— 11/02/2023 , יום שבת —
אני לא יודע מי, אבל כך מתארים את סיגיריה, כפלא השמיני של העולם. אולי הלכו כאן רחוק מידיי, אבל המקום הזה הוא באמת מקום יפה ושכיף להיות בו, היום ניתן להגיד שהתאהבנו בסיגיריה, לא רק בגלל האטרקציה אולי החשובה והמשמעותית ביותר שקיימת כאן, אלא יותר המקומיים שאנו פוגשים כאן. אנחנו מאוד שמחים על הבחירה המוצלחת של מקום הלינה שלנו, ממוקם בין מגוון של מסעדות חמודות עם אנשים שזה עתה פתחו את העסקים שלהם וגם בלב טבע פראי שעושה לנו וואו אחד גדול בלב.
התעוררנו היו מוקדם, כמה מוקדם ? ב-6:45 בבוקר, לאחר שהשעון המעורר צילצל והודיע לנו שאנו צריכים כבר להתחיל את היום, התארגנו מהר, אכלנו ארוחת בוקר קלה שבעלת המקום הכינה לנו מוקדם מוקדם בבוקר. ובאיחור של 10 דקות (7:10) יצאנו מההום סטיי הישר אל זרועותיו הפתוחות של נהג הטוקטוק שהמתין לנו, את הכל סידרנו כבר מאתמול בלילה, היינו אני, אפרת עידו וליה. דניאל ויובל לא רצו לקום מוקדם ולהתאמץ על הבוקר, אנחנו היינו בדרכינו לאחת מהאטרקציות הגדולות כאן באיזור, הטיפוס על הסלע Pidurangala שנמצא כמה דקות נסיעה ממקום הלינה שלנו. ירדנו מהטוקטוק, הנהג הודיע לנו שהוא ימתין לנו עד שנרד וייקח אותנו בחזרה הביתה, סבבה (לא ידענו פרט שולי זה), רכשנו שני כרטיסים ב-1000 רופי לאחד והתחלנו בטיפוס. כמובן דאגנו להראות את עצמינו לפני העליה, כמה רעננים ומחוייכים בשלב הזה
זה חתיכת טיפוס, למרות שחשבתי שיהיה אפילו קשה יותר, בסה"כ עשינו את זה ב-40 דקות של התנשפויות והזעה יתרה מצידי (וזה עוד היה בשעות הבוקר המוקדמות). המסע כלפי מעלה התחיל טוב ונוח, במדרגות לאורך רוב הדרך, כעבור שלושת רבעי הדרך כלפי מעלה הבחנו בנקודת ציון שקשה לפספס – פסל בודהא שוכב, חצוב בתוך הסלע, עצם זה שהוא ממוקם במקום פחות נגיש הופכת את הצפיה בו למרשימה ומוערכת יותר
לאחר שעוברים את בודהא השוכב, הדרך מתחילה להיות קשה יותר למעבר, כאן אין מדרגות נוחות לעלות בהן, כעת אנחנו צריכים לקפץ בין בולדרים גדולים, לא פשוט למישהו שסוחב את ליה על מנשא הגב, גם עידו לעיתים התקשה לעבור, למזלינו מצאנו חבורה של מטיילים מקומיים שגם עלו למעלה, הם היו קצת לפנינו, קיבלנו מהם עזרה עם הילדים
טיפסנו למעלה, היינו בערך 95% מהפסגה, כבר אז הנופים שנגלו אלינו היו מרשימים (למרות שכאן זה עדיין לא 360 מעלות), ניתן לראות ברקע את הסלע השני – סיגיריה.
