— 14/01/2023 , יום שבת —
כאן בואטה קנאל, החיים זורמים לאט ורגוע, החבר'ה הצעירים כאן יושבים רוב הזמן בחצרות הבתים, לא עושים דבר מלבד לדבר אחד עם השני, לצחוק, להתלהב, להעביר חוויות וסיגריות , היום התחברנו לקבוצת תרמילאים ישראלים בדיוק כזו, חיים בראש טוב, זורמים לאט, אנשים ללא בעיתו או חששות בחייהם, אולי מלבד ההיבט הכלכלי שאומר כי ככל שיחסכו יותר יוכלו לחזור לארץ מאוחר יותר…
לקחתי את הזמן היום, התעוררתי ב-7:30 בבוקר, שאר פלנרים גם הם קמו בעצלתיים, מאוחר יותר הגיע ה-BreadMan המוכר כאן בואטה בקרב הישראלים, שוחחנו איתו מעט, את כל העסק שלו הוא בנה סביב הישראלים, אנחנו היחידים שמפרנסים אותו, ההודים לא מעוניינים ברול קינמון או לחם שום, אך אצלנו זה להיט. הבן אדם כל כך חמוד, חייכן תמידי ובגישה חיובית בכל פעם שאנו פוגשים בו.
ארוחת הבוקר שלנו כללה בעיקר קורנפלקס עם חלב ובשבילי מיני וסוגי לחמים, הוצאתי גם את הפלאפלים שנשארו לנו מאתמול וגם את החומוס והתענגתי קצת על אוכל ישראלי.
עד סביבות הצהריים הילדים ישבו ולמדו, אפרת ישבה במרפסת שבחוץ עם יובל ועבדה איתה על תרגילי חשבון
מידיי פעם מישהו מהבן-גיגיים הגיע לגיחה קצרה, לפעמים אנחנו ירדנו אליהם לשוחח מעט, לי לקח זמן רב עד שמצאתי מקום לישון דרך האינטרנט ביעדינו הבא, אליו נגיע ביום שני, לא להאמין כי המקומות תפוסים גם באמצע השבוע, ולקח לי זמן מה למצוא מקום טוב שלא מאוד יקר.
בסביבות השעה 14:00, השארנו את הילדים בבית עם הבן גיגיים ויצאנו לקחת את הכביסה שלנו ולהשאיר שק חדש של כביסה מלוכלכת, אפרת החלה לשוחח עם קבוצה של צעירים ישראלים, החלטנו לעשות סיבוב מרפסות, טיפסנו מעלה מעלה כדי לקבל זווית גבוהה יותר על הנוף הנשקף אל מול עינינו, היום הזה היה מיוחד מבחינת נופים, היום צצו להם ענני צמר גפן, מה שלא ראינו בימים האחרונים כאן, המקום הפך להיות קסום ומיוחד אפילו עוד יותר
אנחנו טיפסנו עד הבית האחרון למעלה, היכן שביקרנו ביומינו הראשון כאן בכפר, שם למעלה התקבצה לה קבוצה של צעירים ישארליים שכבר הכירו את אפרת מסיבוב המרפסות הקודם שלה (שעשתה אותו סולו), התיישבנו בין כולם, זקנים וצעירים ביחד, שם למעלה שכרה את הקומה השנייה משפחה ישראלית נוספת שראינו פה ושם בשיטוטים בכפר. הנוף שנשקף מחצר ביתם הגבוה היה מרהיב, הזדמנות טובה להוציא את יכולות הפאנורמה מהמצלמה שלי ולתפוס את החבר'ה הישראלים עם הנופים המשגעים של ואטה קנאל (מומלץ ללחוץ על התמונה להגדלה):
