— 21/10/2022 , יום שישי —
היום לא עשינו הרבה במסע שלנו, תיארנו לעצמינו זאת עוד מהארץ שטיול עם ילדים יצריך מאיתנו גם ימים כאלו, ימים של מנוחה, ימים של סידורים, ימים של לימודים. היום זה היה יום כזה בדיוק.
בבוקר התעוררנו בשעות הבוקר המאוחרות (הכוונה כולם מלבדי, אני הייתי על הרגליים כבר ב-6:30), יצאתי לסידורים ראשונים באזור התאמל: קניית בקבוקי מים מינרליים, לקחתי 3 ק"ג של בגדים לשירות הכביסה הקרוב למלון, המרתי עוד 100 דולר והלכתי לסוכנות הטיולים סוויסה כדי לאסוף את כרטיסי האוטובוס למחר (שבת) בערב ואת ה-Permits לטרק. אפרת בזמן הזה ישבה קצת עם הילדים ועבדה איתם על קריאה וחשבון. כשחזרתי לחדר יצאנו לאכול ארוחת בוקר. בנפאל צריך להמתין לא מעט עד שהאוכל מגיע במסעדות, הפעם דאגתי לקחת את חפיסת קלפי הטאקי שרכשתי בארץ יום לפני הטיסה, יובל ניצחה, יוני במקום השני, אח"כ עידו ולמקום האחרון הגיעה דניאל. בעסה לה.
אחלה של ארוחת בוקר קיבלנו, הילדים התפנקו על שייקים מפוצצי סוכר (ניתן לראות בתמונה) וחביתות עם טוסטים.
עם סיום הארוחה התפצלנו, אפרת והילדים חזרו לחדר להשלים לימודים ואני יצאתי שוב פעם לבניין חברת Nepal Telecom כדי לסדר את כרטיסי ה-SIM , רכבתי עם Chandraman על האופנוע בנסיעה על כבישי קטמנדו הכאוטיים, נסיעה של 10-15 דקות הגענו לשם (בחתיכה אחת), הגענו, ביררנו ומיד הופנינו למשרדו של מנהל הסניף, הוא לא היה, אך הסגנית שלו עבדה שם בחדר קטנטן, עם מחשבים מתחילת שנות ה-2000 (windows 7 למען השם…), על שולחנה הונחו ערימות מעל ערימות של מסמכים ומעל הכל התמונה של אפרת צצה לי מול העיניים. כן, אז מסתבר ששני הטפסים שלי ושל אפרת הונחו ב-Top של ערימות המסמכים שלהם, כמובן לא היה להם מושג שאני אגיע, אבל עם קצת היגיון בריא הם הניחו שאם רכשתי דרכם כרטיסי SIM והם חסומים, כנראה שאחזור אליהם מתישהו, אז המועד הגיע והוא הביא עימו אותי. וואלה, לא יודע בדיוק מה הייתה הבעיה שם, מניח שמשהו בטפסים שמולאו לא היה תקין, על כן הייתה לנו חסימה על הכרטיסים, אבל לא באמת הייתי צריך לעשות משהו מלבד להגיע, לשבת על הכיסא, לשתוק ולהיות יפה, לא נשאלתי שאלה אחת על הפרטים בטופס, לא הייתי צריך לחתום על דבר וכעבור כ-15 דקות של תיקתוקים על המקלדת, הודיעו לי שהחסימה הוסרה. אז למה באמת הייתי צריך להגיע ? לנפאלים הפתרונות. חזרנו אל איזור התאמל והמשכתי למלון.
כמה שעות במלון ואח"כ המשכתי עם ליה ועידו לעוד סיבוב קצר בסביבה, קניתי להם את פרי הדרקון שכל כך רצו ואח"כ עוד איזה מילקשייק נהדר (מקופסא !). הילדים עוד הצטלמו לאחר מכן עם עובדי המלון החביבים
ליה נרדמה אחה"צ, זו הייתה הזדמנות מצויינת לאפרת ולי לצאת החוצה רק שנינו כשאנו משאירים את הילדים בחדר המלון צופים ביוטיוב לאחר יום לימודים "מפרך" עבורם. עכשיו כשאנו זמינים תמיד בוואטסאפ (כן כן, סוף סוף הכרטיסים עובדים) יכולנו לאפשר זאת. סתם ככה עשינו סיבוב ברחובות הצפופים, איזה כיף זה לחזור ולטייל לבד ללא ילדים.