רגע, מה הכוונה "הסלע השני"? ישנם שני סלעים ? טוב, כאן אנו מגיעים למבוכה קלה שבה ניתן להודות כי איננו הגענו מוכנים במיוחד אל המקום הזה – סיגיריה. אנחנו חשבנו כי במקום הזה ישנו סלע אחד מפורסם, אליו מטפסים וכולם מרוצים. לא ידענו שישנם למעשה 3 סלעים (אולי יותר נכון להגיד – 2.5 סלעים). הסלע הראשון והמפורסם ביותר הינו סלע סיגיריה, אנחנו הגענו אל הסלע השני הקרוב אליו (ניתן לראות בתמונה) שנקרא: Pidurangala, שני הסלעים הם בדיוק אותו הדבר, רק שהפסגה של סיגיריה שטוחה ואילו הפסגה של Pidurangala משופעת, עובדה זו השפיעה לאורך השנים בבניה של ארמון המלוכה מעל פסגת הסלע סיגיריה, ואילו Pidurangala נשאר בודד ללא צורת התיישבות אחת עליו. זוהי הסיבה שסיגירה מפורסם הרבה יותר מאחיו התאום העירום. אז למה דווקא הגענו לכאן ? שאלה טובה, זה המקום שבעלת ההום סטיי הנחתה את נהג הטוקטוק להביא אותנו, אולי בגלל מחיר הכניסה הגבוהה פי כמה בכניסה לסיגירה (?).
בכל אופן, הנופים על הסביבה הם בדיוק אותו הדבר ואנחנו מאוד התרשמנו מהם, זו הייתה הזדמנות מצויינת לבחון שוב ושוב את יכולות הפיצ'ר של התמונה הפאנורמית של המצלמה בטלפון הנייד שלי (אפילו הגענו למצב של 360 מעלות):
על הפיסגה ראינו מעט מאוד תיירים נוספים, רובם הלכו לסלע הפופולרי יותר, מה שנותן ערך מוסף לטפס דווקא כאן על הסלע הזה
התיישבנו לנו בניחותה על הפיסגה מתחת לכמה שיחים שעשו לנו יופי של צל, הייתה בריזה נעימה שם למעלה, בריזה שציננה מעט את חום גופי וחולצתי הרטובה מזיעה, זו הייתה גם הזדמנות להוריד את ליה ממנשא הגב שתלך קצת ברגל. רגע לפני שירדנו את כל הדרך בחזרה, הצלחתי גם להכניס את ליה בתמונה (קשה להכניס אותה כשהיא על הגב):
הירידה בבולדרים הגדולים הייתה אפילו קשה יותר מאשר העליה, וכאן ממש היינו חייבים עזרה של "חבר טלפוני" לילדים, אז למזלינו, אותה קבוצה מקומית שעזרו לנו בעלייה, עזרו לנו גם בירידה, כך זה יצא, העברנו את ליה ועידו מיד ליד עד למטה (כשנגמרו הבולדרים) כאילו היו שק תפוחי אדמה
הדרך למטה הייתה יחסית קלה, מלבד העומס הרב על הברכיים שלי בזמן הירידה במדרגות, ההליכה הייתה סבירה לחלוטין, עידו היה תשוש, הוא לא היה בקו הבריאות, הוא כבר כמה ימים מצונן ויכול להיות שהעמסנו עליו קצת יותר מידיי עם הטיפוס הזה. שם למטה בחניון הרכבים, פגשנו בנהג הטוקטוק החביב שלנו, נפרדנו מהחבורה שעזרה לנו בטיפוס והירידה, הם עובדים ביחד בבנק המסחרי בעיר קאלפטי והגיעו לכאן ליום טיול. נהג הטוקטוק החליט לקחת אותנו חזרה הביתה בדרך אחרת, בדרך שעוברת במתחם הכניסה לסלע סיגיריה, כבר מלמטה ראינו שהמקום מרשים ביופיו, הייתה עננות נמוכה מה שהקל קצת על מזג האוויר והוציא תמונות אפילו מרשימות יותר
בדרך חזרה עברנו באטרקציה תיירותית נוספת כאן במקום, והיא רכיבה על פילים, אנחנו אמנם לא רוכבים על פילים, אך לראות פיל הולך באמצע הכביש בזמן הנסיעה זה משהו שתמיד מרשים.
