— 13/09/2023 , יום רביעי —
הכל כאן רגוע בסביבה, אנחנו ממשיכים לעבור בין עיירות קטנות באיזור הדרומי של מחוז אלברטה, ממש קרוב לגבול עם ארה"ב, זה נראה כי המילה Laid back מתארת את המקום בצורה הטובה ביותר. הנופים ממשיכים להדהים אותנו, הכל כאן פתוח ורחב, נופים פאנורמיים של שדות חקלאיים הנמתחים עד קו האופק. והמקומיים ? אויי, הם מקסימים. לדעתי להוציא את הנפאליים, הקנדיים הם האנשים המקסימים ביותר שפגשנו במסע הזה.
הלילה הזה ישנתי מעט מאוד, התעוררתי מוקדם בגלל שחברה של יובל החליטה כי באמצע הלילה זה זמן טוב להתקשר לנייד של יובל, ויובל שהחליטה כי זה זמן טוב לשכוח להעביר את הנייד שלה על שקט. אני לא חזרתי לישון מאז. אז פתחתי את המחשב וגללתי להנאתי בפייסבוק, לאחר מכן גם יצא שקצת עבדתי. הערתי את הבנות בשעה 8:00, בעוד שעה יש לנו ארוחת בוקר אצל שארלוט בפינת האוכל שבקומה למטה. הארוחה מעט התעכבה מכיוון שהם שירתו משפחה אחרת לארוחת בוקר. בזמן הזה יצאתי לחצר לתפוס את אותה פינה בה אתמול בערב עשינו ברביקיו של מרשמלואים.
גם היום הזמנו Eggs Benedict, הפעם כולם, מלבד ליה. שארלוט פינקה אותנו גם בפנקייקים בנוסף לביצים. איזה ארוחת בוקר טעימה ומשביעה הייתה לנו
סיימנו לאכול ביחד עם עוד זוג חביב שגם כן ישן כאן (האלו שהגיעו מונקובר), עם סיום הארוחה הילדים שלנו התחפפו למעלה לשחק ביחד בגולות ואנחנו פתחנו בשיחה ארוכה עם שני הזוגות. יופי של שיחה, שמענו סיפורים וסיפרנו סיפורים על השנה האחרונה שלנו בדרכים. דיברנו ודיברנו עד השעה כמעט 11:00 בבוקר. גם חתמנו בספר האורחים ושילמנו עבור 2 הלילות בכרטיס האשראי, עם תמונה משותפת אחרונה, עזבנו את Country Barn B & B
עזבנו את העיירה Stirling בדרכינו אל העיר הגדולה Lethbridge. נסיעה של כחצי שעה בסה"כ עד שהגענו לשם. אנחנו הגענו אל Fort Whoop-Up, שאמורה להיות מצודה מעניינת של המקום, ולמרות שבגוגל מפות רשום כי המקום פתוח, הוא היה נעול מאחורי סורג ובריח. איזה בעסה. טוב, אנחנו המשכנו רגלית לצד השני של חניון הרכבים בו החנינו את הרכב, ליה רצתה להישאר באותו עם אחיה הגדולים, איפשרנו לזה לקרות, גם כי מאוד רצינו קצת לטייל לבד אפרת ואני. אז זרקנו את הילדים בתוך הרכב ויצאנו להסתובב בפארק Indian Battle Park. ביציאה מן החניון פגשנו בזוג מבוגרים שפתחו כיסאות מתקפלים והתיישבו שם להנאתם מקשקשים ביניהם. מסתבר כי הם מטיפי דת (נצרות), וואלה, מעניין, שוחחנו עימם מעט, בעיקר על ישראל, על הנצרות, היהדות וכמובן על המקומות הקדושים בארץ הקטנה שלנו. וואלה, שיחה מעניינת הייתה לנו, אנחנו המשכנו הלאה לכיוון הפארק. מאוד התרשמתי מגשר הרכבת מברזל, הוא גבוה ומרשים, ביקשנו משתי אמהות טריות מקומיות שיצלמו אותנו
וגם איתן יצא לנו לשוחח מעט זמן. כולם מרימים גבה כשאנו אומרים כי אנחנו מישראל, זה כל כך רחוק מכאן כולם אומרים בהתחלה. קשה לתפוס פה את הקונספט של לטייל שנה מסביב לעולם עם ילדים קטנים, זה כנראה לא כל כך נפוץ כאן בסביבה הכפרית הזו של דרום קנדה. אנחנו המשכנו להסתובב ברחבי הפארק החמוד הזה, כעבור כ-15 דקות של הליכה השלמנו את הסיבוב וחזרנו בחזרה אל חניון הרכבים והילדים שלנו.
