— 16/01/2023 , יום שני —
עזבנו את הזריחות המהממות של וואטה, נפרדנו מכל החברים שרכשנו כאן, הגענו היום אל מקום חדש ולא מוכר בדרום הודו, אל פארק לאומי אשר מגיעים אליו כדי לצפות בבעלי חיים החיים להם בטבע, הגענו כדי לא לראות דבר, מה ? למה ? בהמשך…
הגוף שלי התרגל כבר לקום בשעות מוקדמות, הזריחות כאן שינו לי את הרגלי השינה לטובה, ב-6:20 יצאתי מהבית לצפות הזריחה האחרונה שלי כאן בוואטה קנאל. ואיזה גראנד פינאלה המקום הציג הפניי, אולי הזריחה היפה מכולם, כאשר השמיים החליטו להתקשט למעני בעננים ציוריים, ממש כמו שמישהו מצייר עם מכחול על בד קנבס.
עליתי בחזרה הביתה, המשכתי לצפות בפלא הטבע הזה ממרפסת ביתי, לרגע קט ירון יצא לחצרו, קראתי לו שיעלה מעלה, "בוא תעלה חביבי, שב וצפה בזריחה מכאן", הצעתי לו זאת, תוך שאני רק מנצל את הבחור שיהיה לי כאובייקט משלים לתמונת הבוקר לבלוג. ירון נפל בפח, ואני זכיתי להעלות את התמונה הזו (טוב נו, שנינו זכינו…)
כעבור דקות מספר, גם דניאל ועידו התעוררו, הם עדיין לא ראו זריחה כאן בכפר, הצעתי להם לצאת ביומנו האחרון לראות את הדבר הזה שכולם מדברים עליו פה לראשונה, זריחה מאוחרת…
השעה הייתה כבר 8:00, בשל בעיות אינטרנט קשות (או יותר נכון – חוסר באינטרנט), ירדתי שוב פעם לכיוון הרחוב הראשי של הכפר עם הניידים של כל הילדים כדי להסיר להם את המגבלה היומית במכשירים (בגלל הנסיעה הארוכה היום, אנו מאפשרים להם לצפות מעבר למותר. לקח לי הרבה זמן להגדיר את זה, קשה, קשה עם האינטרנט כאן. עליתי בחזרה למעלה לדירה לשלנו, מהירתי כי הזמן אינו לטובתינו, התחלתי להכין ארוחת בוקר כאשר אפרת והילדים מתארגנים וממשיכים לארוז את התיקים שלנו.
בסביבות השעה 10:00, ירדנו כולנו, ביחד עם בן גיגיים אל נקודת האיסוף של המוניות, הרכב שלנו כבר הגיע. אל מול המסעדה של ראני, נפרדנו ההורים והילדים ממשפחת בן גיגי, עימם טיילנו ביחד ב-3 שבועות האחרונים, התוכניות שלנו להיפגש שוב בעוד כשבוע. מקווים כולנו שכך זה באמת יקרה.
עלינו על הרכב לאחר שהועמס ב-11 תיקינו על הגג ובבגאז', טויוטה אינובה – רכב גדול, היה נוח. בתחילת הדרך עוד הייתה תקרית קטנה שם התבשר לנו כי נצטרך לשלם אקסטרה על הנסיעה ממעבר הגבול של מדינת טאמיל נאדו לגסט האוס, בסדר, עזבנו את זה, רק שחבל שלא יידעו אותנו על זה מלכתחילה. הדרך התחילה איתנו ברגל שמאל, הירידות והפיתולים מוואטה שנמצאת על הר לעמק היו קשים, הנופים אותי הטריפו (לחיוב), אך לילדים הנסיעה הזו הייתה קשה מנשוא, יובל הייתה הראשונה להוציא את ארוחת הבוקר מקיבתה. גם דניאל ניסתה בשלב מסוים.
