— 04/05/2023 , יום חמישי —
ואנג ויינג נכנסה אלינו לחיים בסערה, היום הקדשנו את רובו לאטרקציה הכי פופולרית כאן במקום – הלגונות הכחולות, אז מסתבר שישנן 6 לגונות כאלו ממוספרות, אליהן נהוג להגיע ולרחוץ במיים הירוק – טורקיז (אבל לא כחול בינתיים), היום הגענו אל הלגונה הפופולרית מבין כולן – לגונה מספר 1.
התעררנו בסביבות השעה 7:00, לא ישנו הרבה בלילה, קצת אירגונים, קצת לוגיסטיקה של טיול וקצת קישקושים והופ נעלמה לה שעה וחצי, בבוקר עוד יצאתי אל המרפסת הצמודה לחדרים שלנו, אנחנו כאמור בקומה 4, אז ניתן לראות קצת את ההרים הגבוהים מאחורי בנייני הרחוב הסואן של העיר
כך נראה כיום הרחוב הראשי של ואנג ויינג, רחוק שנות אור מאותו רחוב עפר מאובק שאנו זוכרים, עם בקתות במבוק נוטות ליפול בצדדיו כשבכל בקתה ניתן היה להישכב על מזרנים , להזמין שייק או אוכל ולצפות בטלביזיה באחד מפרקי "חברים" שהיו מקרינים שם בלופ אינסופי, וואלה מתגעגע לתקופה ההיא…
אכלנו ארוחת בוקר סבירה בלובי המלון, גם כאן קצת הגזימו בציון שהארוחה קיבלה (Faboules Breakfast) בבוקינג. היה קפה, מיץ, באגטים עם מקושקשת או עין ו-2 חתיכות נקניק קטנות. סביר, לא יותר מזה…סיימנו עם האוכל ויצאנו החוצה לתפוס לנו טוקטוק, רצינו להגיע היום אל לגונה מספר 1, בסופו של דבר שלחתי הודעה לבחורצ'יק שלקח אותנו לכאן אתמול, ההוא הגיע ואסף אותנו אליו לטוקטוק, 150K לנסיעה לשם לכיוון אחד, עצרנו עוד בעיר למשוך כסף מהכספומט – 5 מיליון והמשכנו הלאה, הנסיעה אל הלגונות הייתה יפה, בדרך ראינו את חיי הכפר שמחוץ לואנג ויינג מתובלים בטבע מרשים עם הרים גבוהים והרבה ירוק שמסביב, היה חם והראות לא הייתה מצויינת.
כחצי שעה של נסיעה ואנחנו הגענו אל הלגונה, שילמנו לבחורצ'יק ואח"כ שילמנו דמי כניסה למקום, 20K לאחד, אנחנו שילמנו על 4 אנשים (עשו לנו הנחה בגלל הילדים), מקום גדול, יפה ועם לא מעט אנשים מסביבו, מדובר על נהר עם מים בצבע ירוק-טורקיז שמשני צדדיו הקימו ביתנים בהם אפשר להתיישב ולהתרווח, ישנו עץ שצמח באלכסון מעל מי הנהר, ניתן לטפס על העץ ולקפוץ ממנו, או לעשות טרזן מחבל שקשרו אליו. תחילה התיישבנו בביתן ששייך למסעדה, רצינו קצת שקט מהמולת האנשים, הזמנתי משקה אלכוהולי מבוסס תפוחים, היה נחמד והתיישבנו שם, היתרון במקום הזה שהבוטקה כולל גם מאוור למעלה, נכנסנו למים – הם היו קרים ולקח קצת זמן עד שהגוף התרגל אליהם. שחיתי עם ליה לצידו השני של הנהר, אח"כ הצטרפו אליי גם דניאל ועידו. אנחנו העדפנו ללכת רחוק יותר, אל מקום שקט יותר, מצאנו נקודה מעולה, נכנסנו למעין מתחם קטן כזה, בו בנו את דק העץ כ-5-10 ס"מ מתחת למים, כך שההליכה שם רטובה וחלקלקה מאוד (העץ לאורך זמן מקבל ירוקת מאוד חלקה), הילדים התלהבו מזה, עידו החל "לרוץ" בניוטרל מעל הרצפה החלקה
אם יושבים בשקט על הספסלים בשלב מסויים מגיעים דגים קטנים ואוכלים את העור היבש של הרגליים, אמא שלי מאוד התלהבה מזה. ליד המקום שלנו ישנו מפל קטן המזרים אלינו מים, גם שם ניתן להכניס רגליים ולהינות מהקרירות שהם נותנים לנו
בשלב מסויים, אפרת ויובל חזרו לאותו בוטקה עם המאוור ואנחנו קצת עשינו סיבוב במתחם, ישנם גם מערות באיזור אליהם צריך לטפס וחשבתי שאולי בהמשך היום גם אטפס אליהם (בדיעבד זה לא קרה, הייתי עייף ועצלן מידיי)
הגענו לצידה השני של הלגונה, בקרבת העץ ומעמדי הקפיצות ממנו, המקום היה מרשים שם, ניתן אגב גם לעשות שם אומגות באיזור, אילולא האומגות בתאילנד, סביר להניח שהילדים שלנו היו מתלהבים הרבה יותר. אבל בינתיים מה שהעסיק אותם היה לטפס על העץ ולקפוץ ממנו למים
חזרנו אל הביתן בו אפרת ויובל התמקמו, קנינו לילדים שייקים וחטיפים, אני התענגתי על קוקוס שאח"כ פתחו אותו ואכלתי עם אמא שלי את הבשר – מעולה. נשכבתי על רצפת העץ של הביתן ונרדמתי לכמה רגעים. כך גם אפרת ששכבה לידי. בזמן הזה דניאל ועידו שיחקו מאוד יפה במים, ואמא שלי, עם יובל וליה צפו בסרטונים ביוטיוב.