אנחנו נסענו אל מרכז העיר, ב-TD Canada Trust ATM, מצאתי כספומט ושם הוצאתי 200 דולר מזומן, למעשה מאז שדה התעופה בונקובר, לא משכתי מזומנים, הכל פה מתבצע עם כרטיס אשראי, כל כך נוח. אבל בכל זאת ,לפעמים צריך להוציא מזומנים, כמו למשל כשתורמים במוזיאונים הקטנים של העיירות הנידחות, מצפים שתתרום במזומן. אוקיי, אז משם המשכנו הלאה, אל עבר נקודה נוספת, היעד הבא היה העיירה Magrath, לא תיכננתי את זה, אבל כשראינו את Magrath Museum, החלטנו כי אנחנו לא מפספסים את המקום הזה. אנחנו אוהבים מוזיאונים במקומות קטנים.
אז ירדנו מהרכב ונוכחנו לגלות כי המקום סגור, ושוב, למרות שבשעות הפתיחה שלהם, גם בגוגל וגם בלוח האלקטרוני ליד דלת הכניסה רשום כי עכשיו המקום אמור להיות פתוח, שוב מבאס… טוב, הסתובבנו מעט ברחוב הראשי של העיירה, ממול למוזיאון ישנו מעיין מסעדת Take Away של פיצות, מי שמריץ את המקום אלו הם אנשים בעלי מוגבלויות. וואלה, בכיף הייתי קונה מהם פיצה אבל ממש לא היינו רעבים לאחר ארוחת הבוקר המפוצצת של שאלרוט, וגם ממש לא רצינו להמתין איזה חצי שעה עד שהפיצה תהיה מוכנה. לא נורא, חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה, אנחנו הגענו לקצה העיירה, אל פארק – Jubilee Park. עוד פנינה חביבה.
כולנו היינו צריכים להתפנות בשירותים, אז נכנסנו שם לשירותים הציבוריים בפארק, שם גם נמצא אתר קמפינג בו ניתן ללון ללילה (15 דולר עבור חלקה פשוטה, ו-25 דולר עבור חלקה עם חשמל ומים לקראוונים). ליה שיחקה יפה בגן השעשועים והתאמצנו מאוד כדי להוציא אותה משם ולהמשיך בנסיעה, בסוף זה גם קרה. המשכנו לנסוע ועזבנו את העיירה Magrath. אנחנו לקחנו את כביש מספר 5 לכיוון דרום מערב, וכעבור כ-25 דקות של נסיעה הגענו אל ההיילייט של היום הזה לדעתי, אל Raley Grain Elevator, עכשיו, זה ידוע כבר שאני מת על מבנים ישנים עם היסטוריה עשירה, למקום הזה ישנה היסטוריה, אינני יודע כל כך מהי, אבל רואים על המבנה את חתיכות ההיסטוריה שלו מתפרקות (אני בדימיוני משלים את החלקים החסרים ומדמיין איך בדיוק נראה המקום לפני כמה ומשהו שנים), להבדיל מ-Elevators אחרים, המקום הזה היה נטוש לגמרי, הוא גם לא היה ממוקם לצד עיירה כזו או אחרת, אלא פשוט באמצע שום מקום. איך אני אוהב מקומות נטושים כאלו.
הילדים כרגיל החליטו להישאר ברכב, אפרת ואני יצאנו החוצה ועשינו סיבוב ברגל מסביב למחסן הענק והמרשים הזה:
מצאנו גם איזושהי כניסה צרה אל תוך המבנה, כמובן שניצלנו זאת ונכנסנו פנימה. רואים שהמקום עבר כאן הרבה, כאן טיפלו ואיחסנו את הגרגירים שהביאו לכאן, בין אם זה חיטה, שיעורה, תירס או פשתן…
המשכנו את הסיבוב מסביב למבנה ובכך סגרנו את הבסטה כאן
חזרנו לרכב ועזבנו את בניין העץ, מרחוק הוא נראה פוטוגני לחלוטין, עם הסביבה החקלאית שלו, עצרתי את הרכב ודפקתי את התמונה אולי היפה ביותר היום:
אוקיי, אנחנו המשכנו בנסיעה, לא עוד זמן רב, בסה"כ 13 דקות עד שהגענו אל העיירה בה אנו ישנים – Cardston, המקום הראשון אליו הגענו היה מרכז המבקרים בעיירה, רק מה ? כרגיל גם הוא היה סגור. אז נכנסנו אל Remington Carriage Museum הצמוד, שם ביררתי לגביי מועד פתיחתו של מרכז המבקרים, הבחורה החמודה שעובדת שם אמרה כי הוא ייפתח רק בקיץ הבא. אוקיי, הבנתי. אבל היא הייתה מספיק מקסימה כדי לעזור לי, כששאלתי אותה לגביי מקומות טיול מומלצים כאן באיזור, היא הביאה לי חוברת מידע לתייר ולשאלתי גם הסבירה לי על המקום (אוסף הכרכרות הפרטי הגדול בעולם). אוקיי, אולי נגיע לשם בימים הקרובים.
