— 22/11/2022 , יום שלישי —
אנחנו כבר שבוע שלם כאן בגואה. עברנו משלב הצעירות לשלבים המתקדמים יותר של הרביצה על החול וחוסר המעש המטריף אותנו המבוגרים וגם המטריף את הילדים (שלא מוכנים לעזוב את קו החוף, לא משנה כמה ננסה לפתות אותם).
היום בבוקר התחלנו שלב חדש בנושא ההשתקעות כאן במקום, לקחנו את הילדים לקייטנה בינלאומית ב-River House Academy (למרות שכל הילדים שם היו ישראלים). אז מוקדם בבוקר התעוררנו, אני הכנתי ארוחת בוקר מהירה הכוללת חביתות, מעט קורנפלקס שנותר, לחם וסלט. גורו – נהג הריקשה הכי שמח בדרום גואה הגיע בשעה 8:30 לאסוף אותנו למתחם בית הספר בו מתקיימת הקייטנה. כעבור 10 דקות נסיעה גם הגענו למקום. אלישה – האחראית על הילדודס קיבלה את הילדים, הקדמנו את כולם.
עם הזמן הצטרפו ילדים (ישראלים) נוספים, ליד מתחם הקייטנה ליה מצאה נדנדה מעניינת אותה רצתה לחנוך, אני כבר רציתי למהר לחזור לגורו שהמתין לנו ולהמשיך לשאר תוכניות שהיו, היו לי כאבי ראש שעם הזמן רק התחזקו, רק רציתי לחזור הביתה כמה שיותר מהר ולשים את הראש על הכרית. אבל ליה על הנדנדה כעת, השטויות של אבא שלה עם הראש שלו לא מעניינות אותה.
חזרנו אל הריקשה של גורו בחזרה ועצרנו בעיירה צ'אודי. היינו צריכים למצוא כעת מקום בו נוכל להדפיס כמה מסמכים (בירוקרטיה של החיים, לא קשור למסע), גוגל הראה לנו שיש מקום ממש בקרבתנו, צעדנו לשם כ-50 מטרים ומה ? המקום סגור. השעה הייתה כבר 9:20, מישהו מאחר בפתיחה… אבל המישהו הזה התברר כמישהי שבדיוק הגיעה לפתוח את חנות הצילום וההדפסות שלה, בחורה צעירה ומקסימה, כל כך חברותית ועדינה. בזמן ההדפסות גם שלפתי את ספר הקסמים שלנו והראתי לה את הטריק. היא הייתה די המומה בהתחלה.
נפרדנו ממנה לשלום עם סטיפה של דפים מודפסים בתיק ופחות 110 רופי בארנק והמשכנו הלאה אל אותה מסעדה מקומית שמידיי כמה ימים אנו דואגים לפקוד. התיישבנו על ספסלי עץ צרים אל מול שולחנות מחופים פורמייקה שראתה ימים טובים יותר. הזמתי לי ולאפרת צ'אי, 3 כוסות לאסי (גם לליה) ועוד 2 חתיכות Banana Buns מתקתק וטעים לאללה
יצאנו שבעים ומרוצים. הלכנו עוד כ-50 מטרים לצד הדרך הראשית של העיירה בואכה הסופרמרקט הגדול באיזור. קנינו בקומה התחתונה קצת מצרכים (חלב, ירקות, יוגורטים, קורנפלקס ועוד…) ובקומה העליונה רכשנו גם ספל קפה לאחר ששברנו בטעות את הספל של עדי ונוריאל מהם אנו שוכרים את הבית. המשכנו לקנות בסופר שממול גם ביצים ויוגורט. רציתי למשוך עוד מזומנים מהכספומט, אך ראיתי תור ארוך אליו אז החלטנו לוותר, נעשה זאת בהזדמנות אחרת. היעד הבא היה חנות למוצרי כתיבה, היינו צריכים לקנות עטים ומחברות נוספות לילדים, לאחר שהם די אוכלים אותם בזמן הלימודים שלהם איתנו.
משם תפסנו ריקשה הביתה לראג'בג, השעה הייתה כבר 11:15, בעוד 35 דקות גורו מגיע אלינו שוב פעם כדי שניסע ונאסוף את הילדים מהקייטנה בחזרה הביתה. חזרנו אל בית נקי ומצוחצח, בזמן הזה המנקה הגיעה ותיקתקה עבודה, הראש שלי התפוצץ, הייתי חייב לנוח. אפרת לקחה את ליה נסעה עם גורו אל ה-River House Academy בזמן שאני נחרתי על הכרית. הילדים הגיעו, צעקו ורבו, התעוררתי, חזרתי לישון, שוב צעקות, שוב פעם התעוררתי, ככה כמה פעמים…
בסביבות השעה 16:00, לאחר שהילדים למדו וקצת שיחקו, יצאנו החוצה שוב פעם אל חוף פאטנם. זה כבר הופך להיות הרגל קבוע, כמה שעות לפני השקיעה, הילדים עולים על בגדי ים ואנחנו נוסעים אל החוף. הפעם ראינו קהילות גדולות של משפחות ישראליות על החוף, פגשנו את המשפחות המוכרות לנו, ביניהם ירון וגלי וילדיהם, והכרנו גם הרבה משפחות חדשות, הרבה הייטקיסטים שעבדו או עובדים כעת בזמן הטיול, נוודות דיגיטלית קוראים לזה היום וזה למעשה מה שגם אנחנו עושים.
