— 30/07/2023 , יום שני —
פרץ הנוסטלגיה מתפוצץ אצלינו כעת, בכל יומני הטיול שלי ב-23 שנים האחרונות, כשהגעתי לרחוב הקאוסן, תמיד הייתי רושם: "הגעתי הביתה", וכך גם הפעם ראיתי את המקום הזה: אנחנו בבית. יש פה משהו ברחוב הזה שהוא מסמל עבורי יותר מכל את המילה חופש. לרוב האנשים זה לבטח יהיה חופים שטופי שמש, עם חול לבן ומים בצבע טורקיז… אצלי זה כאן, ברחוב הסואן, העמוס, הרועש, עם מלא גושי בטון ואנשים מפוקפקים (אך מעניינים). אני זוכר את הפעם הראשונה שלי כשהגעתי לכאן, אז הגעתי בטיסה מנפאל, אי שם בתחילת שנת 2000, נפגשנו עם אבי והדר והם הראו לי את הרחוב הכי זורם בעולם, לילד בן 21 וקצת, שלא מזמן השתחרר מהצבא, רחוב הקאוסן נראה כמו חלום של כל תרמילאי, עם דוכני אוכל מקומי (פאדתיי ב-10 בהאט, או עם ביצה – 15, היום זה כבר 40-50 בהאט), פירות חתוכים, חנויות לממכר בגדים ונעליים, מסעדות של אוכל מערבי (ומקומי), חנויות לפיתוח תמונות, מלא סוכנויות טיולים וכמות תרמילאים מכל העולם עם אותו הלך רוח מחשבתי כמוך. כשהגעתי היום לרחוב הקאוסן, גיליתי שהוא מעט השתנה במראהו (עבר שיפוץ מדרכות בתקופת הקורונה), והרבה במקומות לאורך הרחוב, מקומות שכבר הייתי זוכר בעל פה מי הם ומה הם. היום אין כלל חנויות לפיתוח תמונות, אין כמעט סוכנויות טיולים (הרוב עבר לאינטרנט), כמות בתי המרקחת וחנויות הנוחות (7/11, Family Mart) הצטמצמה משמעותית. במקום מקומות אלו נפתחו הרבה חנויות לממכר קנאביס (עכשיו כשזה חוקי כאן במדינה), ושמתי לב שגם חנויות קעקועים יש פה למכביר. לאורך השנים הייתי נוהג להגיע לכאן במסגרת טיוליי בדרום מזרח אסיה, תמיד באתי לפה עם חיוך וציפייה נוסטלגית גדולה. בביקורי היום ברחוב הקאוסן, מעל לכל, כל כך שמחתי לראות את המסעדה האהובה "שושנה" עדיין פתוחה. אויי כמה שהתגעגעתי להגיע כאן.
אני זוכר כי לפני כמה ימים, בשוק של יום שבת בדאצ'ה, רועי שאל אותי "למה לך לישון בבנגקוק ?", כששמע את תוכניותינו, הרי אין לזה הצדקה, אין סיבה הגיונית לעשות זאת, אנחנו הרי משלמים על הבית שלנו בפאי לאמון עד סוף ה-30 ימים, ועכשיו להתחיל להיטלטל בנסיעות מ ואל שדה התעופה, כדי ללכת ולישון בגסט האוס מעופש… אין את פה רציונל, יש פה אמוציונל, בגלל פרץ הנוסטלגיה, בגלל שאפרת ואני מאוד רצינו לחזור לכאן, עשינו את המאמצים והגענו. אפילו התאמצנו להזמין את בדיוק את אותו הגסט האוס העלוב שישנו בו (מאחורי המקדש) בעבר, לפני החתונה והילדים. אולי כדי להרגיש שוב איך זה להיות תרמילאים…
והיום הזה התחיל שונה לגמרי באווירה שלו, לא ישנתי הרבה, התעוררתי ממש מוקדם, עוד לפני השעה 5:00 בבוקר, נשכבתי על הספה שלנו בסלון וצפיתי בכמה סרטונים מעניינים ביוטיוב. בשעה 6:00 התחלתי להכין לכולנו ארוחות להיום, לחם מטוגן (בגרסה המלוחה והמתוקה שלו), סנדביצ'ים, חביתות ועגבניה. גם JJ הגיע לביתנו כדי לרשום את מונה החשמל ולהחזיר את ה-Deposit (לאחר ניכוי הוצאות החשמל), העמסנו את כל הציוד, מה שנשאר, דאגנו להביא אח"כ לשירן וגל (בעיקר אוכל), וזהו, עזבנו את השכונה בה התגוררנו למשך חודשיים, זמן שיא במסע שלנו.