אנחנו הגענו אל הבית שלנו שהזמנו דרך AirBNB, נכנסתי ראשון אל הבית כדי קודם כל למצוא אותו ולראות כי אנחנו מסודרים עם הכניסה (המפתח \ הקוד \ המנעול), הבית שלנו לימים הקרובים נמצא במרתף של אחד הבתים שם. החדשות הטובות שהמקום גדול עם 3 חדרי שינה ומיטה זוגית בכל חדר. החדשות הרעות הן שאין כאן מטבח. איזה בעסה, לא שמתי לב לכך כשביצעתי את ההזמנה, יש פה מקרר קטן, מיקרוגל ומכונת אספרסו (שלא בדיוק מחממת מים לרתיחה), עם זה אנו אמורים להסתדר. חזרתי לרכב, אפרת בינתיים שוחחה עם אחת המורות שעובדת בביה"ס ממול לבית שלנו, הרכב שלה החנה לידינו והיא בדיוק הייתה בדרכה הביתה לאחר עוד יום בעבודה, שוחחנו מעט, היא נתנה לנו כמה המלצות על הסביבה והתעניינה מאוד בטיול שלנו. סתם ככה, מישהי אקראית שקיימנו איתה שיחה, והיא לא היחידה. זה קורה לנו כאן המון בקנדה. יותר מכל מדינה אחרת שביקרנו בה במסע הזה.
התארגנו בחדרים ובבית בכלל, הילדים כמו תמיד היו נלהבים לבחור להם את החדרים. הכנו להם כמה דברים קטנים לאכול (סלט עגבניות ואינסטנט נודלס), ממה שעוד נשאר לנו בשקיות האוכל, אך היינו צריכים ללכת ולעשות קניות. השארנו את הילדים בבית, כולל ליה, ויצאנו לבד אפרת ואני אל הסופרמרקט הגדול בעיירה: Extra Foods. דפקנו שם קניה גדולה, של בערך 2 שקים מלאים בכל טוב (100 דולר). כל מה שניתן לאכול ללא בישול. גם בזמן שהעברנו את המוצרים שלנו בקופה, קרתה לנו עוד פעם תקרית חיובית, הפעם זה היה עם הקופאית היפה, היא שמעה את המבטא שלנו והסתקרנה, כשסיפרנו לה על היותינו מישראל, היא הייתה מופתעת, אנחנו הישראלים הראשונים שהיא פוגשת – אמרה לנו, וגם עיניה נפתחו לרווחה כששמעה על המסע הארוך שלנו מסביב לעולם (וכך גם החברה שעמדו מאחורינו בתור). אנחנו חזרנו הביתה עם השקים מלאי הקניות. שם בבית הילדים שיחקו יפה בינם לבין עצמם, יובל כרגיל נתקעה בחדר קוראת את הספרים שלה, והשאר שיחקו עם ליה. אפרת ואני ניצלנו את ההזדמנות והכנו לעצמינו ארוחת ערב מוקדמת, כשסיימנו לאכול, הכנו גם לילדים אוכל שאח"כ טרפו את הכל.
בערב שמנו לילדים סרט דרך הטלביזיה שבסלון (חיברנו את המחשב שלנו לטלביזיה והקרנו להם סרט בנטפליקס), בזמן שאפרת ואני נכנסנו גם אנחנו לחדר שלנו וצפינו בסרט מהלפטופ השני (הסרט Footloose משנות ה-80). הסרטים הסתיימו בסביבות השעה 22:30, זמן טוב לסגור את הבסטה וללכת לישון.
— 14/09/2023 , יום חמישי —
היום שוב פעם חזרנו אל הרי הרוקיז, אבל קצת יותר דרומה מההרים שביקרנו בהם לפני כשבוע – שבועיים. רכסי ההרים האלו נמתחים עד ארה"ב כאמור. אז לאחר כמה ימים של נופים שטוחים, חזרנו היום לראות את הרוקיז הקנדיים, רגע לפני שהם נכנסים אל ארה"ב, כאן הם לא מושלגים, ולמען האמת, הנופים כאן פחות דרמטיים ופחות מרשימים מהאלו הצפוניים יותר, כנראה שישנה סיבה למה באנף וג'ספר פופולריים הרבה יותר מ-waterton בה ביקרנו היום, אבל זה לא שסבלנו היום, כן ? עדיין הנופים מרשימים, גם ביחס לקנדה.
היום ישנתי יחסית עד מאוחר, עד 8:30, סגרתי כל מיני פינות בעבודה, וכשעה מאוחר יותר הערתי את אפרת, הכנתי לנו קפה של בוקר, מכיוון שאין לנו פה מטבח, את הקפה הכנתי ע"י הרתחת המים דרך המיקרוגל. מאלתרים. בזמן שאפרת התארגנה, אני הייתי אחראי על הכנת הסנדביצ'ים להיום. בסביבות השעה 10:00 קצת אחרי, יצאנו אני, אפרת, עידו וליה. דניאל ויובל ישנו עדיין ואנחנו בכלל לא ניסינו להעיר אותן ולברר האם הן רוצות להצטרף אלינו, כי זה היה ברור שלא. אנחנו נסענו לכיוון דרום מערב, אל עבר הפארק הלאומי Waterton Lakes National Park of Canada. בזמן הנסיעה אפרת שוחחה עם אבא שלה, אנחנו כבר מתחילים להתארגן על מקום מגורים בארץ וזקוקים למישהו שיראה ויתרשם מהנכסים שאנו מוצאים. בכל אופן, כעבור כחצי שעה של נסיעה בדרך יפייפיה (אחת היפות) הגענו אל היעד הראשון שלנו להיום. הגענו אל Maskinonge Overlook שהיא לא אחרת מאשר נקודת תצפית, אבל מרשימה. ירדנו מהרכב, הכל שם היה שקט, לא שמעו כלום מלבד אותנו ואת הרוח המנשבת קלות, הוצאתי את שקית הסנדביצ'ים והתחלתי לנשנש. גם הילדים אכלו מעט מהסנדביצ'ים והרבה מחטיפי הבריאות.
