— 25/10/2022 , יום שלישי (היום ה-1 של הטרק) —
לפני 22 שנים, בטיול הגדול של אחרי הצבא, הגעתי לנפאל וצעדתי בטרק שנחשב לאחד היפים בעולם, הטרק סובב את רכס הרי האנפורנה (עם הרים של מעל ל-8,000 מטרים). אני זוכר שכשסיימתי את הטרק שנמשך משהו כמו 3 שבועות הבטחתי לעצמי שאחזור לחלק זה של העולם ואמשיך לטייל בהרי ההימאליה בשלב מאוחר יותר של חיי, האמת היא שחשבתי שזה יגיע מוקדם יותר, משהו כמו בסביבות גיל ה-30 שלי. אז זהו, שהחזרה להימאליה הגיעה כעבור 22 שנים, כשאני כבר עם אשה וילדים, אתגר מסוג שונה. בחרתי ללכת את טרק ה-Poon Hill עם הילדים כי הוא אינו נחשב קשה במיוחד (למרות שהיום הזה די הרג אותנו), אינו ארוך במיוחד ונותן תמורה (נופים) טובה למחיר.
עבר עלי לילה זוועה, ישנתי אולי שעתיים, הקירור שלי לא השתפר מאתמול, האף מנוזל והגרון שורף. אני שונא את המקרים הללו שאני מסתובב ללא הפסקה במיטה בלילה מנסה בכוח להירדם ולא מצליח (לשמחתי זה לא קורה הרבה), ועוד ליום שחייבים להגיע אליו עם כוחות על.
ב-7:00 כולם קמו מהמיטות (בערך) והחלו להתארגן, את התיקים כבר סידרנו כאמור יום קודם לכן, ב-8:00 עשינו צ'ק-אאוט מבית ההארחה של Little Tibetean, איפסנו שם את המזוודות והתיקים שאיננו לוקחים לטרק ויצאנו לדרך. הפורטר – קרישנה הגיע אלינו ובירך אותנו לשלום, אנחנו הולכים להיות חברים מאוד טובים בימים הקרובים. העמסנו את הציוד על גג הג'פ שהמתין לנו מחוץ לכותלי הגסט האוס, והתחלנו בנסיעה. כמה ק"מ כשיצאנו מאיזור ה-Lake Side פתאום בבת אחת נגלו לעינינו שרשרת ההרים המושלגים המפורסמת של ההימאליה – ואוו, זה היה מטריף לראות משהו כל כך עוצמתי כל כך קרוב.
בכניסה לטרק עוברים ב-Conservation Area ומחתימים את הפרמיט שעשינו עוד בקטמנדו, הפורטר קרישנה דאג לזה לקרות ואנחנו דאגנו להתפנות בשירותים פוטוגניים להפליא
מכאן הדרך הפכה להיות משובשת, וה-4×4 בהחלט הצדיק את ה-100 דולר שכירות שלו. כעבור שעה בערך בנסיעה קופצנית במיוחד מעל בורות ודרכי עפר משובשים, הגענו ליעד, תחילת הטרק. פגשנו שם את שאר הפורטרים: הי ו-יאם. ניסינו להכניס את ליה למנשא כאשר קרישנה נשא אותו, אך ללא הצלחה, היא החלה לצרוח שאיננה רוצה לרכב על גבו. אני נאלצתי לשאת אותה במנשא. לא נורא, יאללה מתחילים בטרק עם תמונה משפחתית
היה שם חם, חם הרבה יותר ממה שדימיינתי, התקלפנו מהבגדים הארוכים והתחלנו ללכת. לאחר חציית גשר תלוי העליה החלה ועוד איזו עלייה, מדרגות שלא רוצות להיגמר.
בשלב מסויים ליה נרדמה על המנשא, זו הייתה הזדמנות מצויינת להעביר את הבעלות לפורטר – קרישנה ששמח לקחת אותה ממני ולהוריד לי "קוף" מהגב.