דניאל ועידו מצאו להם גם 2 אחים לשחק איתם, הם תאילנדים שבאו לכאן לחופשה משפחתית. בסביבות השעה 16:00 החלטנו שזהו, מספיק, צריך כבר להתקפל מכאן, היה כאן טוב וטוב שהיה, הילדים הצטלמו בפעם האחרונה
אנחנו קיפלנו את הציוד שלנו ואמרנו יפה שלום למקום לפני שעזבנו אותו
הגענו אל חניון הרכבים של הלגונה, היו שם כמה טוקטוקים ומוניות עם נהגים שממתינים לקחת תיירים בחזרה הביתה, דיברתי עם נהג אחד,הוא רצה 200K , שזה 50K יותר ממה ששילמנו כדי להגיע לכאן. ניסינו להוריד למחיר הוגן, אך ההוא לא הסכים. שלחתי את אפרת לברר במקום אחר בזמן הזה שמתי לב לטוקטוק חדש שהגיע לכאן והוא מוריד תיירים, זוהי ההזדמנות שלנו לתפוס את המציאה, ואכן, המחיר אצלו היה על 150K, כי הוא גם ככה היה בדרכו חזרה לאחר הורדת הנוסעים. הנסיעה בחזרה הביתה הייתה יפה, עברנו בין כפר כשלצידי הדרכים הלכו להם ילדים מקומיים קטנים, הדרכים עברו בלאוס הכפרית עם שדות אורז ונחלונים קטנים
הגענו אל ואנג ויינג ואל הגסט האוס שלנו – Freedom , עלינו לחדרים הבסיסיים שלנו בקומה הרביעית. שם קצת נחנו מהיום הזה (שבו למען האמת לא עשינו הרבה מבחינה גופנית), בשלב מסויים יצאתי החוצה אל המרפסת לצפות בנופי ההרים, השמיים היו מרשימים, עם עננות נמוכה ושמש שמסתתרת מאחוריהם, מחפשת נקודה לפרוץ והחוצה להציג את עצמה
בערב יצאנו לאכול ארוחת ערב, היכן ? באותו מקום בו אכלנו אתמול, המסעדה של גסט האוס Vang Vieng Sunset, כרגיל האוכל שהגיע היה מצויין, אני קיבלתי מרק תום יאם עם סלט פאפאיה, שניהם הגיעו חריפים מאוד, הילדים הזמינו פיצה, המבורגר ושאר מאכלים מערביים כפי שהם אוהבים
לפני שקיבלנו את האוכל, בזמן ההמתנה, לקחתי את לי שהראתה סימנים של עצבנות, ויצאתי איתה לרחוב, "אבא, אנחנו הולכים לאיבוד ?" היא שאלה אותי, "כן" עניתי לה והמשכנו ללכת עד שהגענו אל שוק רחוב, הייתי רוצה להגיד שוק לילה, אבל בדיוק שהגענו הרוכלים החלו לסגור את מרכולתם, המקום כמו כל שוק היה מעניין, עם בגדים, מזכרות לתיירים וכמובן דוכני אוכל ודברי מתיקה מעניינים
סיימנו את הארוחה מאוד מרוצים, עם 6 מנות עיקריות + שתיית שייקים לכולם, עלה לנו התענוג 486K קיפ (100 ש"ח). חזרנו לגסט האוס שלנו, שם אספתי את הכביסה שלנו ונכנסנו לחדרים, הילדים עוד שיחקו מעט בטלפונים שלהם, עד שסגרנו להם את היום.
— 05/05/2023 , יום שישי —
*** עדכון מהעתיד: היום זהו יום ה-200 שלנו במסע מאז שיצאנו מישראל, וזוהי גם בדיוק נקודת החצי של המסע שלנו. מכאן אנחנו מתחילים לספור לאחור לקראת החזרה לארץ, בדיוק בעוד 200 ימים נוספים.
