— 08/01/2023 , יום ראשון —
זזנו היום, זזנו הרבה, נסיעה של 6 שעות אותה גמענו עם מונית מרווחת ועדיין זו הייתה נסיעה לא קלה בכלל, הגענו לואטה קנאל היום, המקום בו קיימים רק שני סוגים של תיירים: הודים וישראלים, אין פה משהו אחר, כאילו הכניסה למי שאינו זה או זה – אסורה.
התעוררתי היום בשעה 7:00 בבוקר, קצת עבדתי על המחשב, כתבתי פוסט סיכום על מונאר בפייסבוק, בשעה 8:15, הערתי את כולם והתחלתי בהכנת ארוחת הבוקר עם חיתוך הירקות. הילדים קמו בעצלתיים, אבא שלהם דחק בהם להזדרז, המונית עומדת להגיע ב-9:30 והזמן משחק לרעתינו. סגרתי עם אשיק את החשבון – 22K , עסקה לא רעה עשה הבחור, העמסנו את התיקים על המונית 11 תיקים בסה"כ (הכל נכנס יפה למעלה ומאחורה), נפרדנו מאשיק ומשפחותו המקסימה, כל כך אדיבים שזה לא להאמין, ויצאנו לדרך בסופו של דבר בשעה 10:00.
נהג המונית היה אותו אחד שהסיע את הבן גיגיים יום לפני, המונית שלנו נסעה בפעם האחרונה בדרכים המוכרות לנו אל מונאר, הפעם סןף סוף זכיתי לראות את הנופים כמו שצריך. הבעאסה מבחינתי בנסיעות ריקשה הוא שהגג נמוך ואינו שקוף, כך שאיזור הראייה שלי מאוד מוגבל, כך שלא הצלחתי לראות את ההרים הגבוהים (רק את הנופים כלפי מטה בעיקר).
הגענו למונאר, עשינו עצירה בתחנת הדלק, כרגיל, הטריק הידוע בו אני צריך לממן את הדלק כתשלום ראשוני עבור המונית, טוב, 2K הלכו לי על ההתחלה. התחלף הנהג, "מה קרה ?" שאלתי, "אני עייף מהנסיעה של אתמול, אז הבן שלי ייקח אתכם מכאן והלאה" , אוקיי, אין בעיה, רק שהבן שלו נראה פחות או יותר בגיל שלו. למה הוא לא הלך על דף המסרים הקבוע של "אח שלי", היה נשמע אמין יותר.
הדרך היוצאת ממונאר הייתה יפייפיה, באופן לא מפתיע עברנו מטעי תה רבים המכסים הרים וגבעות, ה"בן שלו" ניסה לשים מוסיקה הינדית ברקע, זה לא כל כך עבד לו, לא הכי החליק לנו בגרון. עשינו כמה עצירות לצלם את הנוף.
הגיע הזמן לו חיכינו, זמן הבחילות וההקאות, הדרך המפותלת עשתה את שלה, ביחד עם הנהיגה הלא עדינה של ה"בן של", הייתה לו רגל מאוד כבדה על דוושת הדלק והבלם, נוסיף לזה את הפיתולים הרבים שיש לגבעות מונאר להציע וקיבלנו יופי של בחילות, זאת שלא הצליחה להשאיר את האוכל בקיבתה הייתה הפעם יובל, חצי מארוחת הבוקר שלה נשפכה על הכביש, חצי על הדלת. באעסה. "הבן של" ואפרת ניקו את הדלת, קיוותי כי זה אולי יגרום לו קצת להיות עדין עם הנהיגה בזמן הפיתולים. אז קיוויתי.
בשלב מסויים עשינו עצירה מכורח הנסיבות, הילדים כבר התחרפנו מהפיתולים הרבים, עצרנו ליד מפל חביב שאני מאמין שלאחר הגשמים הוא נראה הרבה יותר מרשים
לא הרבה זמן אח"כ חצינו את הגבול בין מדינת קרלה שליוותה אותנו יפה בשבועות האחרונים, לבין מדינת טאמיל נאדו אליה אנו מגיעים. כל האיזור היה מכוסה בערפל כך שאת הנוף שאמור להיות מרשים – לא ראינו. הפיתולים בירידה מההר לא הפסיקו, לפחות ההודים היו מספיק נחמדים למספר אותם, כך שיכולנו לדעת עד מתי… בשעה טובה, הגענו לפיתול מספר 0, הפיתול האחרון שלנו לעכשיו, מכאן אנחנו הולכים להרביץ נסיעה הרבה יותר מהירה וישרה בעיקר.