ביקשנו מהנהג לעצור במסעדה הצמודה להום סטיי שלנו, היא נקראת S.L Cafe, שוחחנו מעט עם בעל המסעדה החביב, הוא הסביר לנו על הסלע השלישי (או יותר נכון חצי סלע) הנקרא: Secret Rock והוא אינו מופיע בגוגל מפות, אמר לנו כי הבן הקטן שלו ישמח לקחת אותנו אל המקום בסביבות השעה 17:00, וואלה, מגניב. רשמנו לעצמינו והזמנו מיצים טבעיים לכולנו, מנגו, אננס, אבטיח. חזרנו לחדרים שלנו, השעה הייתה 9:30 בבוקר, דניאל ויובל קמו לא מזמן משנת היופי שלהן. הן היו בדיוק אחרי ארוחת בוקר. נתתי את שק הכביסה שלנו לבעלת ההום סטיי, מאז יומינו השני כאן בסרי-לנקה לא עשינו כביסה והצטבר לנו הר של ממש (אולי הגבעה הרביעית כאן בסיגיריה). אנחנו יצאנו פעם נוספת החוצה, בדרכינו להגיע לאגם ששמענו כי ניתן לשחות בו, הפעם עידו ויובל נשארו בבית, יצאנו לכביש הראשי כאשר מקומי שאל אם אנחנו בדרכינו לנחל, אמנם נחל זה לא אגם, אבל למה שנגיד "לא" ? הוא כיוון אותנו למקום וכעבור 6-7 דקות של הליכה גם הגענו אל הנחל החביב, המקום נמצא בצמידות לגסט האוס, הגענו לשם כדי לראות את הבגדים שלנו מפוזרים על סלע, רטובים ומוקצפים בסבון, אז כן, האמא של בעלת ההום סטיי שלנו עמלה קשה על בגדינו שיהיו נקיים ואנו זכינו לראות את התהליך. נכנסנו למים, לא היה מאוד קר, אבל הזרימה הייתה מעט חזקה, מה הקטע שם במים ? שם ישנם "דגים שמנשקים את הרגליים" או אוכלים את העור היבש. כשהבנו את זה, אני מיד חזרתי לחדר שלנו בהום סטיי, הוצאתי את יובל ועידו מהמיטות והבאתי אותם עד הלום כדי שגם הם יחוו את המקום והדגים.
עזבנו את המקום כאשר כמה קופים הראו לנו שהם לא הכי מרוצים ששהינו שם, וגם הסבתא שכיבסה לנו את הבגדים עשתה לנו סימנים שכדאי שניזהר. בדרך חזרה להום סטיי שלנו, ממש בצמידות אליו, מעבר לכביש, יצא לנו לשוחח מעט עם בעל מסעדה חמודה, היא נמצאת במקום מקסים, שקט כזה, עם דגש על הרמוניה עם הטבע. הבנות התלהבו מהנדנדה שם במקום ואנחנו אהבנו לשוחח עם הבחורצ'יק שחי כאן עם הוריו, אשתו עם בנו הקטן נשארו בבירה – קולומבו והוא נאלץ להגיע לכאן לעזור להוריו שקיבלו תפקיד בלתי צפוי – לטפל באחיינים שלו הקטנים לאחר שאחיו נפטר לא מזמן (סוכרת), חתיכת סיפור…
הזמנו משם לילדות מיצים, אוכל לא הזמנו כי קבענו כבר עם בעלת ההום סטיי שתכין לנו את ארוחת הצהריים. בשלב מסויים עזבתי אותן במסעדה וקפצתי מעבר לכביש להום סטיי שלנו, בעלי המקום הביאו לי לשתות קוקוס כתום, היה מצויין, זו הפעם הראשונה שלי לנסות קוקוס כתום, לדעתי הוא אפילו מתעלה על אחיו הירוק, גם הבשר שלו מצויין.
