וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

— 08/04/2023 , יום שבת —

על המסע הזה אני ואפרת מדברים כבר שנים רבות, מדברים שבבוא היום נצא לטיול מסביב לעולם עם הילדים, תמיד זה היה ב-Backend , תמיד זה היה טנטטיבי כזה, איזו הצהרה שאין לה בדיוק מועד, אלא משהו ארטילאי כזה בעתיד שמתישהו נעשה זאת. עד כה לא כתבתי את זה כאן, אבל הטריגר שלנו לצאת למסע הזה דווקא עכשיו, הוא בעקבות בלוג מסע שקראתי על משפחה ישראלית שעשתה גם הם טיול של שנה בחו"ל עם ילדיהם הקטנים לפני קצת יותר מעשור, גמעתי את הבלוג הארוך והמפורט שלהם תוך יומיים בערך, אני זוכר שביומיים האלו, לא היה לי כוח לעבוד בכלל, רק לקרוא עוד ועוד, נשאבתי לעולם שלהם בשנת הטיול הזו והעולם הזה הקסים אותי, לאחר סיום קריאת הבלוג, תפסתי את אפרת לשיחה (זה היה בסופ"ש בצפון), על הבלוג, על הקריאה וה-impact הגדול שהוא השאיר לי. משם השאר כבר היסטוריה… בכל מקרה, את הבלוג כתבה משפחה דתית-מסורתית שתמיד אבל תמיד אצלם בימי שבת הם נחו, עצרו את הטיול וכל הטרפת מסביב, ופשוט נחו, לא עשו דבר, כמשתמע מספר בראשית: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה", תיארתי לעצמי שכשאנחנו נטייל, לא יהיה לנו את הכוחות לעצור הכל ולנוח, זה לא אנחנו, כמו שאנחנו לא אוהבים לקחת חופשות של בטן-גב, גם במקומות האקזוטיים והמפנקים ביותר. אז היום (חצי שנה בטיול) זה קרה, יום שבת היום, ואנחנו כבר היינו גמורים ומותשים מהימים האחרונים של המסע הזה, ימים של עשייה מרובה, אינטנסיביות, ביום הזה – שבת, החלטנו, כמשפחה חילונית לשבות מכל מלאכתנו, בפרשנות שלנו כמובן (כי את הרכב כן הנענו למשל)

היום הזה החל בעצלתיים, כבר אתמול אמרנו לילדים שאין השכמות מוקדמות היום, אנחנו עמדנו בצד שלנו, אך הילדים לא עשו זאת מהצד שלהם וכבר מוקדם בבוקר עידו דפק על דלת חדרינו והעיר את אפרת, כעבור שעה וחצי – שוב פעם דפיקה בדלת. אני התעוררתי סופית ב-8:30. הכנו ארוחת בוקר לנו ולילדים, הוצאתי את כל הטוב שהיה לנו מהמקרר ובישלנו ביצים קשות, חתכנו סלט, עשינו סנדביצ'ים עם פסטרמה וגבנ"צ, היה מצויין. לי כאב הראש, וואלה, לא יודע, ישנתי דווקא הרבה בלילה (אבל לא רצוף בגלל ליה), בסביבות השעה 11:00, שוב פעם הלכתי לישון והתעוררתי בסביבות הצהריים, אחרי 13:00. הילדים היו בבריכה הצמודה לחדרים שלנו, ליה גם היא הרגישה לא טוב, התלוננה על כאבי בטן ושילשלה. אני סוף סוף עשיתי את מה שמזמן כבר רציתי לעשות. לאחר שקיבלתי כבר כמה פעמים בימים האחרונים התראות על כך שאוטוטו אוזל לי המקום בטלפון הנייד, סוף סוף ישבתי וגיביתי את כל התמונות מהמסע הזה בדיסק הקשיח שרכשתי בארץ לפני היציאה, בדמיוני אז תיארתי לעצמי שאגבה את החומרים אחת לשבועיים עד חודש, במציאות עשיתי זאת לאחר כמעט חצי שנה. נו טוב…

שעת אחה"צ הגיעה, והילדים היו כבר משועממים, יצאנו מהחדרים בפעם הראשונה רק בשעה 16:30, עלינו על הרכב ונסענו לכיוון חוף הים Khuek khak שנמצא כמה דקות נסיעה מאיתנו, שם על החוף ראינו חתונה, "או איזה יופי", אמרתי לאפרת, "אולי גם הפעם יזמינו אותנו לארוחה, כמו שבהודו", אבל כאן המקרה היה שונה, זוג תיירים אירופאים התחתנו במתכונת מצומצמת של החבר\חברה הכי טובים שהגיעו עימם וזהו! אין אוכל, אין כלום. עקצו אותנו.