הילדים הראו סימנים של רעב מתקדם, ביקשתי מהנהג שיעצור לנו לשתות צ'אי במקום הראשון שהוא רואה. עצרנו בדוכן על אם הדרך. בחירה טובה הייתה, הזמנו שם צ'אי, קאלאקנד והקינוח השני ה-Milk Cake (הפחות מוצלח) ועוד שני בורקסים מעניינים, האחד ממולא בממרח פטריות מתובל והשני – בורקס ממולא בביצה קשה ותבלינים. פצצה !
הזמנו כמה חתיכות כאלו וממש טרפנו אותן. לאחר ביקור בשירותים וסגירת החשבון (340 רופי), המשכנו הלאה, ליה שנרדמה בדרך ובזמן העצירה בדיוק התעוררה והייתה רעבה, בעאסה. אם הייתה מחזיקה מעמד עוד קצת לאוכל ואז לישון. אבל זוהי אינה תוכנית כבקשתך. אנחנו המשכנו בנסיעה לא לאורך זמן רב. בשלב מסויים שוטרים סימנו לנהג שלנו לעצור, ההוא חיפש את רישיונות הרכב ולא מצא, התקשר הנהג ל"אבא שלו" והלך לשוטרים שידברו ביניהם. בסופו של דבר הבן יצא ללא פגע מהמפגש הזה, אני נזכרתי באירוע אחר של נהג הריקשה שלנו במייסור בו הוא חטף כהוגן (ויצא מזה רק עם בקשיש)
המשכנו בנסיעה החלקה והישרה, בשלב מסוים פנינו שמאלה ומכאן החלו העליות למעלה אל עבר קודאי קנאל ואחותה הקטנה – ואטה קנאל. עליות זה אומר פיתולים ופיתולים אנו יודעים זה אומר: בחילות והקאות. הפעם שרדנו את זה יפה. עשינו עצירה נוספת במפלי Silver המרשימים והמשכנו הלאה מזדחלים אחרי אוטובוסים ומשאיות לרוב
סוף סוף הגענו אל קודאי קנאל – עיר הודית טיפוסית, צפופה ורועשת. הנהג עצר לנו בתחנת המוניות שבעיר, מכאן היינו צריכים להחליף מוניות, "למה ?" שאלתי, "כי זהו רכב גדול, שלא יעבור בכבישים הצרים וצריך רכב קטן יותר" ענו לי, זה יכל להישמע משכנע אילו באמת זה היה נכון, במציאות קיבלנו בדיוק את אותו הרכב שנסענו בו, רק ללא הבגאז' מאחורה. ההודים הללו בסופו של דבר צריכים להתפרנס, ואין כמו תיירים לבנבנים עם ארנקים מנופחים כדי שימלאו את החלל החסר הזה.
בסביבות השעה 16:00 הגענו סוף סוף אל מחוז חפצינו – ואטה קנאל, ניסינו להמשיך עם המונית כמה שיותר קרוב אל נקודת הציון שירון שלח לנו (היכן שהם מתגוררים), עשינו מפגש איחוד בין 2 המשפחות, הילדים שמחו לראות אחד את השני, וכך גם המבוגרים. ירון הכניס אותי קצת לעניינים מבחינת המגורים, בסופו של דבר, לקחנו את הדירה שנמצאת מעליהם, דירה סבירה, לא מדהימה, במחיר שפוי – 2,500 רופי. העלנו את הציוד לדירה ויצאנו לאכול, הילדים היו מורעבים, ניסינו כמה מקומות אך הם היו מלאים באנשים, היום זהו היום החופשי של ההודים והמקום היה מלא יותר מבאמצע השבוע (או כך אני רוצה להאמין). בסופו של דבר מצאנו את עצמינו אוכלים בבית חב"ד. המקום מנוהל ע"י זוג מבוגרים שנמצאים כאן בתקופת התיירות מחנוכה עד פסח, משהו כמו 3-4 חודשים בשנה, בשאר הזמן הם מחליפים בתי חב"ד אחרים כשצריך, גם ילדיהם מנהלים בתי חב"ד ברחבי העולם. הזמנו מנות ישראליות כמו שקשוקה, שניצלים, טחינה ועוד, קיבלנו מנות טעימות, לא זולות, אך מאוד קטנות. בדרך חזרה לדירה שלנו עצרנו במינימרקט היחיד כאן בכפר, רכשנו כמה מצרכים לבישול שיספיקו לנו למחר-מחרתיים וחזרנו לדירה. כאן ביקשנו מבעל הבית שיספק לנו עצים לקמין, פח אשפה, כלי בישול ושיחבר אותנו לבלון הגז. הדירה כמובן כוללת גם מטבח בו אנו הולכים לבשל ממש כמו בימים היפים של גואה.
דניאל כבר חולמת לחזור ולבשל לנו את הפסטה רוזה המפורסם שלה…