הילדים שלנו לא ראו אותנו ממטר, דניאל ויובל נעלמו עם הבנות של ירון וגלי, את עידו היה מאוד קשה להוציא מהמים, הוא אוהב את הגלים כמו שאני אוהב את האוכל המקומי. בשלב מסויים יובל עשתה שתי צמות ממקומית שכל הזמן נידנדה לי על החוף. "מתי תקנה ממני תכשיטים ?" "מתי אוכל לעשות לבנות שלך צמות…" וואלה ריחמתי עליה. היא והבת שלה עובדות קשה, כל היום בשמש, כל היום על הרגליים, עוברות בין התיירים ומתחננות מהם שירכשו משהו. במבט ראשוני אפשר להסתכל עליהם כנודניקיות וקרציות, אבל ת'כלס – אין להם חיים קלים. שילמתי לה מחיר מופרע ממש על 2 הצמות הללו, רק בגלל שריחמתי עליה ועל הבת שלה בעיקר. הן לא חייכניות, אולי גם לא נעימות (אגרסיביות), אבל בי הן נגעו. יובל הייתה סופר מרוצה מהתוצאה הסופית.
הערב הגיע, השמש ירדה מאחורי העננים, מידיי פעם היא ביצבצה והראתה נוכחות מעל גלי הים. זוהי תמיד הזדמנות טובה לצלם קצת את הילדים:
כמות המשפחות הישראליות הלכה וגדלה על החוף, כולם מדברים עם כולם, יצא לי להכיר כמות כל כך גדולה של אנשים שלא הכרתי מאז שעזבנו את הארץ, משפחות שמטיילות כבר שנים מחוץ לישראל, משפחות שמטיילות חודשיים, כאלו שעושות מסע של שנה כמונו ועוד. לרובם יש ילדים בגילאי 2-7. רוב השיחות התרכזו על גידול הילדים במסע, הקשיים והתמודדיות, על תיכנונים עתידיים ועל "איפה היינו ומה עשינו" (בעיקר טיפים למתכננים להגיע)…
בערב עזבנו את הבנות הגדולות שלנו עם הראל ומאיה (הבנות של ירון וגלי), הן מאוד התחברו אחת לשניה, הלכנו לאכול אוכל מקומי באותה מסעדה מקומית כאן ליד החוף. הזמנתי את אותה מנה – Fish Talli – מנה מצויינת ! אפרת בזמן הזה הזמינה בערך 4-5 כוסות גדולות של מיץ תפוזים בדוכן ליד, כן, אנחנו שותים כאן מיץ תפוזים בטירוף ! איך אפשר להגיד לא כאשר כוס כזו גדולה של מיץ טבעי עולה 3 ומשהו ש"ח ?
חזרנו אל החוף הישר אל החדר של ירון וגלי, הם בדיוק אורזים את הפקלאות, התכנון שלהם היה לנסוע מחר להאמפי בנסיעת לילה ארוכה, במקום זאת הם טסים בחזרה לארץ באופן מיידי, כ-7 חודשים לפני המועד המתוכנן. הילדים שלנו מאוד התחברו אחד לשני והיה להם עצוב להיפרד. חשבנו כי עם הזמן המסלולים של שתי המשפחות עוד יצטלבו בהמשך הדרך, אבל כנראה זה לא יקרה במסע הזה. מי יודע, אולי בארץ. חזרנו בחזרה לבית שלנו בראג'בג, הילדים פרשו לישון לאחר מקלחת חמה (מתוך דלי) וקצת משהו לאכול לפני השינה כדי שלא יגידו שאנו הורים נוראיים שמונעים מהילדים שלנו אוכל.
— 23/11/2022 , יום רביעי —
הרבה חדש אין לנו לספר לכם כאן בגואה. זהו עוד יום שיגרתי כאן באיזור ראג'בג – פאטנם.
לאחר ששמעתי בלילה רעשים מוזרים המגיעים מן המטבח, התעוררתי בבוקר כדי להכין ארוחת בוקר כרגיל ושמתי לב כי המקרר הפסיק לעבוד. לילה שלם הוא לא עבד וכל הקרח שהיה בו נמס על הריצפה. בעסה. מוצרי החלב כבר החלו להתלונן שהם צריכים קור. טוב, ניסינו לסיים את כל מוצרי החלב באותה ארוחה אבל היו רבים מהם, בדיוק אתמול עשינו קניות גדולות של מוצרי חלב. אוף.
כרגיל תפסנו את גורו לנסיעת בוקר היישר על River House Academy, זרקנו את שלושת ילדינו הגדולים בידיה האחראיות של אלישיה ועזבנו את מתחם בית הספר עם ליה בידינו וחיוך זדוני על הפנים של: "איזה יופי, נפתרנו מהם" (לשלוש שעות).
