— 06/12/2022 , יום שלישי —
זה נראה שהטיול שלנו כאן בהודו הפך להיות איטי יותר ממסלול המירוצים בנפאל, טוב נו, הגזמתי, לא מסלול מירוצים, אבל זה נראה שעשינו יותר בטיול בנפאל מאשר כאן בהודו, אז בגואה זה היה די ברור שלא נזוז הרבה מהמקום בו אנו משתכנים, בהאמפי לעומת זאת אנחנו זזים יותר, אבל עדיין בעצלתיים, כנראה אולי בגלל מזג האויר החם יותר מאשר בנפאל שגורם לנו לקחת את הטיול יותר באיזי.
כך למשל היה היום, כמעט ולא עשינו דבר היום מבחינת הטיול, קמנו בערך באותה שעה, אני מאוד מוקדם והילדים הרבה הרבה אח"כ, שוב פעם לקח המון זמן להתארגן כך שיצאנו גם היום למסעדה בשעה 10:00 בבוקר. הלכנו לאכול במסעדת Chillout Ganesh (לא הזאת שאכלנו אתמול – Chillout Bamboo), אני הזמנתי את ה-Bhaji Puri הנפלא
כאשר הילדים לקחו את המנות המערביות הרגילות שלהם. התכנון המקורי היה לצאת אחרי הארוחה לטיול או במקדשים בסביבת הכפר או לחצות את הנהר ולהגיע לכיוון השני, אל סאנאפורי. שניהם לא יצאו לפועל. יובל החלה להרגיש לא טוב, היו לה כאבי בטן והרגשה כללית זיפת. בשלב מסויים הגיעו 3 מטיילות ישראליות צעירות למסעדה, הילדים התחברו אליהן מיד והן לילדים. גיל, שקד ואביגיל שיחקו עם הקטנטנים טאקי וקצת שיחררו אותנו ההורים מעול המריבות וההצקות שלהם בינם לבין עצמם.
שוחחנו עם הבנות, הן הגיעו להאמפי אתמול מחוויה יוצאת דופן במיוחד, סיפרו לנו סיפור הזוי שיכול להתקיים רק בהודו. לא אוכל לפרט כאן יותר מידיי, אבל תאמינו לי שזהו סיפור לספר לנכדים.
עזבנו את המסעדה רק בסביבות השעה 13:00, החלטנו להיפגש שוב עם הבנות ב- 15:00 ללכת ביחד לביה"ס מקומי, אנחנו ובתי ספר תמיד הולכים יד ביד, יעידו כל אותם תלמידים בנפאל שזכו לראות את מופע הקסמים המוהלל שלי. בדרך מהמסעדה לגסט האוס פגשנו בגורי כלבים קטנים, הילדים התחברו אליהם מיד.
רגע כואב שקרה כמה שעות אח"כ היה כשאחד מהקטנטנים הללו ננשך ע"י כלב מבוגר ונפצע קשה, היו עליו פציעות שטחיות וכנראה גם שבר בכמה צלעות, זוג תיירות לקחו אותו לווטרינר בעיר הסמוכה. אין לנו מידע כעת מה מצבו של המסכן.
