— 08/08/2023 , יום שלישי —
אוקיי, אז היום עזבנו את הבית שלנו בימים האחרונים, עזבנו למעשה את טוקיו – המקום היחיד שהיינו בו עד כה ביפן. הדרך להאקונה (Hakone) הייתה לא קלה והרבה יותר ארוכה ממה שדימיינתי לעצמי, אבל כאן אנחנו סוף סוף נפטרנו ממראות גושי הבטון , כבישי האספלט הרבים ורואים קצת (הרבה) נופים ירוקים עם נחלים ומפלים. היום ראינו את הטבע של יפן, וברוך השם לא חסר לה טבע. אז החדשות הטובות הן, שהגענו בחתיכה אחת, הרעות הן, שאפרת לא מרגישה טוב, כבר אתמול היא הרגישה זיפת, והיום זה אפילו הלך והחמיר, היא התקררה, מרגישה חלשה ומעוכה. יום לא אידיאלי לטלטל אותה בנסיעות והחלפות רכבת עם ציוד רב על הגב. אבל אין לנו כל כך הרבה ברירה, זה מהחסרונות של טיול שאורגן והוזמן מבעוד מועד.
התעוררתי היום בשעה 6:50 בבוקר, 10 דקות לפני התיכנון, הערתי את כולם ב-7:00 והתחלתי לארגן את הציוד שלנו ולהכין ארוחת בוקר, לקח לכולם זמן עד שהם קמו מהמיטות והתארגנו, זמן שלא כל כך היה לנו, אני הייתי מאוד לחוץ לצאת כבר מהדירה ולהתחפף ליעד הבא שלנו. עשינו צ'ק אאוט מהדירה בסביבות השעה 8:30, חיפשנו מונית שתיקח אותנו לתחנת Asakusa, כדי לחסוך לנו את ה-10 דקות הליכה (עם התיקים זה יותר), אבל לא מצאנו אחת כזו והזמן עבר חלף לו, ואני לחוץ בזמן, החלטנו ללכת רגלית, את אותה הדרך שאנו עשינו כל הימים האחרונים, רק שהפעם עם תיקים על הגב. הגענו לתחנה ומשם נסענו אל תחנת הרכבת – Shinjuku, תוך לחץ של זמן, ניסינו למצוא את תחנת ההמשך שלנו, המקום שממנו יוצאת הרכבת אל יעד הביניים שלנו, לקח זמן, קיבלנו גם מידע מוטעה, אבל בסופו של דבר הגענו אל המקום ממנו יוצאות הרכבות, כשביררתי באינטרנט לגביי נסיעות מטוקיו להאקונה (היעד הסופי שלנו), קיבלתי לא מעט אופציות, ובקלות ניתן ללכת לאיבוד, יש את רכבת ה-Romance, רכבת Limited Express, רכבת פרברים, רכבת מהירה, אוטובוסים שונים…. כל רכבת יוצאת מאיזור אחר, מרציף אחר, בשעות אחרות… בקיצור בלגאן. אנחנו פשוט נכנסנו, והתיישבנו שם בקרון.
את כאבי הראש שהרגשתי בקטנה בבוקר, התחלתי להרגיש באופן רציני יותר כאן ברכבת. הגוף שלי מאותת לי בצורה מאוד מפורשת – Slow the Fuc# Down, הקצב פה בטיול מאוד מהיר, וזה משפיע גם על שעות השינה שלי, יש לגוף שלי 2 סימפטומים מאוד מובהקים כשאני לא ישן מספיק: כאבי ראש (מיגרנות) וכאבי גב, את שניהם חטפתי כבר בימים האחרונים. אוקיי, אוקיי, הבנתי. כשנגיע לקיוטו, נאט את הקצב, גם זה יעזור לאפרת כדי להחלים ממחלתה. לאורך הנסיעה משינג'וקו אל תחנת Odawara, הנופים החלו להתחלף מבטון לשדות אורז והרים מיוערים. מידיי פעם אני ואפרת נימנמנו במהלך הנסיעה, לילדים דחפנו טלפונים כדי של יציקו לנו.