בדרך חזרה, גורו החליט לקחת אותנו מה-Backdoor, בדרך צדדית ראינו את חיי הכפר של גואה, ה-Good Stuff שלי ושל אפרת, הוא עצר לנו בגן פרחים מאוד מטופח, ליה הייתה במצב רוח מרומם והסכימה שגורו ייקח אותה על הידיים (מחזה שאינו כל כך תדיר):
חזרנו אל העיירה צ'אודי בנסיעה איטית אך מהנה, היינו צריכים לשלוח מסמכים חשובים בדואר, בדרך לשם ליה התבכיינה שהיא רוצה סוכרייה על מקל, לא הפסיקה לנדנד לנו על כך, נשברתי, קניתי לה את מבוקשה. לא היה בן אדם מאושר ממנה באותם רגעים ברחובות צ'אודי.
בסניף הדואר המתנו זמן מה בתור, מסתבר שהם לא מוכרים מעטפות, בעסה. אפרת הלכה לחנות Stationary לקנות מעטפה למסמכים, בזמן שאני מילאתי טפסים של הדואר. עד שסיימנו, נוצר עוד תור. עמדתי בתור יפה כמו כולם, ובהודו כמו בהודו שני דברים קורים כשאתה עומד בתור: א' – אין לך טיפת מרחב אישי, כולם עליך ואתה על כולם. ב' – תור הוא מושג אמורפי כאן, דבר בטון תקיף, שלח את ידך אל הפקידה באופן ברור וחזק ואתה תיענה בהקדם גם אם הגעת חצי שעה אחרי כולם.
יאללה, סיימנו להתבכיין על התורים בהודו וסיימנו את עיסוקינו שם בסניף. המשכנו הלאה למשוך כסף ב-ATM ואח"כ לאכול את אותה ארוחת הבוקר שלנו באותה מסעדה מקומית שנמצאת ממול לתחנת האוטובוסים המרכזית בעיירה. הזמנו כרגיל את 2 כוסות הצ'אי שלנו, את ה-Banana Buns ועוד בערך מיליון כוסות של בננה לאסי. תענוג.
בדרך לכאן עוד הספקנו לעצור בדוכן ממתקים שאני כל כך אוהב וקניתי כמה ממתקים של Kalakand ו-Milk Cake, מתוק וטעים בטירוף. אחד מהקינוחים שאני הכי אוהב.
השלמנו קניות בסופרמרקט הגדול (ללא מוצרי חלב כמובן) ובכך זמנינו תם, עברו שלושת שעות האיכות שלנו אותן העברנו בסידורים וקצת הנאה עם הקטנה. גורו אסף אותנו מתחנת האוטובוסים בצ'אודי, נסענו לאסוף את הילדים, היום הם הלכו ל-Animal Rescue Centre כדי לעזור בלהציל חיות. יובל התחברה לילדה בגילה, איילה שמה. החלטנו עם הוריה כי יובל תמשיך איתם לבית שלהם בחוף פאטנם ואחה"צ ניפגש שוב על החוף.
השעות הבאות היו שעות לימוד ועבודה. בסביבות השעה 16:00 הגיע סוף סוף הטכנאי לבדוק את התקלה במקרר. הלך הממסר של המנוע, אין לו אחד כזה במלאי, התקשר לחבר שלו, דיברו בשפה המקומית ואמר לי שינסה להביא היום, אם לא מחר. היום זה כבר לא יהיה, נקווה שמחר יוכל להחליף ולתקן את הדרעאק.
בסביבות השעה 16:30 הזמנו את גורו לנסיעה נוספת אל חוף פאטנם כמו תמיד בשעות כאלו. נפגשנו עם יובל וחברתה על החוף, הן החלו לבנות מבוך בחול:
עם הזמן גם דניאל ועידו הצטרפו אליהן והרחיבו את המבוך לפי 4 ממה שאנו רואים בתמונה למעלה, לא צילמתי את התוצר הסופי כי כבר ירד החושך והאיכות של התמונה על הפנים.
בזמן הזה ליה הייתה בטירוף על קו המים, עם דלי הפלסטיק והכף החדשים שקנינו לה אתמול היא לא הפסיקה לחפור ולהתלהב מהמרקם של החול הרך – קשה הזה בשילוב מי הים שבאים והולכים עם הגלים.
אפרת ואני לעיתים שוחחנו עם ההורים של איילה, אפרת בעיקר דיברה, אני הייתי יותר עסוק עם הילדים ובעיקר עם ליה, אפרת תפסה שיחה ארוכה עם אחד מהישראלים כאן, אין לי מושג על מה הם שוחחו, אבל זה נשמע מעמיק. השמש החלה לרדת מבעד לעננים, ואני כחובב שקיעות מושבע הייתי חייב לצלם עוד אחת, למרות שגם שקיעה זו הייתה לא פחות יפה מהקודמות בימים האחרונים, הפעם צילמתי תמונה פאנורמית:
החושך ירד והילדים סיימו עם המבוך הענק שלהם על החוף. החלטנו שהיום אנחנו הולכים לאכול במסעדה ולא בבית. אפרת עצרה בדוכן הקבוע שלה, הזמינה 5 כוסות מיץ תפוזים לכולם (מלבד עידו שלא רצה), במסעדה הזמנו מכל טוב: פסטות, צ'יפס, סלטים, לאסי ובשבילי מלאי כופתה ורוטי עם שום וגבינה מעולה!