כעבור שעה וחצי של עליה קשה, עצרנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית. לוקח זמן עד שמכינים כאן את האוכל, זו הייתה הזדמנות טובה לבדוק את המיילים, לענות לטלפונים ולהצטלם עם עידו והרקע המרשים של טרסות האורז
האוכל עדיין לא הגיע, אז הוצאנו את נשק יום הדין השני אותו הכנו מבעוד מועד – קלפי טאקי ואת הקובייה ההונגרית של יובל שהראתה את יכולותיה המופלאות לפתור כל עירבוב של קוביה תוך פחות מדקה. הפורטר – קרישנה היה די בשוק, כנראה שלא מכירים את המשחק הזה בחלק זה של העולם
בתמונה הזו הילדים משחקים טאקי וכמובן רבים על חוקי המשחק, חיים שפיר אנחנו צריכים אותך כאן.
כעבור מעל לשעה שלמה שנקרא לה: אירוע ארוחת הצהריים, שמנו את תרמילנו על גבינו והמשכנו במסע מעלה גרמי המדרגות המשיכו עוד ועוד, חלפו על פנינו תיירים שסיימו זה עתה את הטרק (יומם האחרון). ליה, שהתעוררה בינתיים, עדיין עשתה בעיות לשבת במנשא כשאני לא זה שסוחב אותה, בשלבים מסויימים הצלחנו לגרום לזה לקרות, כך יצא שאני וקרישנה כל הזמן התחלפנו בנשיאת ליה.
שאר הילדים היו מדהימים, כולם הפתיעו אותי לטובה Big Time, לא חשבתי שהם יעלו את המדרגות כמו גדולים ללא תלונות (כמעט), שמחתי להתבדות, עידו במיוחד החל מקפץ כמו איילה שלוחת רסן, הוא נראה כמעט לא מתנשף בזמן שאני כמעט שפכתי לאגר. אפרת הייתה החוליה החלשה בינינו, הלכה בקצב שלה, איטי הרבה יותר מכל השאר, אבל איך הפורטר – ים אומר בעברית קלוקלת? "לאט לאט, אבל בטוח".
השעה הייתה כבר 15:30 אחה"צ כאשר הגענו אל הכפר Ulleri, הכפר בו אנו אמורים לישון, הרוחות שנשבו היו קרות וגופי נטף זיעה בכל חלקיו – מתכון לא טוב לאחד שרוצה להבריא מקירור, כך יצא שהשתדלתי כמעט לא לעשות הפסקות ולהתקרר, העליה בסוף ללא הפסקות די קרעה אותי. אבל כמו המחזה של ויליאם שייקספיר: סוף טוב, הכל טוב.
הלכנו עד לקצה הרחוק והגבוה של הכפר, הישר אל הגסט האוס שהפורטרים המליצו לנו: Punima Guest House, אני לא שואל בכלל, קחו אותי לאן שאתם רוצים, אני בטוח שזה יהיה טוב ושווה את התמורה.
היה כבר קר, הורדתי את החולצה ספוגת הזיעה שלי, ושמתי מיד את ג'קט הפליז עליו היה רקום Click Software (מקום עבודתי האחרון כשכיר). אפרת והילדים המשיכו להסתובב בכפר, הלכו לנדנדת ענק שבנו שם לילדים, בכלל היום זהו כאמור יום חג בנפאל, אז החג הגיע גם לכאן, לכפר Ulleri, שומעים ברקע נפצים ושירה של בנות ביה"ס.
ליה הייתה במצב רוח מרומם, לא עשתה הרבה היום, אז הוציאה אנרגיה במתחם הגסט האוס, תוך שהיא מעסיקה את הפורטרים שלקחו על עצמם את תפקיד הבייביסיטר עליה
— 26/10/2022 , יום רביעי (היום ה-2 של הטרק) —
זהירות – פוסט עם הרבה תמונות (נעימות לצפייה) !