כעבור כשעה וחצי של טילטולים, סוף סוף ירדנו מההר והפיתולים הסתיימו, הילדים שמחו שזה מאחוריהם ולציפיותם הגדולות במהלך כל הסיוט הזה – סוף סוף יכולו לפתוח את הניידים, הנסיעה מנוף הררי, הפכה בין רגע לנוף כפרי, של גידולים חקלאיים ומטעי קוקוסים לרוב, זו הייתה נסיעה יפייפיה. אחת היפות כאן בקרלה לטעמי.
לרכב הייתה מערכת מולטימדיה יחסית חדשה, כך שיכולתי להתחבר אליה דרך ה-Blootooth ולנגן ממיטב שיריי בספוטיפיי (הפעם היה זה המיקס של בון ג'ובי), רגע לפני ההגעה ליעדינו הבא, התבשרנו על עוד קצת פיתולים, שם קיבתה של דניאל נשברה ותכולתה הוצאה אחר כבוד אל תוך שקית פלסטיק. המשכנו בנסיעה, עוד כמה דקות של נסיעה וזהו, הגענו אל מעבר הגבול בין מדינת טאמיל נאדו (אותה אנו עוזבים) לבין קרלה (אליה אנו חוזרים, לאחר שיצאנו ממנה אחרי מונאר), ה-Home Stay שלנו נמצא בסה"כ 1.2 ק"מ משם, ולמרות שאסור לנהג היה להיכנס לשטחה של קרלה (יותר נכון לרכב אסור היה להיכנס לשם), הוא עשה את המעשה הישראלי ונכנס ב-שושו תוך שהוא לוקח סיכון על ה-3 דקות נסיעה הללו, יפה 3 דקות של חשש לעומת תוספת של 500 רופי שהלכו היישר אל כיסו של הנהג. ברוכים הבאים אל קומילי (Kumily) – שער הכניסה לפארק הלאומי פריאר (Periyar). הום סטיי שלנו התגלה כמקסים, הוא ממוקם בקצה הכפר, ממש היכן שמתסיים הכפר ומתחיל הג'ונגל ("כשהגו'נגל פוגש את הכפר" לדברי וואיאנד), יש פה אווירה מאוד מרגיעה, השקט כאן מופר רק על ידי בעלי החיים שגרים כאן – ציפורים שונות, קופים, סנאים… ועל ידי מוסיקת רגאיי המשרה אווירת חופש וטבע, בעל המקום (המשחק אותה בוב מארלי) עשה כאן עבודה יפה, כל הכבוד.
המקום נקרא: Jungle View Homestay
התמקמנו במקום המקסים הזה, בעלי המקום – נאזיר, הציע לנו להמיר את 2 החדרים הקטנים למטה בחדר אחד גדול ומשפחתי למעלה, הסכמנו במיוחד בגלל הפרטיות והמרפסת שיש לנו למעלה בקומה השנייה. אני הייתי צריך לעבוד קצת ואפרת לשבת עם דניאל על הלימודים, בסביבות השעה 16:30 יצאנו כולנו לסיבוב ראשון בכפר. בכוונה החלטנו ללכת רגלית ולא לקחת ריקשה, רצינו לחוות טוב יותר את המקום בו אנו ישנים, לקחנו את הסיבוב הארוך של הכפר, הרחובות הצמודים להום-סטיי שלנו הם רחובות שקטים, מרווחים, לאט לאט כשמגיעים למרכז, חווים פתאום את הודו המוכרת, הישנה והטובה עם המוני רכבים, צפירות אין סוף, צפיפות ומחנק. אבל גם לשם רצינו להגיע, שם ברחוב הראשי אפרת והילדים נכנסו לסופרמרקט בזמן שאני מצאתי לעצמי דוכן פאני פורי נפלא ממש בכניסה לסופר, לראשונה בהודו בטיול הזה אכלתי את המאכל שכל כך אהבתי בנפאל. היה מצויין, פאני פורי רגיל ופאני פורי מסאלה. ממש ללקק את האצבעות.
