— 16/11/2022 , יום רביעי —
התעוררתי היום ברגשות מעורבים. מצד אחד לא רציתי לעזוב את נפאל, מצד שני כל כך רציתי כבר להגיע לגואה.
השעון המעורר של הנייד שלי העיר אותנו בשעה 6:15 בבוקר, זאת בכדי להתייצב למונית מחוץ למלון שלנו בשעה: 7:00. הכנסנו את התיקים לבגאז' הקטן של מונית הסוזוקי הפצפונת ועוד כמה תיקים נקשרו על הגג. נפרדנו מעובד המלון ויצאנו לדרך, תחילתו של יום ארוך מאוד החל כעת. נהג המונית לא הפסיק לדבר על חייו, על משפחתו וכמובן, איך לא, על הממשלה שלו ועל פוליטיקה פנימית. כעבור כ-25 דקות של נסיעה, הגענו אל שדה התעופה של קטמנדו. שדה תעופה מיושן, אינו גדול במיוחד ועם בלגן אטומי מבחוץ. כבר מרחוק הבחנתי בהמוני אנשים מתגודדים מחוץ לטרמינל הטיסות היוצאות, עדיין לא נכנסנו לבניין וכבר פגשנו בתור שלא נגמר לאחר שיצאנו מהמונית עם הנהג הכי פטפטן בנפאל.
בפנים לא היה טוב הרבה יותר, תורים ארוכים של אנשים, מכל הסוגים, מכל המינים. כאשר הגיע תורנו לדלפק הצ'ק אין, חששתי, לא ידעתי בכמה יחייבו אותנו עבור הזמנת המושבים לטיסה השניה, ויותר מזה, לא ידעתי האם עליי להזמין כרטיסי יציאה מהודו. אז החדשות הטובות הן שלא חייבו אותנו ברופי אחד, והחדשות היותר טובות הן שלא ביקשו מאיתנו כרטיסי טיסה יוצאים מהמדינה. החדשות הרעות הן שהמושבים שהקצו לנו בטיסה השניה לא צמודים אחד לשני אצל כולם, לא נורא, נסתדר כשנבקש מהשכנים שלנו להתחלף במושבים.
לאחר פרק זמן לא מבוטל שבילינו בצ'ק-אין, הגיע התורים הארוכים של ביקורת הגבולות, עמדנו בתור כמו כולם, לפתע אחד מאנשי הביטחון ניגש אליי וביקש את כרטיס הטיסה שלי והדרכון, "מה הפעם ?", חשבתי לעצמי, "הרי אין לי יותר את ה-Power Bank בתיק, זרקתם לי אותו לפני חודש". טוב, אז הפעם זה היה לפטופ העבודה של אפרת והלימודים של הילדים, כן, אז אסור להכניס אותו לתיקים הגדולים שהולכים לבטן המטוס כאן, למדנו זאת בדרך הקשה. הלכתי אחרי איש הביטחון אל מאוחרי הקלעים של מסועי התיקים, הזדהיתי ושלפתי מייד את הלפטופ מהמזוודה. התנצלתי והמשכתי בדרכי בחזרה של שאר המשפחה שהמשיכה לעמוד בתור המייגע.
לאחר החתמת הדרכונים המשכנו לתור נוסף, הפעם הבידוק הבטחוני. גם של התיקים, וגם פיזי עלינו כאשר איש בטחון ממזמז לנו את הצורה (בהנאה ?). יאללה עברנו את זה, אפשר לנוח ולהתרווח על הספסלים הקשים של אולם היוצאים ולהמתין בנחת לטיסה שלנו.