גם לקחתי את אפרת לשתות את הקפה המצויין באותו מקום בו שתיתי עם עידו לפני כמה ימים בבוקר. באמת, אני לא מגזים, זהו הקפה הטוב ביותר ששתיתי בחיי.
והנה עוד תמונה אחת מהסיבוב שלנו, תמונה שבה כל טכנאי של בזק \ הוט בארץ צריך לראות ולהעריך את מקום עבודתו הנוכחי.
תמונה כזו מזכירה לי קוד אוטומציה שאני רואה לעיתים אצל חברות כשאני מגיע אליהם לייעוץ 🙂
היום בערב (יום שישי) הלכנו לבית חב"ד לקבלת שבת, קצת התבאסנו שהגענו מאוחר, חשבתי שצריך להיות שם ב-19:30 , אבל בפועל הם התחילו ב-18:30. החבדניקי"ם אירגנו לנו לשבת בפינת הזולה על הספות כי כל השולחנות כבר היו מלאים, כולם היו לאחר מנה ראשונה, לנו רק הגישו את המנה הראשונה , אוכל טעים ומשביע שמאוד מזכיר את הבית (סלטים, תפו"א).
ליה ממש פרחה בזמן הזה, היה לה מצב רוח טוב, עשתה שטויות, רקדה, קישקשה והצחיקה את הישראלים שהיו שם, עידו בשלב מסויים שיחק טאקי עם הבן של הרב ואשתו (שמנהלים את המקום), הם פחות או יותר באותו הגיל. המנות העיקרות הגיעו – אורז עם חתיכות בשר ותפו"א אפויים. אפרת שוחחה קצת עם קבוצות של תרמילאיות ישראליות, כל קבוצה עם הסיפור שלה.
כבר בערך 20 שנים (מאז החזרה מהטיול הראשון) שיש לי איזשהו חלום. הייתי מאוד רוצה לכתוב ספר על תרמילאים ישראלים, על הסיפורים שלהם, איפה הם בחיים, מהיכן הם מגיעים, מה הם מוצאים בטיול, השאיפות שלהם, הרצונות, האכזבות, זה יהיה ספר מיקרו-קוסמוס על החברה הישראלית הצעירה, זו שכעת השתחררה מהצבא או סיימה את מבחני הסמסטר ואין מקום טוב יותר מאשר לפגוש אותם בבתי חב"ד הפזורים בדרום מזרח אסיה. מי יודע, אולי יום אחד אגשים גם את חלומי הזה…
— 22/10/2022 , יום שבת —
את היום בבוקר פתחתי לבד, התעוררתי הרבה לפני שהשמש הפציעה על רחובות התאמל. קצת ישבתי מול המחשב על עבודה ועידכון הבלוג, בסביבות השעה 9:00 ירדתי למטה אל הרחוב וצעדתי אל אותה פינה מוכרת (לי), מאובקת וקטנה לשתות את הקפה הטוב ביותר בעולם.
חזרתי לחדר כחצי כחצי שעה מאוחר יותר. בינתיים שאר הפלנרים כבר התעוררו, אירגנו את עצמינו ואת הציוד שלנו, לראשונה מזה 5 ימים שאנחנו אורזים את חפצינו אל תוך התיקים הגדולים והכבדים, היום אנחנו עוזבים את המלון, בערב יש לנו נסיעת אוטובוס אל יעדינו הבא: פוקהרה. כמה דקות לפני 12:00 בצהריים, איפסנו את התיקים הגדולים בקבלת המלון, הזדכינו על החדר שהיה לנו בית בימים האחרונים כאן בעיר ושילמנו וגם עבור התענוג הזה 80 דולרים (ל-4 לילות).