קצת לפני הצהריים הגענו אל תחנת הרכבת Odawara, זה לא היה היעד האחרון שלנו להיום, כי מכאן עלינו היה לקחת עוד אוטובוס אל הבית שלנו שהזמנו להיום, כולנו היינו גמורים מעייפות, מנצלים כל רגע המתנה (במקרה הזה המתנה שכולם יחזרו מהשירותים) לישיבה על הריצפה, היחידים שיושבים על הריצפה ביפן הם משפחת פלנר.
יצאנו ממתחם תחנת הרכבת, ביציאה משם נמצאת תחנת אוטובוסים (ביציאה המזרחית), לשם פנינו היו מיועדות. איזה כיף עם גוגל מפות שמדריך אותך להגיע לכל מקום בעולם עם תחבורה ציבורית בצורה נוחה וברורה. גם כאן, עלינו היה להמתין לאוטובוס, כל חצי שעה יוצא מכאן רכב, אנחנו המתנו בסופו של דבר כ-20 דקות בתחנה, בדרך אל העיירה – האקונה (Hakone)
הנסיעה לכאן באוטובוס עברה בדרכים מפותלות ובדרך הזו ראינו כמה המקום יפה, נסענו בתוך יער מרשים, חולפים לצד מפלים ונחלים. הטבע של יפן. ירדנו בתחנה הקרובה לבית שלנו, מרחק הליכה קצר ואנחנו שם. אמנם שעת הצ'ק אין כאן היא 15:00, ואנחנו הקדמנו בשעה וחצי (רק רצינו להניח את התיקים ולהתחפף משם), אך ראינו כי גם בשעה 13:30 הדירה שלנו הייתה מוכנה, אספנו את המפתח מהמקום הסודי שנשלח אלינו דרך אפליקציית AirBNB ונכנסנו פנימה. תענוג. איזה יופי של בית קיבלנו, מקום הבנוי בסגנון בית תה מסורתי, עם מחצלות ודלתות הזזה מאויירות בפריחת הדובדבן. אני יצאתי מהבית וחזרתי לאסוף את אפרת מתחנת האוטובוס בה ירדנו. היא בכוונה נשארה שם עם ליה על ידיה שנרדמה בנסיעה לכאן. אז העמסתי את ליה על ידיי ונכנסנו גם אנחנו הביתה, בזמן הזה הילדים החליטו היכן כל אחד ישן הלילה הזה
יצאתי מיד עם דניאל אל סניף ה-7Eleven הצמוד לביתנו החדש וקנינו לכולנו ארוחת צהריים. ארוחה שכמה דקות אח"כ טרפנו ממש (היינו מורעבים) וזוהי הזדמנות נוספת לחזור על מה שרשמתי כאן כבר בעבר – אני מת על האוכל של חנויות הנוחות כאן ביפן ! לאחר הארוחה, יצאנו אני ואפרת בלבד להתחיל ולהסתובב כאן בעיירה, אין לנו המון זמן, נשאר לנו רק חצי יום לטיול אז רצינו לנצל זאת טוב טוב… ניסינו למצוא מונית שתיקח אותנו ליעדינו, אך לא נמצאה כזו בחלק זה של העיירה, טוב, הולכים ברגל, אבל מה זה הולכים ? מטפסים. ועם אפרת שלא מרגישה טוב, זה לא היה פיקניק. הנופים פיצו על כל הקושי, אנחנו גרים ליד נהר מרשים
נהר אותו חצינו והתחלנו בטיפוס אל עבר התחנה אליה רצינו להגיע, העלייה הייתה בתוך ג'ונגל של עצים, היה נעים כי השמש לא הצליפה עלינו מלמעלה אך הלחות הייתה כאן גבוהה יותר, הזעתי כמו חמור.