בחדר, הילדים החלו ללמוד, אני נרדמתי לאיזה שעה קלה ובסביבות 15:00 פגשנו שוב את אביגיל, שקד וגיל, כולנו מלבד יובל הלכנו איתן אל בית הספר המקומי שנמצא כ-10\15 דקות הליכה מהכפר. נכנסנו כולנו לכיתת ילדים צעירים ואני התחלתי להצדיק את קיומי במקום עם מופע הקסמים כמובן, אותו מופע שכבר שיכללתי ושיפרתי אותו עם הזמן הדהים את הקהל הצעיר (ואת אביגיל) שלא הבין איך אני עושה את זה… לאחר מכן, הבנות חילקו לילדים עטים בעזרת העוזרים שלהם: עידו ודניאל
ויצאו החוצה לשחק במשחקי קבוצות. הן סידרו את הילדים במעגל כולל הילדים שלנו ששיתפו עימן פעולה וביצעו מיני מטלות
זה היה הזמן שלי ושל אפרת להתחפף מהמקום, קיבלנו פס לצאת וניצלנו אותו כהלכה, עידו ודניאל יחזרו כבר עם הבנות. ליה כבר הייתה עמוק בשנתה (היא נרדמה עוד בדרך לבית הספר), היא כבר כבדה וללכת איתה על הידיים מרחק הליכה גדול, זה לא תענוג, בטח לא כשידיי מזיעות ומחליקות. חזרנו אל החדר, יובל המשיכה לא להרגיש טוב, היו לה כאבי בטן ובחילות, אני קצת עבדתי ואפרת הייתה עם ליה שהתעוררה בינתיים, הילדה הקטנה רצתה סוכריה על מקל, צרחה לממתק המגעיל הזה, אז צעדתי איתה ברחובות הכפר הקטנטן – האמפי למצוא משהו כזה, לא נמצא כלום באיזור. אבל עצם זה שהובטח לה כי היא תקבל סוכרייה על מקל, גרם לה להתנהג כמו מלאך, פתאום היא הסכימה ללכת לבד ברגל והיה לה מצב רוח מרומם (בתמונה כרגיל אבא שלה נעל לה את הסנדלים הפוך… לא שזה היה אכפת לה)
בסביבות השעה 17:00, הגענו כולנו שוב פעם אל מסעדת Chillout , הבנות הזמינו ארוחת ערב מוקדמת, אנחנו הזמנו צ'יפס לליה שהייתה רעבה ואח"כ עוד שתיה לילדים שהצטרפו ומלאי כופתה לדניאל \ אפרת עם אורז לימון. הילדים שלנו מאוד נהנו עם הבנות, זה היה מעין שיחזור חברתי מימיי בגנס טל שבנפאל, שם פגשנו קהילות גדולות של ישראלים לאחר צבא ששמחו לשחק עם ילדינו. הילדים שלנו קיבלו היום 3 אחיות גדולות ואנחנו ההורים קיבלנו מעט אתנחתה מהילדים שזה מאוד חשוב מידיי פעם במסע כזה אינטנסיבי.
נפרדנו מהבנות, מקווים מאוד שנמשיך לראות אותן גם בימים הקרובים כאן באיזור. הילדים חזרו לחדרים בגסט האוס כאשר אני, אפרת וליה המשכנו לדוכן מקומי בכפר לאכול סאמוסה עם רטבים מתובלים כיד המלך, זו הייתה ארוחת הערב שלי
יצא לי לשוחח שם על ספספלי העץ של דוכן הסאמוסות עם זוג הודי שהגיע לכאן לנפוש, הם מבאנגלור והשאלה הראשונה ששאלתי אותם היא: האם גם הם עובדי הייטק, קיבלתי תשובה שלילית – הבחורצ'יק רופא עצמות (לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל), סבבה, נפרדנו מהם והתחלנו להתארגן לשינה. הילדים היו עייפים, למרות שפיזית לא עשו הרבה היום, נפשית היה להם קשה. קשה לא לריב אחד עם השני לאורך כל היום (כי הרי הם לא יריבו מול גיל, אביגיל ושקד), אז הם היו צריכים להשלים פערים… בערב לקראת השינה אפרת התלוננה על כאבי גב, מקווה שגם היא וגם יובל ירגישו טוב מחר.
— 07/12/2022 , יום רביעי —
זה כבר הפך להרגל הבקרים כאן שאנו לוקחים בעצלתיים, גם היום לקח לנו המון זמן להתארגן מהשינה, לצאת מהחדרים ולהזיז את עצמינו, קשה לי עם זה, אני מרגיש זמן מבוזבז שבו היינו יכולים לטייל… לפחות אני יצאתי עם אפרת, ליה ועידו אל מול הגסט האוס שלנו לנסות את הדוכן המקומי לממכר ארוחות בוקר הודיות, ניסיתי בפעם השנייה בחיי את ה-Idli (בפעם הראשונה זה היה במסעדת בית המלון בדרך למפלי דודסאגאר שבגואה). היה לא רע בכלל. הזמנו בסופו של דבר 2 מנות אותן אני טרפתי ועוד 4 כוסות צ'אי לכולנו, סה"כ 140 רופי. אחלה של דיל.