כעבור כחצי שעה של מנוחה כשמידיי פעם מגיע רכב של תיירים, בא והלך, אנחנו נסענו אל Bison paddock שנמצא כמה דקות נסיעה משם, מדובר על מתחם מרעה של ביזונים, אותם חיות ענקיות שחיים פה הרבה מאוד זמן (הממותות הם קרובי המשפחה העתיקים שלהם כמדומני). אז הגענו ונכנסנו למתחם המרעה המגודר, זהו למעשה ספארי, בו האנשים נוסעים עם הרכב שלהם בתוך שטח המחיה של החיות, ראינו את הביזונים רק בהתחלה ומרחוק מאוד, כל שאר הסיבוב שעשינו עם הרכב, לא הראה לנו דבר מלבד גבעות ושדות צהובים. בנקודת תצפית אחת (לאחר שכבר יצאנו מהמתחם) היינו יכולים לראות ממש בקטן כמה ביזונים
המשכנו בסיעה ולמעשה חזרנו אל הכביש הראשי כמה דקות ונכנסנו אל הפארק הלאומי של Waterton, על הכביש הקימו דוכני מכירת כרטיסים לכניסה לפארק, לנו יש כאמור את הפאס השנתי, כך שנסענו על הנתיב של המיוחסים, סרקנו את הברקוד של הכרטיס ונכנסנו פנימה מבלי לעמוד בתור כמו כל השאר. כעבור עוד כמה דקות נוספות של נסיעה הגענו אל נקודת התצפית: Kootanai Brown, על שם אחד מהמתיישבים הראשונים שכאן (ובכלל דמות די מיוחדת והרפתקנית).
אל קניון הסלע האדום הגענו במקרה, ראיתי פניה מעניינת ושילוט לסלע האדום, אני זוכר כי הבחורה עימה שוחחנו אתמול בחניה ממול בית שלנו (אותה מורה שסיימה את עבודתה אתמול), סיפרה לנו כי זהו המקום האהוב עליה, מעולה, אז הנה אנחנו פה סוגרים את הפינה. נסענו כ-15 ק"מ בכביש צר ונופים מרהיבים אל קניון הסלע האדום (Red Rock Canyon), מידיי פעם אנחנו עוצרים בדרך, צופים ומתפעלים מהסביבה המרשימה. חניון הרכבים של הקניון האדום היה מלא ברכבים, זה אומר שהמקום שווה את זה. מעולה, יצאנו והוצאנו את הילדים מהרכב והתחלנו בהליכה, תחילה על הגשר
ואח"כ ירדנו אל ערוץ הנחל, שחתך פשוט את הסלע לאורך השנים והציג את אדמומיותו בפרהסיה.
בהתחלה עוד שקלנו אולי ללכת בתוך ערוץ הנחל כלפי מעלה, אך לאחר שהרגשנו את טמפרטורת המים, מיד וויתרנו על הרעיון (מים קפואים). אני המשכתי ללכת עם הילדים במעלה הנחל על השביל, בזמן שאפרת שמעה הגיגים של חכמה מהטלפון הנייד שלה. היא קיבלה קצת חופשה מהילדים שהראו התלהבות יתרה בהליכה לצד ערוץ הנחל, המסלול עצמו עולה כ-200 מטרים, חוצה את הנחל לצד השני מעל גשר עץ, ואח"כ יורד כל הדרך אל נקודת ההתחלה. אפרת בשלב מסויים הצטרפה אלינו ואנחנו חזרנו ביחד אל חניון הרכבים, בדרך לעזוב את המקום.
חזרנו עם הרכב את כל ה-15 ק"מ הללו בחזרה אל הכביש הראשי, משם נכנסנו אל העיירה Waterton, היא נראית כעיירה מלאה תיירות (הרבה מלונות ולודג'ים למיניהם), כיוונתי את תוכנת הניווט שתיקח אותנו היישר אל המפל של העיירה. Cameron Falls הינו מפל מאוד מרשים, גם עכשיו כשזרימת המים שלו לא הייתה מאוד חזקה
ליה החליטה להראות לנו את יכולות הריקוד שלה אל מול המפל ואני הנצחתי זאת במצלמת הוידאו:
הבטחתי לילדים לאור התנהגותם כי אנחנו נלך כעת למקום אותו הם יאהבו, חשבתי ללכת לפארק של העיירה, אך בדרך פתאום עברנו ליד גן שעשועים עם הרבה ילדים שסיימו כעת את ביה"ס והגיעו לכאן. יאללה, מקום מספיק טוב לעצור בו ולתת לילדים דרור לשחק שם במתקנים הרבים של הגן.