פגשנו שם צעירה אחת יפה בשם אלכס שסיפרה לנו כי לפני 12 שנים ההורים שלה לקחו אותה ואת אחיה לטיול משפחתי של שנה מסביב לעולם והיא תחילה בכתה ולא סבלה את הטיול, בשלב מסויים היא אהבה והעריכה את הזמן הזה עם משפחתה, כל כך קיווינו שהילדים שלנו היו איתנו באותו הזמן ויזכו לשמוע את דבריה, למה לקוות ? אמרנו לעצמנו, למה שלא נביא אותם ? וואלה, שאלה טובה, ירדתי למטה וצעדתי כל הדרך אל ביתנו כדי להביא את הילדים שלנו ששיחקו אגב מאוד יפה בבית, והכינו לעצמם אוכל בזמן הזה. עשינו את כל הדרך במעלה המדרגות לביתם של הישראלים, הילדים כל הזמן שאלו אותי לאן הולכים ואני תמיד אמרתי להם "להפתעה" , וההפתעה אכן הגיעה, כבר בתחילת המדרגות 2 צעירות תפסו את ידה של ליה וטיפסו ביחד במדרגות, לי כבר לא היה כוח לסחוב אותה על הידיים…
הגענו למרפסת המיוחלת – היפה ביותר בכפר, הילדים התקבלו בתשואות, בעיקר ליה שעלתה את כל המדרגות לבדה, אז אותה אלכס סיפרה לילדינו את סיפורה, עם משפחתה והמסע שהיא עברה, אני מאוד מקווה שהם לקחו לתשומת ליבם את הנאמר הילדים שלנו
השיחה נפתחה והלכה לכיוונים שונים, הצעירים התעניינו בנו כמשפחה מטיילת, בי, באפרת והילדים, בשלב מסויים ליה קצת נפתחה והסכימה ללכת לאכול עם מישהי מקסימה בשם רחל שגם אח"כ שיחקה איתה מדהים, יש לה את הכלים להגיע לילדים, לא שאלתי, אולי עבדה כסייעת או משהו כזה בעברה… בכל אופן היא נתנה לה הצגה מאלפת עם הבובות שהסתובבו שם
אנחנו המבוגרים שמענו הרצאה מעניינת מפיה של שחר, עוד צעירה חמודה ומאוד מוכשרת שהרביצה לנו תורה על הצבעים שאנו רואים, על פיגמנטים, איך המוח שלנו קולט אותם, כי לבן אינו באמת צבע ואילו שחור זהו כל צבע מספיק חזק בגוון שלו, על שילובים של צבעים מנוגדים ועוד… היה מרתק, אמנם הכרתי הרבה מן הדברים אותם היא אמרה, אבל היה בהחלט מעניין לשמוע שוב דרך המילים שלה
בשלב מסויים הילדים היו רעבים וגם הטמפרטורות החלו לרדת, אפרת אני וליה ירדנו למטה לקנות לילדים שלנו אוכל, השארנו אותם שם במרפסת בידיה הטובות של שיראל אותה פגשנו כבר לפני כמה ימים… ירדנו לכביש הראשי של הכפר,פתאום ליה נזכרה כי היא צריכה לשירותים – מספר 2. איזה בעאסה. אפרת הלכה איתה לבקש מבית ישראלי ליד להשתמש בשירותים שלהם, אני הלכתי לקנות אוכל לילדים, התחלתי עם סנדביץ' אבוקדו ב-Arasi Shop בשביל עידו, המשכתי במומואים ליובל וסיימתי עם פסטה לדניאל במסעדת Atlafs, חזרתי לנקודה בה מתחילים לעלות במדרגות, זה המקום ליד Arasi, שם פגשתי באפרת וליה שוב, קיבלנו הודעה משיראל כי כולם מתקפלים והיא מורידה את הילדים שלנו איתה, יופי, גם ככה היה קר ורצינו להתקפל כבר הביתה. קנינו עוד יוגורט וחלב מהמינימרקט הקבוע, נפרדנו לשלום מקבוצת הישראלים עימם בילנו כמה שעות נפלאות אחה"צ הזה וצעדנו הביתה, שם למעלה בביתנו, זרקנו שלום חטוף כזה לבן-גיגיים, הם היו בעיצומו של משחק כדורגל בחצר. בביתנו הבנתי כי פישלתי (שלא בצדק) בהזמנת האוכל. דניאל רצתה פסטה רוזה ואילו אני הבאתי לה פסטה שמנת (אוי יו יואי…), יובל חטפה עליי קריז כי הבאתי לה מומו ירקות ולא עוף, ואפרת התעצבנה כי לא קניתי לה סנדביץ' ביחד עם עידו… טוב נו, חבורה של מפונקים אנחנו מגדלים כאן.
