— 03/12/2022 , יום שבת —
נסיעת הלילה עברה יחסית חלק, מלבד האיחור המעצבן (שבדיעבד היו לו גם יתרונות), היה בסדר גמור, ההגדרה שלנו לבסדר או לא קשורה קשר ישיר ל-האם ואיך הילדים ישנו בנסיעה. עידו נרדם מיד על המיטה, כך גם יובל, דניאל נרדמה כשעה בערך אחרי תחילת הנסיעה, אחרי העצירה להפסקת שירותים + ארוחת ערב שהייתה ב-23:00.
אני כבר נכנעתי למלחמות שלי בלנסות להירדם בנסיעות אוטובוס, הכנתי מבעוד מועד את הנייד שלי מוטען עד הסוף והרבה תכנים לצפות בהם. במהלך כמעט כל הלילה ראיתי ערוצי יוטיוב שאני מנוי שלהם ושמעתי גם מוסיקה מצויינת.
אחד הסרטונים שצפיתי בהם שווה איזכור כאן מכיוון שהוא עסק בהודו. סרטון של הערוץ Real Life Lore שאני כל כך אוהב אשר דיבר על החלוקה הלא שיוויונית של אוכלוסיית הודו על פני תת היבשת, מעניין כתמיד.
שמעתי את מצעד שירי גידי גוב שהושמע בגלגל"צ ביולי 2020, איזה מצעד מצויין, 3 שעות של מוסיקה מעולה העבירו לי יופי של זמן. כשעתיים שלוש לפני ההגעה להאמפי הצלחתי גם קצת לנמנם.
הגענו לתחנת האוטובוסים בהאמפי בשעה 6:00 בבוקר (היינו אמורים להגיע ב-5:00), קבוצות של מקומיים נדחפו אל דלת האוטובוס מנסים להשיג תיירים כדי להציע להם גסט האוס או ריקשה. תוך שאנו מנסים להשתחל בין נותני השירותים ההודים, הורדנו את תיקינו מתא המטען המאובק של האוטובוס, התקים והמזוודות היו מלאים אבק… ההליכה אל מתחם הגסט האוסים מתחנת האוטובוסים היה משהו כמו 600 מטרים, כמה דקות הליכה בסה"כ שהחלטנו לחסוך בגלל התיקים הגדולים ומכיוון שכולנו היינו עוד מנומנמים מהלילה. לקחנו 2 ריקשות, לנו ולתיקים, עצרנו במרכז הכפר, נהג הריקשה הראה לנו את הגסט האוס הראשון – מקום שנראה כמו ביב שפכין במחיר מופקע. הודעתי לו כי אנו מחפשים משהו "פחות בסיסי" (מנסה לא להעליב), הוא המשיך להראות לנו מקומות נוספים, היה גסט האוס לא רע בכלל עם חדר גדול ומרווח, העניין שהחדר השני לא כלל שירותים ומקלחת בפנים, גם זה וגם המחיר המטורף שהציע (4.5K ללילה) הניאו אותי מלהמשיך את המשא ומן איתו, כשהלכתי הוא זרק מחיר סופי של 3.6K, המשכתי הלאה. קבענו עם נהג הרישקה כי נלך כעת למסעדה, נאכל ארוחת בוקר וב-9:00 נראה את המקום הבא שהיה לו להציע לנו, למה 9:00 ? כי רק אז הוא מתפנה מדייריו. סבבה, הגענו אל מסעדת Chill Out Ganesh שבדיוק נפתחה לעוד יום חדש. האמת – האוכל שם מצויין, הנוף יפה מאוד (משקיף על מטעי בננות ומעל מבצבצים הבולדרים הגדולים המאפיינים את האמפי והסביבה), בזמן ההמתנה לאוכל, כל אחד מאיתנו לקח קצת זמן לעצמו עם הטלפון, מלבד ליה שהחליטה כי מקומות הזולה של המסעדה יהפכו בשבילה למסלול מכשולים