ממש רגע לפני העלייה למטוס, כבר אחרי שהאוטובוס הוביל אותנו אל המדרגות למטוס עצמו, שוב פעם בידוק בטחוני, לוקחים את השיט הזה פה ברצינות. בתמונה הבאה אפילו ניתן לראות את דוכן הבידוק משמאל, זוהי הסיבה לתור הארוך לפני העליה
טיסת Indigo E646 עברה יחסית בנעימים, טיסה שאורכה כשעה וחצי (ועוד חצי שעה המתנה במטוס לפני ההמראה בשל עומס בשדה בדלהי), בהתחלה הנופים של הרי ההימאליה המושלגים שוב הכו בנו בעוצמה, זהו, הפעם האחרונה שלנו לתקופה הקרובה שאנו רואים נופים כאלו
נחתנו בשדה התעופה של דלהי לקראת השעה 13:00. התבאסתי לשמוע כי התיקים שלנו לא ממשיכים ישירות לגואה, אלא עלינו לאסוף אותם כאן בשדה ושוב פעם לעבור את כל התהליך של הצ'ק אין והבידוק הבטחוני כאן בשדה הזה. בביקורת הגבולות קיבלנו שוב פעם את אותו פקיד שהחתים לנו את הדרכונים כמו בפעם הראשונה לפני כחודש, הפקיד האיטי ביותר בתבל. אספנו את חפצינו, הלכתי להמיר 100$ לרופי הודי ועוד איזה שטר של 500 רופי נפאלי וצעדנו לכיוון ההאולם של הטיסות היוצאות. "רגע רגע" עצר אותנו איש בטחון, "אתם לא בטרמינל הנכון". בעסה, היינו צריכים לצאת מאולם הנוסעים שנחתנו בו (טיסות בינלאומיות) לאולם נוסעים אחר (אולם 2 לטיסות פנימיות). יצאנו החוצה, מכת חום שטפה אותנו, צעדנו כ 5-10 דקות עד לאולם היוצאים לטיסות פנים, אנחנו עם העגלות עליהם סחבנו 10 תיקים בסה"כ.
שוב התורים להפקדת המזוודות (הפעם ביקשו שנעלה את המנשא של ליה איתנו למטוס), שוב הבידוק הבטחוני ההדוק, שוב תורים ארוכים. בשעה 15:30, כשעה לפני ההמראה הצלחנו לסיים עם כל הבירוקרטיה ולשבת ולנוח מעט על הספסלים אל מול שער היציאה שלנו. רק מה ? הילדים היו רעבים ! הזמנתי להם סנדביצ'ים וסלטים במחירים מופקעים. ליה בשלב הזה נרדמה, עלינו איתה במצב כזה למטוס.
ההמראה מהשדה של דלהי הראתה לנו את הכרך העצום הזה, בתים צפופים טבולים בהרבה ירוק מסביב, הנה דוגמא קטנה של השניות הראשונות של ההמראה:
שם במטוס, ביקשנו ממקומי להחליף איתנו במושבים כדי שנשב צמודים זה לזה, הבחורצ'יק הצעיר הסכים ללא הרבה שאלות. הטיסה מדלהי לגואה נמשכה כשעתיים וחצי, במהלך הזמן הזה קראתי קצת במגזין הטיסה, הזמנתי לילדים אינסטנט נודלס (חריף כמובן) וניסיתי להרגיע את ליה מההתלהבות היתרה שנכנסה אליה לאחר שהתעוררה. נכנסנו לשעת שקיעה, ואין שקיעה יפה יותר משקיעה בגובה כמה אלפי מטרים כשאנו מעל העננים:
נחתנו בשדה התעופה של גואה שנמצא בואסקו דה גאמה בסביבות השעה 19:30, גילנו שם במסוע המזוודות כי שכחנו במטוס את המנשא של ליה, שוחחנו עם צוות דיילי הקרקע שם ולזכותם יאמר כי הם עשו עבודה טובה ומהירה, המנשא הוחזר אלינו בריא ושלם. הילדים כבר היו עייפים ולנו הייתה עוד נסיעה של שעה וחצי עד למקום הלינה שלנו: Aldrin Guset House שבחוף פאלולם. התפנקנו במונית גדולה (SUV) שתיקח אותנו לשם, העדפתי לשלם עוד כמה גרושים רק בשביל השקט הנפשי של כולנו לאחר יום כל כך ארוך, לא עזר במיוחד, הילדים היו עצבניים וחיפשו תירוצים לריב אחד עם השני. בשעה טובה (שזה אומר – 21:30) הגענו אל מחוז חפצינו ואל המיטה המיוחלת בגסט האוס. הילדים נרדמו מיד. אפרת ואני ניצלנו את המצב ויצאנו שנינו לבד לסיבוב ראשון בחוף. שוב פעם אותם מקומות מוכרים חזרו אליי כאילו עזבתי את פאלולם רק אתמול. הזמנו בננה לאסי, מיץ תפוזים ו-Aloo Gobi (תבשיל תפו"א עם כרובית) נהדר במסעדת תיירים הצמודה לחוף. קצת קישקשנו עם המלצר ופרשנו לישון בחדרים.
יום עמוס וקשה עבר על כוחותינו.