וואו, כמה רגעים נפלאים לאוס מספקת לנו, הקצב פה מהיר בהחלט ועל זה יעידו כמות התמונות הענקית שאני מעלה כאן בכל יום, קצב כזה עם כמות כזו, לא היה לנו עד כה באף מדינה. התעוררנו היום כהרגלינו, לפני ארוחת הבוקר נכנסנו מעט למבוי סתום בכל הנוגע להמשך המסע שלנו, בעיקר כאן בלאוס (לאחר שאמא שלי תעזוב) ומה שישפיע גם המשך המסע. בסוף אפרת ואני הגענו להחלטה כי כעת אנחנו לא נגיע להחלטה, נצטרך עוד להתבשל עם הרעיונות שלנו.
ירדנו למטה, אל הלובי של הגסט האוס כדי לאכול ארוחת בוקר, כרגיל הזמנו 4 מנות ביצה מקושקשת ועוד 3 מנות בית עין, הכל הגיע עם 2 נקניקיות ובאגט + בננה. אכלנו הכל, ועוד שתינו קפה ומיץ העשוי מתרכיז. לפני שכולם סיימו את הארוחה, אני קפצתי לסוכנות הטיולים שמעבר לרחוב – TCK Tour, לאחר הרבה בירורים והתדיינויות עם אפרת, שגם הגיעה לכאן והתיעצויות עם אמא שלי, החלטנו לרכוש כרטיסי טיול למחר לעשות קיאקים, אבובים ואומגות. שילמנו את הכל כבר עכשיו, סה"כ 1.8 מיליון קיפ, לנו יצא חישוב של 2.6 מיליון, אבל בסדר, ווידאנו שוב את הפרטים ונפרדנו לשלום, לפחות עד מחר. שוחחתי עם אחד מנהגי הטוקטוק שישב והמתין ללקוחות ליד הגסט האוס שלנו, סגרתי איתו על נסיעה אל מערות ומשם אל לגונה מספר 2 וחזרה לכאן, כל זה ב-300K, סגור, התחלנו בנסיעה.
אל מתחם המערות Tham Chang ו-Jang Cave, הגענו בסביבות השעה 10:00, שילמנו 20K לכולנו ועלינו רגלית על גשר המוביל אל המערות
כבר כשנכנסנו למתחם 2 המערות, הבחנו בקבוצה של מקומיים עם תלבושת כתומה, כנראה הם כאן לטיול גיבוש או טיול שנתי או משהו כזה, עברנו אותם אל עבר מעיין הנובע מתוך מערה, שם במקום ישבה לה צעירה אירופאית על סלע באמצע המדיטציה שלה, כל העולם מסתובב סביבה, והיא ? בול עץ!
התחלנו עם מערת Jang Cave, מערה קטנה וחביבה, עם נטיפים למעלה ופסל בודהא בינוני יושב שם בנחת. אמא שלי התלהבה בטירוף מהמקום, אנחנו היינו קצת יותר אדישים, כנראה שהמערות שראינו בחצי השנה האחרונה העלו את רף ההתלהבות שלנו בכדי להתלהב ממערה זו
לקח לנו משהו כמו 2 דקות לכסות את המערה הקצרה הזו, כעת ירדנו מגרמי המדרגות לכיוון המערה השניה במקום
כבר בכניסה למערת Tham Chang ראינו שני הבדלים, למערה זו יש תוספת תשלום של 15K לאחד (מה שאומר שזה חייב להיות שווה), וכדי להגיע למערה צריך לטפס כ-120 מטרים מעלה בגרמי מדרגות תלולים וקשים. יובל ועידו החליטו להישאר שם למטה, נמאס להם ממערות, השארנו להם טלפון שנהיה בקשר ואנחנו עשינו את זה, שילמנו כמובן כרטיסים והתחלנו בטיפוס הלא קל הזה, ליה הייתה על ידיי, מרוב שהעלייה הייתה תלולה, אמא שלי נאלצה להיעזר בידיה לטובת הטיפוס
שם למעלה בכניסה למערה ניתן לראות את הנופים של איזור ואנג ויינג, ליה הייתה די מרוצה מעצמה, למה לא ? היא לא טיפסה מדרגה אחת לכאן
לאחר שהצגנו את כרטיסי הכניסה לשומר, נכנסנו פנימה והופתענו מאוד לטובה, אין מה להשוות בין מערה זו לקודמתה, המערה הזו הרבה יותר ארוכה, גדולה, ומרשימה. אנחנו התהלכנו בין כוכים קטנים ושבילים רחבים (יחסית) כשמסביבינו נטיפים מכל מיני צורות וזוויות, אחד הדברים הראשונים שמרגישים כשמתהלכים במערה הוא הקור הנעים שיש בפנים
הלכנו לפה ולשם, באמצע יצאנו החוצה אל נקודת תצפית מרשימה על האיזור, במקום אחר ראינו מקדש קטן עם פסל בודהא, הלכנו גם לכיוונים אחרים, ראינו מעין בור שהציג כי מתחת לרצפה עליה אנחנו הולכים ישנו מתחם גדול של נטיפים נוספים, אנשים זורקים לבור שטרות של כסף למזל טוב
עם כמות הנטיפים המרשימה לא יכלנו שלא להשוות ישר את המערה הזו למערת אבשלום שבארץ
כעבור כחצי שעה של הסתובבויות במערה, יצאנו החוצה וירדנו כל הדרך במדרגות בחזרה אל יובל ועידו שבינתיים צפו בסרטוני יוטיוב מלמדים מהטלפון של אפרת.
