— 09/12/2022 , יום שישי —
האמפי – בירת ממלכת ויג'יאנגרה שהתקיימה כאן לפני כמה מאות שנים, הולכת ונגמרת לנו, את המקום הקסום הזה אנו הולכים לעזוב עוד מעט וזה קצת עצוב, בכל זאת נקשרנו כאן למקום, לאנשים, לגסט האוס של סאני, התחברנו גם מאוד למשפחתו…
הבוקר הזה אינו שונה בהרבה משאר הבקרים שלנו כאן בבירת הממלכה לשעבר, בסביבות השעה 8:30 יצאנו לאכול ארוחת בוקר ב-Chillout כי הילדים אוהבים אותה יותר מה-Drifters Inn של המבוגרים, הזמנו מנות לכולם ואני פרשתי לכיוון אותה מסעדה מקומית המכינה מסאלה דוסה (מול ה-Drifters) – בערך 80 מטרים הליכה משם. הזמנתי לעצמי מנה יפה של מסאלה דוסה לאחריה עוד מנה של דוסה עם בננות וקוקוס עם דבש, זה ועוד 2 כוסות צ'אי מתוק סגרו לי את הפינה.
חזרתי אל המסעדה של שאר הפלנרים, כולם היו בעיצומה של הארוחה. רק בשעה 11:00 סיימנו עם ארוחת הבוקר, מבחינתי חצי יום הלך, אבל לא היה כזה נורא כי קבענו לטייל היום עם משפחת צוקרמן וגם הם מתחילים את ימיהם בעצלתיים, חזרנו לחדרים, נמרחנו בקרמים – נגד יתושים ונגד השמש, משם שמנו פעמינו אל סוכנות Issta (לא זו שכולנו מכירים), זוהי אותה סוכנות ממנה הזמנתי את כרטיסי האוטובוס מהאמפי בחזרה לגואה בסבב הקודם שלי כאן. בזמנו קיבלתי שירות טוב, אז אין סיבה שלא נחזור לכאן. רכשנו 5 כרטיסי רכבת במחלקה גבוהה – 3AC, שזה אומר שיש קרון שמחולק לתאים, בכל תא 6 מיטות (3 בכל צד), זהו קרון ממוזג והוא עולה יקר יותר מהקרונות עם המאווררים, כמה יקר ? לא כזה נורא – 1050 רופי לכרטיס. כשנגיע למקום – נראה כבר בעצמינו את איכות וטיב המיטות.
הלכנו לכיוון הנהר לתפוס את הסירה כדי לחצות אותו, בדיוק כשיצאנו מהכפר פגשנו במשפחת צוקרמן שיצאה מהריקשה שהובילה אותם לכאן. את הנהר חצינו ללא המתנה ארוכה
היינו בדרכינו אל מקדש האנומן בשפה המקומית או מקדש הקופים בשפה הישראלית, בדרך לשם אפרת שאלה אותי היכן כרטיסי האשראי שלנו, הרי היא הביאה לי אותם בסוכנות הטיולים איסתא והתכוונתי לשלם איתם על הרכבת. פישפשתי בכיסיי וכלום, בדקתי בארנק – כלום, פתחתי את התיק וקרעתי אותו בחיפושים – שום דבר. טוב, קצת מלחיץ, שאר המשפחות המשיכו במסעם אל עבר המקדש בזמן שאני עשיתי אחורה פנה, קדימה צעד בחזרה אל הסירה שתחזיר אותי לצידו השני של הנהר לחפש אחר הכרטיסים האבודים.
הגעתי לסוכנות, בדיוק בעל המקום היה בחוץ, ציפיתי שהוא יפנה אליי ויגיד: "היי בחורצ'יק מבולבל, שכחת את כרטיסי האשראי שלך כאן", אבל כלום, כשסיפרתי לו על האבידה, הוא היה מופתע. לא נראה טוב, הגענו לסוכנות, חיפשנו ישר על השולחן – שום דבר, זה כבר היה מלחיץ מאוד, הסתכלתי למטה על הריצפה ובום – הנה הם, האחד של ויזה, השני של ישראכארד (כן, אולי הגיע הזמן באמת להפריד אותם ?), שוכבים על הריצפה, כנראה אחרי מכה חזקה שחטפו כשנפלו לי מהכיס. מרוצה לאללה עזבתי את הסוכנות והמשכתי שוב פעם אל המזח והסירה (ולא הייתה שם חורשת האקליפטוס של נעמי שמר).