קודם כל, בואו נתחיל עם הנוף שנגלה לנו מהמרפסת בבוקר:
בסביבות השעה 8:00, אכלנו ארוחת בוקר (בעיקר פנקייקים לילדים), אירגנו מהר את הציוד שלנו ורגע לפני שעזבנו את Ulleri, הצטלמנו בנוף הפוטוגני של המקום.
התחלנו את יום הטיול השני שלנו בטרק תוך טיפוס יחסית קשוח על ההתחלה של היום. בשלב מסויים עזבנו את גרמי המדרגות שליוו אותנו כל כך הרבה זמן ביום האחרון, המשכנו ללכת בדרך ג'יפים ממנה נשקפו נופים מרהיבים יותר של רכסי האנפורנה
הייתה זו הליכה מישורית, קצת עליות, מעט ירידות, אין מדרגות !!! מזג האוויר היה מושלם, ראות מצויינת, טמפרטורות בסביבות ה-15 מעלות, כך שעם ההליכה זה הרגיש נהדר. כל כך נהיננו בקטע של ההליכה בטרק.
בשלב מסויים השביל התעקל שמאלה, עזבנו את הנופים הפנורמיים ונכנסנו יותר ליערות שעל ההרים, תוך שאנחנו חוצים כפרים קטנטנים וציוריים להפליא, כל שלושת הפורטרים ממש נפלאים עם הילדים, כל כך מכילים, כל כך מבינים, כל כך עוזרים, לא יכולנו לבקש פורטרים טובים מהם.
ההליכה ביערות הייתה פחות מוצלחת, פחות אהבנו, אבל זה חלק מהטרק. הילדים כבר החלו לגלות סימני עצבנות וקשיים, דחפנו אותם עוד ועוד במהלך העלייה הקשה שעברנו (אמנם לא מדרגות, אבל עלייה), הפורטרים הבטיחו לנו הפסקה בנקודת עצירה שווה במיוחד, וזו הגיעה והצדיקה את כל הסופרלטיביים עליה
עצרנו, הורדנו את התיקים (ואת ליה) מהגב, הוצאנו מהתיקים פליזים וג'קטים חמים, כבר החל להיות קר שם למעלה, במיוחד כאשר השמש הסתתרה מאחורי העננים. פתחנו גם את שקית ההפתעות שקניתי ערב לפני היציאה לטרק בפוקהרה, הוצאנו חטיפים מלוחים ומתוקים וחלקנו עם הפורטרים וקצת נחנו מהעליה וההליכה שעשינו עד כה.
ההמשך היה מאתגר לא פחות, ירדנו מדרך הג'יפים על מסלול צדדי לאורך נהר שוצף.
בין לבין עברנו בין קבוצות בתים נידחים, כאמור זהו ימי חג כאן בנפאל ובכניסה לבתים המקומיים נוהגים להכין ציורי קישוט על המדרכה ולתת מנחות לאלים שלהם
אכלנו צהריים ב-Monsoon Restaurant בצד דרך העפר עליה צעדנו, הילדים כבר היו גמורים ועצבניים והיינו חייבים להכניס להם קצת אנרגיה לגוף. מנות גדולות, טעימות ומשביעות, הזמנו המון ונשאר גם המון אוכל. ממש התפוצצנו שם במסעדה. בהמשך הדרך התפצלנו (מבלי לתכנן), הבנות ואפרת היו צריכות להתפנות בטבע, אני, עידו וליה דהרנו קדימה. בזמן ההליכה הגיעו גם הטלפונים – אין מה לעשות, זה שאני מטייל לא אומר שאני מפסיק לעבוד. כך כשאני משוחח עם לקוחות ולידים פוטנציאלים, אני צועד בין כפרים ציוריים, מעל נהרות ומפלים אל מול הרים מושלגים וממש בכוח מנסה לא להראות שאני מתנשף יותר מידיי מההליכה הקשה כשאני מספר על יתרונות הקורסים שלנו מול האחרים.
