דפקה חצי מה-club sandwitch שהזמנתי לעצמי. היה די חם שם במסעדה הפתוחה, ולא מעט יתושים מסתובבים כאן באיזור, זוהי הפעם הראשונה בתאילנד שאנחנו נמרחים כל הזמן בקרם הגנה נגד יתושים, בדרך חזרה לחדרים שלנו הבנות עצרו להתנדנד בנדנדה מלפני הכניסה לחדר
התיכנון המקורי היה לנסוע ולעשות את השייט באגם שתיכננו אתמול, אבל בגלל המצב הבריאותי של ליה, החלטנו לדחות את זה עוד קצת, עד שהיא תפסיק כבר לשלשל. בינתיים אנחנו נאבקים איתה (קשה) שתיקח את התרופות שלה וויטמינים פרו-ביוטים, בגלל הטעם המגעיל של התרופה היא מסרבת לקחת אותה. מבאס… בצהריים הילדים למדו חשבון ועברית בחדר, אני בשלב מסויים הנחתי את הראש על הכרית והתחלתי לנחור, אפרת גם היא אח"כ הצטרפה אליי לשינה וכך גם ליה. הילדים בזמן הזה ראו סרטים בטלפונים הניידים שלהם. התעוררתי בסביבות השעה 16:30 אחה"צ, אפרת וליה עדיין ישנו, החלטתי ללכת עם המחשב הנייד אל המסעדה – שם ישנה קליטה טובה של אינטרנט, הזמנתי לי שוב פעם את השייק יוגורט קוקוס (60 בהאט) ועבדתי קצת על המחשב, חקרתי במהלך היום הזה המון את היעד אולי הכי נעלם מבחינתנו במסע הזה – יפן. מדינה שלא מפסיקה להפתיע, כל כך שונה ממה שאנו מכירים ואני בקושי גירדתי את פני השטח עליה. ראיתי כבר כי השעה מתחילה להיות מאוחרת, מאוחר בשביל להגיע אל המעיינות החמים שתיכננו שאולי נגיע לשם אחה"צ, הגעתי לחדר וראיתי כי אפרת וליה עדיין ישנות, החלטתי לא להעיר אותן בידיעה כי נפספס את המעיינות החמים להיום. בסביבות השעה 18:00, יצאנו כולנו מהחדר בפעם השנייה היום, זו הייתה שעת שקיעה כבר, עידו, שדיבר עם חברו ירון מהארץ, היה צריך לנתק את השיחה כי עלינו להזיז עניינים לקראת ארוחת הערב
החלטנו לא ללכת למסעדה של הגסט האוס שלנו הפעם, רצינו קצת ללכת, קצת להזיז את הישבן שלנו שלא עשה כלום היום מלבד לרבוץ על המיטה, בין אם זה בישיבה או עמידה. הלכנו לכיוון הרחוב הראשי של הכפר קאו סוק. כבר ביציאה לרחוב הראשי הבחנו בילדים ותיירים רטובים, היום זהו יומו הראשון של חג הסונגקראן התאילנדי, החג בו משפריצים מים על העוברים והשבים, מלחמת מים, כולם על כולם. הלכנו עד הקצה שלו, עד שהגענו לשערי הכניסה לפארק הלאומי, עשינו אחורה פנה, קדימה צעד, וחזרנו באותו רחוב, מתלבטים באיזו מסעדה אנו נאכל היום, בסופו של דבר המקום נקבע, אנחנו נכנסנו אל מסעדת Tiger Kitchen, התפריט באנגלית עם התמונות המגרות של האוכל המערבי הכריעו את הכף, הילדים גם הם התלהבו מהתמונות שבתפריט. הזמנו מנות תאילנדיות (לי ולאפרת) ומערביות לילדים
בזמן ההמתנה לאוכל, פגשנו שם את שגיא, הוא הגיע לשם כדי לעשות הזמנת פיצה כ-Take Away אליו לחדר שבו ממתינות לו 2 בנות ואשה כנראה רעבות. יצא לנו לשוחח מעט, מסתבר ששגיא זכר את הפרצוף שלי עוד מגואה. כן כן, גואה מלפני 5 חודשים, אני לא זכרתי אותו כלל, אבל היינו שם ביחד, בחוף פאטנם. הם היו שם ב-Nesting כ- 5 חודשים, בזמן שאנחנו באנו לביקור בן שבועיים. גם שגיא וגם אשתו הם מורים שקיבלו השנה שנת שבתון והחליטו לנצל אותה בשנת טיול בדרום מזרח אסיה, בחודש יולי הם חוזרים לארץ. אנחנו