הערב כבר הגיע, זמן השקיעה הוא תמיד זמן טוב לצאת למרפסת לצלם את המאורע, הפעם זה מה שיצא:
הילדים קצת שיחקו, קראו, היו בניידים שלהם, אני סגרתי לנו מקום לינה למקום הבא הבא שלנו, אנחנו מסודרים עד יום שבת הבא. הלילה ירד וכבר החל להיות קר, הדלקתי את האח וקצת התחממנו לנו בתוך החדר, בחוץ קבוצות של הודיים צעירים שהגיעו לטייל כאן החלו במסיבות שלהם (כעת זהו הסופ"ש שלהם), עם רעש מחריש אוזניים ומוסיקה מקומית מעאפנה. לפחות אנחנו מחוממים בתוך הבית, הולכים לישון.
— 15/01/2023 , יום ראשון —
את יומינו האחרון כאן בואטה קנאל תיכננו להעביר רחוק מכאן, לקחת מונית ולנסוע ליום טיול באיזור Mannavanur עם כל ה- site seeing שבסביבה, אבל תיכנונים לחוד ומציאות לחוד, המשפחה התעוררה מאוחר יחסית ובגלל השעה החלטנו לוותר. אני לעומת זאת, התעוררתי שוב פעם ביקיצה טבעית בשעה מוקדמת – 6:15 בבוקר, ציחצחתי שיניים מהר ויצאתי לראות את הזריחה, כנראה האחרונה שלי כאן בכפר, הפעם החלטתי לגוון בזווית הצפיה, הפעם עליתי עד לחצר הבית העליון ביותר בכפר, היכן שביקרנו אנחנו והילדים אתמול, היכן שהחבר'ה הצעירים הישראלים אירחו אותנו יפה.
הזריחה כבר הפכה להיות קצת בנאלית אצלי, את הנופים והצבעים הללו כבר ראיתי בעבר, סיגלתי לעצמי גם את זוויות הצילום של ההרים היוצאים מן העננים שבצד שמאל, את מרכז השמש היוצאת מקו האופק, העצים שבצד שמאל המהווים סילואט נפלא לרקע השמיים והעננים… ובכל זאת, למרות הבנאליות שאני מתאר כאן, אני עדיין לא מפספס הזדמנות להרים את עצמי כל כך מוקדם בבוקר ובקור מציק, לצאת החוצה ולחוות את זה שוב ושוב.
חזרתי בחזרה אל הבית, ישבתי על המרפסת, גללתי קצת בפייסבוק ובלינקדאין, צעיר הודי שצפה בזריחה גם הוא מהמרפסת שוחח איתי מעט, האנגלית שלו לא איפשרה לקיים שיחה מעבר לרמה הבסיסית. חזרתי הביתה ונשכבתי שוב על המיטה. אפרת והילדים התעוררו בסביבות 8:00, למה ? כי אחד מהחברים השכנים שלנו החליט על דעת עצמו לצלצל בפעמון דלת ביתנו (והפעמון הזה יכול להעיר פילים עם רמת הדציבלים הבלתי נתפסת שלו), קפצתי מהמיטה לפתוח את הדלת כדי לסתום לאהבל הזה את הפה, הבחורצ'יק שעמד מולי שאל לגביי הסיסמא ל-WiFi שכאן, אדיוט. "בשביל זה אתה מצלצל בפעמון ?", שאלתי, "אנשים פה ישנים", הוספתי בטון כועס, הבן אדם נהיה נבוך, התנצל והתרחק לאט מהדלת שנסגרה במהירות.