הנסיעה בחזרה לכיוון צ'יאנג מאי הייתה די צפוייה, כבר צפינו לפיתולים האינסופיים של הדרך, נסענו לאט, מידיי פעם ירדו גשמים, הילדים בשלב מסויים קיבלו את הטלפונים שלהם, כדי שלא יתחרפנו (הם כבר איבדו מזמן את היכולת להעסיק את עצמם לאורך זמן), עשינו עצירה ראשונה כעבור כשעה ורבע מתחילת הנסיעה, זה היה ה-Rest Area שכבר בילינו בו בעבר, בסבב הקודם כשנסענו לקמבודיה.
כעבור עוד איזו חצי שעה של נסיעה הגענו ליעדינו הראשון של היום – המפלים הדביקים, או בשמם המקורי: Namtok Bua Tong-Nam Phu Chet Si National Park, על המקום הזה שמענו כבר ממזמן, ולא הזדמן לנו להגיע לכאן, מכיוון שזה רחוק מאוד מפאי, אז ניצלנו את ההזדמנות בדרך לצ'אינג מאי, להגיע לכאן. יופי של מקום. מדובר על מפלים מדורגים מעל אבן גיר סלעית מחוספסת, עליה ניתן ללכת ואפילו לטפס מבלי להחליק וליפול, על כן שמם, והאטרקציה כאן היא פשוט לטפס במעלה המפל – איפה עוד ניתן לעשות דבר כל כך מופרך שכזה ? אז זה בדיוק מה שעשינו, לבשנו בגדי ים,ירדנו למטה במדרגות עץ כדי להתחיל אח"כ את הטיפוס
ליה ממש עפה על המקום, נראה כי היא הכי נהנתה מכולם, זה היה טוב ומוזר פתאום לטייל שוב כמשפחה, אבל טיול טיול, לא איזו הליכה בגן השעשועים בדאצ'ה.
הטיפוס כשלעצמו דורש מאמץ, ועוד לדאוג שהילדה בת ה-3 שלך לא תיפול מרוב התלהבות, לעזור גם לשאר הילדים, ולצלם במקביל, לא הייתה משימה פשוטה. סיימנו את המסלול כעבור כ-25 דקות בסה"כ, לא ארוך במיוחד, היו מטיילים כאלו שחזרו ועשו את המסלול שוב פעם. אנחנו החלטנו לוותר, הילדים הלכו להחליף בגדים, אנחנו אח"כ מצאנו את עצמינו אוכלים את הסנדביצ'ים ממה שהכנתי בבוקר, הוספנו להם גם שתייה מוגזת וחטיפים מלוחים מהדוכן ליד לפני שעזבנו את המקום.
הגענו אל צ'יאנג מאי כעבור עוד כשעה נסיעה (קצת יותר), שמתי בגוגל מפות את היעד הבא: דקטלון. אבל מה ? גוגל הביא אותי אל החנות הקטנה בתוך העיר, ולא אל ההאנגר העצום שמחוצה לו, בעסה, אז נאלצנו לאכול עוד פקקים ולצאת שוב החוצה לחנות אליה רצינו להגיע, בשל לחץ של זמן, החלטנו כי רק אפרת תצא מהרכב כשהגענו למקום, ותקנה לעצמה את הגוזיות שכל כך רצתה. כך היה. משם המשכנו אל שדה התעופה, הזדכינו על הרכב בתהליך סופר מהיר, הבחור שהגיע לקחת את הרכב, בקושי הסתכל עליו, עבר עליו במעין מבט חטוף וזהו, קחו את ה-Deposit (של 5,000 בהאט) וסעו לשלום. נכנסנו פנימה אל שדה התעופה, רטובים קצת מהגשם שהחל לרדת, עשינו את הצ'ק אין שלנו, קיבלנו כרטיסים ושלחנו את התיקים שלנו אל בטן המטוס. בבידוק הבטחוני הייתי צריך להיפטר מהמצית שקנינו בפאי, מצית שלעולם לא השתמשנו בה (וכבר לא נשתמש בה יותר), אפילו הצטלתי איתה לתמונת מזכרת, עברנו את הבידוק הבטחוני והתיישבנו שם אל מול חנויות הדיוטי פרי, תוך נישנושים של עוגיות וחטיפים
המטוס הגיע אל השרוול בדיוק בזמן שהיינו אמורים כבר לטוס, זה מראה שהטיסה שלנו אל בנגקוק תצא באיחור.