כעת היה לנו חוב אחד אחרון לעשות במקום הזה, להיכנס למים הצלולים של המעין הנובע מן המערה הראשונה אליה הגענו, נכנסנו פנימה, המים היו קרירים ונעימים, תחילה רק אני ודניאל נכנסנו למים והתחלנו לחקור את המערה בשחיה
מיד עם הכניסה שלנו, גם עידו הצטרף לחקר המערות שלנו, ומה אני אגיד ? "וואו" אחד גדול, זה היה כל כך מרשים לשחות שם, היה חשוך, היו מפלונים, היה מאתגר ומלא אדרנלין, לא באמת ידענו לאן השחיה תוביל אותנו, נכנסנו אל כוכים קטנים, אחזנו בקצוות הסלעים ותפסנו שורשים של עצים כדי לנוח קצת מהשחיה, המים היו מאוד צלולים , בצבעי ירוק – כחול – טורקיז משגעים, היינו שם לבד והיה פשוט מושלם. אין ספק מבחינתי כי זהו היה ההיילייט של היום הזה (וזה היה וואחד יום טיול), מרוב שהתלהבתי מהמקום, אפילו נכנסתי עוד פעם עם יובל ופעם נוספת לבד עם מצלמת הוידאו תוך כדי שחיה שם בפנים, בתוך המערות, אל הכוכים הקטנים לא יכולתי להיכנס כי היה חשוך מידיי מכדי לצלם, וזוהי התוצאה:
סיימנו עם השחייה במערות, ורגע לפני שיצאנו ממתחם המערות הנפלא הזה, הילדים שלנו עברו איזשהו ראיון חובבני מצד כמה בנות חמודות שרצו לתרגל את האנגלית שלהן.
שם בחוץ, רגע לפני שחצינו את הנהר אל חניון הרכבים, עצרנו בכמה דוכנים כדי לקנות נישנושים, הילדים הזמינו שתיה קרה, המבוגרים הזמינו את בלילת האורז + קוקוס מטוגנת על האש וגם הוספנו ג'ק פרוט נפלא. כל פריט קנינו מדוכן אחר, כדי לנסות לפרנס כמה שיותר רוכלות שעבדו שם. חצינו את הגשר ועלינו על הרכב בו הנהג שלנו המתין (די הרבה זמן למען האמת), אנחנו נסענו אל לגונה מספר 2, הנהג משום מה עשה חתיכת עיקוף, ובסך הכל זמן הנסיעה היה כ-40 דקות, שזה לא מעט בכלל ביחס למרחק אווירי, היה קצת מיאש לנסוע זמן כל כך רב בדרך עפר עם רכב פתוח כשאנו אוכלים את כל האבק שרכבים אחרים משאירים לנו… אבל בסביבות השעה 14:10 הגענו אל היעד – לגונה מספר 2. שילמנו דמי כניסה בגובה 30K לכולנו (כל אחד אחר מחליט כמה אנחנו משלמים על הילדים, והמחיר משתנה בהתאם). ליה נרדמה עוד בדרך, לקחנו והשכבנו אותה על המגבת על הדשא שליד הלגונה
לגונה מספר 2 התגלתה לנו כפנינה של ממש, היא גדולה ורחבה יותר מהלגונה מספר 1 (שם היא פשוט כמו נהר), יש שם מגלשת מים (שלא עבדה), רפסודת במבוק לשירות הציבור, מקפצה בגובה 10 מטרים לחבר'ה האמיצים, ביתנים מפוזרים במתחם, חנויות ומסעדות והרבה טבע ירוק מסביב
אהה… כן ויש גם את אותו שטאנץ תיירותי בדמות נדנדה פוטוגנית בה האורחים מוזמנים לעלות עליה ולהצטלם, כמובן שאנחחנו לא היינו שונים מהשאר והצטלמנו גם אנחנו:
התמקמנו במקומינו, על הדשא במקום מוצל, לידנו פגשנו ב-4 בנות ישראליות, שתים מהן היו מוכרות, אלו הן שני ויעל אותן פגשנו לפני כשבוע בנונג קיאו. ביחד איתן היו עוד שתי בנות: מור (שעובדת למחייתה בקו סאמוי) ורותם שמיד התחבבה על ידי הילדים שלנו.