בבוקר כרגיל הכנו ארוחת בוקר, אכלנו במרפסת שבחוץ, את אותם מטעמים שאנו מכינים כבכל בוקר, בשעה 10:00 התחלנו לשמוע את התופים, נאמר לנו כבר אתמול כי היום הולך להיות פסטיבל בכפר, פסטיבל שיחל בשעה 10:00, מטרת הפסטיבל ? וואלה, לא יודע, יש שמועה שאומרת שהיום זהו ראש השנה אצל הטאמילים (רק אללה יודע אם זה נכון…), סיימנו לאכול וירדנו למטה לראות על מה המהומה, בירידה, בשביל המוביל אל הכביש הראשי בכפר התקבצו להם כמה עשרות אנשים, חוגגים, רוקדים, מנגנים ומחייכים אחד לשני, אנחנו הצטרפנו לחגיגה, לא להרבה זמן, השמש החזקה טפחה מעל ראשינו וכל מה שרצינו היה קצת צל. אפרת נשארה שם ברחבת הריקודים עוד זמן מה עם ליה, עושה מינגלינג עם המקומיים ושאר התיירים האחרים.
בשלב מסויים, החום הכריע אותנו, ישבנו במסעדה של ראני (אשתו של בעל הבית שלנו – באלה), הזמנו 6 כוסות צ'אי וקצת נרגענו מהחום, המוסיקה עדיין נוגנה בווליום גבוה, אבל כעת היינו רחוקים יותר מהאקשן, באותו זמן הפסטיבל ראינו את שאר המשפחות המתגוררות כאן וכן פרצופים של תרמילאים ישראלים רבים שכבר הספקנו להכיר.
משפחת בן גיגי גם כן הגיעה, תפסה מונית ונעלמה לכיוון קודאי קנאל, כך גם אנחנו בעקבותם, נהג המונית הביא אותנו אל פתחו של השוק המקומי – שוק יום א' לממכר בעיקר פירות וירקות, רגע אחד לפני כניסתנו להמון הקונה, נכנסנו אל הכספומט של בנק HDFC, משכנו 30K והמשכנו הלאה. רעש, המולה, צפיפות והמון בלגן על רחוב אחד צר וארוך, בדיוק כמו ששוק אסייתי אמור להיות, על אחת כמה וכמה – שוק הודי. אני מת על המקומות הללו, אפרת ואני יכולים להסתובב שעות על גבי שעות בשווקים שבאסיה, וזה באמת גם מה שעשינו בטיולינו הארוך הקודם, אי שם ב-2008, עוד לפני הילדים וטונות הלוגיסטיקה של הטיול.
התחלנו במסע רכישות, קנינו גזרים, תפוחי אדמה, את פרי הצ'יקו שעד כה טעמנו רק בשייקים (פרי מעולה – מתוק ועם מרקם קימחי כמו של תפוח בשל), ירדנו עוד קצת למטה ברחוב, נכנסנו אני וליה לשוק הדגים, ליה היחידה מהילדים שהסכימה ללכת איתי לאיזור הסירחון כמו שרק דגים מתים יכולים להפיק.
משם המשכנו לשוק המקורה הצמוד – שוק של בעיקר ירקות, הצטיידנו שם בעגבניות נורמליות (אלו שבוואטה – שווים ל-Ass), לימונים, מלפפונים, אפילו שני חצילים, רעיון שלקחנו מהבן גיגיים, לזרוק לתוך האש באח שלנו. אז כן, באותו שוק ירקות פגשנו גם בבן גיגיים לרגע קט עד ששוב פעם נפרדנו, אנחנו המשכנו במורד הרחוב, הם התקפלו כבר למעלה.
