— 05/02/2023 , יום ראשון —
הגענו למדינה חדשה, המדינה הראשונה במסע הזה שטרם ביקרתי בה: סרי לנקה, אמנם סרי לנקה מאוד קרובה להודו, במיוחד דרום הודו, אך זה לא אומר שהיה לנו מסע פשוט בדרך לכאן, מסע עם הפתעות והרבה חוויות טובות ופחות טובות. נתחיל…
לא ישנתי כמעט בלילה, הלכתי לישון מאוד מאוחר, גם בגלל עבודה, גם בגלל שערכתי את סרטון הסיכום שלנו בהודו (יצא דווקא לא רע), בבוקר התעוררתי מוקדם כל כך בגלל שפחדתי שמא השעון המעורר לא יעיר אותנו ואנחנו נפספס את הטיסה. הערתי את שאר המשפחה ב-5:45 לפנות בוקר, כולם התארגנו מהר, התרמילים והמזוודות שלנו כבר היו 90% מוכנות לתזוזה, אפילו היה לנו מעט זמן לשתות קפה שאפרת הכינה. בשעה 6:15, הגיע נהג המונית, טויוטה אינובה (6 מקומות), כמו שאני אוהב. התחלנו בנסיעה שלנו אל שדה התעופה של עיר הבירה של קרלה: Thiruvananthapuram או בקיצור – Trivandrum, באופן לא מפתיע, הדרך לשם הייתה יפייפיה, בסה"כ לקח לנו שעה של נסיעה מהיציאה מוארקלה אל שדה התעופה הבינלאומי, בזמן הנסיעה היינו פחות או יותר שקטים, כל אחד במחשבותיו שלו על התקופה שהוא עבר פה בהודו, ומה המסע הזה כאן במדינה עשה לו. הגענו אל השדה, וואלה הפתיע אותי. מקום גדול, חדש, נקי ובכלל לא עמוס. נראה לי כי זהו שדה התעופה הכי שומם שהייתי בו בהודו. זה היה תענוג. שילמתי לנהג 2,000 רופי על שירותו האדיב ונכנסנו פנימה אל הטרמינל לאחר ביקורת קצרה בכניסה. למרות שהיה מאוד מרווח, ולמרות שלא היו הרבה אנשים, כשדיילי צוות קרקע ראו אותנו עם ילדים קטנים, הם לקחו אותנו ודרכם עקפנו את התור שהשתרך שם. הצ'ק אין היה נפלא, חלק, ללא בעיות. הדיילים החמודים הסבירו לנו בצורה כל כך מנומסת מה מותר ומה אסור להעלות איתנו לטיסה, העמסנו את הציוד שלנו על המסוע ונפרדנו ממנו לשלום (זמנית)
לאחר ביקור בשירותים (המבריקים שם) המשכנו הלאה לקומה השניה ל-Immigration, גם כאן, ישבו להם כמה פקידים ממשלתיים מאחורי הדלפקים מתים משיעמום, אין הרבה לקוחות היום, תיקתקנו את זה וגם את השלב הבא בו עברנו בידוק בטחוני של כבודת היד, צ'יק צ'ק. במתחם הדיוטי פרי וההמתנה למטוס שמנו לב כי יש לנו הרבה זמן לשרוף כאן. גם הגענו לשדה יחסית מוקדם (כבישים חלקים) וגם הכל עד לכאן תיקתק. נשארו לנו 938 רופיות בדיוק כדי לבזבז כאן לפני שאנחנו יוצאים מהמדינה. ההורים החליטו לעשות מעשה, לתת לילדים את כל הכסף, כדי שיגלו אחריות ברכישה האחרונה שלהם כאן, יש לפעולה הזו ערך מוסף כאשר הילדים יודעים כי אין יותר כסף ממה שהם מחזיקים ביד ועליהם לרכוש את המוצרים שלהם בקפידה, ולאחר סקר שוק בכל רחבי טרמינל הנוסעים, אז תחילה הם לקחו את השטרות וחילקו ביניהם, לפני שיצאו הלאה לתור ולסרוק את האיזור. אני ואפרת קיבלנו קצת שקט.