חזרתי בחזרה למסעדה, שם הבנות (וגם אפרת שהצטרפה לחגיגה) כבר היו בעיצומו של משחק שחמט ביחד עם השתייה שלהן:
שם במסעדה התקשרתי לאמא שלי בוואטסאפ, היה כיף לשוחח עימה, גם הילדים התלהבו לראות אותה (והיא אותנו), חזרנו כולנו הביתה, הישר אל השולחן הערוך לארוחת צהריים, הכינו לנו נודלס וסלט עגבניות נהדר, רק חבל ששוב פעם זה היה ממולח מיידי, אני קיבלתי תוספת נחמדה – צ'ילי גרוס ששידרג את המנה. לאחר האוכל אני כבר הרגשתי עייפות מתגברת, הנחתי את הראש על המיטה ונרדמתי כמעט מייד, אפרת והילדים עשו מה שהם עושים הכי טוב כשאני נרדם שנ"צ – ללמוד. התעוררתי בסביבות השעה 15:00. בשעה 16:30 יצאנו החוצה לסיבוב השני שלנו כאן בעיירה, הלכנו לכיוון ה-Secret Rock עליו לא ידענו כלום, אך עצרנו במסעדה הקרובה היכן שהבטיחו לנו ילד שייקח אותנו אל המקום (מומלץ לצפות בגוגל מפות בתצוגת הלויין). כך באמת היה, ילד חמוד, בן 10, נעל את נעליו והצטרף אלינו (יותר נכון הוביל אותנו) לאורך הכביש הראשי עד שהגענו לשביל צר בין העצים ליד תחנת האוטובוסים, השביל עבר בין סלעים ועצים צפופים כלפי מעלה בטיפוס לא מאוד ארוך אך מתמשך אל עבר סלע חשוף ממנו ניתן לצפות מצד אחד בסלע הסיגיריה ומצד שני בשקיעה היפייפיה. סביר להניח שעד שתקראו את הפוסט הזה, המקום כבר יהיה מפורסם וניתן יהיה למצוא עליו רפרנסים בגוגל מפות.
ליה נרדמה בדרך על הידיים שלי, היה לא פשוט בכלל לעלות את הביזנס הזה כשהיא על הידיים שלי, בשלב מסויים התיישבנו על הסלע החשוף מדברים ומעבירים את הזמן מול הנופים היפייפים עד לשקיעה, אני קצת המשכתי ללכת הלאה עם הילד הקטן לבדוק ולחקור יותר את הסביבה, ילד באמת חמוד, לא מדבר הרבה אנגלית, סביר להניח שיהיה מדריך טיולים נהדר בעוד כמה שנים
צפינו בשקיעה שהגיעה וקצת השתעשנו עם המצלמה בתמונות פאנורמיות מקוריות (לא, זהו אינו שכפול של פוטושופ):
ירדנו בדרך למטה, נזהרים לא להחליק, יצאנו מרוצים מהסלע הסודי (שבשבילנו הוא כבר לא כל כך סודי וכך גם בשביל שאר קוראי הבלוג הזה), הדרך הייתה יפה
בדרך חזרה, עצרנו במיני מרקטים, קנינו שטויות לילדים וקורנפלקס, לילד החמוד שהביא אותנו עד הלום, נתנו שטר של 500 רופי והוא ביזבז אותו במינימרקט על שטויות, "הרוויח את לחמו", מה שנקרא. כאן בהום סטיי שלנו, חלקנו הלכו להתקלח בזמן שאפרת ושאר הילדים עשו סדנת בישול עם בעלת ההום סטיי, זה מדהים כמה ערך אנחנו מקבלים כאן במקום, לא הרבה היו הפעמים שקיבלנו יחס כל כך טוב מצד המארחים (זה היה בהאמפי ובמונרו עד עכשיו), כאן בתמונה דניאל מגרדת קוקוס שאת שבביו אח"כ יכניסו לתבשילי הקארי
רק בסביבות השעה 21:00, האוכל היה מוכן, בשלב הזה עידו כבר נרדם, הוא היה די גמור ביום הזה, היה מצויין, מנות יפות, מגוונות וטעימות להפליא, יוצא מצב כזה שאנחנו יושבים מסביב לשולחן והמארחים עומדים מסביבנו ומביטים בנו גורסים את האוכל, ברגע שמתרגלים לסיטואציה המוזרה הזו, זה כבר פחות נורא ממה שזה נשמע. לאחר הארוחה כבר סגרנו את הבסטה, כולנו עייפים מהיום הארוך הזה, אחד מהימים הכי פוריים שהיו לנו עד כה במסע. כן ירבו!