קנינו גם ענבים סגולים ב-200 רופי לקילו (שזה אולי הפריט היקר שבחבורה), וגם אנחנו סיימנו את הקניות שלנו, אפרת רצתה ללכת שוב פעם לטיילת Coaker's שכאן בעיר, בה היינו לפני כמה ימים, שמתי לב כי הטיילת נמצאת במרחק של כ-10 דקות הליכה מאיתנו, סבבה, עלינו שוב פעם במעלה רחוב השוק, מהמקום בו התחלנו את המסע הקולינרי הזה, בדרך אפרת שוחחה עם ירון, הבן גיגיים נכנסו לאכול בדומינוס פיצה (שנמצא ליד הכספומט של HDFC), החלטנו לפנק את הילדים שלנו גם כן בפיצה לפני שממשיכים הלאה, הילדים כל כך שמחו שוב פעם להיפגש בינם לבין עצמם, הזמנו להם פיצות, לבריאות.
התיכנון היה לחזור הביתה, להרביץ לימודים עם הילדים, היום זהו היום האחרון שלנו עם הבן-גיגיים, מחר אנו עוזבים והם נשארים בוואטה קנאל לעוד כמה ימים, איננו יודעים בוודאות אם ניפגש שוב, התוכנית היא שכן, בעוד כשבוע במקום אחר, אמרתי זאת לאפרת, ביקשתי שתשחרר מעט את עניין הלימודים ותיתן לילדים יום אחרון עם חבריהם לפני שנעזוב, היא הסכימה, שוחחנו גם עם ירון וגלי, יש אור ירוק. עלינו על 2 מוניות ב-500 רופי לאחת, וחזרנו עם שקינו הכבדים אל ואטה קנאל, היום כאמור יום ראשון, הרבה תנועה בכפר, בטח ביום הפסטיבל, תנועה רבה בכפר אומרת: תנועה רבה בכבישים המובילים לכפר, שזה אומר פקקים, עם תשתית כבישים מעפאנה שבקושי רכב וחצי יכולים לעבור בו זמנית, אנחנו מצאנו את עצמנו תקועים בפאתי הכפר. החלטנו לעזוב את המונית וללכת ברגל, כמה דקות הליכה עד הכפר. ליה נרדמה בדרך לכאן, לקחתי אותה על הידיים כל הדרך לבית שלנו, שם הנחתי אותה בזהירות על המיטה. שיחררנו את הילדים ששיחקו עם הבן-גיגיים ולראשונה מזה המון זמן, פתאום היה לי ולאפרת קצת שקט, קצת זמן איכות ביחד, בלי הילדים. אלו היו רגעים ששווה לנצור. לא לאורך זמן, כי ליה התעוררה כעבור חצי שעה. ירדנו למטה ושוחחנו עם גלי וירון על המשך הטיול, על יעדים ועל זמן ומקום בו נוכל להיפגש שוב.
אני מרגיש כי טיול איתם משדרג אותנו מאוד, מבחינת החוויות, הדינמיקה, היחסים הבינאישיים, הכל. כולם מסתדרים מצויין עם כולם, לילדים שלנו הם מגיעים כמו כפפה ליד ולהיפך. יהיה קשה לילדים להיפרד מחר אני מאמין.