קנינו מצרכים להיום ומחר, בהום סטייל שלנו אגב, ישנו מטחבון משותף בו ניתן לבשל בין היתר. המשכנו הלאה במורד הרחוב הראשי והסואן, הבחנו במסעדה מקומית שם הטבח הכין בצק לצד חתיכות בשר בקר (שזה מצרך נדיר כאן בהודו), נכנסנו מיד לראות על מה המהומה, סיימנו עם מנת אורז ביריאני עם חתיכות בשר, וואו, היה מצויין, אפרת ניסתה היה לה חריף מידיי, כך גם הילדים, בסופו של דבר יצא כי אני לבדי אכלתי את המנה הענקית הזו, לא הצלחתי לסיים הכל
המשכנו הלאה במסעינו לאורך הרחוב הראשי, היעד שלנו היה מרכז המידע למטיילים, כדי לדלות מידע על מה אנחנו יכולים לעשות במקום היפה הזה. בשלב מסויים הרחוב התפצל לשניים, כך שמצאנו את עצמנו בין רגע ברחוב שקט הרבה יותר לצידו, שיחי במבוק עצומים ממש (הייתי מעריך כל כל שיח בגובה של 20-30 מטרים) התנוססו להם לצד הכביש, שם בין הבמבוקים הבחנו באייל צעיר מחפש אוכל, בסביבות השעה 18:30 הגענו אל מרכז המידע, לשימחתינו המקום עדיין היה פתוח, לצערינו, היה עובד אחד שם שהיה עסוק עם קבוצות תיירים נוספות במקום, צילמתי את דפי המידע והעלויות, את המידע הזה של מה לעשות כאן אנחנו נקבל כבר מבעל ההום סטיי שלנו – נאזיר (שהציע לנו לשוחח על זה עוד כשהגענו לכאן). תמונה אחת של הילדים מצטלמים עם "טיגריס" ויצאנו שוב אל הרחוב
הילדים כבר הראו סימני מתקדמים של רעב, חיפשתי בגוגל מפות מקומות אכילה, ראיתי כמה מסעדות באותו רחוב עליו חקרתי לפני ההגעה לכאן. כעבור כמה עשרות מטרים מצאנו את מסעדת Lazeez, ואני חייב לציין כמה נהנינו שם מהאוכל, מרמת שירות והמהירות מהדהימה של הבאת האוכל לשולחנות מרגע ההזמנה, מה גם שפעמיים החלפנו מנות (שהיו לנו חריפות) ולא עשו לנו כאן בעיות כלל (לא מובן מאליו, בכל זאת – הודו…), בסוף הגיע החשבון – סביר לחלוטין, אפילו נחשב למאוד זול ביחס לאוכל (המערבי) שהם מגישים. לסגור ארוחה ב-1,280 רופי למשפחה (להוציא אותי) זה מאוד יפה. שם גם יצא לנו לשוחח עם זוג פנסיונרים הודיים שהגיעו לכאן לנפוש, כל הדרך מניו-דלהי שם הם גרים, הם התעניינו בנו ואנו בהם, היה נחמד, שיחה קצרה כזו של 5-10 דקות והמשכנו בדרכינו.
