— 01/05/2023 , יום שני —
היום היה לנו יום איטי, יום רגוע, יום שבו לא עשינו הרבה מבחינת הטיול, אך לא ישבנו בנחת מצד שני, היום לקחנו סדנת בישול כאן בכפר, בישול אוכל לאוטי. החוויה הייתה נהדרת, האוכל עצמו ? הרבה פחות.
התעוררנו היום בסביבות 6:30, ליה העירה אותנו, מה קרה ? זוהי הפעם השנייה שהיא מרטיבה את המיטה בלילה, מבאס אותנו לאללה, לא יודעים מה קרה… היום הייתי צריך לעבוד יותר מהשעה ביום שאני בד"כ מקצה לטובת העניין, היו לי כל מיני פינות שהייתי צריך לסגור. אכלנו ארוחת בוקר בסביבות השעה 9:00, אותה ארוחה כמו בכל יום, במרפסת שלנו המשקיפה על הנהר. בשעה 10:00 התפנינו מחדרינו, כבר הספיק לנו, השירותים סתומים כבר כמה ימים, אין להם יכולת לתקן אותם ושרברב אינו מגיע. עברנו לחדר מספר 4 שהוא בקומה הראשונה ליד החדר של אמא שלי. כיף לעבור לחדר עם ריח שושנים לעומת חדר עם ריח של השתן של ליה. אני ואפרת המשכנו לעבוד על הלפטופים כשאמא שלי מעסיקה יפה את ליה, הילדים מצאו להם גם כן עיסוקים בזמן הזה, חלק מזה היה ללמוד.
הזמן עבר חלף לו, והשעה כבר הגיעה לכמעט 14:00 בצהריים, אז יצאתי אל בעלי הגסט האוס והזמנתי לנו סדנת בישול להיום ב-16:00 אחה"צ (סה"כ: 910,000 קיפ). בזמן הזה הלכתי לדפוק שנ"צ, נרדמתי מיד עד כמעט השעה 16:00. בשעה זו יצאנו כולנו אל מתחם הגסט האוס, בחורצ'יק מקומי המתין לנו שם , הוא הולך להיות המלווה שלנו לסדנה. סבבה, כולנו יצאנו מהחדרים והתאספנו סביבו. הבנתי כי יש לנו הליכה של חצי שעה אל השוק ואח"כ עוד חצי שעה אל הסדנה, וישר תיארתי לעצמי את התלונות של הילדים כל הדרך לשם ובחזרה. ביקשתי ממנו שיזמין מונית – טוקטוק כדי להימנע מהתלונות והרטינות שעתידות להגיע לכיוונינו. אכן, טוקטוק הגיע. נסענו עימו ועם המדריך עד לשוק המקומי של נונג קיאו
הסתובבנו מעט בשוק הקטן והדי עלוב אני חייב לציין, אולי בשעות הבוקר ישנם יותר דוכנים במתחם. המדריך קנה כמה סוגי ירקות כמו חצילים, שום, נצרי במבוק, בצל, ג'ינג'ר, דלעת ועוד, אנחנו בסה"כ הלכנו אחריו וניסינו להתפעל מהמקום (ללא הצלחה מרובה)
עלינו שוב פעם אל הטוקטוק והנהג הרגזני שלו (לא באמת, פשוט היה לו פרצוף כזה, כפי שניתן לראות בתמונה הראשונה של פוסט זה), נסענו בחזרה אל מרכז הכפר (עלות כוללת: 100K), שם ירדנו והלכנו טיפה ברגל אל אחד מבתי הכפר, בית דל וצנוע של מקומית מבוגרת. תחילה חשבנו כי היא אימו, אח"כ מתברר כי היא בסה"כ השכנה של המדריך. נכנסנו כולנו אל מרכז העניינים – אל המטבח שלה, מאוד בסיסי, אך מספיק גדול כדי להכיל את כולנו, תחילה הראו לנו את גרגרי האורז הדביק אותו אנו הולכים להכין (כביכול), אלו הם גרגירים עגולים יותר ממה שאנו מכירים (גרגירים של סושי), בעלת המקום – הטבחית הדליקה את האש לאידוי האורז
הוצאנו על שולחן נמוך את כל הירקות והתחלנו במלאכה, תחילה קילפנו את נצרי הבמבוק, אח"כ הגיע קילוף השום וחיתוך הבצל, כולנו לקחנו חלק בחיתוך והכנת הירקות, הוציאו לנו כמה סכינים חדים ואנחנו המבוגרים כל הזמן פחדנו שהילדים שלנו יחתכו את עצמם בטעות.