בדיוק כשהגעתי למזח, מפעילי הסירה יצאו להפסקת צהריים, טוב, אני המתנתי עם הנייד וקליטת האינטרנט המקרטעת שיש ל-Airtel להציע באיזור זה, לקח לי בערך 10 דקות להוריד ולהתקין את אפליקציית זום בנייד, התחברתי לסדנה שהתקיימה באותם רגעים בארץ, סדנה עליה עבדתי בימים האחרונים. שמעתי וראיתי את החבר'ה בכיתה, הם לא שמעו אותי… בעאסה. בצידו השני של הנהר, המתין לי יענק'לה, עוד בחורצ'יק הודי שאיזה סטלן ישראלי חוכמולוג המציא לו שם ישראלי, אפרת כבר סגרה איתו שהוא יבוא לאסוף אותי אל המקדש. כך היה. במקדש עצמו פגשתי בשתי המשפחות, מסתבר שהם בהחלט לקחו את הזמן שם לפני הטיפוס, זה נראה שהצוקרמנים מתאימים לקצב הטיול של אפרת. מקדש האנומן נמצא מעל גבעה, הטיפוס לשם מתחיל ברגוע ונהפך להיות קשוח (אך לא יותר מידיי) עם העלייה, בסה"כ מדובר בכמעט 600 מדרגות של טיפוס. בדרך למעלה עברנו עוד איזה מיליון הודים שחלפו על פנינו, שם למעלה בגבעה נפרשו בפנינו נופי עמק האמפי, מזג האוויר היה די מעאפן והראות לא הייתה משהו בכלל, ושוב פעם שלפתי מהנייד שלי את אפליקציית ה-Google Photos כדי להשוות בין המראות שראיתי כאן לפני 7 שנים לעומת היום, לא נורא, בסה"כ עדיין מרשים.
מה גם ששם למעלה טיפס עליי קוף שניסה להוריד ממני בקבוק מים ולפרק לו ת'צורה, ניסה והצליח בשלב מסויים, מה שנקרא – הורדתי לי קוף מהגב:
שם למעלה עוד הצטלמנו קצת וישבנו וקישקשנו עם גיל, רעות וילדיהם, קופיף קטן התנפל על התיק הקטן של אפרת וגנב את בקבוק המים הקטן של דניאל, זה בטח לא תרם להרגשה הנינוחה שהיא השרתה על כולנו לפני, בזמן, ואחרי המאורע… עוד כמה תמונות שם למעלה והתחלנו לרדת כל הדרך למטה
קנינו למטה כמה חטיפים מטוגנים (מלוחים ומתוקים) ובקבוקי שתיה מתוקה לילדים והמשכנו הלאה בדרכינו על הריקשות אל עבר סאנאפור והאגם שלצידו של הכפר. אגם נחמד, עצרנו בצידו והמשכנו רגלית אל קו המים בירידה חלקלקה, ליה הורידה בגדים ונכנסה למים, שאר הילדים שלנו רק שיכשכו את רגליהם באגם המים הקרים, הילדים של צוקרמן נכנסו Full House כולם, יפה להם.
חזרנו לריקשות ומכאן התפצלנו, הצוקרמנים הלכו לקנות קינוחים, אנחנו חזרנו לסאנאפור, אל הבית היהודי לאסוף את מנשא הגב של ליה ששכחנו כאן לפני כמה ימים, מור שיר-אל בדיוק הוציאה מהתנור פשטידות עם ניחוחות משגעים, במטבח היה ריח בישול (שום בעיקר) מגרה במיוחד, כן, היום יום שישי והחבר'ה כאן עושים הכנות לקראת הארוחה הגדולה, חבל שאיננו יכולים להישאר (אנחנו לא מתכוונים לעשות שוב פעם את הדרך חזרה בריקשה).
בדרך אל הנהר סיפר לי הנהג (יענקל'ה) כמו הוא כועס + מתוסכל על הממשלה שהעיפה אותו מביתו והרסה אותו מהיסוד לפני כמה שנים, הם היו בסה"כ 70 משפחות שאחרי שגירשו אותם, לא קיבלו עזרה משום גורם ממשלתי, עצוב היה לשמוע את זה. אני מצרף לכאן תמונה שצילמתי בשהותי הקודמת כאן, תמונה על בחור מקומי, רגעים מספר לאחר שהרסו לו את הבית ולמעשה כל חייו נמחקו לו מול העיניים, זוהי אינה תמונה ארטיסטית, אין פה קומפוזיציה מטורפת וגם איכותה לא מזהיר, אבל המסר המועבר פה הוא עוצמתי:
בדרך אל המזח עצר אותי בחור מבוגר, שיערו הכסוף משוח בשמן אחורה, הוא רצה לנקות לי את האוזניים, כן, יש דבר כזה כאן בהודו – מנקי אוזניים, ליה ישנה על הידיים שלי ולא היה לי כוח לעוד שרלטן אחד, עבד עליי קשה הבחור עד שהסכמתי שיביט לי באוזן, הוציא לי שעווה כאילו הייתי נר חנוכה והחל לדבר לפי כל חוקי ספר העקיצות (אם יש ספר כזה), אמר לי שהוא רואה באוזן השנייה שלי אבן. כן כן, פאקינג אבן, איך הגיעה לשם ? רק הוא ואלוהים יודעים זאת. ידעתי שהוא לא הולך לקבל רופי ממני אז זרמתי, הוציא לי הבחור אבן מהאוזן, או יותר נכון מידו השמאלית שם החזיק אותה כל הזמן ואמר שעלות השירות הינה 500 רופי. מצויין, אתה עשית לי עוקץ הודי, עכשיו בוא ותלמד מהו עוקץ ישראלי. "אין לי את הארנק, הוא אצל אשתי" אמרתי לו תוך שאני מתקדם לאפרת שנמצאת על המזח, ממתינה עם שאר הילדים לסירה. אתם זוכרים איך נפתח הסרט: "חגיגה בסנוקר" ? כאשר יהודה ברקן אומר לזאב רווח: "אהלן חנוכה, מה העניינים ? בוא, כנס" ואילו זאב רווח עונה לו: "עזוב ת'עניינים, תפוס ת'קריזה". אוקיי, אז הגענו לאפרת, אמרתי לה משהו כמו – תתחילי להתעצבן, הוא רוצה ת'כסף שלנו, והיא החלה לצעוק עליי שהיא לא מוכנה להוציא שקל על דבר כזה. אמרתי לו בשקט: אני מצטער ועלינו על הסירה. הבן אדם חזר מבואס, להוציא כסף מאבנים הוא יצטרך לחפש במקום אחר…
חזרנו אל הכפר האמפי בזמן השקיעה, היום הייתה שקיעה לא רעה בכלל (אתן לכם לשפוט), צילמתי אותה על הנהר בזמן החצייה
מאוחר יותר בערב קיבלנו הודעה מהצוקרמנים כי גם הם הגיעו לכאן וקבענו להיפגש במסעדת Chillout, שתי משפחות, 12 איש בסה"כ, המון אוכל טוב ושיחה מעניינת במיוחד. היה מצויין.