יצאנו שבעים ומרוצים בחזרה אל הצומת המרכזי, קנינו בדוכן אחד ג'ריקן מים של 5 ליטרים, ועוד ביצים לארוחת הבוקר של מחר ושטויות לילדים, בדוכן ממול הזמנו 3 כוסות צ'אי שסגרו לנו את היום. תפסנו ריקשה לביתנו החדש. שם שוחחתי עם נאזיר – בעל המקום, להרצאה אודות האטרקציות כאן בפארק הלאומי (כל התיירות כאן בכפר מסתובבת סביב הפארק הלאומי הזה: פריאר), אז החדשות הרעות הן כי כל האטרקציות שמפרסמים לכולם (ספארי ג'יפים, מסלולי הליכה בפארק, שייט ברפסודות במבוק….) – כולם מלבד אטרקציה אחת – לא רלוונטיות למשפחות עם ילדים קטנים (מתחת לגיל 10), את זה אף אחד לא מספר בטיפים של הקבוצות… האטרקציה היחידה שאפשרית עם ילדים קטנים היא שייט בסירה על האגם. רק מה (1) ? צריך להזמין כרטיסים אונליין באתר של הפארק, רק מה (2) ? מחר – אין על מה בכלל לדבר מבחינת מקום, ואילו מחרתיים נשאר רק מקום אחד בלבד לשייט של 9:30 ומקום אחד בלבד לשייט של 12:00… זהו, אח"כ אנחנו כבר עוזבים. מה שאומר שאין אפילו אטרקציה אחת בפארק שרלוונטית לנו במקום הזה לכל אורך שהותינו, ישנן כמובן אטרקציות אחרות שלא מיוחדות למקום זה כמו סדנאות בישול, מסאג', ביקור בחוות פילים (כלואים – לא בטבע כמובן), מופע אומנות לחימה ועוד… אולי נעשה חלק מהן, אולי לא, עדיין לא החלטנו.
אז פילים וטיגריסים בטבע אנחנו לא נראה (בתכל'ס, יכול להיות שגם אלו שיוצאים לשמורה לא יראו), קצת מאכזב שלא ידענו את המידע הזה לפני כן, אבל באמת שלא נורא, גם ככה אנחנו היינו צריכים לשבור את הנסיעה הארוכה שלנו מוואטה קנאל לעיירות החוף, וגם ככה המקום הזה שאנו ישנים בו נראה ומרגיש כיף, אנחנו אוהבים את המקום והעלויות פה הן מגוכחות לנוכח מה ששילמנו במקומות אחרים (1,600 רופי ללילה לחדר המשפחתי שלנו, מחיר בדיחה). זהו לוח הפעילויות שיש לעשות כאן אשר צילמתי במטבח המשותף של ההום-סטיי (ניתן ללחוץ על התמונה להגדלה):
— 17/01/2023 , יום שלישי —
הבוקר הזה – שלושה חודשים בדיוק למסע שלנו, לקחנו את הזמן שלנו, גם בגלל שכל האטרקציות המוכרות כאמור סגורות בפנינו, גם בגלל ההום סטיי המפנק שלנו וגם בגלל שלאפרת ולי היו דברים כלכליים חשובים לטפל בהם מהמחשב, הכנו לכולם ארוחת בוקר במטבח המשותף, יצא לנו לשוחח עם מטייל אוסטרלי שרוכב על אופנוע כאן בהודו, כמו כל האוסטרליים, גם הוא התברר כבן שיחה מעניין. את הארוחה עשינו למעלה במרפסת מול נופי הג'ונגל וצלילי החיות שמסתובבות על העצים הסמוכים.