— 12/02/2023 , יום ראשון —
בניגוד לימים האחרונים, את היום הזה פתחנו בעצלתיים, כל אחד קצת התפנה לעיסוקיו, אני למשל כיבסתי את החולצה הכחולה שאני תמיד מטייל איתה, אכלנו ארוחת בוקר נהדרת שהכינו לנו בעלי המקום, אני דפקתי את השן שלי שוב בארוחה, יש לי שן בעייתית שלקחתי את הסיכון עוד לפני שיצאנו מהארץ שהיא יכולה לעשות בעיות (לא היו תורים פנויים לפני שעזבנו), אז אחת לכמה זמן אני מרגיש כאבים ממנה, זה קרה לי בפעם האחרונה בהאמפי, וכעת שוב פעם (הכאב בד"כ עובר אחרי כמה שעות טובות).
בשעה 11:30 יצאנו מהבית, הפעם נסענו עם בעלה של הבת של זאת שאחראית כאן עם ההום סטיי שלנו, הבעל, פתח לפני כשנתיים עם אשתו בית מחסה לכלבים חסרי דיור, כאלו שנפצעו, שנדרסו, שנולדו עם מומים שונים, הוא פתח עמותה ומקיים את הביזנס שלהם רק מתרומות של אנשים, זה לא פשוט כי כאן בסרי לנקה, זה לא כל כך נהוג לתרום לעמותות כאלו של בעלי חיים. נסענו איתו בטוקטוק כחצי שעה בערך מהבית, אל המקום שאפילו אינו מופיע בגוגל מפות, הוא נמצא כאן. עצרנו בצד הדרך עם הטוקטוק והלכנו למתחם הכלבים ברגל (עוד כ-5 דקות הליכה), המקום נקרא Leon's Sanctuary על שם הכלב שלו שהורעל ע"י השכנים
בדרך למקום הבחנו בבתי עץ גבוהים, הבחורצ'יק סיפר לנו כי המקומיים בונים בתי עץ כדי לשמור על היבולים שלהם מפני הפילים המסתובבים פה חופשיים בטבע, הם לעיתים מפוצצים זיקוקים כדי להרעיש ולהפחיד את החיות ולעיתים אפילו לירות בהם ברובה (שזה כמובן לא חוקי), פיל שמסתובב פרא יכול להוות סכנה גדולה לבני האדם, הוא סיפר לנו כי הוא מכיר 5 מקרים בהם פילים הרגו תיירים לאורך השנים, מכיוון שהם חשבו שהם פילים מאולפים והתקרבו אליהם יותר מידיי. מעבר לזה, הוא סיפר לנו כי אביו של חבר שלו נהרג ע"י פיל לפני כשבועיים, הוא אפילו שלף את הנייד שלו והראה לנו את הגופה של ההרוג לאחר שהפיל עשה בו שמות, ואוו, איזו תמונה קשה זו הייתה, כל הגפיים של הבן אדם היו שבורים, הראש שלו מעוך ומסביב שלוליות של דם. לא נעים בכלל.
הגענו אל בית המקלט של הכלבים, גורים חמודים קיבלו את הילדים שלנו בברכה, עידו הרגיש בשמיים באותם רגעים.