חזרנו הביתה למקלחות דלי ולישון.
— 24/11/2022 , יום חמישי —
כאן בימי השגרה שלנו בגואה, ניתן לחלק את יומינו לשלושה חלקים:
הבוקר – הזמן בו אנחנו מכניסים את הילדים לקייטנה ואז יש לנו קצת יותר זמן לעצמנו (בערך, כאשר ליה לא מפריעה)
הצהריים – כאשר הילדים חוזרים מהמסגרת, אוכלים צהריים, מכינים שיעורים ונחים בעיקר
הערב – שמתחיל כבר בסביבות 16:00 אחה"צ אז אנחנו תופסים ריקשה אל חוף הים, הילדים משחקים בינם ועם ילדים אחרים שהם פוגשים וההורים מקשקשים על מחצלת שעל החול הרך.
הבוקר הזה נפתח בנימנום, המקרר שלנו עדיין אינו עובד וריח המוצרים כבר נותן את אותותיו, זרקתי את כל הגבינות והחלב הפתוח לפח. גורו הגיע כבר בשעה 8:30 לאסוף אותנו, אנחנו היינו מוכנים כרבע שעה לאחר מכן. שמנו את הילדים בקייטנה שלהם, החלפנו כמה מילים מול אלישיה – האחראית והמשכנו בדרכינו, שיחררנו את גורו, הפעם רצינו להסתובב רגלית באיזור ה-River House, אז מה יש שם? מסתבר שלא מעט, בחרנו ללכת בדרך שעדיין לא נסענו בה. הכביש הצר הוביל אותנו אל שער כניסה ולידו בוטקה עם חיילים השומרים על סכר. לא ניסינו אפילו את מזלינו. המשכנו הלאה לאורך הכביש, שהתפתל, עלה וממנו יכולנו לצפות באגם המלאכותי שנוצר בעקבות הסכר
הכביש המשיך לאורך האגם, היה חם ולח, אני הזעתי הרבה, ליה הייתה כל הזמן על הידיים שלי, מידיי פעם ירדה הפרינססה והסכימה ללכת כמה צעדים אל הכביש, כמו כאן בתמונה, אל מול קבוצה של פרות שחלפו על פנינו בדרך
בשלב מסויים הגענו אל לשון יבשה הנכנסת לתוך האגם כמה מטרים פנימה, עשינו שם עצירת פיפי קצרה, תיקתקתי עוד כמה תמונות בטלפון והמשכנו הלאה
מה הלאה ? ההלאה היה לכיוון הכפר Chapoli, עצרנו בבית מקומי לאחר שהבחנו במבוגר המזכיר את סבא ג'פטו שהלך לעבוד בשדות האורז מאחורי הבית, הבת שלו הזמינה אותנו להיכנס אליהם הביתה ולשבת איתה במרפסת.
בחורה צעירה, בת 26 ולה כבר יש שני ילדים, הגדול בן 5 שנמצא בגן והשני בן שנה שיישן. היא לא ידעה הרבה אנגלית אז היה קשה לתקשר עימה, אבל לאחר כמה דקות הגיע אחיה הגדול ועימו יכולנו יותר לשוחח, מסתבר שהם עברו ממרכז הכפר לפני כמה שנים ורכשו פה אדמות (בפרברים), לא בדיוק כדי להפריח את השממה, אלא יותר כדי להתרחק מהצפיפות והרכילויות שיש כנראה לכפר להציע.
בסביבות השעה 10:45 לקחנו את רגלינו, הודינו לצמד האחים החביב שאירח לנו חברה וחזרנו על עקבותינו כל הדרך בחזרה אל ה-River House, אך כשהגענו לשם, ראינו שנשאר לנו זמן להרוג, המשכנו עוד קצת אל אותו גן הפרחים המטופח שגורו הראה לנו אתמול, שמנו פעמינו הישר אל גן השעשועים החדש שנבנה שם, המגלשות היו רותחות מחום (לא חשבו על צל) אז ליה הסתפקה קצת להתנדנד עם אמא שלה תחת עץ רחב שוליים שהצל על האיזור
חזרנו אל ה-River House ב שעה 12:00, גורו בדיוק הגיע לאסוף אותנו בפנים עצובות, מסתבר שהוא קיבל כעת את הבשורה כי האחיין שלו נפטר מהתקף לב, בחור בן 36 עם שני ילדים קטנים, קורע לב ממש.
אספנו את הילדים וחזרנו הביתה אל ראג'בג. בצהריים דניאל ואני הכנו ארוחה של מלכים, דניאל הייתה אחראית על פסטה רוזה מצויינת ואני על השאר (אטריות \ תפו"א מוקפצים \ סלט…)
יצאנו באיחור מהבית לכיוון החוף. היה לנו עבודה ולימודים להשלים. נסענו אני ושאר הילדים, אפרת נשארה בבית לקבל את טכנאי המקרים שאמור להגיע (ספויילר – הוא לא הגיע בסוף), כשהגענו אל חוף פאטנם בסביבות 17:00, נכנסו לחנות בגדים, יובל ודניאל רצו \ היו צריכות בגד ים חדש. הן מדדו, התלבטו, שאלו ובסופו של דבר יצאנו מן החנות עם… אפס בגדי ים חדשים. זמן יקר שרפנו לנו, גם המוכרת לא הייתה מרוצה מן העניין.
