— 27/11/2022 , יום ראשון —
אני מנסה לא לרשום את זה, כי זה נשמע מאוד יומרני ומתנשא. אבל באמת, בכל זווית שאני מביט, החיים שלנו כאן בגואה, החיים פשוט טובים אלינו, לא, הם לא מושלמים, הם טובים.
מזג אוויר יחסית סביר (חם, אך ללא גשם ובארץ כעת מסתובבים עם מעילים). האוכל – הכי טוב שיכול להיות (מת על אוכל הודי), מיקום – על אחד מהחופים המבוקשים ביותר בדרום מזרח אסיה, חברה מגניבה (המון משפחות ישראליות עם אותו הראש כמו שלנו, אך גם בארץ יש לנו חברים נפלאים :-)), והכי חשוב, הרגשה. הרגשה של חופש, הרגשה של רוגע. כמעט ואין עלינו לחצים, בטח הם זניחים לעומת מה שחווינו בארץ, העבודה (טפו טפו) מתקתקת והילדים לומדים ומתאקלמים כאן יפה מאוד ורוכשים להם חברים חדשים.
לאחר היום הארוך של אתמול, החלטנו לקחת את היום הזה באיזי. בבוקר הילדים למדו חשבון, אנגלית ועברית. אני הכנתי ארוחת בוקר גדולה במטבח. אכלנו כיד המלך. ליה הציקה לכולם בלימודיהם, אז כרגיל תפקידי היה להסיח את דעתה בחוץ. יצאנו לכיוון מרכז הכפר של ראג'בג, בדרך סיקרנתי את ליה באותם עלים שמתקפלים פנימה כשנוגעים בהם:
ליה התלהבה מפרה לצד הדרך בכפר והתעמקה בעיקר על זה שעל ישבנה של החיה מרוח קקי. "למה הפרה לא מנקה את הקקי שלה ?" שאלתי את ליה בנסיון לעורר את יצר הסקרנות שבה, והיא ענתה: "כי אין לה ידיים". נשמע הגיוני.
בכניסה לאחד מהבתים בכפר, ראה אותנו מקומי וישר הזמין אותנו לשבת אצלו במרפסת. היום זהו יום ראשון אז כולם בבתים, ליה לא רצתה כל כך לשתף פעולה עם החיוכים והנחמדות, גם כשהמשפחה הראתה לה את הכלב, החתול וגור החתולים הקטנטן שנולד לפני כמה ימים. הודיתי לאב המשפחה על כוס המים שכיבד אותי והשיחה המעניינת (מאז יום היוולדו ועד היום הוא בראג'בג). חזרנו בחזרה הביתה. היה עליי לקיים שיחת עבודה בזום.
הזמן התעופף לו בבית. מבלי לשים לב השעה הייתה כבר 14:30, ליה הייתה גמורה מעייפות, צרחה וצרחה על כלום ושום דבר עד שנרדמה. זה גם היה הזמן שלנו לצאת החוצה, יובל קבעה להיפגש עם חברה שלה – איילה, לקחנו ריקשה אל הכפר פאטנם לביתם של רון ונועה (הוריה של איילה) שכבר אנו מיודדים עימם ופשוט זרקנו את יובל אצלם בבית והמשכנו הלאה.
ההלאה הזה היה במטרה לחפש לנו מקום לינה נוסף לאחר שנעזוב את הבית כאן בראג'בג. אז המקום הראשון לא צלח, הוא היה תפוס כבר. היינו ממש בנקודת האמצע בין שני החופים: פאלולים שבצפון ופאטנם שבדרום. שם, ממש במקרה פתאום הבחנתי בשלט המורה "Rooms", שאלנו את בעל הבית האם החדרים זמינים וקיבלנו תשובה חיובית, עלינו לקומה 3 לבדוק את החדר. חדר שינה אחד גדול, מטבח, 2 מרפסות, שירותים ומקלחת. נראה סבבה, בעל הבית הוא איש מבוגר שידע לדבר אנגלית בסיסית ביותר. הוא היה מאוד חביב, אחד שתמיד מחייך, תמיד צוחק. שוחחתי בטלפון עם הבן שלו וסגרנו איתו לשכור את היחידה לשבוע שלם תמורת 2,500 רופי ללילה. דיל לא רע. אך רק אחרי הלילה הראשון נוכל לדעת טוב יותר אם עשינו בחירה טובה או לא.