— 10/12/2022 , יום שבת —
לא עשינו הרבה היום מבחינת הטיול, בעיקר הילדים למדו לאחר שכמה ימים טובים הם לא פתחו את הספרים (האפליקציות). התעוררתי מוקדם היום, בסביבות 5:00, נהגי ריקשות נסעו מהר מטרים ספורים ליד החדר שלנו והתעוררתי מהרעש. קצת כתבתי בבלוג, קצת עבדתי. כל שאר המשפחה התעוררה כעבור שעתיים וחצי בערך. עידו, ליה ואני הלכנו לדוכן הדוסות שאנו פוקדים אותו בימים האחרונים, אני הזמנתי לעצמי מסאלה דוסה, לילדים הזמנתי Idli (רק את הלחמניות) ובעל המקום עוד הוסיף להם Wada שהוא מתאר אותו כ-פלאפל הודי, במילים אחרים בצק מטוגן בשמן עמוק, אין פה משהו שהילדים לא יאהבו. עוד 3 כוסות צ'אי מתוק סגרו לנו את הפינה.
אפרת לקחה את דניאל ויובל לאכול ממול – במסעדת Drifters Inn, גם שם הן מצאו על מה לריב. נשארתי איתם שם במסעדה מנסה ליישב את ההדורים. כרגיל, לקח לנו המון זמן לסיים את ארוחת הבוקר, גם כי המנות מגיעות לאחר זמן מה וגם כי אנחנו מורחים את הזמן. לפני הצהריים חזרו לחדר והתחלנו ללמוד, תחילה אני ישבתי עם עידו ודניאל ואח"כ אפרת נכנסה לעניינים המסובכים יותר של הלימודים.
בזמן הזה גם הלכנו עם סאני אל תחנת המשטרה של הכפר, משטרת תיירות יותר נכון, היינו צריכים לחתום ביומן האורחים שלהם כי הגענו לכאן והכל סבבה איתנו בסופו של דבר… היום התקיים פסטיבל בכפר, כך שהמקום ליד המקדש המה אדם ודוכנים, אפרת וסאני פילסו את דרכינו בחזרה אל הכפר
בסביבות השעה 14:30 לקחתי איתי את ליה, יובל ועידו ונתנו את השקט לאפרת ודניאל לשבת וללמוד שברים עשרוניים. עזבנו את מתחם הכפר היחסית שקט, אל ההמולה הגדולה שמסביב למקדש, הבחנו בדוכן מעניין של מתוקים, וכרגיל אצלי כשאני רואה משהו מעניין, אני רוצה לנסות אותו ומכיוון שמדובר במתוקים, גם הקטנים רצו להשתתף בחגיגת הניסויים
ניסינו את זה, ניסינו את ההוא ובשורה התחתונה, הכל שם היה זבל. רק סוכר, ללא טעם אחר מעניין, לא היה את ה-added value הנוסף שאני מחפש מלבד הדברים המוכרים לנו. טוב נו, המשכנו הלאה אל תחנת האוטובוסים המקומית, גם שם היו מיליוני אנשים, כפי שהודו יודעת לספק, הזמנתי לעצמי צ'אט באט כמו שאכלתי בנפאל, אותו אורז תפוח מתובלן בכל טוב, היה חריף וסביר. הילדים המתינו בסבלנות עד שסיימתי את המנה שלי בתחנת האוטובוים
המשכנו אח"כ הלאה לכיוון הנהר, מטירוף של אנשים במקום אחד, עברנו לטירוף של אנשים במקום אחר, התיישבנו מול הנהר, אני נהניתי מאוד לראות את המקומיים ו\או התיירים ההודים שהגיעו לכאן רוחצים בנהר, חלקם חופפים שיער, חלקם מכבסים את בגדיהם, חלקם סתם משתעשעים במים… את הילדים שלי זה שיעמם לשבת ולצפות, אמרתי ליובל כי היא תראה שאחרי הצבא, היא תחזור לכאן לבד ותעריך את המקומות הללו בערך כמוני, היא כמובן התקשתה להאמין לי, אני משוכנע שאני צודק בהיבט הזה.