בשלב מסויים אני יצאתי החוצה לרחרח גסטהאוסים נוספים שלבטח כבר התעוררו לבוקר חדש, לא הלכתי הרבה, כמה עשרות מטרים מהמסעדה מצאתי את Sunny Guest House ובעליו החביב מאוד -Sunny , החיבור שלי איתו היה מיידי, בן אדם צעיר ונמרץ עם המון אנרגיות טובות וחיוך תמידי על הפנים. החדרים היו סבירים למדיי והמחיר יותר מהוגן. לא המשכתי הלאה בחיפושיי, ישר סגרתי עם הבחורצ'יק החביב שגם מדריך טיפוס כאן למחייתו. הלכנו ביחד (וגם עם עידו שאספנו מהמסעדה) לקחת את הציוד שלנו שהשארנו בבוקר עם נהג הריקשה כשקבענו ב-9:00, במקרה השעה הייתה כבר 9:00 בבוקר ובעלת המקום שראתה כי אנו אוספים את הציוד שלנו, לא אהבה את הרעיון שלקוחות גדולים בורחים ממנה, היא טענה כי הזמנו את החדרים שלה והיא דחתה לקוחות אחרים כדי לשמור לנו את המקום, אני טענתי כי אני מעולם לא עושה הזמנה של מקום מבלי לראות אותו קודם (הרי החדרים היו תפוסים ולא יכולנו לראות אותם בבוקר), הרגעים הבאים של השיחה בינינו לא הייתה הכי נעימה, ומבין כל הבלגאן הזה היה רגע מאוד מצחיק בו התייר המקומי שעשה בדיוק צ'ק-אאוט מהחדר אליו היינו אמורים להיכנס שמע את כל הבלגאן בינינו וברגע הכי לא מתאים התערב בשיחה ושאל אותי מאיזו מדינה אני. אלוהים אדירים, הודו הודו, לעולם לא תפסיקי להפתיע אותי 🙂
העניין הסתיים בכך שתפסתי את הציוד שלי עם עידו וסאני והלכנו מהמקום למורת רוחה של בעלת העסק, קבעתי עובדה ויצאתי.
בהמשך כולנו הגענו לחדרים ועשינו צ'ק אין. מגג המקום יש תצפית נפלאה על המקדש הראשי כאן בכפר.
ליה די מהר התחברה אל סאני, בדרך כלל היא אינה מסכימה שזרים ירימו אותה, במקרה הזה זה לא היה כך
אפרת ואני השארנו את הילדים הגדולים בחדרים עם הטלפונים שלהם, היה להם מסע לא קל לכאן ולא רצינו להעמיס עליהם, מצד שני אפרת ואני פורחים כשאנו מגיעים למקום כל כך יפה כמו האמפי, היינו חייבים לחקור את המקום, אז אספנו איתנו את ליה התהלכנו כאן בסמטאות הקטנות של הכפר, המקום קטנצ'יק, ניתן לחצות אותו ב-3 דקות הליכה בערך, הרבה מהמקומות היו לי מוכרים מהטיול הקודם שלי כאן לפני 7 שנים, אני חיפשתי את המקום בו עשיתי את המסג' הטוב ביותר בחיי, אז מסתבר שהם סגרו כאן ועברו לכפר סאנאפור הסמוך, כמה ק"מ מכאן. סבבה, זהו מקום שבהחלט אפקוד בימים הקרובים.
המשנו לכיוון הנהר מחוץ לכפר, איזה כיף היה לראות את המקום שוב.
בי עלו רגעי נוסטלגיה מהמראות, אפרת מאוד התרשמה מהנופים שהיא רואה לראשונה. בדרך שוחחנו עם המקומיים, חלקם רצו שניקח מהם ריקשה עם סיורים בסביבה, הודענו לכולם שביומינו הראשון אנחנו לא סוגרים כלום, זה לא הפריע להם לנסות שוב, ושוב ושוב… כן, התחרות על התייר כאן גדולה והם מעיקים קצת יותר מאשר בגואה אבל עדיין בגבול הסביר והמקובל.
לפני כ-7 שנים עוד חציתי את הנהר אל גדתו השניה שם היה ממוקם הקיבוץ הישראלי, המוני גסט-האוסים בהם רובצים להם ישראלים כולל בית חב"ד ומסעדות עם תפריטים בעברית וכו'… אך כיום הרסו את כל המבנים שהיו לא חוקיים, אז היזמים המקומיים פשוט העבירו את מרכולתם כמה ק"מ מכאן אל סאנאפור.