החדשות הטובות הן שיובל הרגישה טוב יותר. מזל. זה היה כנראה משהו זמני של 24 שעות שעבר וחלף לו. החדשות הרעות הן שהגב של אפרת כאב לה מאוד, סביר להניח בגלל חוסר בשעות שינה. זה מבאס לאללה. בסביבות הצהריים הלכנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת Drifters Inn, שם במסעדה פתאום דניאל החלה לצרוח, צרחות של כאב, לא סתם התבכיינויות, סוג של דבורה מקומית עקצה אותה. שמנו לה פניסטיל ובעיקר ניסינו להרגיע אותה.
בסביבות השעה 13:30 יצאנו מגבולות האמפי, יום הטיול שלנו החל, מזל טוב, היום רצינו לחצות את הנהר ולהגיע לסאנאפור. למזלינו, ליה הסכימה לשבת על המנשא (לא השתמשנו בו מאז ימי נפאל העליזים…), בהליכה איטית הגענו ל"מזח" – אותו מקום על גדת הנהר ששם מגיעה הסירה, ישנה רק אחת שעובדת לאורך כל היום, הלוך חזור, היא יוצאת כל כמה דקות לכל כיוון, כשהגענו, הסירה הייתה בצידו השני של הנהר ממתינה להתמלא לפני שתגיע אלינו. בזמן הזה נמרחנו בקרם הגנה והילדים הלכו לשחק עם גורי כלבים שמצאו במקום.
פגשנו שם את נטע-לי ומשפחתה שפגשנו כבר בחופי גואה, הם למעשה עזבו את גואה יומיים או שלושה לפנינו, אני אפילו זוכר את מקבץ המשפחות הישראליות שהיו שם על החוף רגע לפני שעזבו… הם גרים בסאנאפור וזוהי הייתה הפעם הראשונה שלהם כאן באמפי (בצידו השני של הנהר), בדיוק כמונו רק הפוך. קישקשנו מעט בינינו, לאחר חציית הנהר הם תפסו ריקשה בחזרה לסאנאפור ואנחנו המשכנו להתהלך עוד מעט בצידו השני של הנהר, "החלק הצפוני" היינו נוהגים לקרוא לאיזור זה לפני 7 שנים בטיולי אז, היו כאן גסט האוסים רבים, מסעדות, חנויות ובית חב"ד. הכל כאמור נהרס והרבה הועתק מכאן אל סאנאפור.
זה היה כל כך עצוב לראות את השאריות של המבנים ההרוסים, מקום שכל כך נהניתי בו, כיום נבלע פשוט אל תוך הג'ונגל שעטף אותו, אפילו שדות האורז המוריקים שכל כך איפיינו את המקום נעלמו, המקומיים הפסיקו לעבד את אדמתם משום מה (האם היה עליהם איסור לעשות זאת ?). כדי שנבין על מה מדובר אני מצרף לכאן 2 תמונות, התמונה הימנית היא תמונה שצילמתי כאן לפני 7 שמים, והשמאלית היא תמונה שצילמתי היום, המקום – אותו מקום.
כמה דקות לאחר שהגענו לכאן, הגיעה ריקשה וממנה פרקו משפחה ישראלית, "ראינו אתכם בגואה, אם אני לא טועה" אמרתי לאב המשפחה, "אתה לא טועה" הוא ענה לי תוך לחיצת יד חזקה. המשפחה מטיילת כאן עם ילדיהם הגדולים (יחסית) ומסתבר שכבר התכתבנו איתם לפני כן מבלי לדעת זאת. רעות וגיל הגיעו היום מגואה להאמפי בנסיעת הלילה המפורסמת באוטובוס (אותה נסיעה שגם אנו חווינו אותה לפני מספר ימים) והם אלו שביקשנו מהם דרך הוואטסאפ שיביאו לנו את הסוודר \ ג'קט של אפרת שהבאנו לעדי ונוריאל (לפני שאלו טסו לנפאל), נו איך זה שבסופו של דבר הדברים מסתדרים…
הם היו בדיוק בדרכם חזרה להאמפי לחצות את הנהר ואילו אנחנו היינו בדרך ההפוכה, פשוט דרכינו הצטלבו באופן מושלם. יותר מושלם מזה היה שהם גם הביאו איתם את הריקשה שהסיעה אותנו עד סאנאפור. כך היה.