חזרנו לחדר שלנו בגסט האוס, בדיוק אפרת ודניאל סיימו את השיעור, יצאנו החוצה שוב אל ההמון, השעה הייתה כבר אחרי 15:00 ואנחנו חיפשנו ריקשה שתביא אותנו אל העיר הוספט. זה לא לקח זמן רב, נהג מקומי התנפל עלינו והציע לנו את הריקשה שלו, העדפנו אחת אחרת, אחת גדולה יותר, מצאנו מיד. סגרנו על המחיר הרגיל של 300 רופי (מיקוח קצר) והתחלנו את הנסיעה. נהג הריקשה עצר לנו אל מול בנק Canara לבקשתינו, יש שמועה בין הישראלים כי זהו הבנק היחיד שאינו גובה עמלת משיכה מהכספומט, רק מה ? נגמר הכסף במכונה. בעסה, ליה כבר נרדמה בנסיעה לכאן ובחוץ ירד גשם קל, המשכנו רגלית לאורך הרחוב הראשי, נתקלנו בעוד בנק עם עוד כספומט, גם שם אין כסף, המשכנו אח"כ לעוד מקום ושוב העסק חוזר על עצמו, בשלב מסויים ביקשתי מאפרת שתשב במקום יבש עם ליה על ידיה ואני אמשיך רגלית לחיפוש אחר מכונת ATM שתוציא לנו מזומנים. יובל ועידו הצטרפו אליי, הולכים בין טיפות הגשם ומנסים את מזלינו, דווקא ישנם לא מעט כספומטים בעיר הזאת אבל כולם ריקים. רק לאחר 7-8 ניסיונות כושלים הגענו לאחד עם שומר לידו, המכונה השתעלה קצת, חרקה קצת אבל בסוף הואילה בטובה לפלוט לנו את השטרות, ראיתי כי טוב וביצעתי 5 משיכות של 10K רופי (שזה 420 ש"ח למשיכה), זה אמור לסגור לנו את החוב לסאני על כל הימים בהם אנו שוהים כאן ועוד לתת לנו חמצן לימים הקרובים.
חזרנו לאפרת תוך שאנו מנסים לנפנף בחורצ'יק מקומי שהסתכל עלינו מושכים את הכסף, שמתי אליו לב עד שהוא נעלם לי מרשתית העין. את רוב סטיפת המזומנים הכנסנו לחגורת הכסף של אפרת (כולל כרטיסי האשראי) והמשכנו הלאה, המטרה הייתה לקחת את הילדים להפתעה – מקום בו יאכלו סוף סוף אוכל מוכר, אך בדרך לא יכולנו שלא לעצור בכל מיני מקומות: בבית מרקחת עצרנו לקנות מגבונים לחים (האלו שקנינו בפוקהרה כבר כמעט נגמרו), גם נורופן (או המקביל שלו כאן בהודו) לאחר שגילינו ששלנו כבר פג תוקפו, קרם הגנה נגד יתושים ונגד השמש.
המשכנו הלאה, נרטבים מהגשם, במקום אחר קנינו משחת שיניים לעידו ועוד מברשות שיניים (שלי נעלמה כאן כבר לפני כמה ימים), עד שבסופו של דבר הגענו למעוז חפצינו, ההפתעה הגדולה לילדים התגלתה במלוא הדרה – סניף KFC גדול ומואר נפרש אל מול עינינו. נכנסו לסניף רשת ההמבורגרים הבינלאומית הזו והזמנתי לכולנו המבורגר עוף קריספי מצויין בדיוק כפי שהם יודעים להכין.
לראשונה מזה מי יודע כמה זמן, כולנו נהנינו מהאוכל, לא היה אחד שהתלונן. ארוחת המבורגר שם עולה אגב – 11 ש"ח. יצאנו מהמסעדה, הגשם עדיין המשיך לרדת, תפסנו רישקה חשמלית אל הכפר שלנו – הוספט. פעם ראשונה שאני רואה ונוסע בריקשה חשמלית, זה היה שינוי מרענן, הנהג סיפר לי כי ריקשה כזו חדשה עולה 450K רופי (18.6 אלף ש"ח), בזמן שכזו ממנועת על בנזין חדשה עולה 250K רופי (10.3 אלף ש"ח).
פה בגסט האוס אפרת החלה לצפות באלבום החתונה של אחיו של סאני ואשתו כאשר ליה שיחקה עם המארחים שלנו, רק אפרת מסוגלת להסתכל (ועוד להתעמק) באלבומי חתונה של אחרים, בשבילי זהו סבל אחד גדול. כמעט כמו לראות סרטון חתונה של אחרים. אני שברתי את הראש איך לרכוש לילדים אפליקצית לימודים של Nick לאחר שהם לא מקבלים את עצם היותי מחוץ לישראל… אפרת סגרה את היום כשקפצה לדוכן הדוסות וחזרה משם עם צ'אי.
— 11/12/2022 , יום ראשון —
נתחיל מהשורה התחתונה, חליתי כאן בהודו. חטפתי כנראה את אותו וירוס שיובל חטפה מלפני כמה ימים וההרגשה היא נוראית.