עלינו על המטוס בסופו של דבר, הפעם אנחנו טסים בחברת Nok Air , גם היא חברת לואו קוסט, והחוויה ? לדעתי פחות טובה מ-Air Asia, הטיסה לקחה כשעה וקצת, בזמן הזה ניסיתי לנמנם, אך הם הקפיאו שם ממש את תא הנוסעים, כך שזה היה לא קל, דניאל בינתיים צילמה את עצמה לטיקטוק
נחתנו בשדה דון מואנג שבבנגקוק, בפעם השישית שלנו במסע הזה, אספנו את הכבודה ללא בעיות ויצאנו החוצה, החלטתי להשתמש בשירותיו של Grab כדי לתפוס מונית לביתנו החדש, אז זה יצא דיל לא רע, 663 בהאט ל-וואן גדול. הנהג הגיע כעבור 10 דקות לערך ואסף אותנו, אנחנו נכנסנו לוואן של ערסים, בתקרה אורות ניאוניים כאלו שמנצנצים וזוהרים לפי הקצב של המוסיקה, הנהג גם הציע לנו להתחבר ל-Bluetooth של הרכב ולהשמיע את המוסיקה שאנו אוהבים. הפכנו את הנסיעה הזו לדיסקוטק על גלגלים, זה משהו שעדיין לא חווינו.
הנסיעה אל רחוב הקאוסן, לקחה כ-40 דקות משדה התעופה, אנחנו הזמנו מקומות לינה בגסט האוס: Marry V שמאחורי המקדש, כאמור, זהו המקום בו היינו כאן אפרת ואני, לפני תקופת הילדים, עוד כשהיינו תרמילאים צעירים, עוד כשהפרוטה לא בדיוק הייתה מצוייה בכיסנו וחיפשנו משהו זול, ולא משנה שזהו מקום פשפשים. כשהגענו לכאן עם הרכב, פתאום רגשות נוסטלגיים צפו לנו בראש, הרי זוהי הסיבה שהשקענו את המאמצים להגיע לכאן. שילמנו לנהג ובירכנו אותו לשלום.
יש לנו כאן בגסט האוס הזה 2 חדרים, האחד לילדים עם 3 מיטות והשני לנו המבוגרים, כרגיל, הילדים התחילו לריב מי ישן איפה… לאחר זמן פתרון המריבות, זמן יקר שבו כבר היינו יכולים לצאת החוצה, סוף סוף אפרת ואני קיבלנו את השקט שלנו מהילדים ויצאנו אל הרחוב אותו אנחנו הכי אוהבים – רחוב הקאוסן. הסתובבנו בין כל המקומות המוכרים, בין הדוכנים והמסעדות, נזכרנו בתקופות היפות שלנו, כשטיילנו ללא הילדים, ללא מחסומים ועכבות. כשהשאלה שכל הזמן הזה שאלנו את עצמינו היא: האם מסעדת שושנה עדיין פתוחה או שמא הקורונה חיסלה את העסק. כשהגענו אל המקום, ראינו את אותו השלט הצהוב מואר בגאון – כן, המסעדה עדיין חיה ובועטת!
וואי, כמה ששמחנו להגיע לשם שוב, והפלא ופלא, שושנה בכבודה ובעצמה זכרה אותי. שוחחנו מעט על ההיסטוריה ועל תקופת הקורונה ואיך היא שרדה אותה, בתקופה הזו היא פתחה את המסעדה רק למקומיים, הייתה לה ירידה מאוד גדולה בהכנסות וכעת לאט לאט זה מתחיל שוב לעלות. הקשבנו לה בשקיקה בזמן שקיבלנו את התפריטים הצהובים המוכרים
והזמנו לעצמינו את המאכלים שכל כך התגעגענו אליהם, אני הזמנתי את סלט הפאפאיה המצויין שלה, ועוד מנת חומס-צ'יפס-סלט עם שניצל, אפרת הלכה על השווארמה המתובלת להפליא. המחירים כאן בשמיים לעומת מה שאנחנו הורגלנו לשלם בפאי, אבל למי זה אכפת כעת ?
