— 13/12/2022 , יום שלישי —
הבוקר הגיע, נופי מדינת דרום קרנטקה שנצפו מבעד לחלון הרכבת הצדיקו את ה-Reputation שלהם כנופים טרופיים מהממים, עם דקלי קוקוס, שדות אורז, קני סוכר והרבה הרבה ירוק מסביב.
בשעה 8:45 בבוקר הגענו אל התחנה הסופית של קו הרכבת האמפי אקספרס. העיר מייסור הנחשבת בפני רבים כעיר הנקייה בהודו, קיבלה את פנינו לשלום, כן, זהו משפט שקצת סותר את עצמו כאשר מחברים את המילה "הודו" ו"נקי" בתוכו… הרכבת הייתה כמעט ריקה כשירדנו בתחנה, כל המקומיים כבר התנדפו להם אל מחוץ לתחנה, נבלעים בין המוני ההודיים הגרים בעיר, רק 2 קבוצות של תיירים עדיין מארגנים את עצמם והציוד שלהם על פלטפורמה מספר 1 בתחנה הרכבות – אנחנו וגיל, אביגיל ושקד שישנו קרון אחד לידינו. אפרת הרגישה מעט יותר טוב, אבל עדיין לא תיפקדה כראוי.
יצאנו מהתחנה, נהגי ריקשה שעטו על הבשר הלבן שזה עתה יצא, בשר המוכן לעקיצה טובה, "300 רופי" כדי להגיע לבית המלון שהזמנו מראש, אמרו לנו. אפליקציית Uber הראתה דווקא אחרת – 50 רופי. טוב נו, עזבנו את נהגי הריקשה לנפשם (הדבר לא היה דו צדדי) והזמנו Uber, הבנות – ריקשה ואילו אנו מונית (בכמעט 100 רופי). בזמן הזה ילדות בית ספר שכנראה הגיעו לעיר דרך טיול כיתתי או משהו כזה, רצו להצטלם איתנו, יאללה, שיהיה, עוד תמונה לאוסף הבלתי נגמר שלנו עם אנשים מקומיים
המונית שלנו הגיעה, הריקשה של הבנות עדיין לא, נפרדנו לשלום מגיל, אביגיל ושקד. הן כנראה ימשיכו הלאה ויצאו ממייסור לאיזשהו מקום בדרום הודו, יש להן כרטיס חזרה הביתה לא רחוק והן רוצות להספיק כמה שיותר.
את מלון Roopa הזמנתי דרך אתר Agoda. בד"כ אני מזמין דרך Booking, אבל הפעם אגודה נתנו לי דיל מאוד משתלם. חיפשתי מלון טוב, נקי, עם ביקורות טובות, שיהיה במרכז ושלא יהיה יקר מידיי, את כל זה מצאתי במלון Roopa, דרך אגודה שפחות אהבתי מאשר בוקינג. בבוקינג אתה רואה את המחיר וזהו המחיר הסופי שבסופו של דבר אתה משלם, באגודה אתה רואה מחיר אטרקטיבי מאוד ועד שאתה משלם (לאחר כמה שלבים ועמודים באתר), המחיר עולה ועולה ועולה…
נהג המונית הוריד אותנו בפתח בית המלון, לראשונה מזה כמעט חודשיים בטיול שלנו שאנו מגיעים לבית מלון אמיתי ולא גסט האוס סביר. המקום נראה טוב, אפילו יותר מידיי טוב לסטנדרטיים של הודו, פקיד הקבלה הודיע לנו כי הצ'ק אין למלון יהיה רק בשעה 12:00 בעוד כ-3 שעות. אבל אם נרצה לקבל חדר כעת, נצטרך לשלם "קנס" (כך אני קורא לזה) של 560 רופי. איפה החום והביתיות של סאני, איפה ? חזרנו להיות ארנקים מהלכים ותו לא.