בבוקר התעוררתי מוקדם מאוד, ליה כנראה חלמה חלום רע וב-5:00 החלה לצרוח ולהעיר את כולם, ניסינו הכל כדי להרגיע אותה, שום דבר לא הצליח מלבד סרטון ביוטיוב, בשלב מסויים לקחתי אותה כדי לתת לשאר המשפחה קצת שקט, הלכנו לשתות צ'אי באותו דוכן של הדוסות. שתי כוסות צ'אי רותח ומתוק לאללה הגיעו אלינו. לליה היה מצב רוח מרומם, היא החלה לשיר ולקפוץ שם על המזרנים, אפילו שלחתי אותה לבעלי המקום שתבקש ממנו כפית לצ'אי, איללוא הכלב המאיים ששכב שם בכניסה היא גם הייתה עושה זאת.
עזבנו את דוכן הדוסות והמשכנו רגלית להסתובב קצת בכפר, היום היה יום חג לזרם כלשהו בדת ההינדואיסטית, שזה אומר שהמוני איש ואישה הגיעו אל מתחם המקדש, יצאנו אני וליה מתחומי הכפר השקט אל הרעש וההמולה של המקדש, דוכנים רבים נפרשו לצידי הכביש, אפילו מזג האוויר הסגרירי לא הניא אותם מלצאת ולהתפלל לאליהם במקדש, אני וליה פיסלנו את דרכינו בין ההמונים
חזרנו לחדר, הילדים התארגנו, יצאנו החוצה קצת לפני 10:00 בבוקר, הפעם דילגנו על ארוחת הבוקר באחת מהמסעדות הקבועות שלנו כאן בכפר, צעדנו אל עבר הסירה שתיקח אותנו לצידו השני של הנהר, רצינו להגיע אל סאנאפור היום. הנהר, כמו המקדש, המה אדם, אנשים מתפללים, מתרחצים מבלים זמן איכות עם משפחותיהם. חצינו לצידו השני של הנהר ותמורת מיקוח קל (200 רופי) גם עלינו על ריקשה שתיקח אותנו לכפר.
ליה נרדמה בריקשה, אז החלטנו להגיע ללב היהודי מכיוון שישנן שם מיטות עליהן ניתן להניח את הקטנה (בניגוד לבית חב"ד שכעת רק בשלבי התארגנות). שם בלב היהודי הם בדיוק התארגנו על ארוחת בוקר, ליה התעוררה מבלון שהתפוצץ ולא חזרה לישון. אכלנו ארוחת בוקר מצויינת על המחצלת במרפסת הבית, אנחנו הפלנרים ושאר החבר'ה הישראלים שנכחו, ביניהם מעין ומור שמתפעלים את המקום ועוד 2 חבר'ה שליחים של הבית היהודי. החבר'ה של הלב היהודי הם מהאנשים שקוראים להם: הכיפות הסרוגות, בעיקר חבר'ה שגרים בהתנחלויות, בעיקר חבר'ה שלצבא הולכים ליחידות הכי קרביות, הכי מיוחדות. ארוחת הבוקר כללה שקשוקה עם סלט וטחינה ביחד עם צ'פאטי. היה מצויין.
אני עזבתי את אפרת והילדים שמצאו להם משחקים בבית של מעין ומור, הלכתי לא הרחק משם אל Lotus לעשות שם מסג', פיטר היה שם לבד אז הוא נבחר להיות המעסה שלי, איזה תענוג, מסג' ברמה אחרת לגמרי מכל מה שחוויתי בארץ, הוא ידע בדיוק איפה ללחוץ בנקודות הכי כואבות ובעייתיות. בסה"כ 1,200 רופי ששילמתי בשמחה רבה, התענוג הזה עלה, יצאתי מהמסג' כל כך רגוע ושליו.
חזרתי ללב היהודי, אפרת המתינה לי עם ליה, שאר הילדים שיחקו יפה מאוד שם בבית, אז עזבנו אותם לבית חב"ד וה-Lotus הצמוד, אפרת גם שקלה לעשות שם מסג' בעיקר לגב הכואב שלה, רק מה ? ששם בבית חב"ד היא פגשה מטיילים ומטיילות נוספים והחליטה לקשקש איתם, עם אלעד וביתיה אותם אנו מכירים עוד מגואה ומשפחה נוספת עם שני ילדים אשר פגשנו אותם בתחילת הטיול אחרי שנחתנו בקטמנדו וחיפשנו את בית חב"ד, גם הם בדיוק נחתו אך הצליחו לכוון אותנו ליעדינו, אני בחיים לא הייתי זוכר, טוב שיש את אפרת. עברנו הרבה מאותו יום שני של הטיול…
כבר באותם הרגעים אני התחלתי להרגיש רע, זה החל בבחילות, תחילה חשבתי שזה קשור למסג' שעשיתי, אח"כ גם החלו כאבי השרירים, בדיוק כפי שקרה ליובל, אמרתי לאפרת שאני מעוניין לחזור הביתה, לקח זמן עד שבסופו של דבר הצלחנו להוציא את הילדים מעיסוקיהם, יובל לקחה את זה קשה והתבכיינה כל הדרך בחזרה, בקיצור, נפרדנו מהחבר'ה של בית חב"ד ומהחבר'ה של הלב היהודי, לקחנו את יענקל'ה (נהג הריקשה) וחזרנו אל המזח, שם תפסנו סירה לצד השני, לאחר שרוב היום היה גשום, פתאום על הנהר והסירה השמש החלה לצוץ מעט, זו הייתה תפאורה טובה לצילום
המחלה שלי כבר תפסה תאוצה ואני הרגשתי רע מאוד, החזקתי על ידיי את ליה שבינתיים נרדמה (עוד מנסיעת הריקשה), היה לי מאוד קשה לסחוב אותה, במיוחד כשהייתי צריך להמתין לאפרת שתגיע מהליכת הצב שלה. חזרנו לגסט האוס, אני ישר הלכתי להתקלח (גופי היה עוד שמנוני מהמסג') ונפלתי על המיטה, גופי כאב, הייתי עייף, הרגשתי כמו סמרטוט רצפה.
