— 22/09/2023 , יום שישי —
יצאנו היום מהעיר הגדולה טורונטו אל עבר ה-Country side, היעד שלנו כאן הוא איזור ההרים הכחולים (Blue Mountains) וכמה שאנחנו מעדיפים טיולים באיזורים המרוחקים והקטנים יותר מאשר בגושי הבטון העצומים והצפופים, לא רוצים פקקים, לא רוצים המוניות. יש פה קסם באיזורים הנידחים והכפריים של קנדה, מקומות קטנים בהם האנשים יותר חברותיים.
אפרת ואני התעוררנו היום ביחד, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, כן, לא ישנו הרבה הלילה, הכנתי לנו קפה ועבדנו ביחד על שולחן המטבח מול הלפטופ על כל מיני פינות שהיינו צריכים לסגור. אחת מהן הייתה חוזה השכירות שקיבלנו עתה לוואטסאפ, זהו החוזה של הבית החדש שיהיה לנו בארץ, כן, אפרת תיקתקה עניינים בימים האחרונים ומצאנו משהו שמצא חן בענינו (ההורים של אפרת הלכו לראות את הנכס לפני מספר ימים ונתנו את האוקיי שלהם), בשעה 9:00 הערתי את הילדים, או נכון יותר להגיד כי ניסיתי להעיר את הילדים, הם לא היו במוד של לקום, אבל לא הייתה להם ברירה, אנחנו צריכים להתקפל מכאן, בסופו של דבר, קצת לפני השעה 11:00, יצאנו מהבית, עם התיקים מועמסים על הרכב החדש שלנו (כן, גם לדודג' יש מספיק מקום מאוחר כדי להעמיס את כל התיקים שלנו)
אנחנו נסענו כחצי שעה מחוץ למטרופולין הענק הזה של טורונטו עם כל ערי הלווין שלו, הגענו אל Cheltenham Badlands, מקום חביב, עם תצורה גיאולוגית מרשימה שהחלה עוד מלפני 450 מיליוני שנים, כשהאיזור היה מים ובוץ, עם השנים התקשה לאבן אדומה שנשחקה וביחד עם רמות חימצון מסויימות יצרו סלעים עם צבעים של אדום ולבן \ אפור. ההליכה החלה בבוש הקנדי
הילדים היו בהתלהבות יתרה והחליטו באופן נדיר לצאת איתנו מהרכב לטיול הקצר הזה. למה ? כי בדיוק סיפרנו להם את החדשות לגביי הבית החדש שלנו בארץ, הם כבר הפליגו במחשבותיהם לגביי מי יקבל את החדר הזה והזה…כעבור כ-15 דקות של הליכה הגענו אל תצורות הסלע המרשימות
שהינו שם כמה דקות, קוראים את השלטים עם ההיסטוריה של המקום, אנחנו חזרנו בחזרה דרך הכביש אל חניון הרכבים, וואלה, היה טיול חביב, האם הוא שווה את ה-17 דולר שגבו מאיתנו בחנייה ? לא יודע… אני מאמין שבמערב קנדה זה לא היה קורה (ולא באמת קרה במקומות בהם שהינו שם), אבל ניחא, אנחנו במסע…
הכרטיס שקנינו הקנה לנו כניסה בחינם לעוד שני אתרים, כדי להגיע לראשון עלינו היה לחזור בחזרה לכיוון טורונטו, אז אנחנו המשכנו אל השני, וכך כעבור 22 דקות הגענו אל Island Lake Conservation, מדהים שכאן, לפארקים הללו, צריך לשלם (כאמור אנחנו לא שילמנו), כשבמערב המדינה הכל ללא עלות. החנינו את הרכב ויצאנו לכיוון האגם הסמוך כדי לאכול ארוחת צהריים שהכנו מהסנדביצ'ים שהכנו בבוקר (ועוד כמה נישנושים), מצאנו שולחן עץ קטן עם ספסלים, התיישבנו שם והתחלנו בתהליך הבליסה