הגענו לחוף כבר בשעת שקיעה מתקדמת, עוד מעט כבר יהיה חשוך. יובל מצאה את חברה שלה עימה היא קבעה להיפגש עוד בקייטנה במסעדה היחידה שמשדרת את משחקי המונדיאל (שהחל בקטאר לפני כמה ימים), המסעדה הייתה מן הסתם מפוצצת בתיירים, אותי זה לא עניין כל כך. השארתי את יובל עם חברתה, לצד הוריה וחזרתי לחוף אל שאר הילדים.
שוחחתי עם רון, אביה של איילה עימה הילדים שיחקו בחוף אתמול. בינתיים השאר בנו שוב פעם מבוך בחול. ליה בשלב מסויים התחרפנה, היא לא ישנה היום צהריים והייתה מאוד עייפה. תפסתי את הילדים אל הדרך חזרה הביתה, רק מה ? חסרה לנו מישהי. יובל הזמינה בדיוק צ'יפס, וזה ייקח זמן מה עד שהוא יגיע אליה, בינתיים ליה לא עשתה לנו חיים קלים, קניתי לה כמה עוגיות במינימרקט הצמוד לרוחב הראשי כדי להשתיק את רעבונה וזה עבד, בערך…
בינתיים יובל סגרה לבדה את החשבון, הלכה למלצרים וביקשה חשבון, חישבה בעצמה כמה כסף עליה לקבל כעודף משטר ה-500 רופי שנתתי לה לפני כן וכמובן בדקה כי המלצרים לא עקצו אותה. סחתיין עליה. יצאתי מרוצה.
חזרנו הביתה בסביבות 20:30 עייפים ומרוצים, למקלחות, לאכול ולישון.
— 25/11/2022 , יום שישי —
עוד יום עובר אצלנו כאן בראג'בג, היום זהו יום שישי ונכנסים כבר לסוף השבוע השני שלנו כאן בהודו (ובגואה). היום התחלנו אפרת ואני לעשות חושבים "פנינו לאן" לאחר גואה. אך לפני כן, השאלה שצריכה להישאל הינה: כמה עוד זמן אנחנו הולכים לשהות כאן. בניגוד לשאר המשפחות הממוקמות כאן בפאטנם, אנחנו במסע – נעים ממקום למקום, על כן לשהות שבועיים או יותר במקום אחד, זה לא מאפיין אותנו. זוהי שנת מסע שלנו ה-Nesting הזה שאנו עושים כעת, סביר שלא יקרה יותר בשנה הזו (אולי עוד פעם).
היום בבוקר קיבלנו 3 חדשות טובות:
א. הטכנאי הגיע בשעה 8:30 וסיים לפני 9:00 כך שיכולנו כולנו לנסוע לקייטנה
ב. הוא גם הצליח לתקן את המקרר
ג. המנקה תגיע היום לבית
נסענו אל נקודת המפגש של ילדי הקייטנה היום: Bhakti Kutir, משם הילדים יוצאים לטיול על החופים בדרכם אל חוף פאלולם, אפרת ואני הצטרפנו לריקשה שהביאה את כולנו למקום והמשכנו עצמאית עם ליה ללכת אל חוף קטנטן ומקסים:
ישבנו בפינה קטנה ומוצלת המשקיפה על החוף, אפרת, אני וליה והתחלנו לחשוב על הזמן שנשאר לנו כאן בגואה, היעדים הבאים אליהם אנו מעוניינים להגיע ועוד, חוט המחשבה של שנינו נקטע באמצע, חבורת הילדים של הקייטנה והילדים שלנו ביניהם החלה להגיע לחוף, לא רצינו שילדינו יבחינו בנו (רצינו שיהיו עם חבריהם לקייטנה) אז תפסנו את הרגליים שלנו + ליה וברחנו משם, מתחבאים כמו גנבים בלילה. מצאנו מקלט בדמות בית קפה – מסעדה נחמדה, הזמנו 2 צ'אי ושייק קוקוס מצויין. שיחתינו על עתידנו נמשכה באותה מסעדה.
אפרת חיפשה את השירותים כשאני הלכתי עם ליה כ-100 מטרים למיני-מרקט לקנות קצת שטויות לליה ונייר טואלט. כשחזרנו איבדנו את אפרת. מסתבר שממש ממול למסעדה גרו להם בנחת בבית קטן וחמוד ענבר ודולב עם ילדיהם הקטנים אותם כבר פגשנו לפני כמה ימים על החוף ביחד עם עוד משפחות ישראליות (גם דולב עובד באוטומציה, והמצחיק הוא שעדיין לא דיברנו על עבודתינו).