בערב כשכולם כבר התכוונו לצאת לאכול, אני הייתי צריך ממש לגרד את עצמי מהמיטה כדי ללכת ביחד איתם, לא הייתי רעב כלל (למרות שמהבוקר לא אכלתי), וגם כאן, במסעדה הכרחתי את עצמי לאכול, הזמנתי מרק נודלס, אכלתי כמה כפות וזהו, סגרתי את הבסטה. הילדים טרפו את האוכל שלהם, זו הייתה מסעדת ה-Drifters אותה אני אוהב. חזרנו לחדרים, לילה לא קל בכלל מבחינתי. מקווה שיהיה טוב יותר מחר לקראת נסיעת הרכבת שלנו
— 12/12/2022 , יום שני —
אוקיי, אז החדשות הטובות הן שאני מרגיש קצת יותר טוב, החדשות הרעות הן שעכשיו אפרת חטפה את הוירוס, ונראה שהיא חטפה את זה קשה יותר ממני. לא יום כל כך טוב להיות חולה, ביום שנוסעים ברכבת…
לאחר לילה זוועתי (שהיה צפוי שיהיה כך), כאשר קמתי 6-7 פעמים בלילה עם שינה קלה בין לבין, התעוררתי בסביבות 6:00 בבוקר עם כאבי ראש חזקים. אני כבר מכיר את הגוף שלי ומזה חששתי. נשארתי במיטה מנסה להמשיך לישון כדי להשכיח מעט את הכאב, אבל זה לא עזר, עידו הצטרף אלינו לחדר, ציחצח שיניים ופתח את טלפון. לא היה לי כוח אפילו להעיר לו על כך. ראיתי שמצבה של אפרת על הפנים, אותם סימפטומים כמו שלי – בחילה, כאבי שרירים, עייפות. היא גם הקיאה בשירותים בבוקר. מבאס לאללה.
בשעה 9:00 עשינו צ'ק-אאוט מחדר אחד שלנו, הרעיון היה בהתחלה לעשות צ'ק-אאוט משני החדרים, אבל בשל מצבה של אפרת, היינו חייבים מיטה אחת בשביל אפרת. ליה צרחה באותם רגעים, היא רצתה להיות רק על הידיים שלי, אני הייתי חייב לפנות את החדר וממש לא היה לי כוח לסחוב אותה על הידיים, שאר אחיה הגדולים עשו טובה לאנושות שהסכימו לעזור. סאני ומשפחתו ראו את המצב והרגיעו – אנחנו לא חייבים למהר, מבחינתם אין צורך לפנות את החדר בדיוק ב-9:00, אנו יכולים לקחת את הזמן שלנו…
יצאתי עם הילדים לאכול ארוחת בוקר ובעיקר לתת לאפרת את השקט שכל כך הייתה צריכה. הראש שלי עדיין התפוצץ מכאבים וביום רגיל הייתי נשאר לשכב במיטה, הגענו אל מסעדת Chillout שהילדים כל כך רצו, הזמנו את מנות ארוחת הבוקר הרגילות
הפעם לשם שינוי הרגשתי מאוד בנוח לקחת את הזמן שם במסעדה, בסופו של דבר הילדים זירזו אותי לצאת משם, לראשונה בהיסטוריה שזה קורה 🙂
חזרנו לחדר, סאני ומשפחתו היו מודעים למצבה של אפרת, הם היו בסדר גמור איתנו, כבר כמה ימים שהם מביאים לנו צ'אי בבוקר ומשעשעים את ליה בצעצועים וממתקים. הפעם סאני הביא לאפרת קוקוס שתשתה את מימיו, למרות שאפרת אינה אוהבת קוקוס, היא הייתה חייבת, במים קיימים אלקטרוליטים מזינים שהגוף שלה היה צריך, בשבילה זה היה כאילו לשתות תרופה לא טעימה, אצלי זה משקה גן העדן.