לידנו ישנו כלוב ענק בו חיים כמה עשרות כלבים שנעזבו או חלו בשלב מסויים בחייהם, ובצמוד אליו כלוב של חזירים אשר בעליהם רצה להרוג ולמכור את הבשר, נכנסנו למתחם של החזירים, מעולם לא התקרבנו כל כך לחיה הזו, היא נראית מפחידה אך לא מזיקה
סיימנו עם החזירים והסיור נמשך אל המקרים הקשים של הכלבים, שם במתחם של כמה חדרים צמודים אחד ליד השני, נמצאים כלבים אשר נפגעו קשה, הרוב הגדול שם במחלקה משותק ברגליו האחוריות, לצוות העובדים יש שני כסאות גלגלים לקבוצה גדולה בהרבה של כלבים משותקים, אז בכל פעם הם מוציאים כלב אחר בתורו שיעשה סיבוב בחוץ, סיבוב שהם כל כך צריכים
זה לא היה קל לראות כל הכלבים העזובים הפצועים הללו, צוות המקום עושה שם עבודת קודש, התרשמנו מהם המון. נקשרנו אל גור כלבים קטן (בן חודשיים וחצי) אשר נולד נכה, ברגליו האחוריות והקדמיות הוא היה משותק. בחוץ לא היה לו סיכוי גדול לשרוד, הצוות אסף אותו ונתן לו בית חם עם מישהו שתמיד ידאג לו לאוכל ומים (אפילו את הפעולה הפשוטה של לשתות מים, הוא לא יכל לבצע בעצמו), ממש כאב הלב, אבל הכלבלב הקטן היה בעל שמחת חיים, רצה לשחק עם כולם.
סיימנו את הסיבוב במתחם הזה, למדנו המון על הכלבים ועל בית הגידול לכלבים העזובים, לא עזבנו לפני שהשארנו שם תרומה צנועה לסיוע בהמשך פעילות המקום.
בדרך חזרה אל הטוקטוק שלנו, טיפסנו על אחד מהבתים על העצים, חתיכת טיפוס על סולם מאולתר קצת מפחיד
אבל הנופים מלמעלה על השדות החקלאיים פיצו על הקושי בעליה ובירידה
חזרנו לריקשה שהחנתה בחצר ביתו של מבוגר ערירי, הוא התלהב מהילדים והראה לנו כמה ענפים שמצא בטבע והפך אותם, כיד אומן, לבובות ודמויות של אנשים וחיות, מטורף כמה כישרון יש לבן אדם.
התחלנו את הנסיעה בדרך חזרה להום סטיי שלנו, הבחורצ'יק לקח אותנו דרך הכפר שבו הוא גר, הוא ומשפחתו, מסתבר שהוריו מוכרים בפני כולם פה, הם המשפחה העשירה של האיזור, הם בעלי השטחים החקלאיים החולשים בסביבה, הוא סיפר לנו אגב כי ישנה קהילתיות מאוד גדולה בחיי הכפר כאן, אחת לחודש מתקיימת אסיפה וכולם חייבים להיות נוכחים, ניתן להבריז רק 3 פעמים בשנה ובפעם הרביעית מתחילים לשלם קנס, מי שבכלל לא מגיע, מנדים אותו מהקהילה בהיבט של חוסר עזרה בפטירה של המנוח או קרוב משפחותו, הוא סיפר על הבעייתיות של קהילה קטנה, כולם מכירים את כולם, יש מריבות, יש קנאות, יש רכילויות, ממש כמו בקיבוץ שלנו בישראל בהיבט הזה. עצרנו במקום מקסים, מקום שתיירים אינם מכירים, מגיעים לשם רק המקומיים להירגע, חלקם מביאים אלכוהול או אפילו מריחואנה ונרגעים אפילו עוד יותר (לא חוקי כאן במדינה), זהו אגם שנוצר מסכר באיזור, הוקם לפני 4 שנים בסה"כ, ואנחנו זכינו לראות את הפלא הזה:
חזרנו בחזרה הביתה. השעה הייתה כבר 15:00 ואנחנו היינו רעבים, הילדים נישנשו פנקייקים עם שוקולד מצויינים שהכינו במיוחד עבורינו ושתינו גם מיץ פירות (בננה, תפוז וקוקוס) מצויין. אני ואפרת עזבנו את כולם, ליה שיחקה מאוד יפה עם בת גילה – שיינו, הנכדה של בעלת המקום (והבת של זה שלקח אותנו היום לבית המקלט לכלבים), הלכנו למסעדה בה שתינו כל הזמן הזה מיצים, גם הפעם הזמנו 2 מיצי בננות ועוד ארז מטוגן עם ירקות והרבה תבלינים, סרי-לנקה סטייל, היה בסדר גמור, אמנם לא מגיע לרמה של האוכל ההודי, אבל סבבה לגמרי.