המשכנו בדרכינו, הפעם רצינו להגיע לחוף פאלולם כדי לראות את השקיעה, התקשרנו לבדוק את מצבה של דניאל שנשארה בבית (לא היה לה כוח לבוא שוב לחוף) – הכל בסדר איתה. הלכנו כ-10 דקות הליכה נינוחות עד שהגענו לחלק הדרומי של חוף פאלולם. ליה ועידו פתאום החלו לפרוח מהרגע שכף רגליהם החשופה פגשה בחול הרך. רצים, קופצים, שמחים, משתוללים… כל הדרך אל נקודת המרכז של החוף, שם המרנו כסף באותה סוכנות טיולים ממנה הזמנתי כרטיסי אוטובוס להאמפי לפני 7 שנים…
כשעה לפני כן, גילינו אפרת ואני כי שכחנו את חגורת הכסף בבית (זה נדיר), ובמקרה ממש גם לא היה לי מספיק כסף בארנק, אבל מספיק למקרה חירום עד לפאלולם בכל אופן. אז באותה סוכנות טיולים שלפתי שטר של 50 דולר בערך מעאפן וקיבלנו מעט חמצן לריאות.
המקום הבא היה אותה מסעדה מצויינת שבה היינו הולכים לאכול בימינו הראשונים כאן בגואה, נכנסנו בגלל המיצים, נשארנו כי פאקינג טעים שם. אז גם הפעם, הזמנו מיצים טבעיים (ולאסי לעידו), אני הלכתי על Butter Chicken, אפרת על ה-Aloo Gobi המוכר, לילדים הקטנים הזמנו סנדביצ'ים והאוכל הגיע בתזמון טוב ובאיכות מדהימה. "וואו", אמרתי לעצמי לאחר שאכלתי ממנת העוף שלי, המנה הטובה ביותר שאכלתי מאז הגענו להודו. גם המנה של אפרת הייתה פצצה. חריפה לה מאוד, אבל כל כך טעימה.
עם סיום הארוחה המצויינת, חזרנו לחוף. הלכנו הפעם לכיוון השני, הילדים מאוד רצו להיכנס למים, בסופו של דבר נכנענו להם ונתנו להם להתלהב, רק לא להיכנס יותר מידיי עמוק. זמן השקיעה החל וזה זמן תמיד טוב לשלוף את המצלמה שבטלפון הנייד מהכיס ולהתחיל לעבוד:
החוף היה מפוצץ בתיירים, בעיקר הודיים שהגיעו כאן לגואה לחופשה מכל רחבי תת היבשת, שוחחנו עם כמה מהם, בחורה צעירה התלהבה מליה ששיחקה אותה קשה להשגה. היא עובדת הייטק מבאנגלור שלקחה חופשה של שבוע כאן בגואה. היום יש לה טיסה בחזרה למקום מגוריה ומחר על הבוקר היא חוזרת לעבודה… איזה בעאסה… היא הולכת כנראה לחטוף שביזות יום א' ב' כל כך חזק.
שביזות או לא, את הילדים שלנו זה כמובן לא עניין, הם רק רצו לרוץ אל תוך המים כל הזמן:
בכוח משכנו אותם אל מחוץ למים, היינו צריכים כבר לזוז, השעת הייתה מאוחרת, עוד מעט מחשיך, יש לנו ילדה אחת בבית ממתינה לנו והשניה אצל חברה שלה בחוף השני. התקשרתי אל ראג' (נהג ריקשה נוסף אליו התחברנו), ההוא הביא אותנו לבית של נועה ורון, הם בדיוק התכוונו לאכול ארוחת ערב, סגרנו שרון יחזיר את יובל לבית שלנו בעוד כשעה וחצי. סבבה. חזרנו עם ראג' אל ביתנו בראג'בג, התקלחנו והתארגנו לשינה. יובל הגיעה בשלב מסויים. לי יצא עוד קצת לעבוד לפני שפרשתי לישון.