קיבלנו את המנות, הוא המתין והמתין והמתין, בשלב מסויים התייאש והלך לאחר שנאמר לו כי הפיצה עדיין לא הוכנסה לתנור. כנראה שלמסעדה הזו הוא אינו יחזור (בצדק), נפרדנו לשלום, מי יודע, אולי עוד נתראה בהמשך… אנחנו סיימנו את האוכל, קפצתי עם ליה למינימרקט מעבר לרחוב, היא הייתה עצבנית ורציתי להרגיע אותה עם קינוח לה ולאחים שלה, יצאנו עם נזק של פרינגלס לילדים ו-Milk Tea בטעם טארו בשבילי, אח"כ גם עידו ואחיותיו הגדולות הגיעו וניצלו לנו את הארנק עוד ועוד, אם אפשר לסחוט עוד קצת את הלימון, אז למה לא ? אפרת גם חזרה מהמסעדה, אמרה שהנזק שלנו להפעם הסתכם ב-810 בהאט. קנינו לילדים את הקינוחים שלהם מהמינימרקט, הם ישבו בספסל הכניסה טורפים את השלל, בזמן שאני ואפרת יושבים בספסל השני, מנסים לספוג את אווירת הרחוב
חזרנו בחזרה לחדר שלנו בגסט האוס, כאן ניסינו שוב ושוב לשכנע את ליה שתיקח את התרופה שלה נגד השילשולים והוויטמינים שהיא צריכה לגוף שלה, זה לא היה קל בכלל. השעה הייתה כבר מאוחרת, נכנסנו למיטות והלכנו לישון ובכך סגרנו את היום הכי לא פורה במסע הזה עד כה.
— 14/04/2023 , יום שישי —
אחרי יום המנוחה של אתמול, חזרנו לתת עבודה, היום עשינו לא מעט. יצאנו לשייט על אגם Cheow Lan, שלידו נמצא הפארק הלאומי קאו סוק. חג הסונגקראן בעיצומו, ואת זה אנו רואים טוב מאוד כשאנו נוסעים בכבישים, לא סתם קוראים לחג הזה "חג המים".
כשהתעוררתי בבוקר, עוד לפני כולם, יצא לי להזמין כרטיסי טיסה ליעדינו הבא ובכך לקבוע עובדה שהמסע הזה יעבור גם ביפן המיסתורית (עבורינו בכל אופן). חיים שלנו דבש, בראשון לאוגוסט הפלנרים בדרך ליפן!
הנענו את עצמינו יחסית מאוחר היום, כולנו התעוררנו סופית בשעה 9:00 בבוקר, התארגנו בעצלתיים ואת ארוחת הבוקר קיימנו כ-45 דקות לאחר היקיצה, פחות או יותר הזמנו במסעדת הגסט האוס שלנו את אותן מנות לארוחת הבוקר שהזמנו אתמול, גם היום, ליה דפקה לי את ה-Club Sandwich, לא למדתי לקח כנראה… לפחות השייק קוקוס-יוגורט שלהם מפצה על כל דבר. קצת לפני 11:00 לפני הצהריים יצאנו לדרך, איך אומרים ? עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. הילדים רבו ביניהם והיו ממורמרים בתחילת הנסיעה, עם הזמן גם זה עבר להם, אנחנו נסענו אל חניון הרכבים של המזח ממנו תיכננו לקחת סירה, בדרך עשינו עצירה קלה ב-7/11 לקנות חטיפים ושאר שטויות לילדים. הגענו לחניון, שילמנו 40 בהאט עבור החנייה היומית, בדיוק יצא משם רכב, אז תפסנו את מקומו. לאחר שנמרחנו בקרם הגנה, הגענו אל דלפק מכירת הכרטיסים לשייט, אותה בחורה ששוחחה עימנו לפני יומיים הייתה שם, למזלינו לא היא קיבלה אותנו הפעם, החירטוטים שלה הספיקו לנו כבר אז ("לא ניתן לשחות באגם בחג הסונגקראן"), בחרנו לקחת את הסירה הגדולה, למרות שהיינו יכולים להסתפק גם בקטנה, בגלל עניין הגג שיש בסירות הגדולות, חשוב לנו היה לקבל קורת גג ביום שימשי שכזה, ואפילו היינו מוכנים לשלם על הפריבילגיה הזו 3,000 בהאט (במקום 2,200 בהאט), אבל בדיעבד, מעבר לצל שהיה לנו, טוב שלקחנו מקום גדול בו הילדים יכלו להתרווח על ספספל אישי ולשכב עליו.