בזמן שאפרת בילתה את זמנה בגן השעשועים עם הילדים, אני החלטתי ללכת אל מעבר לכביש, במרחק של כמאה מטרים אל ה-Waterton Lakes National Park Visitor Centre.
שוחחתי שם עם אחת העובדות החמודות והיא המליצה לי להגיע אל אגם קמרון. מגניב, חזרתי אל אפרת והילדים בגן השעשועים. ניסינו להוציא אותם משם אך זה לקח זמן (באופן לא מפתיע). אוקיי, אז יש לנו יעד חדש, רק רגע לפני שנגיע לשם, אנחנו עצרנו לצד האגם Waterton במקום שנקרא Emerald Bay
הנסיעה אל אגם קמרון עברה דרך מקום היסטורי, באר הנפט הראשונה שנחפרה במערב קנדה. זה קרה בשנת 1902, אז חפרו באר בעומק 311 מטרים כדי למצוא את הזהב השחור, המקום הזה הביא להם כמות נפט בסדר גודל של 300 חביות ביום. לא רע בכלל… אז כיום המקום הוא מעין מייצג מוזאוני פתוח
חזרתי לרכב, אל אפרת שנימנמה על הכיסא שלה והילדים שהיו בטלפונים שלהם. נסענו עוד כ-10 דקות אל קצה הדרך, אל אגם Cameron. עידו החליט להישאר ברכב, וליה שכבר כמעט נרדמה באוטו, החליטה כי היא רוצה לבוא איתי ועם אפרת שגם היא התעוררה כשהחניתי את הרכב בחניון. האגם עצמו יפה מאוד, ניתן גם לשכור קיאקים ולחתור במים, אנחנו רק הלכנו אל המזח עם הסירות לצלם ולהצטלם, עד שליה בשלב מסוים החלה לחטוף את הקריז של חיים שלה, היא כנראה הייתה מאוד עייפה והחלה לצרוח ברמה כזו שאפילו הדגים במי האגם שמעו אותה
היינו צריכים לחזור לרכב ולהרגיע אותה ולגרום לה להירדם שוב. זה מבאס כי לא הרגשתי תחושה של מיצוי מהמקום. ובטח מבאס כי נסענו הרבה ק"מ בשביל להגיע עד לכאן. טוב, It is what it is אני תמיד נוהג להגיד לאפרת, אז באותם רגעים אמרתי את זה גם לי. טיול עם ילדים, נו מה…
חזרנו בחזרה כל הדרך אל העיירה Waterton, בינתיים ליה נרגעה עם הטלפון, וגם שמה ראש על כרית מאולתרת שהכנו לה ונרדמה, סוף סוף יש לנו שקט. אנחנו החלטנו לפני העזיבה להגיע אל המלון הגדול הצופה על כל האיזור: Prince Of Wales Hotel. החנינו בחניה שהוקצתה לנו (עד 30 דקות), זה היה מספיק בשביל לצאת מהרכב ולצפות באגמים המרשימים, היינו בדיוק מעל הנקודה בה שני האגמים מתחברים
בחורה מקומית שטיילה עם משפחתה שם במקום הציעה לנו לצלם אותנו ביחד כשברקע המלון המפלצתי הזה, כמובן שהסכמנו:
זהו, מכאן אנחנו חוזרים הביתה, השעה הייתה כבר לקראת 17:00, זמן טוב להתקפל הביתה, הנסיעה כרגיל עברה בנופים מרהיבים, בבוקר התפעלתי מאוד מנקודה אחת יפייפיה בדרך (הצופה על Leavitt) שלא השכלתי לעצור ולצלם, אז עשיתי זאת בדרך חזרה, לצערי השמש הייתה ממול, מה שפגע מאוד באיכות ויופי התמונה
בדרך ראינו מקרה הזוי של איש ללא גפיים לצד הדרך, לא כל כך הבנו מה הקטע, המשכנו בנסיעה, ואח"כ החלטנו לחזור, שמא אולי הוא צריך עזרה אולי הוא מבקש נדבות (?), אבל עד שהסתובבנו והגענו בחזרה, הבחורצ'יק הזה כבר עלה על סקייטבורד שלו ונסע לצד הכביש הראשי, הזוי לחלוטין. הסתובבנו שוב וחזרנו לבית שלנו בעיירה קראדסטון.