בזמן שאפרת ואני עובדים מול המחשב, הילדים מצאו להם יופי של תעסוקה עם משחק דמיוני בו הם בנו "מחנה" על המרפסת – משחקים כאילו הם חיים בבקתה הזו לבד בג'ונגל, בשלב מסוים הם גם עזבו את המחנה והתקדמו הלאה, למטה יותר אל הערסלים שבמתחם ההום סטיי שלנו כאן
בסביבות שעות הצהריים המאוחרות, התפנינו לעיסוקינו להיום – טיול. הזמנו דרך נאזיר – בעל ההום סטיי שלנו, נהג ריקשה כדי להסתובב באיזור, הנהג הגיע והציע לנו לנסוע ל-2 נקודות תצפית, סה"כ שעה וחצי תמורת 600 רופי (לאחר התמקחות קלה), יצאנו לדרך, הילדים היו די תוססים בזמן הנסיעה, ניסינו לשחק איתם כדי להרגיע את הרוחות ולהעביר את הזמן, הגענו לנקודת התצפית הראשונה: Pandikuzhi Viewpoint, אשר ממוקמת בדיוק על קו הגבול הדמיוני בין קראלה לבין טאמיל נאדו, ביחד איתנו טיילה שם עוד משפחה של תיירים הודיים, שוחחתי איתם מעט, הם מגיעים ממדינת גוג'ראט. לראשונה בטיול הזה, אני מעריך, הסכמתי להביא לדניאל את הנייד שלי ולהצטלם לבד, מול העמק הנפרש לרגלינו שבמדינת טאמיל נאדו. קצת הזכיר לי את הנוף על עמק הירדן מפוריה עילית…
עלינו בחזרה אל הריקשה שהחלה לטפס עוד יותר במשעולים צרים בין כפרים מפוזרים בטבע ירוק, כעבור 20 דקות נוספות של נסיעה קופצנית הגענו לנקודת התצפית השניה. ה-Watch Tower עם שמה הבנאלי נמצאת מן הסתם בצד של קראלה, שם ממוקמים 3 מגדלי תקשורת, כשמגיעים לשם, צריך לטפס במדרגות במשך 2-3 דקות וזהו, כל האיזור נפרש בפניך.
בדרך חזרה לריקשה שהמתינה לנו, התפרש לו שדה קטן של גידולי תירס (?), הילדים נכנסו פנימה טיפה לחקור את פיסת הג'ונגל שלהם לפני שהמשכנו הלאה
עלינו שוב לריקשה וחזרנו אל הכפר שלנו – Kumily, ביקשתי מהנהג שיעצור לנו במסעדה שבה אכלנו אתמול, לאחר שנוכחנו לדעת כי הילדים רעבים, שם במסעדה הציעו לנו לעלות לקומה השנייה (אנחנו המבוגרים בכלל רצינו להיות בחוץ), קומה ענקית עם שולחנות אכילה וכיסאות רק בשבילנו, דניאל ויובל בחרו להם שולחן נישה קטן בצד כדיי לדסקס להן על דברים ברומו של עולם ואנחנו לקחנו שולחן אחר מרוחק מהן, האוכל היה מצויין, מה שאנו אוהבים במסדעת Lazeez, שהיא מספקת לנו גם אוכל מקומי (בשבילי) וגם מערבים (בשביל הילדים) וגם כמובן מלאי כופתה נהדר לדניאל ואפרת.
לאחר התגברות לוגיסטית קטנה עם הכנסת כרטיס הסים הישראלי של אפרת לנייד (כדי לשלם על משהו שקשור לעסק שלנו), התפצלנו, אני והילדים לקחנו ריקשה אל עבר מרכז הכפר והרחוב הראשי ההומה שלו ואפרת נכנסה ממול למסעדה למרכז שבו עושים מסאג'ים, היא החליטה לפנק את עצמה. נהג הריקשה לבקשתי עצר קודם בדוכן ירקות, שם קניתי לנו עגבניות, מלפפונים, גזר, ובצל, ומשם אל הסופרמרקט בו ביקרנו אתמול, הילדים התרוצצו להם כמו ילדים בסופרמרקט, הבטחתי לקנות לכל אחד מהם ממתק במידה ויתנו לי שקט תעשייתי ויאשרו לי לקנות מבלי כל הזמן לחשוש לליה.
יצאנו מהסופרמרקט והמשכנו עוד קצת אל בית המרקחת הצמוד, גם שם היינו צריכים השלמות של מי פנים, מגבונים לחים ועוד, היו לי כמה שיחות טלפון הקשורות לעבודה, בזמן זה הילדים שמרו מאוד יפה על ליה בצד הרחוב, אפילו נכנסנו לשביל צדדי, שקט יותר המוביל לבית מלון יוקרתי. הילדים רצו שאסתפר כשראינו מספרה קטנה ברחוב, באמת הגיע הזמן, מאז שיצאנו מהארץ שיער ראשי לא פגש במספריים, העניין הוא שהיה לבחורצ'יק שם תור לקוחות ארוך עם רשימת המתנה, וויתרנו על הרעיון, בשלב מסויים תפסנו ריקשה לביתנו כאן ב-Jungle View, אפרת הגיעה אחרינו כעבור כמה דקות, סיפרה חוויות מהמסג' שלה (היה לה טוב, אבל לא מדהים).