התנחלנו להם בבית מקשקשים בינינו, ליה שיחקה מאוד יפה עם הבת שלהם במגוון הצעצועים שיש ברשותם, הם עזבו את הארץ לפני כבר 3 שנים ומתגוררים במקומות שונים ברחבי הגלובוס כמה חודשים לפחות בכל מקום, אז הפעם זה בגואה. השעה הייתה כבר כמעט 12:00 לשנינו יש ילדים בקייטנה, חלקנו ריקשה עם דולב בדרך לשם ומשם המשכנו לבד אל צ'אודי. כעת כשהמקרר שלנו בבית מתפקד, הגיע הזמן למלא אותו בכל אותם מוצרי החלב שאנו אוהבים. רק מה ? הסופרמרקט הגדול היה סגור משום מה… לא נורא, השארתי את אפרת באותה מסעדה מקומית ליד תחנת האוטובוסים בהם אנו שותים תמיד לאסי + צ'אי + Banana Bun (הפעם הזמינו גם משקה Falooda נהדר) והמשכתי לבד לצידה השני של התחנה למסעדה נוספת שאנו דואגים לפקוד, שם הזמנתי את המנה הקבועה שלי: Fish Talli והוספתי לזה עוד 2 סאמוסות חריפות.
לא סיימתי את המנה בזמן שאפרת התפרצה למסעדה עם הילדים, "יוני, אני לא מוצאת את הטלפון שלי" אמרה בלחץ, "כנראה שהשארתי אותו בשירותים של ה-River House כשנסענו לאסוף את הילדים". שילמתי מהר למלצר, השארתי חצי מנה על השולחן ותפסנו ריקשה שתיקח אותנו בחזרה למקום האחרון בו נראה הטלפון. אלו היו רגעים מורטי עצבים. הגענו למקום, אפרת זינקה החוצה ורצה היישר לתאי השירותים, חזרה נינוחה ורגועה – הטלפון היה בידה. עם אותה הריקשה חזרנו אל צ'אודי והמשכנו בעיסוקינו, הוצאנו כסף מה-ATM וקנינו במינימרקט (הוא היה פתוח) מעבר לכביש.
חזרנו לביתנו בראג'בג, הילדים קצת למדו, אני נרדמתי על המיטה, כנראה שהחום והלחות משפיעים על הכוחות שלי. היו המון הפסקות חשמל מעצבנות, החשמל זרם למשך דקה, ואח"כ בין 5 ל-10 דקות הפסיק וחוזר חלילה, בסביבות השעה 17:00 הזמנתי את אניל שייקח אותנו אל חוף פאטנם, לא רציתי להפריע לגורו, הנהג הקבוע שלנו שכעת מתאבל על מות אחיינו.
הגענו לחוף, נפגשנו עם עוד משפחות ישראליות לקראת שקיעה. הילדים בנו ארמונות בחול (ממש כמו בשירים):
ובשלב מסויים הלכנו אני ויובל לנסות למצוא לה בגד ים, נכנסנו לחנות בגדים אחת, יובל בדקה כמה ביקינים, למורת רוחו של אביה. גוד דאמאיט, זה היה חשוף לאללה. יובל רצתה. המחיר היה מופקע ואני סירבתי בכל תוקף. המוכרת חטפה קריז, התנהגה מגעיל, עזבנו את המקום עם מטען שלילי בלב.
חזרנו לחוף אל אפרת והילדים שבדיוק רצו להתקפל אל Nada Brahma Resort שם הקרינו סרט לילדים. במהלך היום שקלנו אפרת ואני האם ללכת היום לבית חב"ד לקבלת שבת או להישאר כאן בפאטנם עם שאר המשפחות ולראות ביחד סרט, רק בגלל הילדים בחרנו את האופציה השנייה, למרות ששנינו מאוד אוהבים את הקהילתיות של קבלות שבת בבתי חב"ד בעולם.
התחלנו לראות את הסרט: Lyle, Lyle, Crocodile, ליה נרדמה די בהתחלה (לא ישנה צהריים), כולה מלאה חול. הילדים התחברו לחברים שלהם וכולם היו שקועים בסרט.
לא סיימנו לראות את כולו, כולנו עזבנו באמצע כי מחר יש לנו יום ארוך שמתחיל מוקדם ורצינו שהילדים ילכו לישון גם מוקדם. כפיצוי על נטישת הסרט באמצע, עצרנו באותו דוכן פירות שאנו תמיד עוצרים בו למיץ תפוזים. הזמנו 5 כוסות מיץ טרי, כולנו יצאנו מרוצים, גם ליה שישנה שנת ישרים:
תפסנו ריקשה חזרה הביתה, כולם התקלחו אחד אחרי השני וסגרנו יום נוסף כאן בגואה.
— 26/11/2022 , יום שבת —
היום הזה היה מוקדש לעשיית טיול, לאחר כמה ימים שלא יצאנו מגזרת המשולש: ראג'בג – צ'אודי – פאטנם. היום יצאנו לטיול ארוך, טיול שיוצא ב-6:00 בבוקר ומסתיים ב-18:00 בערב.