חזרנו להום סטיי, ולקראת שקיעה החלטנו ללכת לסיבוב אחרון להיום בחוץ, השעה הייתה כבר 17:00 כשיצאנו אני, אפרת, עידו וליה לכיוון האגם, הליכה של כ-20 דקות בסה"כ עד שמגיעים אל מקדש נחמד על גבעה קטנה, ישנה בריכה קטנה במקום ועוד כמה מקדשים ונזירים שמתפללים ומתחזקים שם את העסק, מבוגרת עם נכדה עלו איתנו במדרגות אל המקדש, מסתבר שהיא האמא של בעל המסעדה ממול להום סטיי שלנו, מסעדת 68, בה שתינו מיצים אתמול, כן, כולם פה בכפר איכשהו קרובי משפחה אחד של השני, חמולות במילים אחרות (אבל במובן החיובי, ללא הקונוטציות השליליות), לאחר סיבוב קצר במתחם המקדש, ירדנו בחזרה מהסלע עליו בנוי המקדש והמשכנו ללכת לכיוון האגם, כעבור כמה דקות הליכה הגענו אליו, אגם Lenawa Maha Wawa התגלה בפנינו בזמן שהשמש כבר נשקה אל קו האופק והמראה עם האגם מקדימה לא יכל להוות תפאורה טובה יותר ממה שקיבלנו, אנחנו המשכנו ללכת עד שהגענו לריזורט מושקע ויוקרתי, הוא היה ריק מאדם, מלבד כמה תיירים מקומיים ששתו להם משקאות במסעדה על שפת האגם עם תצפית מצויינת, זהו מסוג הריזורטים שאיננו רגילים לראות במסע הזה, אולי בהמשך, לא כרגע. עלות של לילה אחד כאן שווה ערך לשבוע לינה בהום סטיי שלנו.
התיישבנו אל מול השולחנות הכי קדמיים של המסעדה וצפינו בשקיעה, הגיע אלינו מלצר והביא עימו 3 כוסות תה צונן, מה שנקרא: קומפלימנטרי (on the house), היה יכול להיות נחמד מאוד אילולא ליה דפקה לנו כמעט את כל כוסות התה לבדה… הנופים של השמש השוקעת עם כוסות התה איפשרו לנו לסגור את היום הזה בניחותה, או לפחות לכמה רגעים
השמש כבר ירדה אל מתחת לקו האופק ואנחנו מיהרנו לצאת מהמתחם היוקרתי הזה ולחזור מהר הביתה לפני שלגמרי יחשיך, היה לנו כמעט חצי שעה של הליכה אותה עשינו יחסית מהר (אפילו אפרת שהראתה סימנים של מהירות לעיתים בהליכתה), הגענו בסביבות השעה 19:00 הביתה אולי קצת לפני, דניאל הפתיעה אותנו כשאמרה כי סיימה לצפות בכל תכני הקורס הדיגיטלי שקנינו לה לפני כמה ימים (קורס איפור וסטיילינג), יפה, בשעה 19:30 הגיעה ארוחת ערב, וגם הפעם היא הייתה מצויינת – אטריות אורז עם מגוון של תבשילי קארי לא חריפים (אבל מלוחים לאללה), אנחנו סגרנו כי מחר בצהריים נעזוב את סיגיריה ונחזור בחזרה אל קנדי כדי להמשיך את המסע שלנו, הפעם לכיוון דרום. החלטנו בסופו של דבר שלא נגיע אל הסלע השני – המפורסם יותר בגלל מחירו השערורייתי (22K, במקום 2K בסלע הראשון עליו טיפסנו).
סגרנו סופית את היום הזה כשהלכתי למסעדה לידינו לקנות בקבוק מים מינרליים שיהיה לנו ללילה, פה בערך הילדים כבר התקפלו במיטות שלהם
מקסימים אתם. כל הכבוד על התיעוד החינני. אוהבים אתכם. בית הלב
היי חברים, תודה רבה 🙂
אוהבים בחזרה, ומקווים להיפגש בהמשך, ד"ש למעין