וויתרנו על הרעיון, עלינו לקומה העליונה, קומת הגג שם אכלנו ארוחת בוקר במסעדה של המלון, המקום יפה, נראה נקי בסטנדרט של הודו. ארוחת הבוקר שהוצעה לנו היא ארוחת בופה. יאללה לקחנו, הרבה מהמנות שם היו חריפות אבל היו כאלו שהילדים הצליחו להסתדר איתן
ליה רצתה לעשות סיבוב בעיר (למדה את הנוהג הזה מאביה), רק שאני הייתי גמור מהלילה ברכבת, הילדים + אפרת שלא הרגישה טוב, היו תקועים מול הטלפונים, יאללה, נשברתי, עשיתי סיבוב עם ליה, הלכנו לרחוב צדדי ליד המלון, רחוב בו ראינו דוכן לממכר שייקים ומיצים, ליה לקחה לה גלידת טילון. הבחנתי במלון נוסף, נראה פחות מרשים ופחות נוצץ מ-Roopa , החדרים שבעל המלון הראה לי היו חדרים גדולים ויפים (לא כמו מה שיש לנו אבל). אני התחלתי לרחרח אחר מלון אחר, כי לא אהבתי את הגישה כאן במלון הזה של רופה, כל שטות קטנה כאן היא מתבטאת רק בכסף, מחיר הלילה השני במלון משום מה קופץ למעלה, האינטרנט פה זוועתי, לא מבחינת המהירות אלא החיבור – שהו אינו אינטרנט חופשי, צריך לבקש מהקבלה שם משתמש וסיסמא (למספר מוגבל של מכשירים), שהם פגי תוקף וצריך לחדשם, העניין האו שאם אני סוגר את הלפטופ, אני שוב פעם צריך להזין את פרטי ההתחברות מאותן כרטיסיות שהביאו לי, וואי וואי וואי… אפשר לחשוב, בסה"כ חיבור לאינטרנט יא חבורה של בונקרים. זה מאוד הגביל אותנו כי כשלילדים נגמר הזמן בטלפונים, לא יכולנו להאריך להם בגלל עניין הכנסת שם המשתמש והסיסמא שצריך כל פעם להזין כאן.
בכל מקרה, חזרתי עם ליה אל המלון שלנו, השעה הייתה כבר 11:00, מנהלת המלון שהייתה בקבלה הודיעה לנו כי החדרים שלנו כבר מוכנים ונוכל לקבלם כעת. החדרים הנוצצים ביותר שקיבלנו עד כה בטיול הזה. כמו המלון, כך גם החדרים, גדולים, נקיים, ממוזגים, נראים טוב (תמונה מלמחרת בבוקר):
אני הלכתי לישון על המיטות המפנקות בחדר אחד כשאפרת עם הילדים הלכו לחדר השני. קמתי בסביבות 14:30, קצת עבדתי והתארגנו ליציאה, בסביבות 16:00 יצאנו לעשות סיבוב בעיר, הילדים היו רעבים, נהג ריקשה מצא אותנו ברחוב מחפשים את דרכינו מול גוגל מפות, זוהי ההזדמנות שלו לעשות עלינו כמה ג'ובות. הביא אותנו למסעדה מקומית, הילדים סירבו, הם רצו אוכל מערבי, נמאס להם מאוכל הודי חריף, יובל ראתה שלט פרסומת של KFC ורצתה להגיע לשם, בגוגל מפות ראיתי כי המקום נמצא לא רחוק מהיכן שאנו נמצאים, אז המשכנו עם נהג הריקשה עד ל-Mall of Mysore , וואי, כמה כבר שכחנו איך קניון נראה, רצפת שיש נקייה, חנויות ענק עם שלטים מוארים, פירסומות שמשדרות מיליון דולר, מדרגות נעות, הריח של הקניון, או הריח… אחרי חודשיים בטיול הזה אנחנו סוף סוף מרגישים את הקידמה שחווינו ביום יום כשגרנו בארץ.