עזבנו את הנהר בדרכינו בחזרה אל הכפר, נכנסנו למסעדה מקומית המשקיפה על הנהר, הזמנתי לי פודינג קוקוס טעים לאללה אפרת ואני שתינו שם לאסי.
בשלב מסויים אפרת חזרה לגסט האוס להביא את הילדים, הלכנו איתם למסעדת ה-Chill Out בה היינו בבוקר, הזמנו לכולם ארוחת צהריים שהייתה מצויינת – פסטה לעידו, מלאי כופתה לדניאל שאכלה אותו כמו גדולה למרות שהגיע חריף (גאה בה). משם חזרנו לחדרים בגסט האוס (כל המקומות הללו הם במרחק של כמה עשרות מטרים אחד מהשני), אני הייתי גמור מעייפות, הלכתי לישון.
התעוררתי בסביבות השעה 17:30, ממש כמה רגעים לפני שאפרת והילדים יצאו לראות את השקיעה מעל למקדשים, יצאתי מיד בנסיון לחבור אליהם, אך לא הצלחתי למצוא אותם (אין לנו כאן בכפר קליטה סלולרית של חברת Airtel, זה משהו שנצטרך לפתור בזמן הקרוב), הלכתי לכיוון המקדש הראשי, ובמקום את משפחתי, מצאתי מקום מרהיב בזמן שהשמש שוקעת
המוני קופים פקדו את האיזור, הם אינם מפחדים מבני אדם, וזה נראה שגם בני האדם (המקומיים) אינם מפחדים מהם.
המשכתי בטיפוס גם מנסה למצוא את אפרת והילדים וגם מתלהב מצבעי השקיעה על המקדשים ועל הכפר (נסו למצוא מה מוזר בתמונה הבאה)
חזרתי אל הכפר דרך תחנת האוטובוסים המאובקת, שם קיים שוק קטן ומעניין עם דוכנים לממכר מזכרות, פירות ואוכל רחוב הודי, אני בהחלט הולך לנסות את זה בהמשך שהותינו כאן. אפרת והילדים הגיעו כמה דקות אחרי לגסט האוס. אפרת כבר הייתה גמורה מעייפות, היא לא ישנה בנסיעת האוטובוס בלילה וגם לא נרדמה בצהריים כמוני. לקחתי בעלות על הילדים, ויצאתי איתם לאכול ארוחת ערב , ליה צרחה את נשמתה שם במסעדה, הייתה גם כן עייפה, החזרתי אותה לאמא שלה, ביקרנו בשתי מסעדות, שתיהן היו מפוצצות עד אפס מקום, היה מחסור חמור בעובדים והרגשתי שאנחנו הולכים לקבל את המנות בעוד כמה שעות, עדיין לא קיבלנו תפריטים ולא התייחסו אלינו, אז עזבנו וניסינו למצוא מקום פחות הומה אדם, זהו יום שבת בערב – שיא הסופ"ש של המקומיים על כן האמפי הייתה מלאה בתיירות פנים. לשמחתי מצאנו מסעדת גג ריקה מאדם, Rose שמה, החלטנו לנסות וקלענו בול. האוכל הגיע מהר, המחירים זולים יותר, והיה טעים לאללה. עם הזמן הגיעו עוד תיירים לאכול במסעדה. אף אחד מאיתנו לא הספיק לסיים את המנה שלו מכיוון שהיינו כל כך מלאים.
אני הזמנתי תאלי מיוחד, מנה באמת מיוחד וחריפה. ליקקתי את האצבעות
סיימנו לאכול, עידו כבר נרדם על המזרנים הפזורים במסעדה, גם יובל הייתה גמורה מעייפות. חזרנו לחדרים שלנו ומייד פרשנו לישון.