בסאנאפור הגענו קודם כל לבית חב"ד, בחור צעיר בשם יוסי קיבל את פנינו עם רוגלך וחיוך. המקום בהתהוות, מסתבר שמאז שבית חב"ד נהרס (ביחד עם שאר המקומות בצד הצפוני של הנהר), הוא היה סגור עד לפני חודש בערך, יוסי וחברו יגאל שליחי חב"ד, הגיעו לכאן להרים את המקום עד שתבוא לכאן משפחה של שליחים באופן קבוע. רואים שהמקום בתהליכי בניה, אבל המיקום שלו פצצה, ממש לצד שדות אורז מרשימים. לאחר טריפת הרוגלכים, הילדים התנפלו על ארון המשחקים של המקום, הוציאו חומרי יצירה בעיקר
נשארנו שם לא מעט זמן, אפילו הילדים התנסו בשאיבת מים מהבאר מחוץ לבית חב"ד, מעטי מעטים הפעמים שהם יזכו לחוות דבר כזה בחייהם, החלטתי להנציח זאת בוידאו כדיי שיהיה להם סיפור יפה לספר לנכדיהם
כפי שניתן לראות (בתמונה של הסרטון), בית חב"ד ממוקם ממש ממול ל-Lotus – זהו המקום שבו עשיתי מסג' לפני 7 שנים רק שאז הוא היה באמפי, המסג' הטוב בחיי תמיד אמרתי לאפרת, גם שוחחתי עם פיטר (מנהל המקום) בטלפון לפני כמה ימים ואמרתי לו שאבוא לבקר אותו, אז מסתבר שזה מול בית חב"ד, אפרת ראתה את השלט, נכנסה למקום (כדי להשתין כמובן) והחלה לדבר איתם (פיטר וראג'ו) ולהחמיא להם כמה בעלה התלהב מהם, היא קראה לי להגיע לבית העסק שלהם ולהכיר מחדש את האגדה המדוברת, אבל מה ? זהו אינו אותו בן אדם. סיטואציה מצחיקה משהו הייתי אומר, אפרת מחמיאה זמן רב לבן אדם הלא נכון…
נפרדנו לשלום מיוסי בבית חב"ד והמשכנו הלאה אל הלב היהודי שממוקם לא רחוק משם. מעין ומור שיר-אל מנהלים את המקום עם ילדיהם הקטנטנים, הם מקבלים כל אחד בזרועות פתוחות, הבית שלהם פתוח לכולם, משהו יפה לראות. הילדים קיבלו מיד קנקן שוקו ועוגיות שקדים מצויינות. כשראיתי כי אפרת הסתדרה עם הילדים, נפרדתי מהם זמנית והלכתי לרחרח מקומות לינה כאן בכפר. זה גם היה זמן לראות את המקום היפה הזה, שדות אורז לצד בתים לצד נחלים לצד בולדרים ענקיים,הכל משתלב יפה אל מקום אחד פוטוגני במיוחד
חזרתי מהסיבוב בכפר אל אפרת והילדים כשבאמתחתי חדשות רעות – אין מקומות לינה פנויים בכל אחד מהגסט האוסים שבדקתי (בסה"כ 5) עד יום שני (לאחר הסופ"ש), וכולם גם גסט-האוסים מבמבוק שבפאתי הכפר שזה אומר שכולם פתוחים (ללא רשתות) וישנים שם עם כילות נגד היתושים, בעיה בשבילנו כאשר אנו תמיד מבקשים מזרן נוסף בכל מקום בו אנו לנים, למזרן לא תהיה כילה והמסכן שישן שם יאכל ע"י היתושים. טוב, זה אומר שאנחנו ממשיכים ללון באמפי אצל סאני, לא שרע לנו כאן…
הגעתי לאפרת וסיפרתי לה את הבשורות, עלינו לגג של בית הלב היהודי אפרת ואני וצפינו בשקיעה אשר צבעה את בתי הכפר בגווני כתום אדמדם.