הדרך מכאן אל KFC הייתה קצרה, גם כאן הקומה העליונה מחולקת למתחם המזון (עם דוכני מזון מהיר), בתי קולנוע ומשחקייה. אנחנו שמנו פעמינו כאמור למתחם המזון שם קנינו לילדים פיצה מ-Dominos וכמובן KFC .
ליה נדלקה על מתחם המשחקים של הקטנטנים שבקניון, בזמן שהילדים סיימו את ארוחת הערב שלהם, אני והקטנה שיחקנו במגלשות, נדנדות ושאר חבריהם
יצאנו מהקניון, אפרת הרגישה חלשה ועייפה, מסתבר שנהג הריקשה שהביא אותנו עד הלום, המתין לנו, כן כן, יש לו סיבה מצויינת לכך, הוא רצה לקחת אותנו אל מפעל קטורות ושמנים כדי להרוויח עלינו את לחמו. בסדר. אך זה לא יהיה היום, אנחנו פורשים לישון במלון.
רגע לפני, עוד עצרנו באותו דוכן מיצים ושייקים שביקרתי בו עם ליה בבוקר, לקחנו 2 מיץ אננס ועוד 2 מיץ ענבים, מתוקים לאללה ומרווים
— 14/12/2022 , יום רביעי —
הלילה הזה ישנו טוב, כנראה היינו ממש צריכים את השינה הטובה הזו לאחר ליל ההגעה לכאן ברכבת. גם החדרים והמיטות המפנקות תרמו לאווירת הלינה הטובה. בסביבות השעה 9:30, לאחר סבב האריזות של התיקים, אפרת והילדים עלו למעלה למסעדת הגג בזמן שאני לקחתי חלק מהתיקים לבית מלון השני (מרחק של 100 מטרים ביניהם) ועשיתי צ'ק-אין, כן אני יודע, נשמע מוזר, למה עלינו לעזוב מלון ברמה כל כך גבוהה אל משהו לא נודע ? התשובה היא בעיקר היחס והאינטרנט המוגבל.
חזרתי למלון ולמסעדה שלו בקומת הגג, הילדים כבר מסיימים לאכול את ארוחת הבופה הדלה שהייתה שם, הכל כבר כמעט ונגמר ועובדי המסעדה לא בדיוק ששו להביא מיצים, צ'אי ואידלי חדשים, אכלנו מה שאכלנו, התקפלנו משם ועשינו צ'ק-אאוט מהר, מגיעים למלון החדש שלנו, שם מוזר – S.C.V.D.S , מזכיר איכות של סרט שמורדים מהאינטרנט… החדרים כאן פחות מזמינים, גדולים אמנם אך ברמה נמוכה יותר, בעיקר השירותים והמקלחת, אך עדיין הם היו ברמה גבוהה יותר מאלו של סאני בהאמפי.
יצאנו אל העיר, שמנו פעמינו לכיוון ארמון המלך (או ארמון מייסור, או ארמון המהארג'ה) שכל מדריכי הטיולים שקראנו מתרשמים ממנו, ההליכה החופשית שלנו ברחובות מייסור (שאכן נראית עיר נקייה למדיי) הביאו אותנו לחלק האחורי של הארמון, מכאן לא נכנסים, עשינו אחורה פנה, קדימה צעד ולאחר דקה וחצי של הליכה נהג ריקשה שיכנע אותנו לעלות על הרכב הממונע שלו כדי שייקח אותנו לצד השני (המתחם גדול). סבבה, 30 רופי הביאו אותנו עד לשם. בכניסה, אפרת ריחמה על מוכר ללא יד שמכר תליונים מזוייפים, קנינו אחד ב-100 רופי בשביל יובל, שוחחנו מעט עם זוג תיירים מצ'נאי שבאו לכאן לחופשה ונכנסנו פנימה אל מתחם ארמון המלך, קנינו כרטיסים (100 רופי למבוגר, 50 לילד) לאפרת, לי ולדניאל.