אני תפסתי את עידו ושנינו עלינו ביחד אל המקפצה. ניסיתי לשכנע אותו שייקפוץ ביחד איתי, אבל הילד חשש. סבבה, אני קפצתי לבד, האמת? בפעם הראשונה זה באמת קצת מפחיד, עליתי שוב למעלה והפעם הצלחנו לקפוץ, שנינו ביחד. כל הכבוד לילד, לאחר הקפיצה הוא התלונן על כאבים, כנראה שהוא נחת לא טוב וחטף מכה מהמים (כן, זה יכול מאוד לכאוב), לאחר כמה רגעים, הוא קצת נרגע. המשכנו להתקשקש עם חבורת הבנות הישראליות, אני גם עשיתי סיבוב במתחם לתפוס עוד כמה תמונות יפות של המקום
בשלב מסויים רותם נכנסה למים עם הילדים שלא הפסיקו לחפור לה, מסכנה. הייתה לה סבלנות אליהם עד אין קץ
ליה התעוררה, וגם היא נכנסה למים, רותם תפסה גם עליה בעלות. נתנה לנו קצת נחת לשוחח עם שאר הבנות. בשעה 16:00 אנחנו התקפלנו מהמקום. זהו שער הכניסה \ יציאה של המקום
עלינו על הטוקטוק שלנו ונסענו בחזרה לואנג ויינג, בחזרה לבית המעופש שלנו -Freedom Hostel, נכנסנו ללובי ואפרת הביאה הברקה שהיא רוצה לשתות איתי שייק פירות. אמא שלי הפעם לקחה בעלות על הילדים שבינתיים שיחקו יפה בשולחן הביליארד שבלובי. אפרת ואני הלכנו למסעדה\דוכן הקרוב להוסטל ושם הזמנו 2 שייקים, התיישבנו על שולחן והתחלנו לקשקש בינינו. פתאום הבחנו במור שעוברת לידינו על הקטנוע, מור היא אחת מהבנות שהתקשקשנו איתן בלגונה היום, היא החנתה את הטוסטוס והתיישבה איתנו לשייק מרענן, אפרת, כהרגלה, חקרה אותה מכף רגל ועד ראש, בחורה צעירה וחמודה, בת 29, עבדה 7 שנים באילת, אח"כ עברה לתאילנד וכיום היא עובדת כעצמאית בקו סאמוי כמארגנת אירועים לישרלאים בעיקר (אני מאמין)
דיברנו המון עם מור, בשלב מסויים כשראינו כי השעה כבר מאוחרת, נפרדנו ממנה ומיהרנו לחדרים שלנו בגסט האוס, הילדים כבר היו לאחר מקלחת (מלבד ליה), ואנחנו גם כן היינו צריכים להתארגן ולהתקלח בעצמינו. היום בערב יש לנו ארוחת ערב של יום שישי במסעדה שנקבעה מבעוד מועד. רגע לפני שיצאנו, הספקתי לצלם את עידו וליה בוהים בויטרינה של הקומה שלנו, לכיוון היציאה למרפסת והשקיעה, זוהי ללא ספק אחת התמונות שאני הכי אוהב במסע הזה.
בשעה 19:25 יצאנו אל מסעדת הויקטור (כמו בסרט גבעת חלפון), הלכנו כ-6 דקות עד לשם, שם מתקיימת ארוחת השבת, ישבו שם כמה חבר'ה ישראלים צעירים, ביניהם גם 4 הבנות עימן שוחחנו בלגונה, לצערינו השולחן בו הן ישבו היה כבר תפוס, אנחנו התיישבנו בשולחן ליד, מסביבינו עוד כמה שולחנות שנתפסו ע"י ישראלים, ושם בתוך המסעדה היה חם לאללה, המאווררים לא עשו כמעט עבודה, ז"א הם עבדו, אך הוציאו אוויר חם שהגיע אליהם מבישולי ותנורי המטבח הרותח ששם. ישבנו והזענו, הזמנו מנות של אוכל ישראלי (שניצל וחומוס, עם סלט ישראלי) והמתנו, ועוד המתנו ועוד ועוד ועוד… בזמן ההמתנה אני ואמא שלי התקשרנו לאבא שלי בארץ, שוחחנו איתו, אפרת התקשרה להוריה ונתנה גם לילדים לדבר איתם, אני עשיתי גם שיחה הקשורה לעבודה, כל דבר, רק להעביר את הזמן בחוץ כדי שהאוכל כבר יגיע ונאכל בתוך הכבשן מוציא האש שאנו ישבנו בו. האוכל הגיע רק בשעה 21:00, כשעה וחצי לאחר שהגענו. מבאס. אכלנו את האוכל, וגם הרבה מאוד נשאר שם בצלחות
השניצלים היו טעימים, הפירה היה מלוח מידיי, הסלט סביר והשייקים זוועה. לכאן אנחנו כבר לא נחזור. אפרת והילדים עוד שוחחנו מעט עם הישראלים שהיו במסעדה, אלו שהשכילו ויצאו החוצה כדי להתקרר מהטמפרטורות הגבוהות שם בפנים, סיימנו את האוכל, שילמנו את הסכום הגבוה ביותר ששילמנו עד כה בארוחה בלאוס (635K קיפ) ועזבנו את המקום תוך שאנו מברכים את כולם בברכת שבת שלום. חזרנו לחדרים כאשר ליה על הידיים שלי וזהו, פרשנו לישון בעוד יום של טירוף מבחינת עשייה, עם המוני תמונות, חוויות וסיפורים.