האמת, לא היה קל פתאום לקום כל כך מוקדם (5:15), נהג המונית המתין לנו מחוץ לבית, הכל עוד היה חשוך כשנכנסנו לרכב, כעבור 30 דקות לערך התחיל להיות קצת יותר מואר. ארוחת הבוקר שלנו הגיעה בהפתעה, הנהג הציע, אנחנו הסכמנו, עצרנו בעיירה: Quepem במסעדת מלון Moonlight, מלצר צעיר וחביב קיבל אותנו יפה, לא מצאנו ארוחת בוקר מערבית, אז שאר הפלנרים לקחו לעצמם לאסי ושייקים ואני ניסיתי דברים חדשים, כמו דייסה מתוקה שראינו כי הם מביאים ללקוח אחר וארוחת בוקר מקומית בשם: Idli – וואו אחד גדול
גם הבננה לאסי היה מצויין, אם כי מתוק מידיי וה-Falooda עם הגלידה היה כבר הרבה מעבר למתוק, מוגזם.
שילמנו את החשבון (כולל זה של הנהג), עזבנו את המסעדה והמשכנו במסעינו לאטרקציה הראשונה שלנו להיום, בסביבות השעה 8:30 הגענו אל העיירה Kulem אל הרוחב היחיד שהיה הומה אדם: Waterfall Road , תור ארוך השתרך אל הדוכן לקניית הכרטיסים למפלים, או יותר נכון אל הג'יפים שיובילו אותנו למפלים, אנשים ופרות בתור, הכל הולך כאן בהודו:
"היינו צריכים להגיע לכאן מוקדם יותר" חשבתי לעצמי במהלך שעת ההמתנה בתור. בסופו של דבר רכשתי לנו ג'יפ פרטי במקום להצטופף בג'יפ עם עוד כמה תיירים מקומיים, הוספתי עוד 1000 רופי (42 ש"ח), אבל זה יהיה הרבה יותר נוח.
הנהג לקח אותי תחת חסותו, ומעכשיו הוא הוביל ופילס את דרכינו מול מאות האנשים במתחם, רכשתי ווסטים הצלה (שלא נטבע חלילה) – פריט שחובה לשכור גם למי שלא מתכוון להיכנס למים. בכניסה לשמורת: Mollem National Park שבה נמצאים המפלים הייתי צריך להיפרד מעוד 240 רופי, חיים טוב ההודים האלו…
אני, כחובב מפלים מושבע, כבר ראיתי מפלים בחיי, אני בוגר אוניברסיטת המפלים של צפון תאילנד, לאוס, פיגי', סין וניו זילנד, קשה להרשים אותי, אבל Dudhsagar Falls, עשו עבודה טובה בלהוציא ממני וואו אחד גדול עוד כשראיתי אותם מרחוק. העוצמה האדירה של המים, הגובה הרב מהם הם צונחים בארבעה מפלסים (סה"כ 310 מטרים) וספיקת המים היא מהמרשימות שראיתי. לא סתם שמם של המפלים נקרא – Sea of Milk בשל הרסס האדיר שהם מפיקים, רסס הנראה מרחוק כמו חלב. מפלי דודסגאר הינם המפלים השניים הכי גבוהים בהודו !
כבר מרחוק, כשנסענו בג'יפ, דרך עצי הג'ונגל הבחנו בהם, כבר מרחוק הם נראו מרשימים
הדרך עצמה אל המפלים נמשכה כ-45 דקות קופצניות במיוחד, במהלכם חצינו את הנהר כמה פעמים:
הרכב שלנו החנה בצד הדרך, "הגענו לחניה, מכאן יש לכם 15 דקות של הליכה עד למפלים עצמם", אמר לי הנהג. השעה הייתה 10:30 וקבענו איתו שנחזור לג'יפ ב-12:00. יאללה, צריך להתחיל לזוז. מסביבינו היו המוני אנשים, תיירים מקומיים ברובם המוחלט, הדרך למפלים שעברה בתוך הג'ונגל, נראתה לי לעיתים כמו טיול כיתתי עם כמות האנשים שהלכה שם. היו כאלו גם שהילדים שלנו עניינו אותם יותר מאשר את אחת האטרקציות הגדולות בגואה:
פתאום בבת אחת, אנו יוצאים מהג'ונגל הצפוף אל מקום סלעי ובו זרימה חזקה של מים, מפלי דודסאגאר נגלים לעינינו במלוא הדרם, ויש הדר. באמצע הגובה של המפל חוצה אותו מסילת רכבת, זה יהיה אירוע מרהיב לנסוע על אחד הקרונות במקום כזה.
אפרת והילדים מצאו להם פינה קטנה על סלע ליד המים, ליה הכניסה את רגליה פנימה והייתה מאושרת. אני רציתי לחקור את המקום ורציתי לעשות זאת מהר, כל הזמן הבטתי בשעון, קיבינימאט, השעה וחצי הללו שהקצו לנו – לא מספיקים. החום היה כבד וכך גם אחוזי הלחות, ליד המים לא הייתה טיפה של צל, הרגשתי את עורי נשרף תחת השמש וגופי נוטף זיעה ללא הפסקה, אך כל כך הייתי מרוצה מהמקום, שהכל היה זניח מבחינתי.
עזבתי את אפרת הילדים שהשתכשכו במים ועליתי למעלה, להיות קרוב יותר למפלס התחתון (והמרשים) של המפל, ניסיתי לפלס את דרכי בין המוני המטיילים שם, עד שהגעתי לבריכת המפל הגדולה שם ראיתי עוד יותר אנשים מתרחצים בה ממה שראיתי למטה. אבל אני יכול להבין למה, המקום היה מרהיב.