בערב, נאזיר הזמין אותנו אל החצר הצדדית של המתחם שלו, מסתבר שהוא עושה כל ערב מדורה, הילדים התלהבו לשוחח שם עם 2 בנות ישראליות (תמרי ורומי – אותן פגשנו בוואטה קנאל) שגם הן מתגוררות כאן, בשלב מסויים פרשנו אנחנו לישון, משאירים את שאר החבר'ה לקשקש ביניהם לצד האש המחממת.
בזה היום סיימנו 3 חודשים למסע שלנו, רבעון מתוך השנה כבר עברנו ואלהים ישמור, כמה כבר עברנו, רבעון שנראה כמו שנה בהרגשה, לחשוב על זה שאנו עתידים לעבור עוד כ-3 רבעים כאלו… טירוף!
— 18/01/2023 , יום רביעי —
חטפנו היום חבל על הזמן, כנראה זה וירוס, דניאל חטפה את זה הכי קשה מכולנו. מסכנה, היא קמה בלילה 6-7 פעמים והקיאה, מאז ועד סוף היום הלכה לשירותים והקיאה בנוסף עוד מספר זהה של פעמים (אולי יותר…), עידו גם כן חטף, קצת פחות אבל היה מרותק למיטה רוב היום. מעבר לעובדה שזה דפק לנו את כל היום, לראות את הילדים סובלים עם כאבי בטן זה פשוט קשה.
עבר על כולנו לילה זוועתי, כשכל שעה בערך מישהו אחר רץ לשירותים וכעבור כמה שניות שומעים "בואאעעע…", כמה יריקות, כמה אנחות כאב ואח"כ את המים יורדים מהניאגרה… בעאסה ! אני שלא חטפתי, עדיין לא ישנתי הרבה, מה שהשפיע לי במהלך חצי היום הראשון על המיגרנה אותה חטפתי. בבוקר הכנתי ארוחת בוקר לכולם, משהו פשוט, ירקות, ביצים מבושלות, קורנפלקס… ביטלנו את התוכניות לצאת היום ונשארנו בחדר שלנו, דניאל כמעט ולא זזה מהמיטה, כך גם עידו, כל מה שהם שתו – הקיאו. על אוכל לא היה מה לדבר בכלל… ליה לעומת זאת הייתה חייבת לשחרר את המרץ שצברה במהלך הלילה, ירדה למטה והתפנקה על הערסלים
בסביבות השעה 11:00, הזמנתי ריקשה דרך עובד המלון שכאן, הנהג לקח אותי ואת ליה לסידורים, דבר ראשון נסענו לבית המרקחת, התייעצתי עם הרוקח הראשי, תיארתי לו את הבעיה והסימפטומים והוא שוחח עם העובדות שלו והורה להן להביא לי 3 סוגים שונים של תרופות שאינני מכיר כלל, שאלתי לגביי המינון, שילמתי ויצאתי מבית המרקחת מתלבט ביני לבין עצמי, האם אני כהורה יכול לתת לילדי תרופה שאיני מכיר (ההמשך יבוא…), בזמן זה נהג הריקשה החביב המתין לי בסבלנות, אני המשכתי עם ליה לסניף הבנק הממוקם כמה מטרים מבית המרקחת, הוצאתי מה-ATM שם 30K, חזרנו לריקשה ומשם ישירות הביתה. המיגרנה שלי הלכה והחמירה, כאבי הראש כבר הפכו לבלתי נסבלים, צנחתי מהר על המיטה למשך כשעתיים של שינה טובה. כשהתעוררתי, קיוויתי שהילדים ירגישו כעת טוב יותר, זה לא קרה לצערי. בסביבות השעה 14:30 שוב פעם יצאתי אל העיר, הפעם עם ליה ויובל שהרגישו טוב, בזמן ההמתנה לריקשה שתבוא לאסוף אותנו הבחנתי בסנאי גדול ושחור מטפס על העצים ליד חדרינו, שלפתי את המצלמה של הנייד והנצחתי את החיה עם הזנב הגדול בבלוג שלנו