— 28/11/2022 , יום שני —
אנחנו קצת בצומת דרכים, הבעיות המהותיות כעת בחיינו הן מתי לעזוב את גואה ולהמשיך ליעדינו הבא. האמת שכבר מתחיל לדגדג לי לקום ולטייל שוב, חוסר המעש הזה כשאנו גרים כאן בגואה, עם הרוטינה של היום, כל יום, כבר די ממצה את עצמו. ישנן משפחות רבות כאן עימן שוחחנו, שזהו סדר היום האידיאלי מבחינתם, אנחנו עם קוצים בישבן, וגם ככה הגדרנו לעצמינו כי אנחנו במסע ולא בקינון על החוף, ובמסע זזים ממקום למקום.
היום היינו אמורים לקחת את הילדים לקייטנה של אלישה ב-River House, גורו עם הריקשה שלו כבר הגיע אלינו והמתין בחוץ ואז שמתי לב כי קיבלתי הודעה שהקייטנה להיום התבטלה, אלישה אינה מרגישה בטוב. הילדים התבאסו בטירוף. בכל זאת ניצלנו את ההזדמנות שיש לנו הסעה, אז אפרת, עידו, וליה ואנוכי נסענו עם גורו לעיירה צ'אודי לסידורים, לקחנו עימנו את שני כדי המים הגדולים מהם שתינו מאז שהגענו לבית כאן, כעת הם ריקים והיינו צריכים למלא אותם בעיירה. סבבה, תחנה ראשונה – ארוחת בוקר קלה, שוב, באותה מסעדה מקומית שאנו תמיד נוהגים לפקוד, 3 כוסות צ'אי, 2 בננה לאסי ומספר לא מבוטל של Banana Buns טעימים חיסלנו. אני המשכתי אל הסופרמרקט להשלים ציוד שחסר, בעיקר גבינות, ביצים, ירקות וחלב. אח"כ כולנו ביחד הלכנו למשוך כסף מהכספומט ממול לסופרמרקט. למרות שאין טיפת קסם במקומות הללו, אעלה לכאן תמונות של המקומות כדי שנזכור היכן ביזבזנו זמן רב באירגונים והצטיידות לוגיסטית בקינון שלנו כאן בדרום גואה:
היה תור ארוך לכספומט, בינתיים עידו וליה ישבו בצד ושיחקו מאוד יפה ביחד, הייתי חייב להנציח את הרגע הזה:
החלפנו את שני כדי המים בעלות של 90 רופי לכד ותפסנו ריקשה בחזרה הביתה.
בבית הילדים למדו, המבוגרים עבדו, באמצע גם אפרת הכינה ארוחת צהריים מאולתרת משאריות האוכל שנשארו לנו במקרר מהימים האחרונים, בחוץ ירד פתאום גשם מטורף, האוויר היה לח מאוד, באופן נדיר הפעלנו את המזגן בבית. רק בסביבות השעה 15:00 יצאנו שוב החוצה, הלכנו ברגל מהבית שלנו עד לבית של רון ונועה – הוריה של איילה, חברתה של יובל. כעבור כ-20 דקות של הליכה כשאני מיוזע לגמרי (לא היה חם, אבל מאוד לח) הגענו.
שוחחנו מעט עם נועה עליהם, כיצד הם התגלגלו לחלק זה של העולם… הבית שהם שוכרים כאן גדול, מאובזר, נקי וממוקם טוב. אפילו הדרך אליהם הייתה מגניבה כשנכנסים לג'ונגל פראי ועוברים בארות מים עתיקים:
עזבנו את יובל לשחק עם חברה שלה בביתה והמשכנו הלאה לכיוון חוף פאטנם. באמצע הדרך עצרנו בצ'אי שופ המפורסם כאן שמהווה נקודת ציון מרכזית אצל כל מי שגר כאן בסביבה. כמובן שעצרנו לשתות צ'אי טעים ועוגיות
לאחר יומיים שהיינו בחוף פאלולם הסמוך, פתאום פאטנם נראה לנו חוף קצת חיוור, שקט יותר ולטעמינו גם פחות יפה מאחיו הגדול.