שם התקשרנו לארץ, אפרת התקשרה לאחיה – יניב לגביי הג'וב שלו שיסיע אותנו מנתב"ג הביתה ואני יצרתי קשר עם אמא שלי. השעה בארץ הייתה שעת ערב (יום שישי). יובל ועידו נשארו ברכב בזמן שהשאר המשכנו ללכת באיזור הפארק החביב הזה לצד האגם, עלינו על גשר עץ חמוד
ואח"כ לעוד נקודת תצפית על האגם. ניסינו לאחר מכן לחפש לליה גן שעשועים, אך לא מצאנו אחד כזה, לא נורא, חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה. ההמשך הוביל אותנו אל נקודת העצירה הבאה שלנו, בסה"כ כשעה נסיעה עד לשם, במהלך הנסיעה אני התחלתי לנקר, הרגשתי עייפות מוגברת וממש נאבקתי לא להירדם על ההגה, בשלב מסויים עצרתי את הרכב באחת מתחנות הדלק האיזוריות, החניתי בצד, אמרתי לילדים להיות בשקט, דוממתי מנוע ונרדמתי כמו תינוק, גם אפרת הצטרפה אליי לנחירות, את הילדים זה לא עניין, הם היו שקועים בטלפונים שלהם, בספק אם בכלל הם שמו לב שאנחנו לא נוסעים. נרדמתי לשעה בערך, כשפתחתי את עיניי שמתי לב לאיזה מקום יפה עצרנו בו לנוח:
אוקיי, רעננים ומלאי אנרגיות שוב, המשכנו בנסיעה, בסה"כ עוד 10 דקות עד שהגענו אל Standing Rock & Caves. הילדים הפעם החליטו להישאר, כך יצא שהשארנו את כולם ברכב (כולל ליה שישנה) ויצאנו רק אני ואפרת להליכה קצרה לראות את הפלא הגיאולוגי הזה. ההליכה החלה ביער (נו מה ?) ומיד הבחנו בנקיקי סלע עמוקים מאוד, נקיקים אליהם ניתן גם לרדת
זה היה מאוד מרשים ללכת בין חריצי הסלעים, יצא לנו לשוחח שם עם קבוצה של נשים מקומיות שבדיוק עלו למעלה מהתהום, וגם עם משפחה סינית – ספק תיירים, ספק מהגרים שהמליצו לנו לעשות את כל הסיבוב של הטרק. סבבה, אנחנו בסופו של דבר עשינו את הסיבוב המלא, כדי לראות גם נקודת תצפית ומערה, ומה בפועל קיבלנו מההליכה ? הרבה יער ושום דבר מעבר, אין מערה ואין נקודת תצפית, נעקצנו פה קשות, אבל לא מאוד נורא, כי גם ההליכה הייתה בסדר גמור, וכיף להזיז קצת את העכוז לאחר יום שלם של ישיבה ברכב. השלמנו את הסיבוב, בסך הכל עשינו את הטיול הזה בכמעט שעה
חזרנו לרכב, בינתיים ליה התעוררה וקצת שיגעה את האחים שלה, השעה הייתה 17:30 ואני רציתי כבר להתחף משם לפני שיחשיך, ממש לא רציתי לנסוע בחושך. לפני שהגענו אל הבית שלנו להלילה, נסענו בדרך יפייפה הכוללת שדות חקלאיים ואחוזות מטורפות של חקלאים, אחוזות עם בית ראשי (ועוד כמה בתים אחרים) בגודל של 400 – 300 מטרים רבועיים על שטחים של כמה דונמים, הכל עם דשא ירוק קצוץ ומטופח, הכל רחב, פשוט החלום האמריקאי. התקרבנו אל העיירה Feversham, שם הבתים עדיין היו מרשימים, אך קטנים הרבה יותר (ועדיין במושגים ישראליים, הם גדולים)