הפתיעו אותנו המשפחה, הציעו לנו לעלות ביחד על הריקשה ולנסוע, לאן ? להביא לילדים מתנות פרידה לרגל עזיבתינו. נסענו עם סאני ואחיו הגדול לתחנת האוטובוסים בכפר, הוא עצר לנו ליד 2 דוכנים לממכר מתנות לתיירים, סאני אמר לנו שהילדים יכולים לבחור מה שהם רוצים מהחנויות. וואו, איזו מחווה יפה. אני הגבלתי את הילדים לבחור דברים קטנים שנוכל לסחוב בטיול. בסופו של דבר הם בחרו תיקי צד קטנים ומחזיקי מפתחות. כולם יצאו מרוצים
חזרנו לחדרים, אני כבר הייתי חצי מת עם כאבי הראש שלי, זרקתי אל הילדים את הטלפונים הניידים שלהם, הושבתי אותם בחדר הכניסה של הגסט האוס (היכן שהמשפחה בד"כ יושבת) ועזבתי אותם לנפשם (או יותר נכון הפוך), את ליה הבאתי איתי לתוך החדר, גם היא עם יוטיוב מופעל על הערוץ האהוב עליה: Little Angel והתפללתי שלא תפריע לי ולאמא שלה לישון. נרדמתי קלות, עד שנמאס לקטנה והיא החלה לטפס עליי. בסביבות השעה 13:00 כבר נמאס לי לשכב סתם ככה במיטה, הראש עדיין כאב, הוצאתי את הילדים מהמסכים ויצאנו החוצה לטייל, בחוץ החל לרדת גשם חלש, לא שזה הפריע לנחישות שלנו לצאת, יצאנו מהכפר בדרך בוצית במיוחד לכיון תחנת המשטרה – הכיוון ההפוך מהמקדש, היה שם איזור שעדיין לא כיסינו בשהותינו כאן.
סתם ככה בשהותינו כאן בהאמפי ובטיול בכלל אני זורק שטויות לילדים, כדי לעורר בהם איזשהו עניין בדברים המשעממים להם כמו לצפות במקדשים, הסברתי להם כי במקדשים שאנו הולכים לראות כעת, אנו הולכים לראות בפנים את האל גיזמנדו – אותה דמות מיתולוגית מהמשחק המופלא שהם כ"כ מעריכים – MineCraft. הפעם באמת הצליח לי, במקרה ראינו דמות מפוסלת בסלע, זה היה במקדש Nandi. המקומיים מאמינים שזהו אל הינדואיסטי אליו עולים להתפלל, הילדים של משפחת פלנר האמינו כי זהו אל מ-MineCfrat – כל אחד והאמונה שלו.
הגשם החל להתחזק, עשינו עצירה קלה באחד מהמקדשים כמחסה. המשכנו אח"כ הלאה בעלייה קלה אל נקודת תצפית יפה על מתחם מקדשים שטרם כיסינו אותו
במקום גם נמצאים ציורי קיר עתיקים שמוסיפים נפח להיסטוריה של המקום, רק חבל שהיו שם מקומות שנהרסו ע"י גרפיטי מכוער של מטיילים. בכל מקרה עידו הצטלם ליד בולדר ללא גרפיטי
חזרנו בחזרה לכיוון הכפר, בדרך חזרה הייתה נקודת תצפית מרשימה על המקדש של האמפי
כאן בחזרה בגסט האוס, אנו יושבים בחוץ, מנסים לשמור על השקט כדי לא להעיר את אפרת שעדיין שוכבת מפורקת במיטה. הילדים עם הטלפונים, כאשר אני כותב את הבלוג (וקצת עובד).
בשלב מסויים כבר נמאס לנו לשבת, אז שוב פעם יצאנו לסיבוב בכפר, הפעם אל כיוון הנהר, בחוץ המשיך לרדת גשם, בשל כך כמעט ולא היו אנשים על הנהר. בסביבות השעה 18:00 כיתתנו רגלינו אל מסעדת ה-Chillout בפעם האחרונה, דניאל רצתה לאכול שם את המלאי כופתה האהוב עליה. זה היה אינטנסיבי, הייתי לבד עם הילדים, למנות לקח זמן עד שהגיעו, נכנסתי כבר ללחץ של זמן כי עלינו היה גם להתקלח לפני הנסיעה ואיזו הפתעה קיבלנו ? ליה החלה להתלונן על כאבי בטן. יצאתי איתה מהמסעדה לחדר שלנו בגסט האוס בזמן שכולנו קיבלנו את האוכל, ליה שילשלה בשירותים, איזה בעאסה, עוד אחת שחטפה את הוירוס הזה במשפחה. חזרנו למסעדה רק כדי לחזור לשירותי הגסט האוס כמה דקות אח"כ פעם נוספת כי שוב פעם לליה כאבה הבטן. מאז הטירונות הצבאית שלי לא תוזזתי ככה. לפחות הילדים נהנו…
סיימנו את הארוחה, חזרנו לחדר, אפרת עדיין ישנה, קיבינימאט, זה נראה שמהחלה שלה אינה רוצה לדעוך. עוד מעט עלינו לצאת לרכבת והיא עדיין מרגישה חלשה. במאמצים כבירים וכוחות עילאיים היא הצליחה לקום מהמיטה ולהתארגן בעצלתיים לקראת הנסיעה, בזמן הזה אנחנו כבר הוצאנו את התיקים המאורגנים החוצה ווידאנו כי לא שכחנו כלום בחדר.
הפרידה עם סאני ומשפחתו הייתה מרגשת מאוד ועצובה, מאוד נקשרנו אליהם בשבוע וחצי שאנו כאן, הם נתנו לנו הרגשה של בית ולקחו את ליה כפרוייקט אישי שלהם, פינקו אותה בכל טוב, גם הילד הקטן שלהם נקשר אליה מאוד, החל הקטנצ'יק לבכות כשליה עזבה אותו.