— 04/12/2022 , יום ראשון —
לאחר לילה ללא הרבה שעות שינה, הפעם ישנו כמו שצריך, הלכנו לישון בסביבות 21:30 והתעוררנו בסביבות 7:30, כולנו היינו עייפים ומאוד היינו צריכים את המנוחה הזו. אכלנו את ארוחת הבוקר שלנו באותה מסעדה שבה אכלנו אתמול – מסעדת Drifters Inn הממוקמת בקרבת הגסט האוס שלנו. באופן לא מפתיע, נהנינו מאוד מהאוכל, לילדים הזמנו אכול מערבי (דייסה \ סנדביצ'ים) ולי ארוחת בוקר הודית – Puri bhaji מצויינת, עם האוכל, ליה החלה להציק לכולם שעדיין לא סיימו את המנות שלהם, לקחתי אותה החוצה לכיוון המקדש, בדרך ראינו בכמה דוכנים לממכר שטויות לתיירים, אחת המוכרות שמה עליה כובע כחול ומשקפי שמש למורת רוחי, ליה כמובן התלהבה, אביה הרבה פחות, אפילו לא ביררתי את המחיר, זו הייתה רכישה גרועה מבחינתי (אם הייתי רוכש), המוכרת שלחה אותי עם הכובע והמשקפיים לאמא שלה לקבל חוות דעת שניה:
האם אמרה את דברה, הכובע והמשקפיים נשארים אצל המוכרת. לאחר סיום הארוחה החזרנו לה את השלל והמשכנו הלאה לכיוון תחנת האוטובוסים המרכזית של הכפר (תחנה גדולה כי הכפר מאוד מתוייר), רצינו לקחת מונית אל העיר Hosapete שם רצינו לסדר את עניין קליטת הסלולר והאינטרנט שאין לנו בניידים. לא מצאנו מוניות, המקום אמנם היה מפוצץ ברכבים (יום ראשון היום) אך לא מונית אחת לרפואה מצאנו. נהג ריקשה התעקש לקחת אותנו אל מחוז חפצינו, קצת הסתייגתי מכיוון שאנחנו הרבה אנשים על ריקשה קטנה, נכון שבגואה זו הייתה צורת ההתניידות היחידה שלנו בחופים, אך לנסוע 5 דקות באופן לא נוח, זה לא כמו לנסוע 30 דקות באופן לא נוח, העדפתי רכב, אך כשלא מצאתי כזה, התפשרנו על הריקשה, רק מה ? שכאן הנהג הביא לנו ריקשה עם ספסל נהג גדול כך שיכולנו גם אני וגם עידו לנסוע לצד הנהג בצורה סבירה יחסית. יאללה, יצאנו לדרך לאחר שסגרנו עם הנהג בסופו של דבר לשכור את שירותיו למשך יום שלם – כולל יום טיול לכפרים באיזור (שוב, יום ראשון היום וידענו כי התושבים יהיו בבתיהם).
מולנו גדודי מקומיים צועדים ברגל יחפים על הכביש להאמפי, לבושים חליפות דת כתומות – "הצבע של האל האנומן", אמר לי הנהג, ישנו מחר טקס דתי גדול במקדש האנומן לא רחוק מכאן והם צועדים אליו במשך עשרות ק"מ. שיהיו בריאים.
הגענו אל העיר, נכנסנו לחנות טלפונים יחסית גדולה, אמרו לנו להגיע רק ב-18:00, השרתים נפלו ולא ניתן ליצור חשבונות חדשים לסים של חברת התקשורת הממשלתית – BSNL. למה דווקא 18:00 ? אלוהים יודע… אוקיי, עלינו שוב אל הריקשה, המשכנו לנסוע על הרחוב הראשי עוד כ-200 מטרים והגענו אל יעדינו הבא – כספומט. משכתי עוד 20K והחלטנו עם הנהג כי ניסע כעת לעשות סיבוב בכפרים וב-18:00 נחזור לחנות ונקווה לטוב.