— 06/05/2023 , יום שבת —
טירוף החוויות כאן לא נפסק בואנג ויינג, כל יום יש לנו טונות של אטרקציות וחוויות וזה נראה שהדלי של החוויות לא רוצה להיגמר כאן. היום לקחנו טיול יום מאורגן, ובאופן לא מפתיע בכלל, נהנינו מאוד.
הלילה של אתמול היה חם מאוד, התעוררתי עם גרון יבש וגוף רותח, המאוור לא הספיק, הפעלתי גם את המזגן, אינני אוהב לישון עם מזגן פתוח, עושה אותי בד"כ חולה, אבל הפעם כבר לא יכולתי להמשיך כך. התעוררנו בבוקר, אני מאוד עייף, ירדנו למטה לאכול ארוחת בוקר בסביבות השעה 8:30 בבוקר, בינתיים כשהמתנו לאוכל הילדים קצת שיחקו בשולחן הביליארד שבלובי
סיימנו עם הארוחה הרגילה של המלון ויצאנו החוצה לתפוס את טיול היום שהזמנו, סוכנות הטיולים ממנה הזמנו, ממוקמת ממש מעבר לרחוב, כך שזה היה לנו מאוד נוח לצאת ולתפוס את הטוקטוק שלהם, המתנו כמה דקות בתוך הטוקטוק, כבר אז הרגשנו את עומס החום בפנים, זזנו, נסענו אל היעד הראשון שלנו, על הטוקטוק המקרטע במשך כחצי שעה לערך, בסופה של הנסיעה הגענו אל מערת המים (Water Cave) או בשמה המקומי: Tham Nam. קיבלנו תיקים אטומים למים, חליפות הצלה ופנסי ראש ואבובים. לאחר כמה דקות המתנה בחוץ היה תורנו להיכנס למערות המים.
וואו, איזה מגניב זה היה, נכנסנו עם האבובים אל תוך מערה צרה ונמוכה, לעיתים הראש שלנו כמעט והתחכך בסלעים, המים היו קרירים ונעימים והאווירה לשייט באבובים הייתה כיפית לאללה
כפי שניתן לראות בתמונה, ליה ישבה על אפרת באבוב, כשנכנסנו למערה אני הייתי עם המצלמה, משתדל לצלם ומפחד שמא המצלמה תירטב, כל הסביבה שלי הייה רטובה, בשלב מסויים הכנסתי את המצלמה לתיק חסין המים שלי וזהו, מכאן ועד היציאה – אין יותר צילומים, מבאס אותי, כי בפנים היה מאוד יפה ומאוד כיף, ואת החוויות הללו לא נוכל לראות, רק להיזכר. אפרת קצת הסתבכה עם ליה ויובל שהייתה עוד בקריז ממקודם, בשלב מסויים אני לקחתי את ליה עליי (מלכתחילה לא רציתי את ליה, כי חשבתי שאוכל לצלם שם בפנים), גובה המים במערה השתנה, אבל ברוב המקומות ניתן לעמוד בהם. זהו מסלול של הלוך וחזור, כשיצאנו מהמערה, זה נדמה היה כאילו יצאנו מהצינוק, פתאום קרני השמש מכים לנו בעיניים ללא רחם.