היינו צריכים להגיע לכאן להחלטה, האם אנו מתקפלים או נשארים פה, השעה הייתה כבר 17:00 וב-17:30 יוצאת הסירה בפעם האחרונה להיום לגדה השניה של הנהר. אני רציתי לזוז, אפרת העדיפה להישאר שכן היא רצתה להמתין למעין שיגיע לבית היהודי כדי לבקש ממנו לעשות לה טיפול לגב הכואב שלה (הוא מדקר סיני). נשארנו בבית הלב היהודי. בשלב מסויים הילדים החלו להיות רעבים אז מור שיר אל הוציאה להם קוסקוס עם מרק שהכינה אתמול.
הזמן רץ לו, הילדים החלו לריב על המשחקים שיש בבית, תפסתי את עידו ויצאתי איתו לסיבוב בכפר, מצאנו מקום בו משפחה מקומית הכינה מאכל שנקרא ביידה מייסורי (מאמין שזה מגיע מהעיר מייסור), כדורי בצק מתובלנים עדין המגיעים עם רוטב צ'אטני חריף. מצויין!
חזרנו ללב היהודי, ממתינים כולם למעין שיגיע ויפעיל את קסמיו על הגב הדואב של אפרת. בסופו של דבר יצאנו לאחר הטיפול של אפרת מהבית בשעה 20:00, בחוץ היה כבר חשוך וקריר, לקחנו ריקשה שתסיע אותנו הביתה להאמפי, מכיוון שכבר לא ניתן לחצות את הנהר, תפסנו את הריקשה הזו שהסיעה אותנו בסיבוב מטורף שלקח כמעט שעה של נסיעה ברוח קרה וקריז של עידו שלגמרי איבד את זה באותם רגעים. עייפים ומותשים חזרנו לגסט האוס שלנו, הדרך הקופצנית, מלאת המהמורות לא עשתה טוב לגב של אפרת. ליה שנרדמה בנסיעה לכאן התעוררה שוב והתעוררה על הצד העצבני שלה, היה קשה להרדים אותה שוב. בערב אפרת ואני עם ליה הלכנו למסעדה הקבועה שלנו לארוחת ערב – מוסלי + מיץ תפוזים ולאסי קוקוס עם דייסה לליה (שלא אכלה) עשו בהחלט את העבודה.
בדרך חזרה מהמסעדה לגסט האוס, התלהבתי ממשפט הכתוב על החלק האחורי של אחת מהריקשות שחנו שם:
— 08/12/2022 , יום חמישי —
היום סוף סוף עשינו את האטרקציה המרכזית והפופולרית כאן בהאמפי – סיור המקדשים. ממרומי הניסיון שלנו בטיול עם ילדים, לא לקחנו ריקשה ליום שלם אלא לחצי יום כי ידענו שהילדים יאכלו לנו את הראש לאחר 4 שעות של סיור במבני אבן אפרוריים… מילא – אגם בוחבוט הייתה מופיעה בהן, אולי היה עוד סיכוי לשמור על עירנות הילדים, אבל לא…
לאחר יומיים של עצלות, הפעם קמנו מוקדם וב-8:30 היינו כבר בדרך לארוחת בוקר. רציתי לנסות משהו חדש, נכנסו למסעדה המקומית ממול למסעדת הבית שלנו לנסות את מזלינו עם איזו מסאלה דוסה טובה, לילדים הזמנתי דוסה עם בננות ודבש
הצלחה כבירה בקרב הילדים לא נרשמה, כך יצא שהם התחפפו למסעדת Chillout Ganesh לאכול את ארוחת הבוקר המוכרת להם והשאירו אותי לבד עם 3 דוסות גדולות, עמדתי בגבורה במבחן הזלילה הגדול שנכפה עליי. סיימתי וחברתי למשפחתי במסעדת התיירים הפופולרית, כמה שניסינו לתקתק בבוקר ולצאת מהר מהחדרים, כאן בארוחת הבוקר פיצינו על כל המהירות, למנות לקח זמן מה להגיע והילדים לקחו את הזמן שם במסעדה. רק בסביבות 10:00 בבוקר הזזנו עניינים. אחיו של סאני הגיע אלינו ורצה שאגיע לתחנת המשטרה כדי להצהיר על כך שאנו מתאחסנים אצלו. קבענו לאח"כ ובינתיים לקחנו אותו לסיור חצי יום במקדשים. בחירה טובה. בדרך לשם הוא עצר לנו ליד עגלה של קני סוכר והביא לנו מהקנים. עידו וליה היו מהופנטים מהתהליך ומהשוורים הרתומים לעגלה הגדולה
המשכנו בנסיעה אל המקדשים, בזמן הזה אחיו של סאני נתן לכל אחד מהילדים לנהוג לבדו בריקשה, וואו, זה הדליק אותם ונתן להם תחושה טובה, בהחלט עשה להם את היום, אם נשאל אותם לחוויה הטובה ביותר היום, ללא ספק אלו לא יהיו המקדשים, אלא הנהיגה בכבישי האמפי רבתי:
הגענו אל מתחם המקדשים הראשון להיום: Shree Vijaya Vitthala Gudi, רק מה ? שהריקשה יכלה לעצור כמה מאות מטרים מהמתחם, כך שצעדנו את המרחק הזה ברגל, אנחנו הרי יוצאי טרק הפון היל בנפאל, ההליכה הייתה קטנה עלינו, באמת.