יצאנו לסיבוב רגלי בעיר, ליה על מנשא הגב שלקחנו מהארץ, אפרת עם תיק הגב בו לקחנו את הציוד החשוב והילדים עם… נגיד מצב רוח טוב (שגם לווה בריבים מידיי פעם בינם לבין עצמם), המרחק מבית המלון שלנו אל כיכר דורבר המפורסמת עם מקדשיה העתיקים לפי גוגל מפות היה 21 דקות הליכה, אנחנו עשינו אותו בשעה עם המון עצירות הכרחיות בדרך. נכנסים אל סמטה צרה ומעניינת, משוחחים עם מקומיים, יוצרים קשר עין, מברכים לשלום…
זהו יום שבת היום, וזוהי הסיבה כנראה שהמוני בית נפאל יצאו מבתיהם אל הרחובות הגם ככה סואנים של העיר, באיזור כיכר דורבר כבר כמעט ולא היה ניתן ללכת מרוב אנשים, פוסעים צעד, וממתינים שזה ההולך לפניך ימשיך את צעד ההתקדמות שלו, פוסעים צעד נוסף, ממתינים שאופנוע יסיים לחתוך אותך, עוד צעד ועוצרים ליד דוכן מעניין, כך נראתה ההליכה שלנו כ-200 מטרים לפני שהגענו אל יעדינו.
שילמנו 1000 רופי דמי כניסה (ילדים לא משלמים) למתחם המקדשים העתיקים בכיכר דורבר והדבר הראשון שעשינו היה לנוח על מדרגות הכניסה של אחד מהמקדשים. מבחינה היסטורית, לקטמנדו בנפאל היו שלוש כיכרות דורבר הגדולות (ממלכות) – פטן, בהקטפור וכיכר דורבר של קטמנדו. כל שלושת אלה הם כיום אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו ומהווים אטרקציות מרכזיות לכל מטייל שמבקר בקטמנדו. אני משוכנע כי חובבי היסטוריה ימצאו את עצמם כילדים בחנות ממתקים במקום שכזה, אנחנו לעומת זאת מצאנו את עצמינו מנסים להרגיע את הרוחות בין הילדים אחרי עוד איזה ריב מטופש בינהם. החום והעייפות הגיעו אליהם כבר לפני זמן מה…
עשינו סיבוב קצר בין המקדשים, אפרת והילדים הרגישו תחושת מיצוי, אני עדיין לא, התיישבנו באיזו פינה קטנה, מנסים להרחיק מאיתנו מיני רוכלים שונים, מדריכים ונהגי מוניות שניסו את מזלם בלמכור לנו בערך כל דבר. כששאר הפלנרים יושבים נינוחים, צעדתי עם ליה שעל מנשא הגב לסיבוב מעמיק יותר במתחם, וולאה, מעניין, דורבר (שזהו ארמון בנפאלית) שמשה כרחבה שבקדמת ארמון המלוכה, הרחבה הזו כיום מלאה במקדשים כאשר הראשון מביניהם נבנה עוד במאה ה-12. אני וליה חזרנו אל שאר החבר'ה באותה פינה מוצלת, ראינו כי ליה הולכת להירדם על המנשא, אז עשיתי סיבוב נוסף, הפעם בצידו השני של המתחם, יובל הצטרפה אליי, מצאתי שם את אותו דוכן שבו רכשתי את הסכין הנפאלית המעוטרת מלפני 22 שנים, אותה סכין מוצגת לראווה במשרד שלי עד היום (טוב נו, היום היא מאופסנת בעליית גג ביתנו כמו שאר הציוד).
יובל, ליה (שבינתיים נרדמה) ואנוכי חברנו יחד לשאר הפלנרים וביחד המשכנו להסתובב במתחם, דניאל עם עיני הנץ שלה, הבחינה (איך לא) בחנות לממכר Milk Bubble Tea , ובניגוד למשקה המעאפן ששתינו לפני כמה ימים, זה היה מוצלח הרבה יותר, הפעם גם אפרת ואני הצטרפנו לחגיגה והזמנו לנו את הטעם הישן, האהוב המוכר – Taro (בטיול שלנו עוד ב-2008 סיימנו בערך את הטעם הזה בכל רחבי תאילנד).