פגשנו את נטע-לי אותה אנו כבר מכירים, שוחחנו עימה מעט, היא טיילה על החוף עם ילדיה, כשעה אח"כ הצטרפה אלינו משפחה נוספת, חדשים פה בחוף ( הגיעו לפני 3 ימים מצפון הודו), אבל וותיקים בטיולים. הילדים של כולנו שיחקו ביחד יפה, חפרו ל-ליה בור, אליו היא הכניסה את פלג גופה התחתון ואח"כ כיסו הכל בחול. זוהי התוצאה:
המבוגרים המשיכו להתקשקש ביניהם על הטיול, גידול ילדים וההתמודדויות איתם במהלך הטיול. והילדים שיחקו בחול או נכנסו להתרחץ בים ולעלות על הגלים. החושך כבר החל לחלוש על כל הסביבה, זה היה הסימן שלנו להתחיל לזוז, נפרדנו מהמשפחות וחזרנו לכיוון מתחם הריקשות לתפוס הסעה הביתה. בדרך עוד עצרנו לשתות מיץ תפוזים מהמקום הרגיל שלנו. במקרה אניל היה זה שלקח אותנו ממתחם הריקשות הביתה. יובל גם הפעם תוקפץ ע"י רון אלינו אח"כ (היא הייתה באמצע הכנת סושי עם חברתה).
בערב אפרת יצאה לראשונה לבד, יש פה בחוף ערב נשים, אני והילדים שיחררנו אותה לנפשה שתתמלא באנרגיות טובות, בינתיים בבית דניאל הכינה יופי של ארוחת ערב אותה חלקה עם ליה.
יובל הגיעה בשלב מסויים והילדים הלכו לישון מוקדם היום, מחר קמים מוקדם להרפתקאה שטרם חווינו בטיול הזה עד כה.
— 29/11/2022 , יום שלישי —
השעה הייתה 6:15 בבוקר כשהשעון המעורר בטלפון שלי צילצל, הגיעה הזמן לקום ליום טיול נוסף כאן בגואה. הערתי את הילדים והכנתי לאפרת ולי קפה של בוקר. הילדים קמו עייפים ועצבניים. בסופו של דבר איכשהו הצלחנו להתייצב אל מחוץ לבית בשעה 6:50 כפי שקבענו עם גורו שהמתין לנו בסבלנות. נסענו אל חוף ראג'בג השקט. זהו חו, בו עוגנות סירות דייגים רבות, אין כאן תיירים ואין כאן מסעדות או גסט האוסים. נםגשנו עם משיט הסירה, זה שסגרתי איתו אתמול בטלפון, זהו אותו בחורצ'יק שפגש אותנו כבר ביומינו הראשון כאן בראג'בג לפני בערך שבועיים. עלינו אל הסירה והתחלנו את מסעינו להיום.
האטרקציה המרכזית בסיור הזה הייתה לצפות בדולפינים והאמת? די חששנו מזה בהתחלה, לא ידענו אם באמת רואים דולפינים או שזה סתם חרטא. אז כמו כל דבר בחיים, גם כאן, צריך מזל. יהיו ימים שרואים יותר ויהיו ימים פחות. אנחנו נפלנו על היותר לשמחתינו. אפילו משיט הסירה לא הפסיק לצלם את הדולפינים מהנייד שלו, הוא אמר לנו שאנו ברי מזל שנפלנו על להקת דולפינים שובבה. ראינו גם קצת מדוזות שוחות במים, אבל זה היה פחות מעניין
היינו כל כך מרוצים מהתוצאה. לא חשבנו שכל כך נתקרב אליהם. המשכנו בשייט והיעד הבא היה Butterfly Beach, מדובר ברצועת חוף צרה, לא מאוד יפה, אין דקלי קוקוס ושום שירות תיירותי (המקום מוכרז כשמורת טבע על כן אסור לבנות שם), כמה קבוצות של תיירים הודיים כבר התנחלו במקום, חלקם אף פתחו אוהלים, כנראה שהעבירו שם את הלילה…
אנחנו ירדנו אל החוף, עשינו סיבוב קצר ובעיקר הצטלמנו קופצים ביחד
עזבנו את החוף, ממשיכים בדרכינו הלאה אל Honeymoon Beach, חוף אפילו יותר מעאפן מהראשון, זה נראה שהעלות של הטיול צריכה להצדיק את עצמה, על כן מחפשים מקומות לדחוף לתיירים. לא התרשמנו.