המטוס הגיע לשדה קצת באיחור, הודיעו לנו כי הטיסה מתעכבת ב-20 דקות, בפועל זה היה כבר חצי שעה, אבל איך ליה אומרת: "לא נורא", עלינו למטוס בנגלה הראשונה, סוף סוף הרשינו לילדים לפתוח את הניידים שלהם
וגם צוות דיילי האוויר הביאו להם חוברות צביעה ועפרונות כדי להעביר את הזמן. ליה עפה על זה, הגדולים קצת פחות…
טיסה קצרה, קצת פחות משעה, באמצע כיבדו את הנוסעים בכוס מיץ תפוחים ובמאפה עם מילוי חריף, אני נימנמתי לאורך הטיסה, כשנחתנו, אפילו לא שמתי לב שבכלל היינו כבר בירידה, פתאום הרגשתי את הגלגלים פוגעים בקרקע. פתחתי את גוגל מפות וראיתי כי נחתנו במקום הלא נכון. הפאשלה היא שלי כמובן, מסתבר שישנם 2 שדות תעופה בינלאומיים בסרי לנקה, ואנחנו נחתנו בשדה: Bandaranaike שלא כיוונתי אליו (אני כיוונתי של השדה הדרומי של העיר) בעסה, את מקום הלינה שלנו הזמנתי בידיעה שאנו ננחת בשדה השני, כעת עלינו היה לנסוע כשעה לשם. יצאנו מהמטוס אל האוטובוס שלקח אותנו לאולם הנכנסים, שם הגענו אל פקיד Immigration שחבל שהגענו דווקא אליו.
כשמילאתי באינטרנט את הטפסים לויזה למדינה, מילאתי על שמי, בטופס היה אפשרות להכניס גם את הילדים (הם לא משלמים ויזה), אז הכנסתי את כולם, ואח"כ מילאתי את הפרטים של אפרת בטופס אחר. פקיד ההגירה אמר בקול רם ודי מפחיד כי ישנה בעיה עם הויזה של הילדים מכיוון ש…בלה בלה בלה… הוא לקח אותנו לחדר צדדי כשכל פעם מסנן את המשפט: "אל תדאג, אני אעזור לך, אבל אתה תעזור לי". הוא סיפר שללא עזרתו היינו יכולים להתייבש שם בשדה 5-6 שעות בכיף… טוב, המתנו כמה דקות, אח"כ הוא סיפר לי שהוא סידר לנו את הויזות ורצה את "התמורה" נקרא לזה כך. רק מה ? הוא לא ידע שהוא נפל כאן על מישהו שביקר כבר 4 פעמים בהודו, והדאווינים שהוא עושה, לא בדיוק מרשימים אותי. ההבדל הוא שעד כה מי שעשה עליי דאווינים אלו הם רוכלים פשוטים מהרחוב, לא פקיד ממשלתי. איזו התחלה מאכזבת קיבלנו מסרי-לנקה. כל כך חבל. הוא שיחק יפה את המהלך הראשון, ועכשיו היה תורי לשחק, חיפשתי את אפרת (שבאמת נעלמה), אמרתי לו כי הכסף עליה, בסופו של דבר מצאתי אותה, הוא חשב לתקתק אותנו מהר, לקבל את הבקשיש שלו מהר, לי היתה מוטיבציה אחרת – למרוח את הזמן (בזמן הזה שהוא לא סיים איתי, הוא לא יכול להתחיל לעבוד מול האחרים), והוא כבר נכנס ללחץ של זמן, כשפגש אותי שוב, הוא זירז אותנו לצאת מדלפקי ביקורת הדרכונים, זה היה הזמן שלי להגיד לו בקול רם (כדי שאחרים ישמעו) – כי אין עליי כסף לשלם לו ואני אשמח להגיע לכספומט, למשוך מזומנים ורק אז לשלם לו. בשלב מסויים הפקיד ראה כי העסקה מתחרבשת לו והודיע לנו כי הוא לא מבקש מאיתנו כלום, רק שנמהר לצאת מכאן, לאחר מכן הוא ביקש שנקנה לו כמה שוקולדים בדיוטי פרי, את זה ניתן לשלם גם בכרטיס אשראי, סבבה, נכנסנו לדיטוי פרי ולא חזרנו אחורה. תודה רבה אדוני, שלום ולא להתראות. הפלנרים וסרי-לנקה התחילו ברגל שמאל. הגענו למסוע לאסוף את הכבודה שלנו, מכיוון שהתעכבנו יתר על המידה בדלפקי ההגירה, עובדי המקום הוציאו לנו כבר את התיקים, סידרו לנו אותם יפה על הטרולי, רק שנבוא וניקח. זה היה יפה ומהיר.