ירדתי למטה לקרוא לשאר הפלנרים, שיתלהבו כמוני מהמקום, אפרת , עידו וליה נכנסו למים, אני והבנות הגדולות השקפנו בהם, לא הפסקת לצלם באותם רגעים, פתאום כל תמונה נראתה לי יפה יותר מהשניה. עידו החל לשחות יותר לעומק, הרגשתי בטוח איתו כי את השחיה שלו הוא למד הרבה בבריכה שלנו בבית וגם הייתה לו חליפת הצלה. שוב פעם משפחה מקומית החליטה לתפוס עליו בעלות, קישקשו איתו וקישקשו והילד רק רצה לשחות…
בשלב מסויים הגיעה הרכבת, את קול צופרה שמענו מרחוק, עוד הרבה לפני שהגיעה, זו הייתה תוספת נחמדה ל-Sceneray הכללי של המקום. לא יכולתי שלא להנציח את האירוע הזה בוידאו:
עזבנו את מתחם המפל בחזרה לג'יפ שלנו, ליה הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש ומרוצה לאללה. עם מליון אחוזי לחות, הגענו בחזרה לחניון הרכבים, אנחנו ועוד תיירים רבים נוספים שגם הם היו צריכים לחזור. הנסיעה בדרך אל Kulem – שם השארנו את נהג הרכב שלנו, הייתה מאתגרת, ליה נרדמה ונסיעת ה-4×4 הייתה מאוד קופצנית.
הנהג המתין לנו בסבלנות בחניון הרכבים המוצל, אכלנו ארוחת הצהריים במסעדה מקומית – אוכל חריף (למרות שביקשנו – לא), הסתפקו הילדים במיץ תפוזים + קנה סוכר שקנינו להם ולאפרת. על חוות התבלינים שיש במקום (Jungle Book) החלטנו לוותר, המקום נראה לנו מעאפן.
נסענו עוד כחצי שעה עד העיירה Ponda כדי להגיע אל Sahakari Spice Farm המומלצת, בכניסה זרקו עלינו פרחים בהתלהבות, לא המתנו הרבה עד שהגיע המדריך והסיור באנגלית החל. בסיור הזה ראינו בשלביהם המוקדמים של חייהם תבלינים רבים, החל מצמיחתם \ פריחתם, וקטיפתם. ביניהם המדריך הסביר לנו על פולי קפה, אגוי קשיו, הל, כורכום, ציפורן, קקאו, ווניל, צ'ילי מסוג פירי פירי ועוד תבלינים פחות מוכרים בארץ.
הסיור היה קצר וקולע, הולכים דקה, עוצרים, הסברים על אחד מהתבלינים למשך 2 דקות וממשיכים הלאה, לילדים זה היה מצויין ולא יותר מידיי מעיק, לשימחתינו ההורים הם הראו התענייניות וכל פעם רצו שנתרגם להם מה המדריך אומר. המדריך גם תירגם את המילים הקריטיות ("כורכום", "הל", "ציפורן"…) בהסברים שלו בכל שפה אותה המשתתפים מכירים, כולל בשפה העברית (כן, הרבה תיירים ישראליים מגיעים לכאן). סבא הודי חביב תפס על עידו בעלות, עידו, לזכותו יאמר, זורם עם כולם.
הסיור נגמר בהזלפה על גב המשתתפים של נוזל העשוי מתמצית ציטרונלה עם שמן לבנדר, המדריך אמר כי זהו טוב לגב ומשחרר את השרירים. יאללה, שיהיה, הצטרפנו לחגיגה.
הסיור הסתיים בארוחה משותפת של אוכל הודי מתובלן מתבליני המקום. ליה אכלה את האוכל שהיה לה חריף והחלה לבכות. היה קשה להרגיע אותה גם כשניסינו לתת לה משהו מתוק. הדבר היחיד שהייתה מוכנה להכניס לפה היו העגבניות שהוצאנו מתוך הסלט.
חזרנו אל נהג הרכב החביב שלנו שהמתין לנו בסבלנות. הנסיעה עד החזרה הביתה לקחה עוד כשעה וחצי, בזמן הזה הרשינו לילדים להיות בטלפונים, היה להם יום ארוך.
חזרנו הביתה עייפים ומרוצים, התקלחנו והכרזנו על "ערב סרט" בבית המשפחה, לילדים שמנו סרט בנטפליקס מהלפטופ המשני ואנו המבוגרים ראינו סרט בחדר אחר (החדש של ת'ור) מהלפטופ הראשי.
סיכום עלויות:
זהו היה היום היקר ביותר שלנו בטיול הזה עד כה (להוציא טיסות). לנהג המונית שלקח אותנו יום שלם שילמנו: 4,000 רופי (אולי נצטרך להוסיף יותר, לא יודע, הוא זרק לנו משהו כזה בסוף היום), הוספנו עוד 3,500 רופי על הג'יפ הפרטי (בעיקרון זה 500 רופי לאדם), חליפות ההצלה – עוד 240 רופי, הכניסה לשמורה עוד 240 רופי, כניסה לחוות התבלינים – עוד 2,000 רופי וזה ללא הארוחות והשתייה שהזמנו במהלך היום.