לאורך כל הארוחה ניסיתי לחפש בטלפון שלי, דרך גוגל פוטוס איזו תמונה שלי ושל שושנה משותפת, לא מצאתי, בעסה. אבל לא נורא, פגשנו שם גם את אחיה של שושנה ששנים עובד איתה, גם את הבת שלה (שהיא כבר בעצמה בת 37, וואו, איך הזמן טס), ועוד בחורצ'יק ישראלי שמסתבר שהוא בעלה, פגשנו אותו גם בטיול האחרון שלנו כאן, ב-2018. סיימנו עם האוכל, ביקשנו להצטלם ביחד וזוהי התוצאה:
הזמנו אוכל גם לילדים, שניצל וצ'יפס ליובל, וברחוב הוספנו עוד פאדתאיי וחזרנו לחדרים, הילדים כבר היו רעבים. אז נתנו להם את השלל שקנינו, אני מאוד רציתי לצאת שוב, כי עד עכשיו, כל מה שראינו היה את איזור המקדש ואת שושנה, לא באמת נכנסנו אל רחוב הקאוסן עצמו. אפרת רצתה לארגן את הילדים לשינה, אני מאוד רציתי לצאת, אז יצאתי לבד. והקאוסן כמו הקאוסן, תמיד שוקק חיים, בטח ובטח בשעות הלילה. המראות המוכרים חזרו אליי וגם כמה מראות לא מוכרים כמו חנויות ודוכנים ארעיים לממכר עשבים ו-2 דוכנים לממכר בשר תנין, כן, זה היה טירוף לראות לראווה את החיה הכל כך מפחידה בצורה שאיננו רגילים לראות
עשיתי גם סיבוב ברחוב המקביל לקאוסן, לעבור דרך בית חב"ד אבל אין בית חב"ד כאן, הוא עבר למקום אחר, באותו מקום כיום ישנה חנות בגדי אופנה…
צילמתי המון בוידאו בזמן שהסתובבתי שם, לאחר הסרטון הקודם הארוך שלי ברחוב הזה שצילמתי בשנת 2008, זה יהיה נחמד לראות את הסרטון הארוך הזה שצולם בסוף יולי 2023. כך זה נראה היום:
וכך זה נראה אז (2008):
חזרתי הביתה עם מים ולחמניות ירוקות שקניתי ב-7/11 וכאן כבר כולם היו במצב שינה, אני הייתי מפוצץ באדרנלין, לקח לי זמן עד שמהערכות נרגעו, בינתיים התיישבתי וערכתי את הסרטונים והעלתי את התמונות לבלוג. הייתי ממש גמור מעייפות, השעה הייתה כבר אחרי 12 בלילה ואני ער מ-4 ומשהו לפנות בוקר בער. לאחר מקלחת קצרה, נשכבתי על המיטה ונרדמתי מיד, כך הסתיים לו אולי היום העמוס ביותר שלי במסע עד כה.
— 01/08/2023 , יום שלישי —
יומנו השני שלנו כאן בבנגקוק, אני עדיין מתלהב כמו ילד בן 22 שמגיע לכאן לראשונה, הריחות של רחוב הקאוסן, המראות, הצלילים, הכל פה מחזיר אותי אחורה. לאחר שהתעורתי בסביבות השעה 8:00 וכתבתי בבלוג, יצאתי עם ליה ועידו החוצה, אל הרחוב. השעה הייתה כמעט 10:00, הבנות היו בשלבי התעוררות ראשוניים, אז יצאנו כדי בעיקר לא להפריע להן. הלכנו לכיוון בית חב"ד, אל המיקום החדש שלו שנמצא די קרוב אלינו. הם באמת השקיעו במקום החדש, אני זוכר שלפני משהו כמו שנתיים קיבלתי מייל כדי לתרום להקמת המקום החדש הזה כאן, כמובן שתרמתי, והנה אנחנו כאן. בדרך עברנו דוכן עם מיץ תפוזים, בדיוק אותו מיץ תפוזים שהיו מוכרים לנו כאן לפני כ-15 שנים, אז זה היה 10 בהאט לבקבוק, היום זה כבר 15 (ומצאנו גם יותר), אהבנו פשוט לשמוע את המוכרת אומרת: Orange Juice 10 Bhaaaatt , בצליל זורם כזה, על כן אנו זוכרים ספציפית את המחיר.