היעד הלא מתוכנן הראשון שלנו היה להיכנס לחתונה מקומית שהתקיימה במקדש הזה, לא היינו צריכים הרבה, איך שירדנו מהריקשה, כבר עיניהם של מאות המוזמנים היו עלינו, מזמינים אותנו לאכול ולהשתתף בחגיגת הזוג הצעיר שהיה בדיוק באמצע צילומים עם האורחים, תור ארוך של אורחים השתרך לכיוון במת החתן והכלה, כולם רצו להצטלם עם הזוג הצעיר, אנחנו קיבלנו שירות VIP ועקפנו את התור, עלינו לבמה והצטלמנו (וגם צילמנו)
משם לקחו אותנו האורחים אל מתחם האוכל, כמו אמא פולניה דחקו בנו לאכול את מיטב מאכליהם החריפים כמובן, האמת היא שאף אחד מאיתנו לא היה רעב, גם אנחנו שיחקנו אותה אמא פולניה לפני מספר שעות כשמילאנו את הקיבה של ילדינו בכל טוב לפני שיצאנו להרפתקאה הזו. היינו מוקד העניין ודי גנבנו לזוג החתונה את ההצגה, כולם התקהלו סביבנו, חלק מהאנשים, בעיקר הילדות הצעירות, ניסו לתקשר איתנו, הרבה אחרים גם הם רצו קצת נתח מהבשר הלבן, הילדים קצת הרגישו חנוקים, האמת היא שהמקומיים היו יותר מידיי אגרסיביים לילדים, הכוונות שלהם טובות, אך הבדלי התרבות ניכרו כאן מאוד, הם שלחו ידיים לילדים, משכו אותם כדי להצטלם סלפי, כל אחד ואחת בערך ניסו לקחת את ליה מהידיים של הוריהם אליהם כדי להצטלם. קשוח.
יצאנו החוצה מהמתחם לכיוון הריקשה כשראינו כי הילדים לא נהנים כמו המבוגרים, גם שם כולם רצו להצטלם איתנו, היה לא נעים כי הם פשוט הפנו את הגב לחתן והכלה וכל מה שעניין אותם היה להצטלם איתנו
המשכנו הלאה. נהג הריקשה עצר לנו ליד מקדש הינדואיסטי שם קנינו בקבוק מים גדול, כולנו היינו צמאים ולא הסכמתי לאף אחד לשתות מהמים שהציעו לנו בחתונה, לא ידעתי מהו מקור המים ופחדתי.
נכנסו לכפר Hosur לא הרחק משם, אני יכול להישבע כי כבר ביקרתי בכפר הזה בטיול הקודם שלי כאן מלפני 7 שנים כאשר שכרתי קטנוע יום אחד ותרתי את האיזור.
הכפר היה בערך המשך של החתונה, היינו מוקד העניין ותוך שניות הקיפו אותנו כמה עשרות מהתושבים, מנסים להתעניין מי או מה אנחנו בדיוק. הוזמנו לא תוך בית מקומי, ראינו את הפשטות והדלות של חיי המקומיים. לידינו התקיימה תהלוכה אבל זה לא עניין אף אחד מהכפר, אולי רק אותנו.
גם בכפר הזה החבר'ה היו די אגרסיביים, מרחב אישי לא היה כאן כלל, הכי סבל מבין כולנו זה עידו. סבתא זקנה כל כך התלהבה ממנו עד שהחליטה על דעת עצמה להביא לילד בוסה על השפתיים. הילד קיבל טראומה, שעות אח"כ הוא כעס ורטן עליה, האמת ? צודק.
המשכנו להסתובב בכפר כאשר אנו משאירים שובל של מקומיים משתרכים אחרינו, קניתי לילדים קצת סוכריות בדוכן קטן בכפר, המוכרת הייתה מאוד נעימה, הודתה לנו על כך שאנו באים לבקר אותם. בזמן הזה גיליתי שחלק ממצלמת הוידאו שלי נשבר, זהו החלק ששלט על הזום, איזה מבאס… עזבנו את המקום והמשכנו הלאה, אל הכפר הבא, שם הילדים גילו 4 גורי כלבים בני חודש, מתוקים לאללה, סוף סוף שמחו הילדים בערך כמונו, הם לא רצו לעזוב את המקום. אנחנו בינתיים ניסינו לתקשר עם המשפחה ועם שאר המשפחות שהגיעו אלינו עם הזמן.