עלינו בחזרה על הטוקטוק עם כל החבורה של הטיול שלנו להיום, והמשכנו בנסיעה, לא נסיעה ארוכה, בסה"כ 5 דקות אני מעריך, הגענו אל האטרקציה השניה שלנו להיום ושהייתה הרבה פחות מרשימה, ביקור במערת נטיפים קטנה הנקראת Elephant Cave, השם בגלל שישנם נטיפים שדומים לצורה של פיל. סתם מערה עם מקדש בפנים, לא משהו מלהיב במיוחד, ובטח לא לכאלו שכבר עשו מערות בתאילנד השכנה בעבר הלא רחוק
חזרנו על עקבותינו ועלינו שוב על הטוקטוק, נסענו כעת אל מתחם האומגות של חברת הטיולים TCK, לקח לנו בערך 15 דקות של נסיעה עד שהגענו לשם, ושם, לפני שהתחלנו עם האומגות, אכלנו ארוחת צהריים (בשעה 11:30 – ממש כמו בקיבוץ), הילדים לא אכלו הרבה בגלל השעה המוקדמת וגם בגלל שהאוכל הגיע קצת חריף, מדובר היה באורז מטוגן עם ירקות (וקצת חריף), שיפודים של טיפה עוף וירקות על האש (קצת חריפים) ובאגט. בסוף כיבדו אתנו עם בננות. ארוחה סבירה בסה"כ. יותר מאוכל, היה חשוב לנו שהילדים ישתו, אז קנינו לכולם Ice Tea שהוא ממותק קצת (סירבתי לקנות קולה\פספי\קינלי בשל כמות הסוכר הגבוהה בפחיות הללו). יובל התיאשה מהאוכל החריף אז באופן ספונטני החליטה לעשות מהבאגט שלה יצירה המרמזת משהו על האוכל שקיבלנו.
לאחר האוכל הגיע התור של האטקציה הבאה שלנו, האומגות (Zip Line), מלכתחילה קנינו כרטיסים רק ל-4 אנשים, דניאל, יובל, עידו ואפרת. אני ואמא שלי החלטנו לוותר, אז נשארנו שם עם ליה. החבר'ה עלו על הרתמות, אצל הילדים הם כבר מורגלים לאומגות, הם עברו את התהליך כבר כמה פעמים בתאילנד וברומניה, אצל אפרת זו הייתה הפעם הראשונה. החבר'ה חצו את הנהר בדרכם להתחיל את המסלול שכלל 12 אומגות.
בדיעבד הבנתי מאפרת שלא היה הכי טוב שבעולם, האומגות עצמן היו מגניבות ומהן אפרת מאוד נהנתה, אבל לילדים היה קשה, כנראה בגלל החום הרב, כנראה בגלל העומס שהעמסנו עליהם היום ובימים האחרונים, היה להם פשוט קשה וחלקם קצת נשברו והוציאו זאת החוצה באותם רגעים. ומה היה בגזרה שלנו ? היה חם, חם לאללה. נשכבתי על ספספל, מנסה קצת לנמנם, כל הגוף שלי הזיע, סתם ככה מבלי לעשות דבר, כך גם אמא שלי שניסתה להפעיל את ליה, אבל קשה היה בתנאי חום כאלו, מידיי פעם השפרצנו על עצמינו מים מהצינור שליד, אמא שלי עוד קנתה לליה תפוצ'יפס מקומי, ומליון זבובים הפריעו למנוחתי. בעאסה, ממש רציתי לנמנם באותם רגעים לאחר הלילה הקשה שעברנו. אז זה לא קרה. בשלב מסויים אני וליה פשוט נכנסנו לנהר כדי להתקרר קצת, המים שם אכן ציננו את חום גופינו, אבל מיד כשיוצאים שוב פעם סובלים מהחום
שאר הפלנרים חזרו אלינו, יובל הייתה מצוברחת כי איבדה את גומיית השיער שלה. בסופו של דבר החלטנו שאת האטרקציה הבאה – הקאיקים נעשה בהרכב חסר, אפרת , יובל וליה יחזרו הביתה עם ההסעה של המקום, והשאר יחתרו בקיאקים. נמרחנו שוב פעם בקרם הגנה, לקחנו 2 קיאקים לנו מתוך הקבוצה, בראשון היו אני ועידו, בשני היו אמא שלי דניאל ואחד מהמדריכים. השייט עצמו היה בסדר גמור, תחילה התאמצתי מאוד לחתור ואמרתי לעצמי, אלוהים ישמור, איך אני הולך לעבוד ככה במשך 8 ק"מ ? אבל האמת שזה לא היה נורא כל כך , בשלב מסויים הבנתי את הטריק של החתירה וכיצד לעשות זאת נכון כדי לא להתעייף יותר מידיי, כשחותרים לא מזיזים רק את שרירי הידיים והחזה, אלא מפעילים את כל שרירי הגוף, גם הגב, הבטן, הישבן, הרגליים – הכל, זה מאוד עוזר לחתירה, מה גם שחותרים לעיתים ונחים לעיתים, בכל פעם שהגענו לזרימה חזקה של מים, ביקשתי מעידו להפסיק לחתור, להחזיק את המשוט ושיתן למים להסיע אותנו, כך באמת היה. באמצע הדרך הבחנו בבארים המפורסמים על המים, עם מוסיקת ריקודים חזקה (כשאנחנו עברנו, זה היה של להקת אבבא), שם בבר, היו טונות של תיירים אירופים, שותים, רוקדים ונהנים מהחיים, זוהי בדיוק הסצינה אותה אני זוכר בטיול הקודם שלנו כאן לפני כמעט 20 שנים. אנחנו המשכנו בנהר הלאה תוך שאנו ממשיכים לחתור, לאחר מתחם הברים של הלבנבנים, הגיע התור של הברים \ מסעדות לתיירות המקומית, כאן שמענו שירים לאוטיים ומאכלים מקומיים.
