חוזרים הביתה

לאחר האוכל, הילדים פתחו טלפונים והחלו לצפות במיטב סרטוני הטיק-טוק \ יוטיוב או שאר הדרעאק שהם צופים בו. אפרת ואני אירגנו את התיקים, היום אנחנו עוזבים את דוליקל. ירדתי למטה לשאול את אחראי המשמרת כאן במלון לגביי מונית לקטמנדו, יצאנו ביחד החוצה אל הרחוב מנסים למצוא מונית עם מתקן נשיאה על הגג כדי שנוכל לקשור את תיקינו הגדולים על הגג וכך יהיה לנו יותר מרווח נשימה בנסיעה. לא מצאנו מונית כזאת, אבל אז הגיעה הברקה, "מה לגביי הרכב הזה ?" שאל אותי עובד המלון, תוך שהוא מצביע על רכב גדול בסגנון טנדר של טאטה, מסוג Mahindra Bolero , רכב עם נוכחות על הכביש וארגז ענק מאחורה אליו ניתן לזרוק את חפצינו בניחותה. המחיר ? מגוחך. 3,000 רופי. ואח"כ עוד בעל המלון שוחח עם נהג הרכב וזה ירד ל-2,500 רופי (אני חשבתי על עלות של 4,000 רופי בכלל…).

יאללה, עליתי לחדרים למעלה וזירזתי את אפרת לסיים את האריזות ולצאת החוצה, גם נהג הרכב וגם עובדי המלון עזרנו לנו לסחוב את התיקים הכבדים למטה, עשיתי צ'ק-אאוט, נפרדתי מ-9,000 וקצת רופי על החדרים ועל האוכל שנהנינו לטרוף. קראתי לאחד מעובדי המלון הצידה, ילדון חמוד שסיפר לי כשהגענו למלון כי זהו יומו העשירי בעבודה בסה"כ, הוא מגיע מאחד הכפרים בסביבה ורוצה לפתוח בקריירה מפוארת של מלונאות \ תיירות, ילד שרק החל את החיים, עזרתי לו עם טיפ מאוד נדיב ונפרדנו לשלום.

הרכב היה מאוד מרווח והנסיעה התנהלה בנעימות, למרות שעידו ישב עליי, לא הרגשתי צפיפות, כך גם השאר מאחורה. פקקים עצבניים קידמו את פנינו לקראת הכניסה לבירת נפאל, נשמנו אוויר ערים צלול כפיח ברגעים אלו. כעבור קצת מעל לשעה נסיעה הגענו אל מעוז חפצינו – התאמל. לא יכולנו להיכנס לרוחב בו בית המלון שלנו נמצא (שלט אין כניסה הוצב בתחילת הרחוב), אז ירדנו ברחוב הראשי, שילמנו לבחורצ'יק הנחמד שהסיע אותנו וידע מעט מאוד אנגלית, צעדנו בערך 80 מטרים עד למלון ואיזה כיף היה לפגוש שוב את הצוות אליו התחברנו בימים הראשונים שלנו פה במסע. קיבלנו את אותו החדר בדיוק.

הילדים ישבו בחדר לעשות שיעורי בית בזמן שאני ואפרת יצאנו לסיבוב בשכונה עם ליה. כיף היה לבקר שוב במכולת הצמודה למלון, שלחנו 4 ק"ג כביסה. מסתבר שליד המלון שלנו ישנו דוכן פאני פורי וסאמוסות מצויין, זו הייתה ארוחת הצהריים שלי ואיזו ארוחה, ממש ללקק את האצבעות