הדרך בין הכפרים הייתה מאוד מיוחדת, אותנטית, ראינו את חיי הכפר הפשוטים של המקומיים, כולם בעלי שמחת חיים, מנופפים לשלום כשרואים אותנו, זהו איזור של גידולי קנה סוכר, בכל מקום ראינו שדות על גביי שדות של השיח הזה:
הכפר הבא בו עצרנו, למעשה הוא לא היה בדיוק כפר, אלא יותר קבוצה של אוהלים צמודים אחד לשני, כשראתי אותם מרחוק, ידעתי שאנחנו הולכים לעצור ולבקר את המקומיים שחיים בצורה כל כך דלה שם. הנהג עצר לצד הכביש, אנחנו המשכנו אל המקום רגלית, מדובר על כמה משפחות שחיות שם ביחד וזה נראה שהרבה אין להם שם. הצטלמנו קצת ביחד, ניסינו לתקשר, היה חשוב לנו ההורים שהילדים שלנו יראו מקרוב את מקום מגוריהם של אנשים שאין להם הרבה, רצינו שיסתכלו בתוך האוהלים ויראו שלמעשה אין להם כלום שם בפנים ועדיין הם חיים שם, נראים מאושרים כולל הילדים שסביר להניח שלא שמעו מעולם על טיק-טוק או נינטנדו סוויץ'…
עזבנו את המתחם לאחר שאחד מדיירי המקום ביקש מאיתנו כסף. פחות אהבנו את זה. היינו מעדיפים לשמור על האינטראקציות החברתיות הללו נקיות, ללא שיקולים כלכליים. אבל בסדר, לא יכולנו לשפוט אותו, אלא פשוט להתקדם למקום הבא שלנו. חזרנו אל נהג הריקשה שהמתין לנו בצד הכביש, עימו הייתה עוד משפחה מקומית שהתעניינה בנו, הם ראו את הילדים והביאו להם גזרים.
אנחנו המשכנו לכפר הבא, עקפנו עגלה רתומה לשוורים, הנהג שלא הכיר את הדרך כלל נעזר בחבר'ה שם להבין אם אנחנו בכלל בכיוון, אז קצת התחרבשויות בדרך והגענו אל היעד האחרון שלנו להיום, הכפר: Danapura.
הריטואל הקבוע חוזר על עצמו, נהג הריקשה מוריד אותנו בתחילתו של הכפר, אנחנו צועדים אל עבר המרכז ומסביבינו נאספים דיירי הסביבה. הפעם נכנסנו למתחם מגורים שגם שם הילדים מצאו גורי כלבלבים, כן, זה היה הזמן של הילדים לפרוח.
היינו צריכים להתאמץ כדי להוציא את הילדים מהמתחם עם גורי הכלבים, בסופו של דבר עשינו את זה, עלינו אל הריקשה ונסענו בחזרה לכיוון העיר Hosapete, השעה הייתה כבר 17:30 וכפי שקבענו, רצינו להגיע לחנות הסלולר ב-18:00, בדרך גם הרווחנו שקיעה יפה:
החדשות הרעות הן שלא הצלחנו לתקן את הבעיה שלנו עם חוסר התקשורת בניידים, בחנות הסלולר אליה חזרנו, לא יכלו לטפל בבעיה (לא הצלחתי להבין עד הסוף מה קרה שם, נהג הריקשה שוחח עם צוות העובדים) ובמקום השני אליו הגענו גם נאמר לנו כי לא יוכלו לטפל בבעיה, עלינו להגיע למשרדי BSNL ולסגור את העניין שם וזה יכול להיות רק מחר בבוקר. מבאס. חזרנו על האמפי, שילמנו 2K לנהג על יום נסיעות שלם, בהחלט מגיע לו, וסגרנו איתו שיגיע מחר לאסוף אותנו בבוקר שוב פעם ל-Hosapete.
הלכנו לאכול במסעדת Drifters Inn שכבר הפכנו אותה לקבועה. אני תמיד אוהב לנסות דברים חדשים וגם הפעם הזמנתי מנה מהמטבח המקומי מעניינת במיוחד:
חזרנו לחדרים בגסט האוס של Sunny , מקלחות, התארגנויות אחרונות לפני שסוגרים את היום.