שם במזח, עברנו כמה ידיים של מקומיים, כאילו היינו שק תפוחי אדמה, תחילה שוחחנו עם העובדת בדלפק, ההיא קראה לחברה שלה שתבוא ותיקח אותנו, לאותה חברה שילמנו את ה-3,000 בהאט, ההיא לקחה אותנו כ-20 מטרים אל מחוץ לבניין, שם אסף אותנו ילד צעיר שעובד גם הוא במקום, מעכשיו אנחנו איתו ולא עוזבים אותו, הוא הביא אותנו אל דלפק נוסף שם היינו צריכים לשלם כרטיסי כניסה לפארק הלאומי (כן, האגם הינו פארק לאומי), עוד כ-700 בהאט הלכו לנו, אח"כ הועברנו לדלפק אחר שם שילמנו עוד 70 באהט עבור, אלוהים יודע על מה… בין לבין רכשנו 3 שקיות לילדים כדי להאכיל את הדגים, קפצנו לשירותים ורק אז הבחורצ'יק העביר אותנו 2 ביקורות, כל ביקורת בודקת את הכרטיסים של כל דוכן ורק אח"כ סוף סוף הגענו אל הסירה שלנו באגם ואל המשיט שלנו, נפרדנו מהבחורצ'יק שאסף אותנו מהבחורה שאספה אותנו מהדלפק הראשון ואמרנו שלום למשיט הסירה. מבולבלים ? כן, גם אנחנו יצאנו מבולבלים משם, לאחר שחילקנו שטרות מזומנים לכל דכפין, הבנו למה קיבלנו כל כך הרבה מלווים (כי פשוט שילמנו עליהם, עם או בלי שרצינו…), לא נורא, עלינו על הסירה והשייט החל
תחילת השייט באגם הייתה די סתמית, אבל לאחר כ-20-30 דקות של שייט לערך, הגענו לנופים המרהיבים שאופיינים לאיזור, מצוקי סלעים ענקיים ניצבו מול הפנים שלנו , לצדדינו ומאחורינו, זה היה מרשים לשוט בין המעוקים הללו, משהו שאיננו רואים כל יום
מזג האוויר היה חם ולח, אבל משב הרוח בנסיעה מהירה על הסירה ריענן אותנו מעט, הילדים לא התלהבו יתר על המידה מהנופים, אני ואפרת עפנו באותם רגעים על המקום
נקודת השיא של השייט הייתה במקום שנקרא: Khao Sam Kloe, זוהי בריכת מי טורקיז הכלואה בין המצוקים הגבוהים, הבריכה הטבעית הזו מציגה לנו 3 צוקים-עמודים ניצבים העומדים זה לצד זה, כך זה כבר עומד עשרות אלפי שנים לפנינו ועשרות אלפי שנים גם אחרינו ימשיך לעמוד
נהג הסירה דומם מנוע ונתן לנו להינות מהמרחב והשקט באיזור, התמזל מזלינו וגם באותם רגעים לא היו הרבה סירות מסביב, התפעלנו, צילמנו והמשכנו הלאה בשייט, כעבור כ-15 דקות של שייט נוספים, הגענו אל הנקודה השנייה בה אנחנו אמורים לעצור, הגענו אל הריזורט Panvaree The Greenery, מדובר על חדרי מגורים מעל המים, מקום מרשים, אם כי זה נראה כי זהו הריזורט הפחות יוקרתי מבין אלו שקיימים באגם (ישנם כאלו שעולים כאן 1,500 ש"ח ללילה, במושגים של ישראל – לא נורא, כאן בתאילנד – המון!)