יצאנו לכיוון אולם מקבלי הפנים, שם באולם, רגע לפני שיוצאים החוצה רציתי לסגור 2 פינות מאוד מאוד חשובות, הראשונה זה כספומט (משכתי בסופו של דבר היום 100,000 רופי סרי לנקי – 928 ש"ח), והשנייה היא לסדר לנו את הטלפונים עם כרטיסי סים, היו שם דוכנים של שלושת החברות המובילות במדינה: Airtel, Mobitel, Dialog , אני הלכתי על Mobitel כי מהבדיקה שלי, זוהי החברה הממשלתית ולה יש את הקליטה הכי טובה במדינה. רק ימים יגידו… אבל סגרתי גם את הפינה הזו, העובד שם תיקתק את העבודה, אפילו לא הייתי צריך להפוך את התפריטים של האנדרואיד שלי לאנגלית, הוא כבר ידע בדיוק לאן להיכנס ומה להגדיר, תוך דקות גם לי וגם לאפרת היה כרטיס סים עם גישה לאינטרנט לכל תקופת שהותינו כאן בסרי לנקה. יופי, עכשיו ניתן להתפנות לנהג המוניות הנודניק הזה, שכל הזמן הציק לי. רצה 10,000 רופי (92 ש"ח) להביא אותנו למקום הלינה שלנו (50 דקות נסיעה), קצת יותר מידיי, מזל שלפני כן הורדתי את אפליקציית PickMe (כמו Uber) דרכה הזמנתי מונית בחצי מזה…
נהג המונית התברר כאדם חביב מאוד, ישבנו צפופים והילדים קצת התלוננו (הם היו עייפים מההשכמה המוקדמת היום), חקרנו מעט את הנהג על כל מה שהלך במדינה בחודשים האחרונים, מאז שסילקו את הנשיא המושחת שהיה להם, הוא סיפר על התקופה הכלכלית הקשה שהם חווים, באמצע עצרנו להפסקת פיפי, זה היה ליד פארק רחב ידיים ויפה
סרי לנקה מאוד מזכירה את קרלה בנופים, זה לפחות ממה שאנחנו התרשמנו בנסיעה היום, הרבה ירוק, ונופים טרופיים. היה לנו קצת קשה למצוא את מקום הלינה שלנו, גוגל מפות הראה לי מיקום אחד ואילו לנהג מיקום אחר. וואו, איך זה יכול להיות (הכתובת אותה כתובת) ? ממש תעלומה, אך לאחר שיחת טלפון לבעל המקום, הגענו, בדיעבד מסתבר שהמיקום של גוגל מפות של הנהג ניצח את שלי. הגענו אל ההום סטיי: Alakamandava המקסים, קיבלנו דירה מהסרטים, גדולה, מרווחת, נקייה, משופצת. נראה כי עשינו פה בחירה טובה, וזה למרות שהמקום לא קרוב למרכז ולשום אטרקציה תיירותית אחרת כאן בעיר.