בזמן שהמתנו לאפרת והבנות, עידו וליה שיחקו מאוד יפה תוך שהם בונים רוג'ומים ומנסים לשבור את שיאי הגובה שלהם בכל פעם
המשכנו בעליה, ועוד איזו עליה, הילדים כבר היו עייפים ועצבניים והכפר אליו אנו אמורים להגיע אינו נראה באופק… עוד 10 דקות של מדרגות, ועוד 15 דקות של שביל עפר מתפתל ביער, עוד הליכה עם רטינות של הילדים ולא להאמין, בסופו של דבר הגענו אל הכפר Ghorapani בגובה 2840 מטרים !
אבל מה ? הגסט האוס שלנו היה בקצה השני של הכפר בעוד כמה עשרות מטרים של עליה למעלה בגובה, למעשה זהו הגסט האוס האחרון של הכפר לפני שעולים לפון היל. עידו כאן מצטלם אל מול הויטרינה של המכולת המקומית
עוד גרמי מדרגות, עוד כמה מאמצים, כמה התנשפויות (מצד המבוגרים) והנה, הגענו אל המקלחת החמה, המיטה הרכה והארוחה הטעימה: Hilltop Hotel
הבת של בעלי המקום החמודה מצאה חן בעיני הפלנרים הקטנים והם מצאו עניין משותף (שלא נמשך זמן רב, אולי בגלל קשיי שפה ?)
— 27/10/2022 , יום חמישי (היום ה-3 של הטרק) —
גם פוסט זה עם מכיל תמונות רבות (נעימות לצפייה) !
בזמן שאפרת והילדים נשארו לישון בחדריהם ולאחר לילה ללא הרבה שינה מצידי, ב-5:00 בבוקר ישבתי בחדר האוכל של בית המלון, אני ועוד קבוצה של זרים, ממתין ליציאה לטיפוס הקשה אל עבר פסגת הפון-היל, הפסגה של הטרק.
בחוץ היה חושך נפאל (על בסיס חושך מצריים), וקר. קר מאוד, הטמפרטורות נשקו את האפס מעלות, הבטתי למעלה אל השמיים, לא היה ענן אחד – חדשות טובות, היה ניתן לראות את הכוכבים בצורה בלתי רגילה. הטיפוס החל, קבוצות קבוצות של מטיילים השכימו קום והחלו עולים בגרמי מדרגות צרים כלפי מעלה, הפנס שהיה ברשותי היה די מעאפן, אותו פנס – מאגלייט שקיבלתי מתנה באחד מימי ההולדת שלי לפני יותר מעשור. מעולם לא השתמשתי בו והבנתי שגם היום לא אצטרך, לכולם היום ישנם פנסי ראש, הבחירה החכמה וההגיונית, לי היה פנס יד שמאוד הגביל בזמן ההליכה עם מקלות הליכה. סבבה יש פתרון, פשוט השתחלתי אל תוך אחת הקבוצות שעלו, לכל אחד היה פנס ראש וכך ראיתי את דרכי במעלה המדרגות, זה החל עם קבוצה דוברת גרמנית, אח"כ עברתי לקבוצה דוברת יפנית, אח"כ לקבוצה אחרת ועוד, התעלקתי בכל רגע נתון לחסדי הפנסים של קבוצות מטיילים אחרות שהראו רצינות רבה יותר (מבחינת ציוד) ממני.