— 05/12/2022 , יום שני —
את היום הזה לקחנו די באיזי, התעוררנו לאט והתארגנו לאט, בסביבות השעה 10:00 יצאנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. הפעם עלינו לקומת הגג של מסעדת Chillout Bamboo השניה, האוכל היה בסדר, אבל לא מצויין כפי שהתרגלנו לאכול בימים האחרונים, כנראה שלא נחזור לכאן שוב. פגשנו פה את לארה ההולנדית אותה פגשנו לפני מספר ימים באוטובוס לילה לכאן (ממש על גדות הכביש המהיר), קצת שוחחנו איתה.
התפוצצתי בארוחה הזו, המעצבן הוא שהילדים לא מסיימים את המנות שלהם ואז מי אוכל את השאריות ? אפרת ואני. אנו מנסים להזמין פחות מנות, אבל תמיד יימצא הילד שיתבכיין שאין לו משהו במנות ואז מזמינים לו עוד… אנחנו צריכים להיות חזקים כאן מול הילדים.
יצאנו מהסעדה, נמרחנו בקרם הגנה נגד יתושים ונגד השמש והלכנו לבקר את המקדש הצמוד לביתנו, מקדש Hampi, הפקדנו את סנדלינו בשמירת נעליים ונכנסנו אל פנים המתחם (אסור להיכנס עם נעליים בשל קדושת המקום).
בחוץ המוני מטיילים הודים רצו להצטלם עם הילדים, גם כאן הם היו די אגרסיביים, מושכים את הילדים כדי להצטלם ביחד, עידו עוד היה מאופק, יובל ודניאל כבר לא סבלו את היחס הזה. ניסינו להרגיע אותן, אבל לחלוטין הבנו את מה שהן עוברות. מדריך מקומי הציע לנו את שירותיו, התלבטנו תחילה אם לקחת אותו, כי ידענו שהסברים על המקום ישעממו את הילדים בשלב מאוד ראשוני של ההדרכה, אבל אנחנו המבוגרים מאוד רצינו לשמוע פרטים על מתחם המקדשים הזה. בסופו של דבר לקחנו אותו כמדריך והוא באמת התאמץ וניסה להסביר לנו את כל מה שידע, העניין הוא שב-13:15 סוגרים את החלק המעניין של המתחם, כך שהבחורצ'יק היה לחוץ בזמן להספיק הכל, וראו את זה עליו…
עברנו באולם ריקודים (בתקופת ההשליט שגר כאן) ומקדשים פנימיים לאלים האנומן, שיווה, גנש, קאלי ועוד… המקום המה אדם והיה צפוף מאוד בתוך המקדשים, איכשהו בעזרת המדריך ששכרנו, הצלחנו להשתחל בין כולם.
בגדול, מתחם המקדשים נבנה ב-1442 לכבודו של האל וירופאקשה, אחד מגלגוליו של שיווה. המגדל המרכזי ממנו נכנסנו פנימה מרשים בגובהו המתנשא ל-50 מטרים. במסגרת הסיור שלנו עם המדריך אפילו יצאנו קצת אל מחוץ למתחם לשמוע סיפור מעניין אודות הבריכה הקיימת שם עם מימיה הקדושים ושניתן לשלוט על גובה המים ע"י סכר שנמצא 4 ק"מ מהאמפי.
הילדים כבר היו גמורים, היו עייפים וכל ההסברים באנגלית שיעממו אותם (ניסינו לתרגם להם כשיכולנו, אבל את העניין הם כבר איבדו לחלוטין), החלטנו על תחנה אחרונה בסיור, התחנה שהכי תעניין אותם – להצטלם עם הפילה לאקשמי המפורסמת כאן, אילפו את הפילה לברך את האורחים שמגיעים לראותה ע"י ליטוף הראש עם החדק. כמובן שתענוג זה אינו מגיע בחינם, לא בהודו בכל אופן…
חזרנו בחזרה הביתה. הלכנו לנוח מעט בחדרים, הילדים גם למדו, זה כבר כמה ימים שלא ישבנו איתם על לימודים, אז הפעם זו הייתה הזדמנות טובה לפתוח את הספרים (אפליקציות) ולהרביץ תורה.