בתחנת Gora רכשנו כרטיסים (860 יין לשנינו) אל הטראם שייקח אותנו למעלה (טארם כאן נקרא – Cable Car), לקח לנו משהו כמו 15 דקות של נסיעה למעלה, הנופים מהתחנה שלמעלה – תחנת Sōunzan Station היו מרשימים. הצטלמנו מהר והמשכנו אל הרכבל (Ropeway)
תמורת תשלום לא סימלי של 5,000 יין לשני מבוגרים (הלוך-חזור), נכנסנו לרכבל וטיפסנו איתו עד למעלה אל נקודת התצפית: Owakudani Station. באמצע הנסיעה פתאום נגלה לעינינו החלק הגיאותרמי, המקום ממנו יוצאים אדיי גופרית, עם הריח המפורסם של הביצה הסרוחה
היה חם בתוך הקרון רכבל, אבל הנופים שנראו משם בהחלט פיצו על כל הקשיים
שם למעלה ב-Hakone Ropeway Owakudani Station, צפינו על המכתש (מעשה ידי אדם) עם אדי הגופרית, ולמעשה כולם הפנו את מבטם לכיוון הזה, אותי ואת אפרת מה שעניין יותר מהכל היה התצפית אל הר פוג'י, הרי בשביל לצפות בהר הזה הגענו עד לכאן (טוב נו, בין היתר), וההר נמצא בדיוק 180 מעלות מהיכן שכולם מסתכלים, אפרת ואני היינו היחידים שהלכנו מאחורי מרכז המבקרים כדי לחפש את ההר המושלם הזה, הבעיה הייתה שהראות הייתה די מעפנה, הוא כוסה ע"י העננים חלקית וראו אותו בתפזורת, הנה אפרת מצביעה עליו
שם ליד מרכז המבקרים, עמדנו בתור (נו, איך לא…) כדי לרכוש ביצים שחורות שבושלו במעיינות הגופרית שכאן. השעה הייתה כבר עוד מעט 17:00 ואנחנו היינו חייבים להזדרז ולהתחפף משם, הרכבל מפסיק לעבוד ב-17:00. עלינו עליו כמעט אחרונים , בדרך למטה עוד הספקנו לראות שוב את הר פוג'י הפעם ללא הרבה עננים, הבעיה היא שהתמונה הבאה צולמה דרך חלון מלוכלכך של קרון הרכבל, וגם השמש לא עושה חסד עם המקום
וכשמסובבים את המצלמה 180 מעלות, זה מה שניתן לראות:
ובזה פחות או יותר נגמר המרדף שלנו אחרי הר פוג'י:
ירדנו מהרכבל ועלינו מיד אל הטראם, אפרת ניקרה כל הדרך למטה, היא הייתה כל כך מותשת עם היום הארוך הזה והחולשה שלה בעקבות צינונה. החלטנו לא ללכת ברגל הביתה (למרות שמדובר כאן בירידה), לקחנו מונית, עימה הגענו הביתה (780 יין). כאן בבית, הילדים שיחקו מאוד יפה בתוך הבית בסגנון היפני הזה, בתוך הארונות הם יצרו להם בית ילדים שם הם "מתגוררים". לקראת הערב, דניאל החליטה ליצור סדנת פסטה בה היא מלמדת את עידו וליה להכין פסטה כמובן.
מאוחר יותר קפצתי שוב פעם אל 7Eleven לקנות לנו ארוחת ערב. הילדים בינתיים סיימו להכין את הפסטה, בישלו אותה ואכלו גם ממנה. סיכום האקונה והיום המפרך הזה ? אוקיי, אז מסקנה מאוד מתבקשת – פישלנו כאן בגדול. כשקראתי את מסלולי הטיול של שאר המשפחות כאן ביפן (דרך הפייסבוק) ראיתי כי כולם מגיעים להאקונה או במסגרת של טיול יום מטוקיו, או מעבירים כאן לילה אחד וממשיכים הלאה. אני החלטתי להיות מהאלו שמשקיעים, ולהשקיע כאן לילה. טוב, אז איך לנסח זאת בעדינות ? זה לגמרי לא מספיק. בדיעבד אנו מצטערים שלא תיכננו למקום הזה מינימום 3-4 לילות. כשסיימנו את ההרפתקאה של הרכבל, הפארק כבר היה סגור, כך גם המוזיאון הפתוח אליו רצינו להגיע, אפילו האונסן שהומלץ לנו ע"י עטר עמד להיסגר ולא היה לנו שווה להגיע לשם ל-10 דקות. מחר אנחנו נאלצים כבר לעזוב בבעאסה גמורה. לגמרי פישלנו כאן בתיכנון שלנו, ההקצאה הייתה מוערכת בחסר. ביג טיים. אבל אולי נקודת האור שלנו כאן היא זריקת מוטיבציה להגיע להאקונה פעם נוספת בטיול הבא שלנו ביפן ויהיה כאן "טיול הבא" עד כמה שזה תלוי בי.
בארוחת הערב, ניסיתי את הביצים השחורות שקנינו היום, וואלה, היה סבבה לגמרי…