בשלב מסויים, בשעות אחה"צ המוקדמות, יצאנו שתי המשפחות מהבתים, הלכנו לשתות צ'אי למטה בכפר. במהלך כל היום כאן בבתינו, לא היה לנו אינטרנט, לא WiFi שפתאום הפסיק לעבוד ולא סלולרי שאין פה קליטה, כך כשירדנו למטה, קיבלתי קליטה סלולרית ופתאום דינג דינג דינג, הטלפון שלי לא הפסיק להשמיע רעשים, המון הודעות קיבלתי בזמן שלא הייתי מחובר, ענייני עבודה, כך יצא שכולם הלכו והתערבבו עם שאר התרמילאים הישראלים, אני ביצעתי שיחות עבודה ומענה למיילים ו-וואטסאפים דחופים. שתינו צ'אי, המקום היה מפוצץ בישראלים, גם פגשנו שם את משפחת ברוך (שפגשנו גם בבוקר בזמן ריקודי הפסטיבל)
הלכתי לקחת את שק הכביסה שלנו מסילביה, שנמצאת ליד בית חב"ד, סגרנו את עניין הכביסה לימים הקרובים, בדרך חזרה עניתי לעוד שיחות טלפון ועוד מיילים, אפרת, ליה ויובל הלכו עם הבן-גיגיים לביתם של משפחת ברוך לשתות תה ולקשקש, אני נשארתי עם עידו שרצה להיות ביחד עם שיראל ושאר החבר'ה הצעירים ודניאל חזרה הביתה, רצתה קצת להיות עם עצמה. בשלב מסויים החלטתי לחזור גם אני הביתה ולהביא אותה בחזרה, לא אני ולא אפרת הרגשנו בנוח שהיא לבד בבית ללא יכולת לתקשר איתנו (כאמור האינטרנט שלנו מת היום בדירה). הבאתי אותה לArasi Shop, בדרך נתקלתי בצעיר ישראלי אחד שאמר לי כי הוא ראה אותי בעבר, היכן ? היינו ביחד באוטובוס בנסיעת הלילה מקטמנדו לפוקהרה אי שם ביומינו השישי למסע, פתאום נזכרתי בו, זכרתי כי באמצע הלילה, כשעשינו הפסקה ואפרת והילדים הלכו לשירותים, אני הייתי עם ליה שישנה על ידיי, שוחחתי איתו ועם חברו שם ליד הנהר. המפגש איתו העלה בי זכרונות לגביי נפאל, אחחח… איזו ערגה.
הגענו בחזרה לעידו וחבריו החדשים, הילד פורח ברגעים כאלו, הוא מאד מחפש ורוצה להתחבר לתרמילאים ישראלים, הם כמו אחים גדולים בשבילו, כאלו מגניבים עם קעקועים , שיער ארוך, זקן שופע, שמעשנים סיגריות. החבר'ה הללו מאוד מתעניינים בו והוא מרוצה מכך. יצא לי לשוחח עם כמה מהם, חבר'ה טובים, סיימו צבא ומנקים פה קצת את הראש, לשוחח איתם זה כמו לשוחח עם ה-יוני של שנת 2000, אותו אחד שיצא לטיול הגדול של אחרי הצבא עם שאיפות לטרוף את העולם. חבר'ה מצחיקים ומאוד מגובשים, סיפרתי להם קצת על איך זה לטייל ללא טלפון נייד, לשלוח גלויות הביתה ולדבר עם ההורים פעם בשבוע – שבועיים דרך שיחת גוביינה, אחח… היו זמנים.
אפרת בשלב מסויים הגיעה אלינו עם יובל וליה, אני עוד עשיתי כמה טלפונים קצרים לארגן לנו מונית למחר ליעדינו הבא. חזרנו הביתה, הדלקתי את האח, זרקתי לשם את תפוחי האדמה והחצילים עטופים בנייר כסף, בזמן ההמתנה חתכתי ירקות ושמתי צ'פאתי על הפלאנצ'ה, אכלנו יופי של ארוחת ערב. לאחר מכן, שוב פעם הורדנו את הילדים למטה לשחק עוד קצת עם הראל, מאיה ואביתר – הילדים של גלי וירון, ליה נרדמה, אפרת הלכה להתקלח ואני הלכתי למטה לשוחח עם ירון, סגרנו קצת פינות, שייפנו את לוחות הזמנים והמקומות בהם אנו מתכננים להיפגש שוב וזהו, חזרנו הביתה לאירגוני תיקים ושינת לילה טוב.