כאן בבית חב"ד עשינו סיבוב במקום, בקומה הראשונה יש את המסעדה החלבית, בקומה שמעל יש פינת המטיילים, פינת ג'ימבורי לקטנים ומסעדה בשרית, אנחנו עלינו לקומה העליונה (גג) – השישית שם ניתן לראות תצפית סבירה של השכונה בבנגקוק
לא נשארנו שם זמן רב, רצינו לחזור הביתה מכיוון שהשעה כבר הייתה אחרי 10:00 ואנחנו היינו צריכים להתחיל לארגן את התיקים שלנו ולעשות צ'ק-אאוט מהמלון עד 11:00.
אז הגענו שוב לחדרים, סידרנו ותיקתקנו את כל הציוד, ירדנו למטה עם כל התיקים, עשינו צ'ק אאוט ויצאנו החוצה. הלכנו להפקיד את התיקים שלנו בשמירת החפצים בבית חב"ד, כבר שכחנו כמה לח כאן בבנגקוק, כבר על הבוקר, כשהולכים מעט בחוץ מזיעים מצורה מוגזמת. כך זה היה אצלי בדרך לכאן, עם 4 תיקים שנשאתי על עצמי הגענו למזגן המפנק שכאן. לא נשארנו הרבה, לאחר האיחסון, יצאנו שוב החוצה, אפרת אמנם רצתה להישאר כאן ולאכול ארות בוקר במסעדה החלבית, אני מאוד רצית להגיע שוב אל שושנה. הפעם אפרת וויתרה ומצאנו את עצמינו במסעדה האהובה, כמו אתמול, רק שהפעם זה היה עם הילדים. בדרך אל מסעדת שושנה, עצרנו לבקר ב-Lamphu House, אותו מקום נוסף בו אני ואפרת ישנו בפעם הראשונה שלנו ביחד כאן באיזור, אני מעלה את התמונה בשביל התזכורת:
אצל מסעדת שושנה הזמנו ארוחות בוקר בעיקר, אני לקחתי באגט עם שווארמה מעולה
אכלנו המון, הילדים לא התביישו להזמין עוד ועוד, מה אכפת להם, ההורים משלמים. בהמשך הזמן, גם שושנה הגיעה להגיד לנו שלום, זוהי הפעם הראשונה שהיא פוגשת את ההרכב המלא של משפחת פלנר. אכלנו, שבענו, ובסוף גם הצטלמנו איתה לתמונה אחרונה.
סיימנו עם האוכל, והגיע הזמן קצת ללכת ברגל ולהוריד קלוריות, אני ואפרת רצינו מאוד להגיע אל רחוב הקאוסן עצמו, הילדים פחות, אבל בסופו של דבר הם יישרו קו אלינו. הלכנו לרוחבו של הרחוב. כעת הוא נראה רק בשלבי התעוררות, הרבה יותר רגוע מאשר הכאוס שהלך שם אתמול בערב
הגענו כמעט עד הקצה, אז סיפרתי לילדים כי החלונות הגבוהים שרואים שם, אלו הם חלונות של גסט האוס בו שהיתי לפני 23 שנים, בפעם הראשונה שלי כאן בקאוסן, זה עלה לי 150 בהאט ללילה ובתמורה לזה קיבלנו חדר מעופש, קטן, מגעיל, עם איוורור בלבד וללא שירותים ומקלחת צמודים. אפרת העלתה הצעה מטורפת של – למה לא להיכנס לשם כעת ולראות את החדרים ? וואלה, ניסינו וזה עבד, הגסט האוס עדיין קיים. ניסינו להסביר לעובדת שם כי אנו רק מעוניינים לראות את החדרים, בשביל הנוסטלגיה, ההיא לא הבינה אותנו, ושאלה כמה אנשים אנחנו. אמרתי לה – 6 רק כדי שתעזוב אותנו, אבל היא הלכה להביא מפתחות של חדרים להראות לנו את הביזנס. וואלה, רעיון טוב.