בשלב מסויים השתרך תור ארוך בדוכן אישורי הכניסה, כן, אז כדי לעלות לפסגת ההר יש להיפרד מסכום צנוע של 150 רופי נפאלי, השתחלתי בין כולם רכשתי כרטיס אחד, העובדת הייתה קצת מופתעת לגלות שיש מישהו בודד שקונה כרטיס… יאללה ממשיכים בעלייה קשה ותלולה. הייתי לבוש בגדים חמים, 2 שכבות מכנסיים ועוד 2 שכבות של חולצות מעליהן ג'קט פליז. ג'יזסט קרייסט התחלתי להזיע מהעליה הזו, ובאמת אחת ההרגשות הכי מגעילות מבחינתי היא ללכת עם חולצה רטובה מזיעה כאשר בחוץ קור מקפיא, הכי גרוע היה כשהחלו לנשב רוחות קלות. בררר…
כעבור 45 דקות של עליה תלולה וקשה הגענו אל היעד, פסגת הפון-היל ואז פתאום בבת אחת כל הקשיים עם הקור, הזיעה, ההתנשפויות הרבות, הכל מתגמד לנוכח הנופים הפנורמיים שנגלים לנו מול העניים. שרשרת רכסי הרי האנפורנה ממש מול הפרצוף. עם פסגות בגובה של מעל 8,000 מטרים, כמו האנפורנה 1 ה-Machapuchare , ה-Dhaulagiri ועוד…
השמש עדיין לא הפציעה אבל התחיל להיות כבר אור והמחזה של ההרים "המתעוררים" לנו מול העיניים היה מרהיב.
באותם רגעים המצלמה של הטלפון שלי לא הפסיקה מלצלם, בכל פעם זה נראה שמצאתי זווית טובה יותר, ככל שממתינים יותר פתאום ההרים נצבעים בצבעים אחרים מהשמש העולה.
זו אמנם הפעם השנייה שלי כאן בפון היל, אבל אינני זוכר שכל כך התלהבתי מהמחזה בפעם הראשונה, אי שם לפני 22 שנים, טוב, אולי אני כבר לא זוכר…
אצבעות הידיים שלי היו קפואות לחלוטין, לא יכולתי להשאיר אותן כל הזמן בכיסים לחימום כי רציתי לצלם, דוכן תה קטן בפסגה הצדיק את קיומו באותם רגעים, במחירים מופקעים הוא מכר מינים סוגים של תה, קניתי לעצמי תה עם לימון שחימם לי את הגוף ואת אצבעות הידיים.
המקום היה מפוצץ במטיילים, כולם רוצים לראות את פלא הבריאה הזה, לעיתים זה נראה היה לי כמו טיול שנתי מבחינת כמות האנשים על הפסגה. חלקם התעסקו כל הזמן בסלפי, חלקם פשוט עמדו והביטו בהרים, חלקם כנראה היו וולוגרים משדרים לקהל שלהם על נקודה נוספת מסביב לעולם
בסביבות השעה 8:00 כאשר הפסגה כבר די התרוקנה מהמטיילים שמיהרו לרדת למטה ולהמשיך את הטרק לכפרים הבאים, אני גם התחלתי לרדת לאט לאט במדרגות תוך שאני נזהר כמה שפחות להעמיס על הברכיים, מקלות ההליכה כאן עשו פלאים
המלון ונדהמה מהנופים הנשקפים ממנה, גם מכאן ניתן לראות את ההרי ההימאליה בשיא תפארתם. אכלנו ארוחת בוקר, ליה התחברה עוד יותר אל הבת של עובדי המלון
את היום הזה אנחנו לוקחים באיזי, יום מנוחה כאן בכפר גוראפאני, אחרי ארוחת הבוקר, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לעבוד, האינטרנט כאן די מעאפן אבל מנסים להסתדר עם מה שיש, אפילו אם זה לצאת החוצה בשביל לקבל קליטה טובה יותר.