לאחר שהתארגנו בחדרים, אני הייתי צריך ממש להקים את עצמי מהספה הנוחה כדי לעשות סיבוב ראשון באיזור, אני מת על הסיבובים הללו וזמן החקירה האישי שלי, יצאתי החוצה והתחלתי ללכת לכיוון איזור מסחרי כ-20 דקות הליכה מהבית שלנו, בדרך ראיתי לא מעט דוכנים וחנויות רחוב, אך כולם היו סגורות (אולי בגלל שיום ראשון היום?), בסופו של דבר מצאתי את מבוקשי, מרחוק שמתי לב למסעדת פיצה האט, מצויין יהיה לנו מה לאכול היום בערב, נכנסתי פנימה והזמנתי 2 פיצות מרגריטה גדולות, ממש מעבר לכביש קיים סופרמרקט גדול – Keells. היום הגענו למקום חדש, עם מקרר ריק, היה צריך למלא אותו בכל טוב, הסופרמרקט הזה גדול ומרשים, ממש מזכיר את הסופרים שבארץ
קניתי ירקות, פירות, קורנפלקס, ביצים, לחם, גבינות, אוכל מוכן (אורז עם עוף ולזניית בשר מעולה!), מבאס ששכחתי לקנות חלב (נאלץ להסתפק באבקת החלב שלנו), יצאתי עם כמות נכבדת של שקיות מלאות בכל טוב, כל התענוג הזה הסתכם בקצת פחות מ-10K (שזה: בערך 85 ש"ח, סל כזה בארץ היה עולה בסביבות ה-300 – 400 ש"ח בקלות). חזרתי לפיצה האט לאסוף את 2 המרגריטות שלי, תפסתי ריקשה בחזרה לבית. הופתעתי מאוד מכך שהיה שם בריקשה מונה פעיל ועוד אשכרה שילמתי לפיו…
בבית הילדים כבר היו מורעבים, פיזרנו צלחות על השולחן, חתכתי סלט ירקות וטרפנו את האוכל
כאן בסרי לנקה זה ידוע כי ישנן הפסקות חשמל, נאמר לנו כי זה פעם ביום למשך שעה, אנחנו זכינו לחוות את זה פעמיים ביום (למשך שעה בכל פעם), הדבר המבאס הוא שהדירה שלנו מפוצצת ביתושים ובכל הפסקת חשמל המאווררים לא עובדים ואנחנו חוטפים עקיצות על ימין ועל שמאל… הלכנו לישון עייפים ומלאי חוויות מהיום הזה, היום הראשון שלנו בסרי לנקה.
— 06/02/2023 , יום שני —
אנחנו עוד בשלב הזה שבכל דבר בטיול כאן, אנו ישר משווים להודו, האנשים, המקומות, האוכל וכמובן – הכסף, על כל דבר הרשום עליו מחיר ברופי סרי לנקי, אני ממיר לרופי הודי (ההיגיון היה אומר אם כבר להמיר לשקלים…)
איזה תענוג המקום הזה שאנו ישנים בו, להוציא את עניין היתושים המרגיזים שזה באמת מכה כאן, ועניין הפסקות החשמל היזומות (בשל המצב הכלכלי כאן במדינה), ממש מקסים פה בדירה השכורה שלנו. מקום גדול, מרווח, ולא מדובר כאן רק בדירה לעצמינו, אלא במתחם שהדירה שלנו היא חלק ממנו, כל המתחם הזה שייך לנו, יש פה בריכת דגים נחמדה ועמדת זולה אליה מטפסים הכי גבוה, הנופים משם הם נופי העיר, יש כאן ספרים, לוח שחמט, פופים מפוזרים על הריצפה. תענוג. בתמונה הבאה – המבנה שאנו רואים ממול (עם המרפסת והחלונות הסגורים) זהו חדר השינה שלנו