נסענו תחילה למסעדת Lazeez שאנו אוהבים, הזמנתי אוכל לכולם כ-Take Away, בזמן זה הנהג המתין לנו בסבלנות, משם המשכנו לדוכן הירקות בו היינו אתמול, השלמתי כמה ירקות לאוסף שלנו שנמצא בחדר – מוכן לאכילה ומשם שוב פעם לבית המרקחת – שכחתי לקנות אלכוג'ל, הוספתי על הרשימה גם קרם הגנה נגד השמש + חומר דוחה יתושים (למרות שאין כאן בקומילי) וחזרנו הביתה. אני טרפתי את האורז ביריאני המצויין שהזמנתי, יובל את המרק עגבניות עם הפראתה שלה (כמו מלוואח), אפרת את המלאי כופתה וליה את הצ'יפס שלה, האורז הלבן עם מעט מלח שלקחנו לשני החולים שלנו, ייאלץ להמתין עד שהם יתעוררו.
בסביבות השעה 17:00 כשאפרת הייתה בשיא עבודתה מול המחשב, לקחתי את ליה ממנה כדי שתאפשר לה לעבוד, יצאנו אני וליה מהחדר והלכנו לקצה המתחם של ההום סטיי שלנו, אני כל כך שמח שהילדה הקטנה לקחה את יצר הסקרנות מאביה, המשכנו ללכת הרחק מההום סטיי שלנו, הג'ונגל כבר כיסה כל זכר למבני הבטון בהם אנו ישנים וצלילי מוסיקת הרגאיי כבר נחלשו עד כדי דממה בשלב מסויים, כעת זה רק אנחנו מול הג'ונגל הפראי, העצים, הקופים, הסנאים, הפרות הרועות והשקט. הבטתי בשלב מסויים בגוגל מפות, כבר נכנסנו לתוך הפארק הלאומי פריאר, אותו הפארק אליו לא היינו מורשים להיכנס עם ילדים קטנים, אותו הפארק שגובה 500 רופי דמי כניסה, אנחנו הגענו לשם פחות או יותר בהליכה של כמה דקות ממקום הלינה שלנו. לא רצית יותר מידי להתרחק, בכל זאת, ישנה סיבה למה חייבים להיכנס לכאן רק עם מדריך (וללא ילדים), ישנן חיות מסוכנות בפארק ולא רציתי להיתקל באחת מהן, גם אם הסיכוי לכך אינו גבוה במיוחד. ליה התלהבה, שיחקה יפה עם עצמה
חזרנו הביתה בדרך אחרת שהובילה לכפר, אפרת עדיין ישבה מרוכזת מול המחשב, לא רציתי שליה תפריע לה, היא לא ישנה צהריים והראתה סימני עצבנות מעייפות, לקחתי אותה שוב פעם לסיבוב נוסף בכפר (הפעם עם יובל), עברנו בין שבילים צרים וסמטאות מעופשות לצד תעלות ביוב פתוחות, מזל שלא ניתן להעביר לכאן את הריח (וגם לא ארצה לתאר זאת כאן), ברחוב ההום סטיי שלנו עצרנו ליד דוכן מוצרי מזון בסיסיים, קניתי ליובל וליה שוקולדים ואותי פינקתי במשהו מעניין – עוגיות צ'ילי, כן, יש דבר כזה כאן, כשמכניסים את העוגיה לפה, היא מתחילה כמו כל עוגייה עם הטעם המתקתק וחמאתי שלה וכעבור שניה לערך פתאום חוטפים את החריפות לפנים (או לחיך יותר נכון), ועוד איזו חריפות, אחת כזו שנשארת בחלל הפה כאילו טרפתי כעת מנת Aloo Gobi. הגענו לקצה הכפר, כמה מקומיים מבוגרים שוחחו בינם לבין עצמם תוך שהם שומרים על הפרות והשוורים שלהם, החלפנו איתם כמה מילים עם האנגלית השבורה שלהם והמשכנו הלאה בטיול