ומה יש לנו לעשות בעיירה הנידחת הזו ? במקרה הרגיל היינו שמחים מאוד להסתובב בה, אך הפעם נכנסנו אל ה-General Store (או במילים של המקומיים: Feversham’s Heritage General Store שבמרכזה וקנינו מצרכים לארוחת הערב שלנו להיום. ירדנו מהרכב רק אני וליה שהתעקשה להיכנס איתי למכולת. המקום עצמו חמוד לאללה, מבנה עתיק כזה, עם עובדים מקומיים מבוגרים ומאוד התלהבו מ-ליה. קנינו שם חלב (10 אחוזי שומן! כי זה מה שהיה), ביצים, לחם וקונפלקס וחזרנו לרכב להמשך הנסיעה
הנסיעה אל מקום הלינה שלנו הייתה מרהיבה, שוב, אותם נופים שחוזרים על עצמם כל היום הזה מהרגע שעזבנו את העיר הגדולה – טורונטו. שדות חקלאיים, הרבה ירוק וצהוב על רקע של שמיים כחולים וכבישים כהים חוצים את המרחב
אנחנו הגענו אל מקום הלינה שלנו בסביבות השעה 18:30, המקום נקרא: Bowering Lodge. כשהגענו, לא היה שם איש. אך 2 דקות אח"כ הגיע בעל המקום, בחור מבוגר, הייתי אומר שהוא כבר חצה את גיל 80, הוא מנהל כאן את המקום לבדו, בחור חביב מאוד. הוא הסביר כי ניסה ליצור איתנו קשר כשראה על ההזמנה שלנו כי אנחנו מתכוונים להגיע בין 16:00 ל-17:00 ועדיין לא הגענו. הוא נלחץ וניסה להשיג אותנו. זה היה יפה מצידו, אך אנחנו בטיול , ודברים יכולים לקרות. טוב נו, נכנסנו אל הלודג' שלנו, אנחנו היחידים כאן, ואיזה מקום זה, חבל"ז, ממוקם בתוך יער, מקום גדול ומרשים, ריצ'ארד נכנס איתנו ועבר איתנו פריט פריט בלודג', עבר איתנו על כלי המטבח, אל אופן הדלקת הטלביזיה, על המיטות וכו'… כל כך לא היינו צריכים את זה, אבל הוא היה מעין סבאל'ה חביב כזה שזה היה חמוד. בסופו של דבר הוא נתן לנו את הספייס ואנחנו התפנינו להכין ארוחת ערב (אפרת ואני גווענו מרעב). סיימנו לאכול ו"הדלקנו" נרות של שבת, שוב, לא היה לנו אש להדליק את הנרות אז עשינו בכאילו. אפרת בירכה ואני נזכרתי בהדלקת נרות של יום שישי שעבר, היינו אז בקארדסטון (באותו היום שבו ראינו את משחק הפוטבול, וואי, זה נראה לפני המון זמן…), אז כאן, אפרת שמה על ראש צעיף כחול ונראתה כמו האמא תרזה, אנחנו הקשבנו לברכות ואמרנו "אמן". סוגרים פה לילה ראשון מתוך שניים במקום החביב הזה.
— 23/09/2023 , יום שבת —
ביום הזה יצא לנו להכיר ולשוחח עם כל כך הרבה אנשים, מקומיים, עובדים, תיירים, עוברי אורח, מה לא… כולם מתעניינים, כולם מסתקרנים לשמוע את הסיפור המיוחד שלנו, כמה עוד משפחות הם פגשו בחייהם שעזבו את כל החיים השיגרתיים שלהם ויצאו למסע של שנה ? אני לא אגיד שאנחנו מיוחדים, אך בהחלט די נדירים בטבע האנושי. את היום הזה הקדשנו להסתובב כאן באיזור של ההרים הכחולים, בפארקים המוניציפליים, ראינו בעיקר אגמים ומפלים, שני סוגי נופים שאני מאוד אוהב, את הבונוס שלנו קיבלנו בדמות האחוזות המטורפות שממשיכות ללוות אותנו בכל האיזור.