באמצע עוד עצרנו במקדש קטן ובבריכה גדולה ומרשימה, הבריכה היא חלק ממתחם המקדשים אליו הלכנו, אומרים שהיא נבנתה בתקופת ממלכת vijayanagar המפורסמת (הממלכה שאחראית על רוב המקדשים באיזור)
אל מתחם מקדשי vittala נכנסנו לאחר תשלום חביב ביותר של 600 רופי למבוגר (מקומי משלם 40 רופי), מסביבנו היו תלמידי בתי ספר שונים וכן קבוצות של תיירים הודיים, אלוהים יודע מהיכן הם הגיעו. אבל זו הייתה הזדמנות שלי לתפוס את ליה ולצלם צילום קבוצתי אל מול המונומנט המרשים ביותר במתחם – מרכבות האבן.
הסתובבנו במתחם, התלבטנו תחילה האם עלינו לקחת מדריך למקום הזה או לוותר עליו, השיקול של נגד היה בגלל הילדים, המדריך של המקדש בהאמפי היה בסדר, אבל הילדים איבדו אותו מהר מאוד ודי סבלו לאורך רוב ההרצאה. לא רצינו שמקרה זה יחזור על עצמו גם הפעם. החלטנו לוותר.
במתחם המרכזי, ניתן לרדת במדרגות אל מתחת לאדמה בחושך כמעט מוחלט, זה היה שינוי מרענן שהילדים טיפה הראו התלהבות בו.
הדרך חזרה אל הריקשה הייתה בדיוק כמו ההלוך, הפעם לא רצינו ללכת ברגל אלא לקחת את הרכבים החשמליים שמסיעים הלוך ושוב את התיירים מ\אל חניון הרכבים, אלו הם רכבים כמו רכבי גולף, רק גדולים יותר. המתנו בתור לא מעט זמן, הילדים כרגיל מצאו מליון סיבות לריב אחד עם השני, בסופו של דבר, כדי להפריד כוחות, אני נסעתי עם עידו לבד ברכב השני וביחד עם עוד כמה ילדי בית הספר
רגע לפני שעלינו בחזרה אל הריקשה שלנו, קנינו לילדים מיץ קנה סוכר שהכינו לנו במיוחד, הבחור'ציק שם הוסיף למסחטה מעט לימון וג'ינג'ר בשביל הטעם. שתינו את המשקה המתוק בטירוף הזה והמשכנו בדרכינו
המקום השני אליו הגענו היה המוזיאון הארכיאולוגי שבעיירה קאלאמפור. וואלה, מקום נחמד שהכרטיס שרכשנו במתחם המקדשים הראשון כלל כניסה גם אליו, בתחילת המוזיאון ניתן היה לראות דגם מוקטן של עמק האמפי, ניתן היה לזהות די בקלות את המקומות בהם אנו ישנים, הנהר ועוד
מעבר לזה, במוזיאון קיימות 4 גלריות, לא הצלחנו להבין בדיוק מה ההבדל בין גלרייה אחת לשניה שכן בכולם אותם פריטים, בעיקר פסלים של כל האלים של הדת ההינדואיסטית. אבל שיהיה, המתנו לילדים זמן רב עד שיצאו מהשירותים והמשכנו הלאה בדרכינו.