בצהריים אני, אפרת, ליה ועידו יצאנו החוצה לסיבוב בכפר וכשאני אומר סיבוב הכוונה היא לרדת ולעלות מאות מדרגות, הגענו לחלק התחתון של הכפר, חיפשנו בית מרקחת או איזשהו מקום שמוכר ויטמין סי, הכמות המצומצמת שרכשתי בפוקהרה כבר נגמרה. לא מצאנו מצרך כזה כאן. אבל לפחות אכלנו פאי תפוחים נהדר באחת מהמסעדות שם (ועוד קופסת פרינגלס במחיר מטורף שליה רצתה). בדרך חזרה עוד עצרנו וניסינו לתקשר עם המקומיים, מצאנו שתי מבוגרות עושות בייביסיטר על תינוק שנראה היה בן הימים או השבועות הראשונים לחייו (או חייה)
הפורטרים שלנו היו במצב רוח טוב, קיבלו גם הם יום חופש אותו ניצלו למנוחה, שיחות ארוכות בינם לבין עצמם ומשחק שמזכיר קצת את משחק הדמקה שלנו, רק ללא לוח וחיילים אלא פשוט שרטוט על רצפת הבטון וכמה אבנים בגדלים שונים
בצהריים דפקתי שנ"צ לאחר הלילה הלא טוב שעברתי, נרדמתי מיד ונרדמתי טוב. בסביבות השעה 16:30 אכלנו ארוחת צהריים – ערב כזו, אפרת התלהבה ממנת הדגל המקומית כאן – דאל באט שעליה אפשר לקבל Refill, אין מצב שמישהו שמזמין מנה זו נשאר רעב.
טרק בהרי האנפורנה, שנת 2000 לעומת 2022:
הדומה:
– האנשים המקומיים הטובים נשארו אנשים טובים, גם כאשר עובדים עם תיירים בעבודה קשה ושוחקת הם נשארים חייכניים ואדיבים (זה משהו שרואים למשל בתאילנד או הודו)
– הנופים. הם כמובן לא השתנו, ההרים המושלגים, הנהרות השוצפים, היערות, הירוק שמסביב והמפלים העוצמתיים היו כאן לפנינו ויהיו הרבה אחרינו
– הכפרים נשארו פשוטים, עדיין רוב המקומות כאן מקבלים את הסחורה שלהם מאותו חמור שעבר ק"מ רבים עליו ציוד רב.
– מחירי האוכל ממשיכים להיות משמעותית גבוהים יותר ממחירי הלינה
השונה:
– החשמל כאן נפוץ הרבה יותר בכפרים, כמעט ואין כאן הפסקות חשמל (בניגוד לאז), היום הסטנדרט שבכל חדר (פרטי או משותף) יהיו שקעי חשמל להטענת הטלפונים הניידים, אז בשנת 2000 בכל חדר היית מוצא סט של נרות וקופסת גפרורים קטנה, זה היה אמצעי התאורה הכמעט יחיד בחדר.
– מסלולי עפר לג'יפים נחצבו כאן בהרבה כפרים, עדיין לא הגיעו למקומות הגבוהים אבל זה כנראה יהיה בקרוב מתישהו
– האוכל כאן במסעדות הפך להיות בסטנדרט מערבי לחלוטין, אם בשנת 2000 רוב התפריט היה מבוסס על אוכל מקומי, בעיקר דאל-בט (בווריאציות שונות), היום קשה למצוא אותו בתפריט, הוא נבלע בין הפסטה, מקרוני, פיצה, המבורגר, סלט ירקות ועוד.
– באופן לא מפתיע, המחירים קפצו פה משמעותית מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי כאן, אך מצד שני, גם שער השקל התחזק משמעותית משער הרופי הנפאלי (למעשה השקל התחזק מול רוב שערי המטבע העולמיים), בזמנו שקל אחד היה שווה ל-17 רופי, היום הוא כבר מתקרב ל-40 רופי נפאלי.
– יש כאן תיירות מקומית ולא מעט, זה משהו שלא היה לפני כן, למעשה רוב המטיילים בטרק שפגשנו היו מקומיים, חבר'ה מקטמנדו בעיקר שבוא לכאן לכמה ימים לנפוש (אם אפשר לקרוא לזה כך כאן בטרק), אני מאמין שהקורונה עזרה לזה לקרות כמו בשאר מקומות העולם (גם בישראל)
תמונות יפיפיות, גן עדן, תהנו.
תודה רבה דורה, ד"ש לארז