נחמד היה לראות אח"כ את הסלע הצמוד לחוף המזכיר בתצורתו צב, על כן שמו – Turtle Rock.
הילדים היו כבר רעבים, השעה הייתה כמעט 9:00, ביקשתי מהמשיט כי יעצור לנו בחוף פאלולם במקום שיחזור אותנו בחזרה אל חוף ראג'בג.
בפאלולם, בחור מקומי הציע לנו לנסוע איתו בסירה על נהר אל פנים היבשת, שם מאכילים עיטים, זוהי אטרקציה שאפרת ואני שמענו עליה עוד מירון (לפני שחזרו לארץ) ושמנו על זה כוכבית אדומה של ToDo.
סבבה, הלכנו לאכול באותה מסעדה רגילה שלנו כאן בפאלולם (יש לנו אחת כזו בפאלולם, פאטנם וצ'אודי). הזמנו ארוחת בוקר לכולם וכמובן מיליון כוסות מיץ. אני מאוד רציתי ארוחת בוקר הודית, המלצר הביא לי Paratha עם ירקות בפנים (בעיקר תפו"א), מלא תבלינים כמיטב המסורת:
קינחתי עם אגוז קוקוס שפתחו לי בדוכן מעבר לרוחב. היה מצויין ולא יכולתי לסיים את כולו מרוב שהייתי מפוצץ. לאחר ארוחת הבוקר, חזרנו לחוף הצפוני, שם יוצאות הסירות לצפייה בהאכלת העיטים.
פגשנו שוב בבחורצ'יק המקומי ויצאנו איתו לשייט השני שלנו להיום, הפעם לא מדובר על סירת מנוע, את הסירה הוא הניע עם מקל ארוך בדחיפה. השייט היה רגוע ושקט, יצא לנו לתצפת על מגוון של בעלי כנף.
ה-Show me the money הגיע לקראת סיום השייט, משיט הסירה נעצר במקום מסויים על הנהר השקט, הוציא חתיכות עוף מתוך שקית שחורה והחל זורק אותם למים, העיטים עטו על האוכל שלהם כאילו היו עופות דורסים :-), המחזה היה מרהיב, לא זכור לי שראינו לפני כן עופות כאלו אוכלים כל כך מקרוב (להוציא את סדרות ה-National Geographic). מומלץ ללחוץ על התמונות לצפיה מוגדלת
חזרנו אל החוף. הילדים כל כך התלהבו מהמים בנהר, אז החלטנו להישאר שם. היתרון כאן שאין גלים, החיסרון הוא שהאמצע של הנהר עמוק – מה שלא מבחינים בו בגדותיו. כולנו נכנסנו למים הקרירים והנעימים (ביום חם)
השעה הייתה כבר שעת צהריים כשעזבנו את המקום, הלכנו שוב לכיוון מרכז החוף, משם ניתן יהיה לתפוס ריקשה. ליד מסעדת הבית שלנו ישנה סוכנות טיולים, נכנסנו לברר כרטיסים ליעדינו הבא.
זה כבר כמה ימים שאנחנו מתלבטים מתי לעזוב את גואה, אני מעוניין כבר לעזוב ביום שישי, כשאנו מפנים את הבית, מצד שני יובל כל כך נהנית פה עם החברות שרכשה שזה מקשה על ההחלטה (לאפרת אין העדפה). בסופו של דבר החלטנו לעזוב כעת וזה אומר שאנחנו כבר צריכים לחשוב על אופציות עזיבה.
אז קיבלנו הצעת מחיר אחת ל-5 כרטיסי אוטובוס עם דרגשי שינה, והמשכנו אח"כ לסוכנות טיולים נופסת שם קיבלנו אפילו הצעה טובה יותר. סגרנו את הבסטה עם 5 מיטות ב-5.5K לכולנו. היציאה ביום שישי בערב (נסיעת לילה כמובן) ליעדינו הבא: האמפי.