היום התפרעתי, התעוררתי יחסית מאוחר, ב-8:15. התיישבתי על המחשב והמטלה שלי להפעם הייתה להכין לדניאל את סרטון בת המצווה שלה שנציג לה אותו ביום הולדתה. יצא סביר בסה"כ. אפרת התעוררה והחלה להכין ארוחת בוקר. מאוחר יותר הלכתי לשוחח עם ריצ'ארד – בעל המקום. הוא היה נחמד והביא לנו את ה-Pass שלו לאגם הקרוב, מסתבר שכאן צריך לשלם על כל שטות אליה מגיעים, כל עוד היא בטבע, אז ה-Pass הזה שקיבלנו מריצ'ארד נועד להקל עלינו עם התשלום. יצאנו מהבית מאוחר. בסביבות השעה 12:00 היינו בדרך, אנחנו נסענו לכיוון המפלים, אך בדרך עצרנו בחנות מכולת מקומית, כי הבטחנו לליה שנקנה לה משהו טעים לאכול (או בשפת העם "שטויות"), החנות נקראת: Top O' The Rock והיא ממוקמת ממש על הכביש הראשי המוביל אותנו למפל.
ליה התלהבה בטירוף שם בחנות, היא ידעה שהיא הולכת לקבל הפתעה נעימה
קנינו לנו מאפים טעימים לאללה ולילדים קנינו חטיפי שוקולד וסוכריות חמוצות, יצאנו מחנות המכולת החביבה, בחוץ היה שולחן עם כיסאות נוחים, התיישבנו שם ואכלנו את השטויות שלנו
באמצע אפרת קראה לי לבוא ולראות את לוח המודעות בכניסה למכולת, מה היה שם ? לוח נדל"ן, וואלה מעניין… המחירים נעו שם בין חצי מיליון למיליון דולר קנדי. ראינו שם בית ענק עם בריכה לצידו על שטח של 36 דונם ! שזה כמעט 7 מגרשי כדורגל, והמחיר ? כמו דירה בבניין מגורים בכפר יונה – 2.8 מיליון ש"ח. פסיכי ממש (בקושי רואים זאת בתמונה, אך זה הנכס הכי שמאלי למעלה)
לפני שעזבנו את המקום, אפרת שוחחה עם בחורצ'יק מקומי שהגיע למכולת לקנות בירה, הוא החל בשיחת קאז'ואל כזו של – איזה מזג אוויר נוח, ומשם המשיך לסיפורים שלו ושלנו על המסע הזה. לבירה שלו קוראים אגב DAB, והוא טוען שזה ראשי תיבות של Drink Another Beer. יפה, אהבתי… אנחנו המשכנו בנסיעה, לא עוד הרבה זמן, משהו כמו 8 דקות והגענו אל יעדינו הראשון להיום. מפלי Eugenia, כבר בכניסה התנפלו עלינו 2 חבר'ה צעירים שעובדים במקום, ה-Pass שהראינו להם לא תופס כאן, הוא לאגם (וכאן זה מפל), טוב, צריכים לשלם, 10 דולר, כאילו על החנייה. אויי איפה הימים של מערב קנדה, איפה ? שילמנו ונכנסנו פנימה, המפל עצמו מרשים מאוד, רק חבל שאין אפשרות לתצפת עליו בצורה ברורה יותר, ברוב מסלול ההליכה לאורכו, העצים מסתירים את הנוף, רק ממקום אחד או שניים, ניתן לתפוס אותו ולראות כמה שהוא עוצמתי
אז הסתובבנו שם מעט, מנסים לספוג את אווירת המקום, ליה ועידו שיחקו מאוד יפה במשחקים מדומיינים שם, אני ניסיתי לתפוס את הזוויות הטובות ביותר לצילום, אך אין הרבה כאלו, תמיד מקבלים איזה חצי מפל במקרה הטוב
בדרך חזרה הילדים גם הצטלמו על גזע עץ מרשים בתוך היער.