וואלה, באמת יש מה להתרשם מהמקום. הארמון נבנה במאה ה-14 (אף אחד לא יכל להגיד מתי בדיוק), נשרף ב-1897 ונבנה מחדש במשך 15 שנים למה שאנו רואים כיום. מחוץ למבנה הארמון קיימים מבנים נוספים מרשימים קצת פחות, בעיקר מקדשים המזכירים את זה של האמפי, רק קטנים יותר, מסביב למבנים מדשאות רחבות וגנים מטפחים עשירים בפרחים מצבעים ומינים שונים
בכניסה לארמון, היינו צריכים להפקיד את סנדלינו בדוכן גדול השומר את כל הסירחון שיש למין האנושי ברגליים. התלבטנו מאוד האם לקחת מדריך או לא, שוב פעם אותו שיקול, האם הילדים יעמדו בזה? מבחינתם זה שיעמום אחד גדול ואין להם כוח לשמוע כעת הסברים חסרי תועלת. בסוף הרצון העז שלנו – המבוגרים להבין טוב יותר על המקום גבר. תמורת 300 רופי ל-45 דקות קיבלנו מדריך עם מבטא הודי כבד, אפרת הלכה מולו לאיבוד ברצף המילים הלא ברורות שהוציא מפיו, אני עסקתי במלאכת התירגום. אז בתוך הארמון, כשעברנו בין חדריו ראינו תצוגה של עושר והדר, אפיריון מזהב טהור, אולמות נוצצים, דלתות מכסף בהן רק למלך היה מותך לעבור, ציורי קיר, תמונות שמן, רהיטים ותקרות מעץ טיק, מרצפות שיש מבריק, קישוטי שנהב מפוזרים כאילו היו חול בחוף הים, פילים מפוחלצים, פסלים, חרסינות ועוד, חלק מהפריטים יובאו ממינמאר, מאיטליה, מסקוטלנד ושאר מדינות אירופה העשירות.
סיימנו את הסיור, בשניה ששילמתי למדריך הוא נעלם כלא היה, בלי תודה, בהצלחה, תהנו… איך הסרט "החשוד המייד" הסתיים ? And poof, he's gone
יצאנו החוצה אל המוני התיירים ההודים שפקדו את המקום, קבוצות קבוצות של תלמידי בתי ספר ביקרו את הארמון, ניתן היה לזהות אותם בקלות לפי הלבוש, בזמן שאני והילדים הגדולים הוצאנו את הנעלים משק הסירחון, אפרת וליה נבלעו בין ההמון הרב:
המשכנו להסתובב מעט במתחם הארמון, הלכנו גם ל-Back End שלו, שם הבחנו בגמלים מסכנים הקשורים באופן הדוק מידיי לעצים. הילדים כבר היו עייפים ועצבניים, הדבר שיחזיר אותם לחדוות הטיול היה מנוחה ומשהו לאכול, מומלץ מתוק או מלוח מאוד (כמו שההודים יודעים לתת), רגע לפני שעזבנו את המתחם, הזמנו את עצמינו להצטלם ביחד עם קבוצה של ילדות בית ספר שגם ככה התארגנו לצילום קבוצתי, מה שחסך מאיתנו את כל הלוגיסטיקה של לארגן אותן, בתמונה ליה רצה לכיווני, כנראה שרצתה להיות בצד השני של המצלמה