בבוקר ירדתי לקומת הסלון והמטבח, התחלתי להכין ארוחת בוקר, חיממתי את הפיצה מאתמול, חתכתי ירקות לסלט, הוצאתי את הגבינות ושאר המוצרים שקניתי בסופר אתמול, ואז הגיעה הדפיקה בדלת. מי מאחוריה ? בעל ההום סטיי ביחד עם העובד שלו מגיעים עם ידיים עמוסות. כן, מסתבר שמחיר הלינה כאן כולל בתוכו גם ארוחת בוקר, ולא סתם, אחלה ארוחה שבעולם, הם הכינו לנו שקשוקה, הביאו נקניקיות, טוסטים ושתיה הכללה מיץ אבטיח טבעי ואח"כ גם עוד 2 כוסות קפה מפנקות. הופתעתי לטובה מהמקום הנהדר הזה. אפילו יש כאן מכונת כביסה הכוללת גם ג'ל כביסה, לאחר שסיימתי לכבס ולתלות את הכביסה שלנו, התארגנו לצאת, דניאל ויובל החליטו להישאר בדירה. הזמנתי מונית דרך אפליקציית PickMe והנהג הגיע אלינו כעבור רבע שעה (הרבה זמן המתנה כי זהו לא המקום הכי פופולרי ומרכזי בעיר), למדו לתחמן הסרי לנקים הללו, הנהג, כמה שהוא אדיב ונחמד, ביקש ממני לבטל את הנסיעה כדי שהוא יוכל לחסוך את העמלה שהוא צריך לשלם לאפליקציה, הסכמתי לבקשתו. הנסיעה אל מרכז העיר לקחה לנו כ-50 דקות, בזמן הזה למדנו להכיר טוב יותר את נהג הרכב, שאלנו אותו לגביי מצב המדינה שבה הוא חי והאם הוא אופטימי לגביי העתיד. הוא העדיף שאחת ממעצמות העולם תשתלט על מדינתו והוא יחיה תחת שלטון זר. עד כדי כך עלה לו היאוש.
הגענו אל יעדינו, קניון One Galle Face הגדול קידם את פנינו בברכה, כל המותגים הבינלאומיים נמצאים כאן, כשמסתובבים כאן בתוך הקניון מתקשים להאמין כי המדינה נמצאת במשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדותיה. אנחנו חיפשנו לליה נעלי קרוקס במקום אלו ששכחנו אותם אצל ג'סי וג'וס ממונרו איילנד, לא מצאנו תחילה נעליים, אבל כן הילדים נדלקו על חנות משחקי וידאו, ליה מצאה שם ג'ימבורי מתנפח קטן והחלה לקפוץ להנאתה, לא הייתה מודעת שמאחורי הקלעים אביה רץ לקופה הראשית לרכוש עבורה כרטיס שיאפשר לה את הקפיצות הללו, עידו הבחין במשחק מירוץ מכוניות וגם הוא נכנס לעניינים
סיימנו עם זה, המשכנו הלאה, עלינו עוד קומה ועוד קומה, עד שמצאנו חנות לילדים ופעוטות, שם מצאנו חיקוי זול לקרוקס במידה של ליה, יאללה קנינו למרות המחיר הגבוה (יחסית), משם המשכנו למקדונלד'ס, הילדים ראו את זוג הקשתות הזהובות כבר מרחוק ופתאום הם הפכו לרעבים, לקשתות הללו יש כוח על טבעי לרוקן את הקיבה של הילדים בין רגע. קנינו להם ארוחת נאגטס והם התענגו עליה, שמתי לב כי במסעדת המזון המהיר הזו היו המון תיירים לבנבנים, יותר מאשר מקומיים שזה די נדיר למצוא כאן במדינה.