החנינו את הסירה ליד המסעדה של המקום, הילדים רצו שתיה ממותקת קרה ואנחנו איפשרנו להם, ליה בדיוק התעוררה משנת היופי שלה (לא ישנה הרבה), לאחר שסיימנו את השתייה (בערך), ולאחר כמה תמונות מהמקום
לבשנו עלינו ווסט הצלה (חובה, אחרת חוטפים דו"ח), ונכנסנו למים, תחילה אני ועידו, ולאחר מכן גם דניאל וליה הצטרפו אלינו, המים היו חמימים, יותר מידיי לטעמי, אך מושלמים לילדים. שחינו קצת לפה ולשם, מבלי להתרחק יותר מידיי מהמזח הראשי, בשלב מסויים ביקשתי מאפרת שתזמין לי מנת Fried rice ויצאתי מהמים, משאיר את הילדים מאחור
הילדים יצאו מהמים כמה דקות אחרי, אני כבר נישנשתי את מנת האורז שלי, למה רק נישנשתי ? כי גם הילדים רצו נתח מהמנה שלי, כך שלא נשאר לי הרבה. לא נשאר לנו זמן רב ודחקתי בילדים שיתנו מהר לדגים את האוכל (גרגרי תירס) שרכשתי עבורם, כך היה
קבענו מלכתחילה עם נהג הסירה לחזור ב-14:30, השעה הייתה כבר 14:40 ואפרת עדיין הייתה תקועה בלשוחח עם משפחה ישראלית שפגשה במקום, מאותן המשפחות שהגיעו לכאן כדי לנפוש שבועיים-שלושה ולחזור לארץ, עלינו לסירה והתחלנו לשוט בדרך חזרה אל המזח, הנקודה ממנה יצאנו לשייט הזה, גם בדרך חזרה עברנו בנופים יפים של סלעים עם מצוקים גבוהים
בדרך הבנות לא הפסיקו לקשקש ביניהן…
חזרנו אל המזח, הודינו לנהג שלנו ויצאנו משם עייפים ומרוצים (אני מאוד)
בדרך חזרה אל הרכב, אפרת פינקה אותי במיץ קוקוס טרי וקר שאח"כ היא גם ביקשה מהעובדת שתפתח את הקוקוס ותגרד בשבילי את הבשר שלו. חזרנו בחזרה לכיוון הבית שלנו, לאורך כל הדרך הבחנו בקבוצות של ילדים בעיקר שמשפריצים מים על העוברים והשבים, בעיקר על קבוצות אחרות עם רובי מים, זה היה הולך כמלחמה בין הילדים הסטטיים שפתחו לצד הכביש דוכן עם קונטיינרים של מים והמון רובי מים וקערות להשפרצה, לבין הילדים הדינאמיים אשר עשו את אותו דבר, רק שהעמיסו את הכל על רכב והחלו לנסעו בכבישים ולחפש את הילדים הסטטיים כדי לפתוח עימם במלחמת מים, ראינו את זה קורה כמה וכמה פעמים בדרך חזרה לגסט האוס שלנו (כשעה נסיעה), לאחר זמן לא רב של נסיעה, הבחנו במכוניות רבות מתקבצות לצד הדרך, "זה חייב להיות טוב", אמרתי לאפרת, שמנו לב כי יש במקום שוק נחמד, זה הביא לנו את המוטיבציה לעצור גם אנחנו בצד הדרך ולהגיע אל המקום. אז מדובר בשוק נחמד, מקומי לחלוטין, כך גם המחירים שלו, אני נתקעתי בדוכן אחד שמכר כל מיני מיני עוגות ומתוקים, אני מת על השטויות הללו, הזמנתי כמעט כל סוג של דבר מתיקה שהיה מונח אצלו בדוכן, ניסיתי הכל ומהכל, אהבתי מאוד, בסופו של דבר הנזק הסתכם ב-70 בהאט מצחיקים.
אפרת והילדים כבר התיישאו ממני ועזבו אותי לטובת קניות של בגדים ותיקים, אפרת בסופו של דבר לא קנתה תיק, ואילו דניאל ויובל עשקו אותנו בשתי חולצות, 120 בהאט כל חולצה. המשכנו להסתובב, בשלב מסויים הגענו אל איזור הבשר, הילדים הגבירו מהירות כדי לעבור את האיזור הזה במהרה, אני עם ליה על ידיי האטנו וצפינו בכל הטוב שמוגש על השולחנות
זהו, סיימנו עם השוק הזה, חזרנו לרכב ונסענו בחזרה אל העיירה קאו-סוק ואל החדר שלנו בגסט האוס Nung House Khao Sok. בזמן שהילדים התקלחו בתורות, ליה בחרה לצאת החוצה ולשחק עם השכנים החדשים שלנו, איחוד של 2 משפחות אשר שוכרות את החדרים הצמודים אלינו, משפחה של החבר (מבנגקוק) ומשפחה של החברה (מכאן). בערב יצאנו כולנו אל המסעדה של הגסט האוס שלנו, הזמנו ארוחת ערב כיד המלך, אני התנסיתי בפאד קראפאו מצויין וחריף. בהמשך, לאחר הארוחה (505 בהאט), צעדנו כ-60 מטרים למינימרקט הקרוב וקנינו לנו קינוחים (לי לאפרת ולליה), משם חזרנו אל החדר ושאר הילדים שבינתיים שיחקו להם בטלפונים. ליה היום לא שילשלה כלל, שזה חדשות טובות, היום היא גם לא עשתה לנו בעיות עם התרופה שאלו חדשות טובות נוספות, יובל ממשיכה להתלונן על כאבי בטן, אבל היא כמובן לוקחת את התרופה ללא בעיות, נראה מה יהיה מחר