וואלה, רק בשביל הנוסטלגיה, אם הייתי מטייל לבד, הייתי לוקח שם חדר ללילה, לא אכפת לי שהמקום בסיסי למדיי. יכול להיות שעמוק בתוך תוכי, אני מרגיש שעדיין לא מיציתי את היותי תרמילאי. אנחנו יצאנו החוצה ודבר ראשון, שלחתי הודעה להדר במסנג'ר, איתה ועם אבי ישנו במקום לפני 23 שנים. סיקרן אותי לדעת האם הם יזכרו את המקום, אז כן. מסתבר שלאבי יש זיכרון של רובוט. הילדים כבר היו חסרי סבלנות, אותם לא מעניין גסט האוס מצחין שאבא שלהם מתלהב ממנו, הם רצו להגיע אל בית חב"ד. טוב, אז הלכנו לשם. שוב פעם הגענו למקום האהוב על הישראלים, איך שנכנסנו, היה בלאגן, המוני ילדים התרוצצו לנו בין הרגליים, כן, זוה הייתה שעת קייטנה שם והם בדיוק הוציאו את הילדים החוצה. אנחנו טיפסנו במדרגות אל הקומה השנייה, שם נמצאת פינת המטיילים ופינת הג'ימבורי לליה בעיקר וגם קצת עידו ששיחק איתה שם.
כשהגענו, אפרת מיד יצרה קשר עם חני ושרי מבית חב"ד של פאי, למה ? כי הם כאן, בביקור של בית חב"ד של בנגקוק, לפני כמה שבועות הילדים שלנו היו נפגשים איתם יום יום במסגרת הקייטנה, אז רצינו שיתראו שוב פעם, בפעם האחרונה. מסתבר שחני, היא הבת של הרב של בנגקוק – נחמיה. שזה אומר שראיתי אותה מתישהו בעבר כשהייתה ילדה. הילדים מאוד התחברו לשרי, נשארו ונדבקו אליה זמן רב
בשלב מסויים יצאנו כולנו אל מחוץ לרחוב הקאוסן, אני הייתי בעד להישאר, כי הייתי עייף וחשבתי לדפוק קצת נימנום קל לפני היציאה לשדה התעופה, אז זה לא קרה. אנחנו היינו בדרכינו אל ה-MBK לקבל עוד זריקת נוסטלגיה לוריד, ועוד רצינו לעשות את זה בסטייל, אם נוסטלגיה אז עד הסוף, החלטנו ללכת אל תחנת האוטובוס (אותה תחנה שהלכתי אליה כל יום בערך לפני 23 שנים) כדי לתפוס את קו 47 שעדיין זכור לי היטב כדי להגיע לשם. אז הגענו לשם כאשר ליה נרדמה לי על הידיים, המתנו כמה דקות בתחנה ואז הגיע האוטובוס המיתולוגי, רכב ישן, מקרטע, מוציא עשן שחור משחור, זה נראה בדיוק אותו אוטובוס כמו שהסיע אותי בפעם הראשונה.
כעבור כחצי שעה, של נסיעה מפוייחת הגענו אל כיכר סיאם ובו הקניון המפורסם MBK, אולי הקניון הכי מפורסם בבנגקוק בקרב הישראלים, למה ? כי הוא מוכר בעיקר מותגים מזוייפים במחירים זולים. לנו זה היה מספיק טוב כדי להצטייד בסנדלים לדניאל, מכנסיים ותחתונים לעידו.
נכנסנו פנימה ומראות וריחות מוכרים עפו לי לפרצוף. איזה כיף היה לחזור לכאן, סיירנו מעט בין הקומות, 3,4,5,6… במטרה למצוא את מבוקשינו, היינו קצת בלחץ של זמן מכיוון שיש לנו עוד טיסה להספיק אליה היום, גם את החטיפים המתוקים שאני מת עליהם, קנינו לילדים תוך זירוז מנדנד שיסיימו מהר מהר
בזמן יחסית קצר הספקנו הרבה. ירדנו במדרגות הנעות המפורסמות של הקניון בדרך לקומה הראשונה כדי לצאת החוצה ולתפוס מונית בחזרה אל בית חב"ד.