יצאנו מהמתחם, מחפשים ריקשה אל יעדינו הבא שכאמור אמור לכלול מנוחה ומשהו מתוק לילדים, בית קפה נשמע מצויין. החלטנו לנסוע אל שכונת Gokulam הידועה בקרב התיירים כשכונה שקטה, אינטימית אשר מגיעים לשם תיירים למרכזי היוגה והמדיטציה הפזורים ברחבי השכונה. נהג ריקשה ממולח הציע לנו לשכור את שירותיו תמורת 200 רופי, השני ירד אח"כ ל-150 ואח"כ עוד יותר ל-130, אבל אפליקציית Uber הראתה על מספרים אחרים – 76 רופי. יאללה, הזמנו והמתנו כמה דקות עד שיגיע. שאלוהים יברך את אובר. נחתנו בפתחה של השכונה הישר אל מול דוכן מיצים, 30 רופי (קצת יותר משקל) לכוס מיץ – מחיר בדיחה. הזמנו לכולנו משקאות ועוד עם ריבית, לאחר סבב שירותים בבית הקפה מעבר לרחוב התחלנו לצעוד. אכן מקום שקט יותר, לא מרגישים כאן עיר, בטח לא את העיר השניה בגודלה במדינת קרנטקה כפי שמייסור מתהדרת להיות, בתים צמודי קרקע, גדולים, מרווחים ונראים ממש טוב, קצת מזכיר לי את השכונות של רעננה, פה ושם צצים להם בתי קפה, מסעדות, מרכזי יוגה בעיקר.
משכתי כסף מסניף SBI (סטייט בנק אוף אינדיה) שנתקלנו בו בדרך. זהו המקום היחיד בעיר שראינו כמות תיירים לבנבנים גדולה, פה כולם מתרכזים. עצנו בבית קפה קטנטן וחמוד, קנינו לכולם גלידות, אני הזמנתי Kulfi מצויינת.
עם הגלידה הגיע התיאבון, המשכנו הלאה גם כי ליה הייתה צריכה לשירותים וגם כי באמת הילדים היו רעבים וגלידה לא מילאה להם את הקיבה. מצאנו את מבוקשינו כעבור מספר לא רב של דקות הליכה, בית הקפה לונה נמצא בקומה השלישית של בניין מסחרי קטן, הזמנו לכולם מלבדי מנות מערביות, הילדים בעיקר התלהבו מבריכת הדגים הממוקמת במרכז המסעדה. בזמן ההמתנה הארוכה לאכול, ירדתי עם הילדים לקומת הקרקע של הבניין, ראינו שם חנות חומרי יצירה וציוד משרדי, קנינו לילדים עפרונות, טושים, מחברת ועוד. כשאנו מלמדים אותם חינוך ביתי, הדברים האלו נאכלים כמו לחמניות טריות.
מגג בית הקפה נשקף נוף יפה על השכונה, לפני כן ניתן לראות דוכני רחוב המוכרים אוכל עממי טעים, חריף וזול, בערב מאוחר יותר קפצנו לבקר גם במקום זה.
בזמן האוכל, ליה חטפה את הקריז, החלה לצרוח כמו משוגעת כי היא רוצה את כל המנה של הפסטה בשבילה, הוצאתי אותה מבית הקפה, מנסה להרגיע אותה ולהסיח את דעתה בדברים אחרים, הצלחתי כשהגענו אל דוכן לממכר שטויות, קניתי לה בסופו של דבר שקית קטנה של עדשי שוקולד. הדבר החשוב ביותר במהלך הזה היה כשהבחנתי, בין צרחה אחת של ליה לשנייה, בדוכן מומואים על הרחוב. אחרי שהילדה נרגעה, חזרתי אל הדוכן והזמנתי צלחת מומואים של 8 חתיכות וטעם גן עדן. לא זכור לי שאכלתי מומואים טעימים יותר מאלו, בחיי. אפרת והלדים הצטרפו כעבור דקות מספר אז הזמנתי להם עוד 2 צלחות מומואים לכולם, כל אחד טעים יותר מהשני. בדוכן מאולתר וקטן אחד, על המדרכה לצד רחוב ראשי המוביל לשכונה שנראית כמו רעננה, אכלנו את המנה הטובה ביותר כאן בעיר, ב-80 רופי לצלחת זו הייתה הצלחה כבירה.