את ליה זה לא עניין במיוחד, היא רצתה קצת אקשן ולא לשבת ולהביט באחיה הגדולים פותרים תרגילים בחשבון, למזלינו, בעלת המקום העסיקה אותה, יש ביניהן חיבור טוב, מה שקצת מקל עליי ועל אפרת
עידו סיים ללמוד ראשון, יצאתי איתו ועם ליה לנהר ליד הכפר כדי להעביר את הזמן ולראות את המקומיים מתרחצים שם במקום. כרגיל המקומיים התלהבו מהילדים וכל הזמן ניסו להרים אותם כדי לדפוק סלפי ביחד. לעיתים רחוקות ליה מסכימה, כנראה שגם לה כבר נמאס שמעבירים אותה מיד ליד. הפעם היא הסכימה
חזרנו לחדר בסביבות השעה 17:00, אפרת בדיוק סיימה לעבוד עם הילדים על לימודיהם. כרבע שעה אח"כ כבר יצאנו החוצה אל עבר נקודת התצפית לשקיעה מעל הכפר של האמפי. בדרך כרגיל עברנו את המקדשים, ולא יכולתי להמשיך ללכת מבלי לצלם את המאורע:
עלינו למעלה בעלייה קצרה אך מתישה, נופי האמפי נצבעו בגווני כתום אדמדם
שם למעלה, בנקודת התצפית סוף סוף ראינו כי יש לנו קליטה סלולרית (בתוך הכפר כאמור אין לנו כלום מלבד WiFi), צילמתי את יובל במופע אקרובטיקה של גלגלונים ותפיסת השמש עם האצבעות:
בדרך למטה מנקודת התצפית עוד יצא לי לשוחח עם זוג צעיר ממומבאי שהגיעו לטייל כאן, זו הייתה הפעם השניה שפגשתי אותם היום (הראשונה הייתה במתחם המקדשים בצהריים, ליד הפילה לאקשמי). וכן עם איש מבוגר שהגיע לכאן עם אשתו והילדה, איש שיחה מרתק, במהלך ה-2-3 דקות שצעדנו אחד ליד השני, שוחחנו על ישראל, הודו, מערכת היחסים ושיתופי הפעולה בין שתי המדינות, הכל על רגל אחת.
חזרנו בחזרה אל הכפר, נחתנו הישר לזרועותיה הפתוחות של מסעדת Drifters Inn, הילדים ואפרת הזמינו סלטים, עידו דייסה ואני כלום, רציתי היום לפנק את עצמי באוכל מקומי שמגישים בדוכני המזון הארעיים בתחנה המרכזית של המקום. כשסיימנו לאכול במסעדה, שמנו את הילדים בחדריהם לשחק קצת בטלפונים ויצאנו עם ליה לתחנה המרכזית. חיפשנו את הפאני פורי שמאז ימי קטמנדו העליזים לא אכלתי את המעדן המתובלן הזה, אך לא מצאנו אחד כזה בכל האיזור.
הסתפקתי בשתי מנות צ'אט-באט בינוני לחלוטין, לא היה מספיק מתובל כפי שהייתי מצפה מדאבה באמצע תחנת אוטובוסים מאובקת בהודו, אמרתי לאפרת כי נפלנו על דאבה של אשכנזים…
שילמנו לבעל הבית שניסה לעקוץ אותנו בכמה רופיות (ולא הצליח), קינחנו באגוז קוקוס מצויין וחזרנו בחזרה אל החדרים שלנו בגסט האוס של סאני. הילדים עשו מקלחות והלכו לישון, כך גם אנחנו, לילה טוב.
היום זהו היום ה-50 שלנו למסע. חתיכת מספר, אנחנו עדיין בתחילתו של המסעו, אבל זה מרגיש שעשינו כל כך הרבה בינתיים, כפי שכבר רשמתי זאת בעבר, ההבדל הגדול ביותר במסע הזה לחיים בארץ, שביום טיול במסע איננו יכולים לדעת את מי נפגוש, מה נראה, עם מי נשוחח, לאן נגיע… זוהי לדעתי ההגדרה הטובה ביותר למילה: "חופש". כך אני מגדיר את המילה הכל כך גדולה הזו. מקווה ששאר 300 פלוס ימים שנשארו לנו למסע יענו על הגדרה זו. ת'כלס, אין סיבה שלא.