באמצע גם הספקנו לבקר בבית חב"ד, הילדים שתו תה עם עוגיות
גורו בא לאסוף אותנו אל הבית, בדרך חזרה עצרנו להוריד את יובל אצל חברה שלה – נוגה. הגענו הביתה עייפים. עדיין אין אינטרנט בבית, וזה מאוד מאוד הקשה עלינו לעבוד ולתת לילדים את זמן השקט שלהם. איך אינטרנט הפך עם השנים האחרונות למוצר צריכה בסיסי בעולם המערבי…
דניאל כהרגלה הכינה לכולנו את הפסטה רוזה המפורסמת שלה, לאחר מקלחות וקצת משחקים כולנו פרשנו לישון לא לפני שיובל חזרה מבית חברתה.
— 30/11/2022 , יום רביעי —
אנחנו כבר מרגישים את הסוף כאן בגואה, מתכננים לפרטי פרטים את המקומות שנרצה להיות בהם לפני שנעזוב, את האנשים שנרצה להיפגש איתם והאטרקציות שעדיין לא הספקנו לעשות. בד בבד, עדיין אנחנו לא מוותרים שגרת החיים הקבועה שלנו כאן.
הבוקר נפתח עם ארוחת בוקר שהכנתי לכולם, הערתי את כולם בסביבות השעה רבע לשמונה כדי שנהיה מוכנים לרישקה שתבוא לקחת את כולנו אל יום נוסף בקייטנה שב-River House. גורו הגיע בזמן ואסף אותנו אל המקום. חזרנו איתו (אפרת, ליה ואני) עד צ'אודי. כרגיל דבר ראשון נכנסנו למסעדת הבית שלנו בעיירה, ואולי הגיע הזמן שגם סוף סוף נראה כאן איך היא נראית מבחוץ (לא משהו…):
הזמנו את המנות הרגילות שאנו תמיד אוכלים (לאסי \ צ'אי \ לחם בננה), ליה גם רצתה לקנח עם גלידה, אז מי אנחנו שנגיד לה לא (כולה ההורים שלה…).
הסופרמרקט היה סגור, רק אלוהים יודע מתי הם פותחים. את ההשלמות של המוצרים רכשנו במקומות אחרים – בית מרקחת \ מכולת שכונתית \ דוכן ליד השוק… הספקנו אפילו להוציא סכף מהכספומט, לא היינו חייבים אבל רציתי שיהיה לנו מספיק רזרבה למקרה הצורך.
הראש שלי התחיל לכאוב, הגוף מסמן לי שאני צריך להאט וללכת לנוח. כך היה. לאחר פגישה אקראית עם זוג ישראלים מבוגר אותו פגשנו בתחנת האוטובוסים הישנה, תפסנו ריקשה אל הבית.
אפרת נסעה עם גורו לאסוף את הבנות קצת לפני 12:00 בזמן שאני הלכתי לנחור על הכרית. נרדמתי מיד. התעוררתי רק כעבור שעה כאשר ליה החלה לצעוק על אחד מאחיה הגדולים, למה ? לא חסרות לה סיבות.
הילדים אכלו צהריים בבית ואח"כ קצת למדו, אנחנו עדיין ללא אינטרנט מתפקד בבית, מנסים בכוח לסחוט עוד כמה מגה בייט מהאינטרנט דרך חבילת הסלולר שלנו. רק בסביבות השעה 15:30 הגיע הטכנאי, החליף את המודם ופלא עולם – חזרנו לציביליזציה, פתאום לילדים נפתח הטיקטוק והיוטיוב ואנו המבוגרים יכולנו לעבוד כמו שצריך.
בשעה 16:00 לערך תפסנו ריקשה עם גורו כל הדרך אל הבית של נועה ורון – הוריה של איילה. השארנו את הבנות שם והלכנו לכיוון הים (אנחנו וההורים האחרים), קישקשנו כל הדרך, רון היה גם ביפן וגם ודרום קוריאה – שני המקומות שנרצה להגיע אליהם בהמשך המסע הזה, אז הוא זרק לי כמה טיפים כשהראשון ביניהם – עדיף לנו להגיע ליפן הרבה לפני דרום קוראיה. אוקיי, בהחלט נלקח בחשבון.