הערב כבר ירד ובחוץ החשיך, אכלנו בדוכני המזון עליהם רשמתי – אורז מוקפץ עם ירקות וביצה ו- Gobi Manchurian מעולה, שזה כרוביות עטופות בבצק פריך מטוגנות בשמן עמוק – תענוג. הזמנו מונית עם Uber, ליה נרדמה לנו על הידיים, הצרחות שלה מקודם היו כבר צרחות של עייפות. חזרנו למלון עייפים, שירות הכביסה שהזמנו הגיע, בסביבות ה-30 רופי לפריט, סה"כ 70 פריטים יצא לנו מעל ל-2,000 רופי, הבחורצ'יק הוריד במחיר ל-1,300 שזה בערך כמו חדר ללילה במלון. מחיר הזוי לחלוטין. וויתרנו, אני כיבסתי ביד את הפריטים ההכרחיים, איפה אמא של סאני שתעשה את הכל ב-300 רופי, איפה ?
אפרת ואני ניצלנו רגע אחד של מנוחה (הילדים הכינו סרט בטיק-טוק) ויצאנו שנינו עם ליה לשתות מיץ \ שייק בדוכן למטה, היה מצויין. אפרת המשיכה לעבוד עם דניאל על תרגילי חשבון, אני עם עידו על קריאה עד שהם כבר נגמרו, בשעה 22:00 חטפנו קריז על כך שלא היה לנו מים חמים. מסתבר שהמים החמים נגמרים כאן ב-21:00 ואף אחד לא דאג לידע אותנו על כך… זה שבר את גב הגמל והחלטנו כי אנו לא ממשיכים לישון פה לילה נוסף.
— 15/12/2022 , יום חמישי —
מייסור מתגלה לי, ככל שהזמן עובר, כעיר מגניבה כזו, עיר שכיף להיות בה, נכון היא עיר ואנחנו יותר אנשי הכפר, אבל כעיר, זהו המקום שהיינו רוצים בו לטייל.
בבקור התעוררתי מוקדם, הרבה לפני כולם, יתושה מעצבנת העירה אותי מאוד מוקדם. שרפתי זמן רב בבוקר על מציאת מקום לינה בשבילינו ביעדינו הבא. הכל או תפוס או מאוד מאוד יקר, בסופו של דבר התפשרנו על הזמנת חדרים רק מיום שני ואילך (אחרי הסופ"ש), שזה אומר שנישאר כאן במייסור עוד מספר ימים, אין לי בעיה כלל עם זה. בשורה התחתונה אנחנו מסודרים מבחינת הלינה עד ה-23.12.
בזמן שאני התחרבשתי עם ההזמנות, הנסיעה והאינטרנט, אפרת תיקתקה את החדר, את הכביסה ואת הילדים, אנחנו עושים שוב פעם צ'ק-אאוט מהמלון הזה וחוזרים אל Roopa אותו עזבנו לפני יום (בהחלטה לא חכמה במיוחד), רק בשעה 11:30 עשינו צ'ק אאוט והסברנו למנהל המקום כי חטפנו קריז על כך שלא היה לנו מים אתמול בערב, כמובן בצורה עדינה ומכבדת.