כאן בבית, הילדים הכינו להם לאכול פיצה, לפי רעיון מקורי של דניאל, בו היא לוקחת את הלבן של הלחם, מפוררת אותו, מערבבת עם מעט מים חמים וקצת שמן, מרדדת בתוך ספל, שמה גבנ"צ עם קטשופ וזיתים חתוכים שקנינו, הכל ביחד אל תוך המיקרוגל, והופ, יש לנו כאן פיצה. באמת רעיון יפה. לא טעמתי, אך מאמין שיצא טעים מאוד. לקראת הערב יצאתי אל הרכב להביא את המזרן המתנפח כדי שליה תישן עליו (צפוף לישון איתה במיטה הזוגית), השקיעה מהרחוב שלנו הייתה מרשימה ושווה איזכור דיגיטלי:
המבאס בדירה הזו, מעבר לכך שאין בה מטבח, הוא שאין בה גם מכונת כביסה. אז סחבק היום בערב כיבס בידיים שלו איזה 2-3 ק"ג של הכביסה מלוכלכת, מרוב שסחטתי את הבגדים, כבר נהיו לי שלפוחיות בידיים. אווץ'.
— 15/09/2023 , יום שישי —
גם יום שישי היום, וגם ערב ראש השנה (לפי הזמנים של קנדה), הזדמנות טובה להדליק נרות ולברך את ברכת השנה החדשה בתפוח ודבש. אינני כל כך זוכר, אך אני מניח כי לפני שנה בדיוק היינו בהכנות קדחתניות לקראת הנסיעה שלנו למסע הזה. היום התעוררתי בשעה 7:00 לערך, אני ועידו באותו הזמן. הוא הלך לשחק בנייד שלו, אני התיישבתי מול המחשב וכהרגלי סגרתי כל מיני פינות בעבודה. בבוקר התקשרנו לארץ, אפרת למשפחה שלה, אני למשפחה שלי, הבוקר שלנו זה הערב שלהם ורצינו לאחל לכולם חג שמח בערב ראש השנה בישראל. גם אהוד התקשר אליי בשעה 8:00 בבוקר, הם כבר היו לאחר ארוחת הערב (במלבורן אוסטרליה), עם עוד כמה משפחות ישראליות שחגגו ביחד.
הכנתי לי ולעידו ארוחת בוקר ולאפרת וליה הכנתי סנדביצ'ים כדי שיאכלו בזמן הנסיעה. בזמן הזה גם גיביתי את כל הסרטונים מהמצלמה שלי להארד דיסק הנייד, מאז ה-3.7 (בפאי) לא עשיתי את זה, אז הגיע הזמן באמת… יצאנו מהבית באיחור רב, לאחר 11:00 בבוקר, מה גם כשתידלקתי את הרכב במרכז העיירה, אפרת נזכרה כי שכחה את הנייד שלה ושל עידו, כך שהיינו צריכים לחזור הביתה ולקחת את האבידות. אל העיירה Fort Macleod הגענו בסביבות הצהריים, החנינו את הרכב והלכנו רגלית אל הכניסה הראשית של מוזיאון המצודה (The Fort Museum), בחורה מאוד חביבה מקיבלה את פנינו בברכה, שילמנו דמי כניסה של 36 דולר (כרטיס משפחתי) ונכנסנו לראות על מה מדובר.
אז על מה באמת מדובר ? עד 1873 לא באמת היה כוח שיטור בחלק זה של מערב קנדה. ובמערב הפרוע כמו במערב הפרוע, כל אחד לוקח את החוק לידיו. השיא היה לאחר טבח שנעשה במשפחה שלמה שזיעזע את כל הקהילה, בעקבות אותו אירוע החליטו להקים כוח שיטור שיגן על האזרחים ויעשה סדר בכאוס שהתחולל שם. המוזיאון הזה מראה לנו המבקרים את כל המידע על אודות כוח השיטור הזה שנקרא גם: The Royal Canadian Mounted Police. ניתן למצוא פה מידע על מקימיו, היכן השוטרים התגוררו, מה היה השכר שלהם, התנאים שלהם, המשימות שלהם ועוד. לי זה נראה כי כוח השיטור היה רק תירוץ כדי להראות למבקרים איך חיו כאן כלל האנשים באותה תקופה של סוף המאה ה-19, כולל מבני עץ משוחזרים עם פריטים מקוריים של אותה התקופה
ישנן הגלריות בתוך המבנים וניתן גם לצאת החוצה אל המתחם של המצודה שם היה קיים כוח השיטור הזה. באמצע המצודה מתנוסס דגל אנגליה (משום מה…), את עידו הדליקו עם משחק כל כך פשוט וכל כך ממכר, הביאו לו דף עם 32 תמונות של פריטים הפזורים ברחבי המצודה, הוא היה צריך למצוא את הפריטים ולסמן את מה הוא מצא על הדף, נאמר לו כי אם ימצא את כל הפריטים, יזכה בפרס. כך יצא שבמקום לנדנד לנו כי משעמם לו, הוא היה עסוק במשימה המעניינת שהוטלה עליו, והיה נלהב כל כך עד שהדביק את ליה בהתלהבות שלו
הפרטים במוזיאון היו מאוד מעניינים, פריטים עתיקים כאלו, שנתנו לנו ממש להרגיש את החיים של פעם
המשכנו להסתובב במתחם, לקרוא ולהתעניין, לעזור לעידו לחפש את כל הפריטים שהיו במצודה, הצלחנו לגלות בסופו של דבר רק 28 מתוך ה-32
אבל זה כמובן לא עצר מהעובדת החמודה שם לתת לילדים שלנו פרס – ממתקים לבחירתם. גם היא אגב הייתה מאוד מופתעת לגלות כי אנחנו מישראל, אנחנו הלקוחות הראשונים שלה המגיעים מארץ הקודש. על כן פינקה את ליה בפרס נוסף – מדבקת קעקוע.