פחות או יותר לאחר סצינות כל הברים, עשינו תחלופה של עידו ודניאל, כדי שהוא ינוח והיא תחתור ביחד איתי. השייט נמשך עוד ועוד, מידיי פעם אנחנו עוברים מסעדות על המים מלאות בתיירים מקומיים, מידיי פעם עוברים זרימה חזקה, מידיי פעם עולים על סלעים גדולים שמסיתים את הקיאק ואפילו פעם אחת כמעט ונפלנו מהקיאק כאשר לא לקחנו כמו שצריך את הסיבוב שמאלה. זו הייתה חוויה כיפית בסה"כ, אנחנו הגענו אל העיר ואנג ויינג, ואת מלון Amari, שנמצא בסמיכות לגסט האוס שלנו ולנקודת הסיום, ראינו כבר מרחוק. לצערי את כל מסלול הקיאקים עשיתי עירום. שזה אומר ללא מצלמת הטלפון וללא מצלמת הוידאו (DJI) שלי. פחדתי מאוד מהרטיבויות שעל הקיאק וגם שכשאפתח את התיק חסין למים, אז אחטוף אותה. אז אין תמונות או תיעוד כלשהו מהשייט לצערי.
חזרנו למלון, אפרת ויובל כבר היו שם מזמן, לאחר מקלחת, ליה בדיוק התעוררה מהשנ"צ שלה. גם אנחנו התארגנו ונחנו מעט מהיום המתיש הזה, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם, אנחנו קצת היינו על המחשב, אלו הם רגעים משפחתיים במסע ששווה היה לנצור חשבתי לעצמי, הדלקתי את מצלמת הוידאו וזוהי התוצאה שיצאה:
בסביבות שעה 18:30 יצאנו שוב פעם לאכול ארוחת ערב מוקדמת. אני שמעתי ביקורות טובות על מסעדת Bamboo Bistro Garden, אז לשם פנינו היו מועדות, בניגוד לכבשן שחווינו אתמול במסעדת הויקטור, כאן חווינו מקום קלאסה הכולל גם מזגן, התפריט הכיל מלא מאכלים מערביים, כאלו שגם נראים טוב בתמונות וגם עולים בהתאם. הזמנו פסטות, המבורגרים וסלטים לכולנו. ההמבורגר שלי היה מצויין אם כי מנה קטנה מידיי, טוב שהזמנתי גם סלט פפאיה לחיזוק
סיימנו את הארוחה עם נזק של 620K קיפ לכולנו. בהחלט נזק גדול כאן למסעדה לאוטית. לאחר שיצאנו מהמסעדה התפצלנו, אמא שלי לקחה את הילדים הגדולים לגסט האוס שלנו ואפרת, אני וליה המשכנו לברר מקומות לינה למחר. כן, סוף סוף אנחנו עוזבים את השיט הול הזה שנקרא Vang Vieng Freedom Hostel, אז מצאנו מקום ממש נחמד Maylay Guesthouse הוא נקרא, ראינו שם את החדרים וזה שידרוג רציני למה שיש לנו היום, מיד סגרנו על 2 לילות שילמתי מקדמה של 500K קיפ, ועזבנו את המקום. ממש ליד נמצא הסופרמרקט – K MART, שם עצרנו לקנות לנו קינוח בדמות יוגורט קוקוס לי, תות לאפרת ומשקה יוגורט לליה. בנוסף קניתי לי מעין לחמניה קפואה שעוטפת כדור גלידה. זה היה טעים, ולא הפעם הראשונה שאכלתי זאת (אכלתי את זה כבר בקאנצ'נאבורי לראשונה). סיימנו עם הקינוח מהמינימרקט והמשכנו הלאה אל הכספומט האדום של BCEL, משכתי עוד 5 מיליון קיפ וזהו, סגרנו את הבסטה, חזרנו אל החדרים ואל הילדים שבינתיים שיחקו עם עצמם במשחק האהוב עליהם – Roblox. כיבינו להם את האור ולקחנו אותם לישון, יום עמוס כולנו עברנו והשעה כבר הייתה בערך 21:00.