עזבנו את המקום, יצאנו מהקניון, חצינו את הכביש לכיוון הטיילת שעל חוף הים, בדרך נהג ריקשה ניסה לשדל אותנו לקחת את סחורתו – טיול אטרקציות עם הריקשה שלו תמורת 5 דולר (הוא זה שדיבר איתנו על דולרים ולא כסף מקומי), וויתרנו, אנחנו הולכים בטיילת ומנסים כמה שיותר לספוג את אווירת העיר
לקראת סיום ההליכה בטיילת הגענו אל משכנו של הנשיא, זהו אחד המקומות המפורסמים במדינה במיוחד בשנה האחרונה, ולא לגמרי לטובה, במקום זה נערכו הפגנות ענק ובשלב מסויים המון זועם פרץ לתוך מתחם בית הנשיא והשליט שם כאוס, כל ערוצי הטלביזיה בעולם שידרו את המתרחש, כשהסצינה המפורסמת מכולם הציגה אנשים מתוסכלים קופצים למימי הבריכה של בית הנשיא. זה קרה אז, היום המקום כמו כל מקום נשיאותי אחר, מאובטח לאללה, אבל אין מפגינים, יש אותנו צופים ומנסים להבין את גודל האירוע של אז
על הכביש הראשי עצר לנו נהג ריקשה, גם הוא ניסה למכור לנו מסלול של אטרקציות תיירותיות, גם הוא תימחר לנו את העסק בלא מעט דולרים, בסה"כ – 6,000 רופי סרי לנקים. החלטנו לוותר ולהמשיך הלאה, נראה לנו סכום גבוה מידיי עבור התמורה, ואת זה אני אומר עם כל הרצון שלנו לתרום לכלכלה המקומית שממש זקוקה למטבע הנכנס מבחוץ.
המשכנו הלאה, נהג ריקשה נוסף עצר לנו כשנופפנו בידינו, זה היה בחורצ'יק צעיר שבקושי ידע אנגלית, הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו (site seeing) אבל כן ידע לחבר אחד ועוד אחד. פתח גוגל מפות וחיפש לנו אטרקציות בזמן אמת, והמחיר ? מחיר מקומי, שזה אומר – הפעיל מונה. סבבה, היעד הראשון שלנו היה המגדלור של קולמבו הממוקם לא הרחק משם, הגענו, ראינו, צילמנו, גובהו של המגדלור הינו 29 מטרים והוא נבנה בשנת 1952, זהו המגדלור החדש שנבנה לאחר שהקודם הוסתר כבר ע"י בניינים שהאפילו עליו, איזו חלמאות.
סיימנו עם המגדלור, עלינו שוב לריקשה ונסענו אל יעדינו הבא שהנהג קבע לנו, זה היה מקדש חשוב מאוד בעיר, מקדש Gangaramaya, זהו מתחם של מקדשים בתוך העיר בו ניתן לראות פסלי בודהא רבים ושאר חפצים עתיקים ויקרי ערך, שילמנו 2 כרטיסי כניסה ב-400 רופי לאחד, ומאוד התרשמנו ממה שראינו, מהפסלים, מהמוצגים, מהארכיטקטורה של המבנים. מרשים.
ביציאה מהמקדש, נעלנו את סנדלינו לאחר שהשארנו אותן בכניסה, לרגע לא ראיתי את נעלי הקרוקס שלי ונכנסנו ללחץ (כבר יש לנו טראומה מכך), לבסוף נמצאו. הנהג שלנו הציע לנו להתקדם לכיוון מגדל הלוטוס המפורסם בעיר, זהו המגדל השונה והמיוחד אותו ניתן לראות מכל מקום כמעט במרכז קולומבו, בכניסה למקום ליה הייתה צריכה ללכת לשירותים, שומר המקום עצר אותנו ואמר כי אנו צריכים לקנות כרטיסים כדי לעלות למגדל, סבבה, כמה זה עולה ? 7,500 רופי למבוגר ועוד 3,500 לילד. במילים אחרות כמעט 200 שקלים לכולנו, זה בערך 2 לילות בדירה שאנו שוכרים. סכום פסיכי לחלוטין, שלא תופס ל-99 אחוז מאוכלוסיית המדינה, אנחנו נכנסנו בשביל השירותים והעדפנו את הכסף שלנו לשמור לדברים אחרים. לפחות תמונה מבחוץ של המקום הצלחתי להוציא
הילדים כבר היו עייפים ועצבניים, החלטנו לקצר את המסלול ולחזור לכיוון הבית שלנו (שהיה במרחק של שעה נסיעה לערך מכאן), פתחתי גוגל מפות וחיפשתי אטרקציות לכיוון ביתנו, מצאתי את ה-Independence Square, שזוהי כיכר גדולה המייצגת את עצמאותה של סרי לנקה לאחר שהברטים שיחררו אותה ב-4 לפברואר 1948.