עזבנו את המוזיאון המיוחד הזה, אני למדתי ממנו המון. אנחנו המשכנו אל הרחוב הראשי של העיירה שהוא הרחוב העתיק והמסורתי שם, עדיין עם המבנים המקוריים שנבנו אי שם לפני מאה ומשהו שנים. לא ידעתי את זה אז ורק אח"כ קראתי על כך, מסתבר שכמה מן הסרטים ההוליוודים המוכרים צולמו כאן בעיירה, כמו מכסחי השדים (גרסת 2021), בין כוכבים ועוד…
אוקיי, סיימנו עם העיירה Fort Macleod, יצאנו החוצה עם הרכב עוד כמה ק"מ החוצה אל עבר Head-Smashed-In Buffalo Jump שהוא אתר מורשת עולמי, האמת לא ידעתי דבר על המקום לפני שהגענו אליו, מלבד זה שהוא מסומן אצלי בגוגל מפות. כשיצאנו ממנו, הייתי המום, מאפס ידע, יצאתי עם רמת ידע של המקום ברמת הפרטים הקטנים אפילו. אסכם ואומר כי זהו אחד המוזיאונים שהכי נהניתי בהם בחיי. אז על מה מדובר ? רואים את הצוק הזה בתמונה ? לפני כ-7,000 שנים קבוצה של ביזונים (באפלו) רצו במהרה אל עבר הצוק הזה בדיוק וקפצו מכאן אל מותם. רגע מה ?
כן כן, זה באמת קרה, ולא פעם אחת אלא כל הזמן, במשך אלפים רבים של שנים. איך ? הרי זה ידוע לאדם שחי כאן לא היה לו שמץ של סיכוי להתמודד אחד על אחד מול החיה הזו, ובתקופה ההיא (7,000 שנים), הוא עדיין לא הצליח לאלף את הסוס ולרכב עליו. אז איך האדם יכל לצוד באפלו שהייתה חיה גדולה וחזקה פי כמה וכמה ממנו ? ע"י תחבולה, ע"י הפעלת המוח שזה היה היתרון היחיד שלו על פני עדרי הבאפלואים. האנשים הללו (נקראו שבט ה-Blackfoot) היו מתגנבים בשקט אל עדרי הבאפלו ב-2 קבוצות, אחד שמחופש לעגל קטן של באפלו ועוד כמה מאחורה שמחופשים לזאבים (כולל הריח שענדו עליהם), ואז בבת אחת ה"זאבים" מפחידים אותם , הם הסתמכו על כך שלבאפלו חוש ריח חזק אך ראיה חלשה, הנער שהתחפש לגור והסתובב כבר ביניהם, החל לברוח לכיוון מסויים ואילו באותו תיזמון להקת הזאבים (מחופשים) החלה לרדוף אחר עדרי הבאפלו, במקביל, קבוצות של אנשים נעמדו בשורה לאורך המסלול שקבעו מראש כי יוליכו את העדר וחסמו את הגישה לצדדים, בכך תיעלו את העדר הזה שירוץ רק לכיוון אחד, לכיוון של הצוק. וכך יצא כי עד שהעדר הבין כי הם רצים אל מותם, זה היה כבר מאוחר יותר, כך אחד אחרי השני החיות נפלו בזה אחר זה כ-12 מטרים כלפי מטה, רובם של החיות נהרג עצם הנפילה, אך אלו שעדיין הצליחו לשרוד, תוך שניה חטפו חיצים מאותם מקומיים שהמתינו להם למטה, טובחים בהם ללא רחמים. זה היה מתוזמן, מתוכנן ומאורגן להפליא. שבט ה-Blackfoot היה מיומן בטכניקה הזו שעברה בין דור לדור במשך אלפי שנים.
סיימנו להתהלך מעל הצוק עם טונות ההיסטוריה שלו ונכנסנו פנימה אל המוזיאון עצמו, יורדים מהקומה העליונה לתחתונה, שם למדנו עוד מידע רב על גביי הסיפור הבסיסי שהבנו שם למעלה במצוק. היו מייצגים, היו סרטונים, הבנו דרכם כי העונה הטובה ביותר היא הסתיו, כי אז הבאפלו כבר מפוטמים, שמנים ועסיסיים לאחר האכילה שלהם כל תקופת האביב והקיץ, וגם כי אוטוטו חורף, זמן לא מתאים לצאת ולצוד (בהצלחה לעשות זאת במינוס 40 מעלות), הציד הזה היה אמור לתת לאפשר להם לשרוד את החורף. הציד היה בנוי מכל כך הרבה גורמים שהיו חייבים להתבצע בהצלחה, מספיק שמשהו או מישהו אחד היה מפשל, והשבט הזה היה יכול לגווע ברעב בחורף שיגיע אחריו.