בחניון הרכבים יצא לנו לשוחח עם בחורצ'יק שהחנה את רכבו לידנו, עוד שיחה נחמדה עם עוד בן אדם זר. אנחנו נסענו ליעד השני, לא הרבה זמן נסיעה ואנחנו הגענו אל Eugenia Lake. לכאן ה-Pass שלנו היה עוזר, אבל דווקא כאן לא היו אנשים שייגבו כסף מאיתנו. טוב, החנינו את הרכב ועל גדת האגם יצא לנו לשוחח עם כמה חבר'ה מבוגרים שגרים כשעה נסיעה מכאן, גם הם מאוד התעניינו במסע שלנו ושאלו כל מיני שאלות (כמו מה עם הלימודים של הילדים, איך אנו מוצאים את האוכל בקנדה וכו'…)
בזמן שאני שוחחתי עימם, אפרת לא ביזבזה זמן והלכה לתפוס קורבן אחר, היא שוחחה עם המשפחה הכי מעניינת כאן באיזור, משפחה של מורמונים, שבד"כ אינם מגיעים לטיולים כאן, מכיוון שהם אינם נוסעים ברכבים, היה איתם נהג, ואנחנו ראינו את המשפחה הזו כבר במפלים. אז לשמחתינו קיבלנו מהם הזמנה להגיע אל הכנסייה שלהם מחר ב-9:30, אוקיי, זה הולך להיות מעניין. גם אני נפרדתי מהחבר'ה המבוגרים, ואח"כ נפרדנו (זמנית) גם המשפחה המורמונית, זה היה במקום בו מורידים את הסירות אל האגם
במשך כל הזמן הזה שאנחנו יצרנו קשרים עם משפחות אחרות, עידו בדיוק שוחח בטלפון עם חברו ירון מהארץ, הוא הפסיק את השיחה שלו איתו רק כשאנחנו חזרנו לרכב, לאחר כ-35 דקות. טוב, המשכנו הלאה. נסענו עוד כמה דקות אל מפלי Hoggs. גם כאן באופן מפתיע לא דרשו מאיתנו תשלום עבור החנייה, ההליכה אל המפלים מחניון הרכבים לוקחת משהו כמו 5-10 דקות של הליכה מאוד נינוחה.
גם הפעם עידו וליה שיחקו לאורך כל ההליכה לשם והיה נחמד לשם שינוי לא להחזיק את ליה על הידיים כל הזמן. המפלים מתגלים אלינו בשיא עוצמתם, כאשר אנחנו נעמדים ממש מעליהם.
החלטנו לרדת למטה, אל המפלים עצמם, לשם כך היינו צריכים לרדת בזהירות דרך מדרגות טבעיות מאוד תלולות ולהחזיק בחבל שקשרו שם לטובת המטיילים. נקודת התצפית מלמטה הייתה שווה את המאמץ לרדת לכאן
אנחנו התלהבנו מהמפל, הילדים מצאו להם שם פינה בה הם שיחקו מאוד יפה עם המים, המקלות והאבנים ליד שפת הנחל. הם חפרו בור עם המקלות, הכניסו לשם מים מהמפל, זרקו לבור גם אבנים קטנות ויצרו להם "שיקוי" שיכול לתת להם כוחות. סחתין על הדימיון, בזמן הזה אפרת ואני שוחחנו עם הרבה אנשים שהגיעו למקום כדי לצלם, בין אם זה מבוגר שהתעניין במצלמת הוידאו שלי (DJI), זוג צעיר עם חברה שלהם שנראה כאילו סיימו טיול ארוך בהודו, או משפחה של יהודים, אמא ובנות שגם נכנסו למים הקרים. הבת אפילו לפני הקורונה עשתה עלייה לארץ, אך חזרה לפני הסגר ולא חזרה לישראל מאז… הן היו מופתעות מאוד לראות ישראלים בחור נידח שכזה.