הגענו לחוף, אפרת רצתה להיות קצת לבד, יובל הלכה לחברה נוספת שלה (גפן) ואני תפסתי בעלות על שני הקטנים, ת'כלס, זה לא היה קשה מידיי כשיש לנו חוף ים, גלים, חול ומים… עידו מהר נעלם לו בין הגלים, מתרוצץ ורץ, בשלב מסויים הוא נפגש עם חבר שלו – נבו ושיחק איתו ביחד, אני קיבלתי קצת זמן איכות עם ליה. חפרנו ביחד בור עמוק, לתוכו הכנסנו את הקטנה.
אח"כ כיסינו אותה בחול עד גובה הכתפיים כאשר רק הראש מציץ החוצה:
תיירים מקומיים התלהבו מהאירוע, באו, צחקו איתה, צילמו והלכו, ממש כמו בגן חיות. שקלתי לגבות מהם כסף על המופע.
כל כך נהניתי עם הקטנה שלי, אלו רגעים שמקרבים, רגעים שספק אם היו לי בהיותינו בשגרת החיים בארץ. היא הייתה ב-High מטורף, גם כשהוצאתי אותה מבור החול היא לא הפסיקה לרקוד על חוף הים, ואני ? מה אני, לא נותר לי רק לצלם ולהינות ביחד איתה:
השמש כבר הלכה ודעכה, מסיימת יום נוסף שלנו בגואה, בהמשך עידו, ליה ואני הצטרפנו גם לאפרת שנהנתה בינתיים מזמן חופשי מהילדים. משפחות ישראליות רבות התנחלו להן על החוף בפאטנם היום, אנחנו הגענו יחסית בסוף כשכבר כולם מתקפלים הביתה, כך גם אנחנו. אספנו את יובל מחברה שלה – גפן שאכלו במסעדת Home, אח"כ המשכנו רגלית לביתם של רון ונועה לאסוף את דניאל מחברה שלה – איילה.
חזרנו הביתה בסביבות השעה 20:00, ובנוהל הקבוע: מקלחות, ארוחת ערב, קצת טלפון נייד לנשמה ולישון.
חייב להעלות לכאן תמונה נוספת של ליה על החוף שצילמתי היום, למרות התמונות הרבות שלה כבר כאן, אני חייב עוד אחת, תמונה שאני מאוד אוהב, עוד אחת לפני שנסיים את היום:
לי מאוד מוזר ולא פשוט היה פתאום לעשות סוויץ בראש להתרגל לקחת כאן את הדברים באיזי…
מה אני עושה כאן…פתאום הילדים הגדולים בקייטנה מגיעים איתם אחר כך לים וזהו מה עושים עם כל הזמן הזה ללא מעש…אני לא רגילה לזה וזה גם מעבר חד ממה שהיה לנו בנפאל…
בכלל הבנתי שאני במעברים יותר קשה לי להסתגל לקלוט איפה אני להבין מי נגד מי את יוני זה מחיה נראה לי להגיע למקום חדש, לחקור אותו, הוא גם מהר מסתדר גם מבחינה לוגיסטית , אפילו להבין את המבטא הכבד של המקומיים הוא קולט מהר, אני שונה.
הטיול כל כך מחיה אותו נראה כמה הוא נהנה מלחקור, לחוות , לגלות מקומות חדשים, או לחזור למקומות ישנים, הוא נראה מאושר וזה מקרין על כולנו, יש לו כאן ובטבעי יכולת הכלה וסבלנות אין קיץ אלי ולילדים(ולריבים הבלתי נגמרים)…אני שונה בהסתגלות שלי , האינטנסיביות בלהיות 24/7 עם הילדים הכל כאן באקסטרים.
באותו רגע אני יכולה לחוות ולהינות ממקום כל כך מרשים ויפה ושנייה אחר כך ריב או עצבים והרבה פעמים זה בא גם יחדיו, הרגשות והעוצמות התחושה היא כמו ברכבת הרים.
הנאה והאתגר התמודדות הזו זה לצד זה באקסטרים.
הרבה שואלים אותי איך בטיול ואני עונה: ההתמודדות של החיים היא בכל מקום לפחות אנו במקומות מיוחדים ויפים