המדריך שלנו נעלם והגיע, ושוב נעלם ושוב הגיע אל המטבח, אני מניח שיש לו עיסוקים חשובים יותר מאיתנו, אבל זה היה בסדר, אנחנו נשארנו עם בעלת המקום המבוגרת החביבה. היא כמובן לא ידעה מילה באנגלית, אבל בעזרת פנטומימה ותנועות ידיים הצלחנו בערך להבין אותה והיא אותנו. בסופו של דבר החיתוך של הירקות הראשונים שקיבלנו עמד להסתיים
ואנחנו ממשיכים גם לחתוך את הדלעת, חלק מהמשפחה בשלב מסויים כבר החליטו לפרוש, בעלי החיים בחצר הרשימו אותם יותר מאשר לבכות אל מול חיתוך הבצל או השום, הם מצאו מפלט ביחד עם הגוזלים החמודים שבחצר
האורז הדביק שהכינו לנו, היה קצת עבודה בעיניים, זוהי אינה הייתה הכנת אורז דביק משלב אפס, אלא לקחו אורז מוכן (נאמר לנו כי זה מהצהריים, אבל תיאורטית זה יכול להיות גם מאתמול) וחיממו אותו שוב. כאשר הוא היה כבר מחומם, הוציאה אותו הטבחית המקומית והחלה לרדד אותו על משטח שהוכן מבעוד מועד כדי לצנן מעט יותר את האורז
הילדים המשיכו בחיתוכים והקיצוצים, גם עידו ודניאל חזרו אלינו מהאפרוחים שבחוץ והשתתפו במלאכה
אמא שלי, ניסתה קצת יותר לשוחח עם המבוגרת בעלת הבית שהיא בתכלס זאת ששלטה במטבח, מסתבר ששתיהן בנות אותו הגיל. המבוגרת סיפרה כי היא איבדה את בעלה לפני 30 שנים ויש לה ילדים ונכדים (ואולי גם נינים)
זהו. ההכנות הסתיימו, וכעת כל מה שנותר לנו הוא לאכול, יצאנו החוצה אל שולחן עץ קטן בחצר, התיישבנו סביבו והתחלנו לאכול מהארוחה הדי דלה הזו, היה שם על השולחן מרק במבוק, אורז דביק והתבשיל עליו עמלנו הרבה לחתוך את כל הירקות. איך היה ? כאמור אהבתי לראות את הדינמיקה בין הילדים בעבודה במטבח. אבל האוכל ? היה די מעאפן. המרק היה לא טעים בעליל, מורכב ממים ומלח עם נצרי במבוק מרים. האורז היה ממוחזר והתבשיל שהכנו היה סביר, רק עם המון שמן ומעט מידיי תבלינים. בטח ובטח לכאלו שהגיעו לכאן מהמטבח התאילנדי (שלא לדבר על ההודי)
והבחורצ'יק שאירגן לנו את העסק ? הוא היה בסדר, רק קצת יותר מידיי אגרסיבי עם השיווק שלו כלפינו. נפרדנו מהם לשלום, בסה"כ חוויה נחמדה, אך בדיעבד היה שווה לוותר עליה.
חזרנו לחדרים שלנו בגסט האוס, השעה הייתה כבר אחרי 19:00 וליה נרדמה לי על הידיים, היא לא ישנה צהריים וכנראה נכנסה לשנת הלילה שלה מוקדם. השכבנו אותה לישון במיטה בחדר של אמא שלי, הילדים עלו לחדר בקומה העליונה ושיחקו בטלפונים שלהם, וויתרנו להם גם על מקלחות היום וסוף סוף אני ואפרת מצאנו את הזמן רק לשנינו לצאת החוצה ולהתפנק על שייק פירות טעים במסעדה הקבועה שלנו. היה נחמד מאוד, שוחחנו כל הדרך לשם, ואפילו שהייתה לי שיחת מכירה מעצבנת בעבודה באמצע, זה לא הפריעה לשטף השיחה הקולחת שלנו ביחד. חזרנו לחדר עייפים, שבעים יותר ולגמרי מרוצים. כאן בחדר אני המשכתי לעבור ולרשום בבלוג, ובשלב מסויים כיבינו לילדים את הטלפונים כדי שילכו גם הם לישון. מחר אנחנו עוזבים כאן את נונג קיאו וחוזרים בחזרה אל לואנג פראבנג.