נסענו אל תחנת הרכבת על הריקשה של אחיו של סאני וחברו על ריקשה נוספת שהגיעו לעזור עם התיקים. הסנדלים של הילדים היו רטובים ממים בשל הגשמים היום אז הנסיעה הזו בריקשה הפתוחה קיררה אותם כהלכה. תחנת הרכבת של Hosapete נמצאת קצת מחוץ לעיר, בשעת ערב מאוחרת המקום המה אדם, אחיו של סאני תפס לנו סבל שייסחוב את הציוד הרב כדי להקל עלינו (אפרת בקושי יכלה ללכת כמו שצריך). שם בתחנה קרו שני אירועים אחד אחרי השני, הראשון הוא שנפרדנו מאחיו של סאני והבן שלו
והשני הוא שממש דקה-שתיים אחרי שהם הלכו, פתאום פגשו אותנו אביגיל, שקד וגיל. קטע קטע, אותן שלושת הבנות החמודות שפגשנו לפני כמה ימים בהאמפי והעברנו איתן יום שלם, אלו היו חדשות מצויינות כי הילדים כבר איבדו את הסבלנות והיו עייפים (השעה הייתה כבר אחרי 21:00), פתאום קיבלו מכת בוסט כזו רצינית בדמות שלושת הבנות אליהן הם כ"כ נקשרו. הרכבת איחרה בכמה דקות אבל לא היה נורא, אנחנו נוסעים ליעדינו הבא: העיר מייסור
הסבל העלה את תיקינו אל הקרון, קצת נתקענו בלהבין בדיוק איפה כל אחד ישן, ישנם 3 דרגשי מיטה בכל צד (סה"כ 6) ממוקמים אחד על גביי השני ועוד שניים בצד. הדרגשים שלנו היו מחולקים בצורה לא אחידה, אחד ישן במיטה אמצעית, שניים למעלה, עוד אחד במיטה העליונה של זוג הדרגשים שבצד ועוד אחד בכלל במקום אחר, בצד אחר של הקרון. בלגאן. בסופו של דבר סידרנו את התיקים מתחת למיטות, סידרנו את הילדים שישנו היכן שרוצים (בערך), אפרת נפלה שדודה על המיטה האמצעית ומאותו הרגע לא קמה מהמיטה ולא תפקדה. סידרתי לילדים את המיטות – את הסדינים, הכריות והשמיכות, הוצאתי לכולם בגדים חמים, טלפונים, רק שירגישו כמה שיותר בנוח. נשארה הבעיה הקשה מכל – ליה.
בד"כ היא ישנה עם אפרת וזה גם היה התיכנון, אך כעת אפרת לא הייתה במצב של טיפול בליה, אני לקחתי את דרגש השינה שמרוחק מכולם. תחילה עוד ניסיתי לשכב עם ליה באותו דרגש, הוא היה קטן מידיי, צפוף מידיי, קשה מידיי. סידרתי את זה ככה שנישן ראש מול רגליים – פתרון נוח יותר, אבל ליה פחות התחברה לרעיון הזה שהיא מקבלת את רגליה של אביה לפרצוף במקום את הראש, בסופו של דבר הצלחתי להרדים אותה רק בסביבות 23:00 בלילה (הרבה אחרי שעת השינה שלה) על הידיים והנחתי אותה בזהירות על דרגש השינה. המתנתי בצד עד שהיא תירדם חזק. הגיע הכרטיסן ורשם את כולנו. שאלתי אותו לפשר 2 דרגשי השינה הצמודים אלינו שהיו ריקים (האמצעי והעליון), הוא אמר שבתחנה הבאה הם אמורים להיתפס. הבחורצ'יק שישן עם חברתו ליד אמר לי כי אם בתחנה הבאה הם אינם נתפסים, זה אומר שמי ששילם על הכרטיס בסופו של דבר לא הופיע ואני יכול לקחת אותם. יש למה לצפות. הגענו לתחנה, הגיע בחורצ'יק צעיר שטיפס על דרגש השינה העליון, המתנתי לבדוק האם דרגש השינה האמצעי ייתפס, לשימחתי הוא נשאר פנוי, איזה יופי יש לי מקום לישון בלילה לצד ליה (שנינו בדרגשים האמצעיים אחד ליד השני), הלכתי לשאר משפחת פלנר שכבר היו עמוק בשנתם, שיחררתי את הצעיף הקשור מהמנשא של ליה – אותו צעיף שקשרנו בטרק בנפאל אל המנשא כדי להחזיק את ראשה של הקטנה כשנרדמה במהלך ההליכה בטרק. חזרתי למיטתה של ליה וקשרתי אותה ככה שהיא לא תיפול מהדרגש לריצפה. זהו, זמן טוב ללכת לישון.
כמעט ולא עצמתי עין כל הלילה, כל הזמן חששתי לילדה שלי, אם בכל זאת היא תיפול, אם מישהו יתקרב אליה בשנתה וכו'… מידיי פעם ניקרתי, קצת צפיתי ביוטיוב ושמעתי מוסיקה. האפליקציה שהורדתי בתחנה : RailYatri הייתה מצויינת והעבירה לי את הזמן ברוגע, זוהי אפליקציית רכבות בהודו שמראה לנו בזמן אמת איפה הרכבת שלנו נמצאת בכל רגע ועם עוד פרטים נוספים כמו זמן ההגעה ליעד, לתחנה הקרובה, מהירות הנסיעה, מפות וכו'. זה כמו FlightRadar של הטיסות, רק של הרכבות. מדהים. תודה לשקד שהציגה לי אותה.