וההלאה הזה היה קודם כל ה-Lotus Mahal שהוא פשוט מקום מרגוע ושלווה של המלכה בתקופתה, המבנה בנוי בצורה מיוחדת שבה הבריזה הקרירה יכולה להיכנס מכל ארבעת הכיוונים, בתוך הקירות ישנם צינורות שהובילו מים קרים מגג המבנה כדי לקרר את פנים המבנה, כן, הייטק לפני כמה מאות שנים. נחמד.
בצמוד למתחם הזה, הגענו אל אורוות הסוסים של המלכה, למקום הזה יש ערך סנטימנטלי בשבילי, כאן הייתי לפני7 שנים וצילמתי תמונה שלי ושל קבוצת בנות שטיילו שם מטעם בית ספרן, יצאה תמונה יפה כזו שהחלטתי להדפיס על בד קנבס למסגר ולתלות בביתנו בישראל. הפעם הגעתי לאותו מקום והצטלמתי עם המשפחה, מציג כאן את 2 התמונות:
הילדים כבר היו עייפים מידיי בכדי להמשיך, החלטנו להפסיק את הטיול להיום, הספיק להם כנראה לראות מקדשים, עזבנו את המתחם הכולל את האורוות, בית המלכה ומקום נוסף אליו לא הספקנו להגיע, המתחם בעברית נקרא "מתחם הנשים", או באנגלית Zanana Compound , כן כן, כבר אז הבינו ההודים שהנשים מביאות את הז'ננה.
חזרנו אל הכפר האמפי, שם נכנסנו לחדרים שלנו בגסט האוס, שילמנו בשמחה לנהג – אחיו של סאני – 1500 רופי. אני פתחתי את הלפטופ והתחלתי לעבוד, אפרת ישבה קצת עם הילדים על לימודי האנגלית שלהם. לקראת הערב יצאנו לראות את השקיעה, בדיוק באותו מקום שהיינו בו לפני כמה ימים, נקודת תצפית מרשימה מעל למקדשים, גם הדרך לשם הייתה דומה, על כן התמונה הבאה סביר להניח שתהיה לנו מוכרת משהו…
שם למעלה, בנקודת התצפית פגשנו במשפחת צוקרמן: גיל, רעות וארבעת ילדיהם, אותם פגשנו אתמול לאחר שחצינו את הנהר. קישקשנו קצת ביחד וסגרנו כי ניפגש ביחד מחר אל טיול למקדש הקופים. הם גם השאירו במסעדת Chillout את הבגדים החמים של אפרת שנשארו בגואה.
ירדנו למטה כולנו ביחד, הם המשיכו אל האמפי החדשה, שם הם לנים ואנו המשכנו אל מסעדת Drifters Inn הקבועה שלנו, הזמנתי מנה הודית – Panir Tikka Massala , היה מעניין אבל לא נפלתי מהכיסא. האוכל הפעם הגיע מאוד מאוחר, לקח לרובנו לקבל את המנות כעבור 45 דקות והפסטה של דניאל הגיעה כעבור שעה!
ליה נרדמה, הזמן הכי לא מתאים לישון, היא נרדמה למעשה עוד בירידה מנקודת התצפית – 18:00 שזה אומר שהיא תקום ב-19:00 בערך ולא תלך לישון בלילה בכלל… אפרת ואני שוחחנו שם במסעדה על המשך טיולינו, על הנסיעה ליעד הבא, למתי נזמין את הרכבת, לאן נמשיך משם וכו'. חזרנו לחדר עייפים, עידו גם שכח את הטלפון שלו במסעדה, חזרתי לשם להחזיר את האבידה.
בערב אפרת קיבלה מבעלי המקום בו אנו ישנים, צלחת מלאה אורז עם דאל ותבשיל מתובל לאללה, היא הביאה לי את המנה, אני חיסלתי אותה, היה טעים וחריף עד כדי כך שהייתי צריך לצאת לחנות הקרובה ולקנות עוד מים.
קצת נחת היה לי במוזיאון שדניאלי הראתה התעניינות ושאלה שאלות על מי הם האלים וכד'…
זו הייתה הפתעה טובה שהרי בדרך כלל לא מעניין אותה הדברים הללו