אוקיי, אז אחרי ששתינו לרוויה, שוחחנו בינינו ואיפשרו לליה גם להשלים את השנ"צ שלה, המשכנו בדרכינו, הפעם יצאנו קצת מהאיזור המתוייר אל רחוב צדדי שממנו מתפצלים סמטאות צרות ומעניינות אשר בסופו של דבר מובילות לכניסות של בינייני מגורים, שם נמצא האקשן, שם אוספים חוויות. זהו רחוב שוק הומה אדם, עשיר במראות ופרטים, במידה ואתם ממצמצים לשניה, סביר להניח שפיספסתם משהו מעניין שקרה בינתיים.
אפרת וליה פרחו בזמן הזה, ליה מאוד סקרנית, בודקת ובוחנת את העולם החדש הזה שנפתח לעניה בימים האחרונים, אפרת מאוד מרגישה בנוח במצבים כאלו של מפגשים עם מקומיים, ואני ? אני נהנה לצלם ולתעד, אני ה-Backend במצבים כאלו. פגשנו בכמה ילדים מכינים איזשהו משחק מעניין בו הם משטחים (עם פטיש) פקקי מתכת של בקבוקי משקה, יוצרים חור באמצע בעזרת פטיש ומסמר ומחברים כמה מהם אחד על גבי השני אל חתיכת מקל, אני לא יודע מהו המוצר הסופי, כנראה יצרו מזה רעשן או משחק אחר.
בהזדמנות אחרת, פגשנו בשתי מקומיות שקונות בדוכן את הפאני פורי הנהדר שאכלנו במקדש הקופים לפני כמה ימים, הפעם ויתרתי על התענוג, גם כי לא הייתי רעב וגם כי לא רציתי את הסיכוי לבעיות בקיבה רגע לפני שאנחנו עולים על אוטובוס למשך 9 שעות נסיעה… אבל הן היו מאוד נחמדות ונתנו לנו לטעום מהחטיף החריף והנהדר הזה. אפרת התחברה עם קבוצה של מבוגרות שהראו התעניינות רבה בליה. ליה היא מצרך די נדיר כאן באיזור, אין כל כך הרבה תיירים מערביים שמביאים פעוטות בגילאים כאלו לכאן, מה שהופך אותה לאטרקציה בין המקומיים, והיא ? היא זורמת עם רוב השטויות של ההורים שלה.
עצרנו בדוכן מקומי לרכוש חטיפים לנסיעת הלילה שלנו, כל ילד בחר חטיף אחר, כשאפרת ביקשה ממני לחפש מונית, ממש בדיוק עברה מונית פצפונת (סוזוקי אלטו) אליה נכנסנו כולנו, 6 אנשים + נהג. ממש החיים הטובים. חזרנו בחזרה אל התאמל הישר אל בית חב"ד, השבת עדיין לא יצאה ואני הייתי לחוץ להטעין את הסלולרי שלי לקראת נסיעת הלילה אך הייתי חייב להמתין עד שהשבת תצא כמובן, יצאתי עם ליה לרחובות התאמל לחפש לה משהו לאכול, הבחירה שלה הייתה חד משמעית – צ'יפס. כך היה. בזמן הזה אפרת והילדים מצאו את מקומם בבית חב"ד, דיברו עם המטיילים הישראלים שם, סיפרו להם חוויות וכו', דניאל עשתה צמות לתרמילאית נחמדה בזמן שעידו חופר לה על כל מה שעולה לו לראש בערך…
בסביבות השעה 19:00, חזרנו אל המלון שלנו, אספנו את 3 ק"ג הכביסה שהפקדנו לידם, אספנו את תיקינו הגדולים מקבלת המלון ושוב פעם, אל סוזוקי אלטו קטנטנה נכנסנו כולנו + התיקים הגדולים (חלקם עלינו, חלקם בבגאז' וחלקם על הגג), הגענו אל המקום, לא בדיוק תחנת אוטובוס כפי שדימיינתי אלא יותר כמו נקודת עצירה בשולי דרך מרכזית בעיר.
הי יקרים
אומנם זהו ההתחלה ויש עוד מלא סידורים אבל גם מהסרטון וגם מהפוסט נראה שאתם נהנים
תמשיכו לכתוב
ואפרתוש, תעשי לי וואטספ כדי שאכניס אלי ונוכל להתכתב.
חיבוקים
רות נחום
תודה רבה רות 🙂 אעביר לאפרת