כשחזרנו לבית חב"ד, התפצלנו. אני, יובל וליה נכנסנו פנימה להזמין ליובל ארוחת ערב, ואפרת ושאר הילדים הלכו לעשות מסג' רגליים לחצי שעה. החצי שעה הזו עברה לאט מידיי, אני נכנסתי ללחץ, כבר הוצאתי את התיקים מהמדפים של שמירת החפצים, יובל עדיין לא קיבלה את המנה שלה, את הסלט היא קיבלה אך לא את הביצה בקן. בדיעבד מסתבר כי העובדות לא רשמו את ההזמנה בכלל. בעאסה. הייתה לי משימה נוספת, הייתי חייב למהר ולהגיע אל 7/11 הקרוב כדי לקנות לנו ארוחת ערב כשליה על ידיי. רצתי מהר לעשות זאת, אפרת עדיין לא נראתה באופק, והזמן מתקתק, מהר מאוד לקחתי כמה מנות שחיממו אותן במיקרוגל, ליה הראתה כמה קר לה מול המקררים בחנות
מיהרתי לחזור את כל ה-100 מטרים הבדל עד בית חב"ד, בזמן הזה גם אפרת והילדים היו בדרכם. מה קורה עם יובל ? היא עדיין לא קיבלה את המנה שלה. החבר'ה הישראלים שעובדים שם, עשו לי הזמנה והביאו לנו בסופו של דבר אותה ללא עלות, נחמד מאוד מצידם (בלי ציניות), אבל הלחץ שלי לתפוס מונית גבר על הכל, מסתבר ש-Grab הודיע לי כי וואן גדול יגיע אלינו רק בעוד חצי שעה, והנסיעה אל השדה תיקח עוד כ-47 דקות. פאק. אנחנו לא נספיק. תפסתי מונית רגילה שבדיוק נסעה ברחוב של בית חב"ד, וסגרתי עם הנהג שייקח אותנו לשם עם הפעלת מונה. וואו, זה היה מאתגר לאללה, להכניס את כל התיקים שלנו, לבגאג' של הרכב שגם ככה היה חצי תפוס בגלל מיכל הגז שלו. העמסתי את כל התיקים הקטנים על רצפת מושבי הנוסעים וגם אני, שישבתי באמצע שמתי עליי את 2 המזוודות. נכנסנו בלחץ של זמן וצפיפות מטורפת אל תוך מונית פרייבט, 6 נוסעים + נהג.
הגענו אל שדה התעופה Suvarnabhumi Airport בשעה 20:10 , בדיוק בזמן. עשינו צ'ק אין ולאחר מכן ביקורת ציוד אישי ודרכונים. עד הביקורת הזו הייתי קצת לחוץ כי אנחנו עוזבים את תאילנד בערך כשעה לפני שהויזה שלנו מסתיימת, וחששתי שיהיו עיכובים ואנחנו נאכל אותה בקטע הזה, אז הכל התנהל כשורה. ההליכה בשדה הזה לא נגמרה ממש. שדה ענק, לקח לנו כ-15 דקות עד שהגענו אל השער שלנו – G3. למורת רוחם של הילדים, הפעם החלטנו לא לבזבז את הכסף שנשאר לנו (1,200 בהאט), אלא לשמור אותו, לפעם הבאה שנגיע למדינה הנפלאה הזו. קשה לי להאמין שלא תהיה "פעם הבאה" כאן. שם בשער הוצאתי את ארוחת הערב שלי שהזמנתי ב-7/11 , אפרת והילדים כבר סיימו לאכול את שלהם עוד כשעשינו צ'ק אין.
עלינו למטוס, הילדים כהרגלם התלהבו. ראו על עידו וליה שהם גמורים מעייפות אבל האדרנלין מחזיק אותם עירניים מתמיד (אלו הן לא חדשות טובות). חברת ZipAir היפנית התגלתה כאחלה של חברת תעופה. טובה יותר מהסטנדארד הנמוך אליו התרגלנו כאן עם Air Asia ו-Nok Air בה טסנו לפני יומיים. לאחר ההמראה, הילדים ואנחנו קיבלנו ארוחת ערב לא רעה כלל, לפני שנרדמתי על המושב הלא מפנק (איפה המיטה של הבית שלנו בפאי לאמון, איפה ?)