ממש ממול לכיכר, מעבר לכביש הבחנתי במועדון ספורט, עם מסלול ריצה באתלטיקה קלה, היו שם כמה קבוצות של נערים ונערות שהתאמנו בכל מה שאני התאמנתי כשהייתי בגיל שלהם – קפיצה לרוחק, ריצת משוכות, קפיצה לגובה, ספרינטים. איזו זריקת נוסטלגיה מטורפת פתאום הייתה לי, משוכה לא ראיתי נראה לי 20 שנים…
ביקשנו מהנהג שיסיע אותנו אל יעדינו האחרון, אל אותו סופרמרקט שביקרתי בו אתמול, זמן הנסיעה היה כ-25 דקות, באמצע עוד עצרנו ליד כספומט של בנק סאנפן, למה דווקא שם? כי בעל ההום סטיי שלנו אמר כי ניתן מבנק זה למשוך עד 200,000 רופי בפעם אחת. סבבה, אז ניסיתי, 200, לא הצליח, ירדתי ל-100, גם לא עבר, ניסיתי אולי 80 ? לא, 60 ? כלום, בסוף התפשרתי על ה-50 (שכבר הצלחתי בעבר) – ובום – אפשרי. טוב אז כנראה שזרים לא מורשים למשוך יותר מזה… הגענו אל הסופרמרקט Keells, לפני שנפרדנו מהנהג החביב, הבטנו במונה וראינו סכום של 2,500 רופי (להזכיר כי הנהג בבוקר עימו דיברנו רצה על זה 6,000 רופי), תחילה עוד שלפתי את השטרות והתחלתי לספור בשטרות של 500, רק שאנחנו כבר לא בהודו, וכאן השטרות הגדולים הינם 5,000 ולא 500, כך יצא שכמעט והבאתי לנהג 30,000 ולא 3,000. ההוא נכנס לשוק, אמר "לא לא לא…", בסוף שילמנו לו 3,000 רופי (שזה אומר 500 רופי טיפ) וגם כאן הוא היה די מופתע מהמחווה.
בסופרמרקט קנינו כל מיני השלמות שלא קניתי אתמול, הרכישה הייתה נעימה מאוד, צוות המקום אדיב והמקום נקי ונעים, יצאנו החוצה עם השלל, תפסנו ריקשה נוספת אל הבית שלנו (כ-5 דקות נסיעה), כאן הכנו ארוחת ערב לכולם, דניאל ויובל שנשארו בבית כל הזמן הזה היו רעבות, שלחתי הודעה לבעל ההום סטיי שיבדוק למה אין מים חמים במקלחת, ההוא הזמין טכנאי שמצא כי החיבורים רופפים של החשמל של גוף החימום. ראיתי את הקונסטרוקציה וחטפתי שוק, שקע חשמל חשוף לחלוטין שנמצא ממש קרוב לדוש, בכל פעם שמתקלחים השקע מקבל כמויות יפות של מים באופן ישיר. חלמאות. מה גם ששמתי לב כי רוב גגות הבית והבתים הצמודים עשויים מאסבסט, כנראה שבריאות להם ולילדיהם זה לא משהו בראש סדר העדיפויות שלהם… או חוסר מודעות, טוב נו, אנחנו התקפלנו לישון, מחר אנחנו עוזבים את קולומבו.