הכפר קומילי התגלה במקום חמוד לאללה, אהבתי מאוד להסתובב בסימטאות הצרות והבתים הצפופים בכפר, יותר אהבתי ליצור קשר עם המקומיים שתמיד שמחו לראותינו ובירכו אותנו לשלום. לפעמים נשארנו טיפה לשוחח איתם, לפעמים המשכנו בדרכינו תוך ניפוף הידיים של ליה בעיקר, עם אחת המשפחות אפילו הצטלמנו ביחד, המשותף לכולם היא השאלה ששואלים: where are you from…
בחוץ כבר החל להחשיך, אנחנו החלטנו ללכת לכיוון הבית כבר, בדרך חזרה שמענו מוסיקה נעימה מתוך מתחם, ראינו אורות צבעוניים ובלונים עם אנשים לבושים יפה, את הסארי הצבעוני של הנשים ניתן לקלוט ממרחקים לשועל חתונות וותיק שכמוני, הזמנו את עצמנו כמובן להיכנס פנימה ומיד קיבלנו הזמנה להישאר לארוחת הערב, זו הייתה יום הולדת 3 לאחת הבנות שם, "גם הבת שלי בת 3 עוד מעט" אמרתי בגאווה, זה היווה את הטריגר לקבל הזמנה רישמית מבעלי המקום לחגוג איתם את יום ההולדת. התקשרתי לאפרת שתעזוב הכל ותגיע לכאן, גם אפרת מתה על האירועים הללו, כעבור כחצי שעה בערך היא גם הגיעה. ליה הייתה ב-היי מטורף ברגעים אלו, רצה, קפצה, עשתה גלגלונים לצלילי מוסיקת ה-Happy Birthday החוזרת על עצמה (משגע את המוח בשלב מסויים), היינו הראשונים לקבל עוגה, ולאחר מכן הובלנו לכיוון מתחם הקייטרינג של המקום, הייתי מפוצץ ממש מהעוגיות החריפות ממקודם, מה גם שאני התחלתי להרגיש קצת את הבטן שלי, מקווה מאוד שלא פיתחתי משהו כמו הילדים, יובל קיבלה מנה, ואני ביקשתי ממש מעט מהאוכל שמזגו לי, אפרת ויובל בעיקר אכלו מהפארתה (מלוואח) שלהם שתמיד תמיד הוא הצלחה כבירה אצלנו.
ליה כבר הייתה עצבנית, היא לא ישנה בצהריים וזה ניכר בהתנהגותה, הודינו מאוד למארחים וחזרנו בחזרה אל ההום סטיי שלנו. כאן יובל מצאה לה את רומי ותמרי (2 הישראליות שמתגוררות בקומה למטה) ולא הפסיקה לקשקש איתן, בשלב מסויים גם עידו שהרגיש מעט יותר טוב הצטרף אליהן. לצערי דניאל עדיין מרגישה על הפנים, עדיין מקיאה, אם כי בתדירות נמוכה יותר, מבין כל התרופות שרכשנו עבורה, בחרנו לתת לה רק אחת מהן, כמובן שקראנו על התרופות הללו באינטרנט ודרך האתר של קופ"ח כללית, אנו מאוד מקווים שהיא תרגיש טוב יותר מחר.