למדנו כי בשר הנקבות עסיסי יותר מהזכרים וכמו כן כי השבטים הללו לא פסחו על שום חלק בגופה, את הכל הם ניצלו לצרכיהם, החל מהבשר כמובן שעורבב עם שומן ופירות חמוציים (החמיצות שמרה על הבשר מלהתקלקל), דרך העצמות, והעור שלהם כמובן ממנו ניתן להכין בגדים ונעליים.
ראינו שם גם סרטונים ומידע על החפירות הארכיאולוגיות במקום, ועל כל הגילויים שמצאו לאורך השנים עם תעלומה אחת גדולה שעדיין אין לה מענה, בחפירות הארכיאולוגיות גילו החוקרים כי בין השנים 5,000 לפני הספירה עד 3,000 לפני הספירה לא התקיים צייד באפלו בקפיצה מהצוק וזה למרות שאותם שבטים חיו גם בשנים הללו באיזור הזה, למה בדיוק ? אין לכך תשובה כאמור. אנחנו יצאנו מהמוזיאון רגע לפני שהוא נסגר, בשעה 16:30, הילדים התיישבו בחוץ מביטים על העמק המרשים לכיוון העיירה Fort Macleod וממתינים לאמא שלהם שתצא גם היא מהמוזיאון
חזרנו אל הרכב ומשם נסענו לכיוון הבית תוך שאנו עוברים בפעם האחרונה בעיירה, כשעה של נסיעה והגענו אל הבית שלנו ב-Cardston. אספנו מהבית את דניאל ויובל ויצאנו כולנו לחפש לנו משהו לאכול בחוץ. בדרך ראינו במגרש הספורט העירוני משחק פוטבול אמריקאי שהולך להתחיל. אף פעם לא ראינו משחק פוטבול אמיתי, אלא רק בסרטים, הקבוצה המקומית של קראדסטון (חולצות לבנות) שיחקו נגד קבוצה אחרת לא ידועה, את המידע הזה קיבלתי משתי צעירות חמודות (ויפות) שהחנו את הרכב לידינו, הן סיפרו כי ישנה כאן יריבות גדולה ביניהם לבין הקבוצה של ריצ'מונד (עיירה נוספת בין סטירלינג לכאן), כל כך גדולה עד שבשנים עברו גם הייתה כאן אלימות בין האוהדים (ניפוץ שמשות וניקוב צמיגים)
"טוב", אמרנו לעצמינו, אנחנו נגיע לכאן לאחר הארוחה. נסענו אל מקדונלד'ס בעיר, אבל הבנו כי המקום עדיין לא נפתח, חזרנו אל KFC (שראינו בדרך) ולאחר קצת מריבות של איפה נאכל, נכנסנו פנימה והזמנו לכולנו מנות צ'יקן, לי כרגיל הזמנתי את מנת הזינגר שאני כל כך אוהב. לילדים קופסא מלאה נאגסט.
סיימנו לאכול ופנינו היו מועדות אל עבר הסופרמרקט Extra Foods, לשם נכנסתי לבד וקניתי במהירות של טיל את כל המצרכים הרשומים בוואטסאפ שלי ושל אפרת. אנחנו חזרנו מכאן אל מגרש הספורט, שם משחק הפוטבול היה בעיצומו, נשארנו שם לצפות בו קצת, הייתה רוח קרירה בחוץ – מה שלא איפשר לנו להישאר שם זמן רב, אבל ראינו מספיק כדי להבין שצריך סבלנות כדי לראות הבקעה של שער, בינתיים הצטלמנו כל המשפחה בסלפי על הדשא (זה רגע נדיר שכולנו מצטלמים ביחד):
חזרנו הביתה, כאן אפרת והילדים הכינו את הערב לקראת ראש השנה, שזה אומר לחתוך תפוח, להוציא את הדבש ולחפש באינטרנט את הברכות שמקריאים לקראת השנה החדשה
אפרת בירכה והייתה אחראית על צוות ההווי והבידור, נתנו לכל ילד להגיד כמה מילים שהוא מאחל לו, לאחים שלו ולהורים שלו לקראת השנה החדשה.
לאחר מכן כל אחד התפנה לזמן האישי שלו, אני כותב בבלוג, עידו הלך לישון, ליה צופה בתוכנית הילדים הקבועה שלה (בית הבובות של גבי) ודניאל ויובל סגורות כתמיד בחדר שלהן, כנראה שיובל קוראת ודניאל משחקת במשהו בנייד שלה. עד שסגרנו להם את הבסטה כדי ללכת לישון. מחר קמים מוקדם.