חזרנו אל Roopa וצוות העובדים המנומנם (והאדיש) שם. התארגנו על אותם 2 חדרים שקיבלנו בפעם שעברה ויצאנו סוף סוף להתחיל את היום, היינו רעבים והיינו צריכים לסדר את האינטרנט בניידים שלנו, טוב אז לגביי הרעב, שמנו פעמינו אל דוכן המיצים הטבעיים שאנו פוקדים כל יום בשהותינו כאן בעיר, הייתה הפסקת חשמל והבחורצ'יק לא יכל להפעיל את הבלנדר, בעסה. הילדים הסתפקו בגלידות טעימות. תפסנו ריקשה ונסענו אל יעדינו הבא: מקום שבו ניתן להטעין את חשבונות ה-Airtel שלנו, וואלה, לא להאמין אבל כבר עברו 28 ימים מאז אותו היום בו רכשנו כרטיסי סים, אי שם בתחנת האוטובוסים החדשה של העיירה צ'אודי שבגואה. הגיע הזמן לחדש את המנוי ל-28 ימים נוספים. נהג הריקשה לקח אותנו אל חנות קטנה שם הטעינו לי את הנייד ב-299 רופי לחודש נוסף עם 2 ג'יגה ליום. אפרת רצתה לרכוש את החבילה של Jio בשל הקליטה הטובה יותר (לכאורה) באיזור זה של הודו. בעייתי להמיר את זה לחברה אחרת, זה אמנם אפשרי, אבל רק במקומות מסויימים מאוד ניתן לעשות זאת, אני לא אהבתי את הרעיון של forwarding לחברה אחרת, זה מתכון לבעיות (ראה ערך גולן טלקום והשירות הקאקאמייקה שלהם), שורה תחתונה, גם אפרת הטעינה את הנייד שלה עם Airtel לחודש נוסף.
שילמנו לנהג הריקשה ונפרדנו ממנו, במקרה היינו ממש צמודים לכניסה לגן החיות של העיר, החלטנו להיכנס פנימה בשל הביקוש הרב של הילדים, רגע לפני עוד קנינו צלחות פירות להרגיע את הקיבה + בננות להרגיע את הנפש.
גן החיות של מייסור נחשב לאחד הוותיקים בהודו (נבנה ב-1982), זהו מקום פופולרי מאוד כאן בעיר, אולי השני הכי פופולרי לאחר ארמון המלך בו ביקרנו אתמול, במתחם הגן ניתן למצוא שטחי צמחיה טבעית, למעשה חלק מהגן נחשב כשמורת טבע.
כבר בכניסה הרגשנו כאילו אנו מנסים לצוף מעל נחילי האנשים שהגיעו למקום, בעיקר ילדים שהגיעו לכאן במסגרת בית ספרית.
בגן עצמו ניתן לראות מגוון מאוד גדול של בעלי חיים, החל מזברות, אריות, ג'ירפות, נחשים, צבים, קופים מסוגים שונים, פילים, נמרים, תוכים, שקנאים ועוד הרבה הרבה אחרים, בכל מקום שווה כזה, התגודדו המוני הודים מנסים לתפוס את החיה כשהיא מתקרבת לגדר, כך היה למשל עם הצ'יטה:
כך היה גם עם הקרנפים, ואילו הפילים היו די שוממים מבחינת ביקוש (אולי כי ישנם הרבה פילים שמסתובבים ברחובות ערי הודו השונים ואף אחד לא שם עליהם כבר)
ההליכה במרחבי גן החיות הייתה מתישה, בסה"כ מדובר בסיבוב של כמעט 3 ק"מ, הילדים לקראת הסוף כבר היו עייפים ורעבים, בעיקר עידו. לקראת היציאה מגן החיות עצרנו במסעדה היחידה שבמתחם, הזמנו מגוון של מנות הודיות חריפות, אני אהבתי, השאר הרבה פחות
יצאנו ממתחם גן החיות לאחר שעברנו את הצבים, בעלי כנף וג'ירפות. משם הזמנו ריקשה דרך Uber וחזרנו אל המלון שלנו Roopa, אך רגע לפני שאנו מתפנקים בחדרים הגדולים והנקיים עם המקלחות החמות, עצרנו שוב פעם בדוכן המיצים והפעם הזמנו שייקים \ מיצים לכולם, פשוט נפלא !
בערב, הילדים קצת שיחקו בטלפונים וקצת למדו לפני שפרשנו כולנו לישון.