עזבנו את מתחם המפל, ראיתי כי השעה 16:00 יש לנו עוד זמן ללכת למקום נוסף לפני החזרה הביתה, אז בדקתי בגוגל מפות ואנחנו נסענו לכיוון מפלים נוספים שנמצאים כחצי שעה נסיעה מאיתנו, הנופים לשם היו כרגיל מרהיבים, נופים חקלאיים שכבר תיארתי לא אחת אותם בבלוג הזה בימים האחרונים. אנחנו הגענו אל המפל שלנו ו…. הפלא ופלא אין מפל. מה? איך זה יכול להיות? האם גוגל מפות מפשל ? בדקתי שוב, וגיליתי כי אני יצאתי פיתה. מסתבר כי ישנו מקום כאן באיזור שנקרא: Walters Falls, שזה שם של עיירה, אני חיפשתי מפל וקיבלתי עיירה, וואלה, אולי יש פה גם מפל, אבל לא ראינו אחד כזה… טוב, לא נורא, לפחות הסיבוב שעשינו כאן במקום הקטן והחביב הזה היה מרשים, וסוף סוף הרשתי לעצמי לצלם מעט את הבתים של המקום היפה הזה, בתים שמייצגים את מה שראינו לאורך הדרך לכאן
נסענו בחזרה לכיוון הבית שלנו, היה עלינו לעשות עוד עצירה אחת – בסופרמרקט, אז חיפשתי מקום לקנות בו מצרכים לארוחת הערב שלנו + הבוקר של מחר. מצאנו את Goldsmith's Farm Market and Bakery, שנמצא ליד העיר Thornbury. הסופר הוא איזשהו נקודת ביניים בין מכולת קטנה וחביבה לבין סופר גדול, אנחנו מצאנו את כל המצרכים הבסיסיים שלנו (ירקות, לחם, חלב, ביצים) ועוד כמה דברים כ-אקסטרה. המאפייה שלהם אגב, נראית טוב מאוד.
בחוץ ניתן לראות כי החבר'ה כאן מתכוננים לחג ה-האלאווין (Halloween), כאשר בחוץ מפוזרים הרבה סוגי דלעת כולל אלו שמהם מגלפים פרצופים מפחידים (כן, וזוהי גם העונה של הדלעת אני מניח)
אנחנו חזרנו לכיוון הבית, כמה מאות מטרים מהסופרמרקט השכונתי, פתאום ראינו בתוך העיר Thornbury, סופר ענק (Foodland) עם מגוון מוצרים, איזה בעסה, לא עשינו עצירה נוספת, כי לא היה לי כוח, רציתי להגיע כבר הביתה. גם בדרך הביתה ראינו נופים מדהימים של אחוזות עם שטחים חקלאיים נרחבים, את האיזור הזה חוצה הטרק הארוך Bruce Trail שנמתח על פני 780 ק"מ (עד למפלי הניאגרה), זה יהיה מעניין מאוד ללכת את כולו ברגל… בהזדמנות אחרת…
חזרנו הביתה וישר התחלנו להכין ארוחת ערב לכולם, תפוחי אדמה מבושלים עם בטטה בעיקר. הסלט שום שקנינו בחנות המכולת התברר כחמאת שום נו טוב… הילדים היו עוד קצת בטלפונים שלהם ואח"כ עשו יצירות (ריקמה, ציור…) עד שסגרנו להם את הבסטה ולקחנו אותם לישון. מחר עוזבים (בצער רב) את המקום וקמים מוקדם לשם כך.