— 04/08/2023 , יום שישי —
אנחנו חזרנו לטייל, לאחר קינון ארוך בתאילנד, אנחנו סוף סוף מזיזים את עצמינו ונעים במרחב, הפעם זהו מרחב עירוני. הפעם זוהי טוקיו. וכמה שיש לטוקיו להציע, זה פשוט טירוף, העיר מזכירה לי מעט את הטיול שלנו בסינגפור, מקום מודרני, מעניין, עם תחבורה ציבורית שאנחנו בישראל יכולים רק לחלום עליה. אנו יוצאים בבוקר וחוזרים בערב.
התעוררתי היום בשעה מוקדמת, לפני השעה 6:00, אבל מה ? כנראה שלא סתם קוראים למדינה, ארץ השמש העולה, כי כבר בשעה הזו השמש זרחה בעוצמה, לא שעת דימדומים, אלא שמש – שמש. האור החזק העיר אותי ואני השלמתי כמה דברים בעבודה וגם בטיול עצמו. בשעה 7:00 בבוקר הערתי את כולם, הגיע הזמן לזוז. הילדים, באופן לא מפתיע, לקחו את הזמן שלהם, ואנחנו כל הזמן זירזנו אותם, לאחר ארוחת בוקר שהכנתי לכולנו, בשעה 8:00 בבוקר יצאנו מהבית. אנחנו הלכנו לכיוון תחנת הרכבת – Asakusa , התחנה הקרובה ביותר לבית שלנו שנמצאת כ-10 דקות הליכה רגילה (לא בקצב של אפרת), משם עלינו על קו הרכבת שהביא אותנו לחלק הדרומי של העיר ומשם המשכנו ישירות לקו האוטובוס שאמור להביא אותנו אל יעדינו, זה כל כך קל לנווט ברחבי העיר עם תחבורה ציבורית ובכלל עם Google Maps, קשה לדמיין טיול ללא הכלי הנפלא הזה. הכלי הזה, מעבר לזה שהוא בונה לנו את מסלול ההגעה מיעד ליעד, הוא גם רושם את הכניסות והיציאות מ\אל תחנת הרכבת (ישנן המון יציאות למשל ולא ברור להיכן להגיע), אילו קווים צריך לקחת, ובאילו שעות הם יוצאים. פשוט, מהיר, קל ונוח להתמצא. אחלה כלי שבעולם. ויש עוד פיצ'ר מגניב, עליו אדבר בהמשך הפוסט.
אנחנו הגענו אל נקודת היעד להיום, השעה הייתה כבר אחרי 9:00 ואני הייתי לחוץ להגיע אל Toyosu Wholesale Fish Market, אותו שוק דגים מפורסם כאן בעיר, בדימיוני הפלגתי במחשבותיי וראיתי אותנו מסתובבים בשוק סטייל שווקי דרום מזרח אסיה, עם הרבה רעש, ליכלוך ובלגאן, רוכלים צועקים, חלק מהדגים חיים וחלק מתים, הכל כל כך אותנטי ומיוחד… עברנו כבר רבים כאלו במהלך המסע הזה וציפיתי לראות זאת גם כאן ביפן, אז זהו שלא. האכזבה הגיעה די מהר כאשר גילינו מקום מסודר, מקורה, נקי, מתוקתק, כאילו שאנחנו הולכים בקניון שבנפאל מאשר בשוק דגים. מה גם שכמעט ולא ראינו חנויות דגים בשוק הדגים, ראינו פירות, ירקות… זהו אחד השווקים הכי מסודרים ונקיים שראיתי מימיי (ביחד עם השווקים באירופה), ולא לזה פיללתי להגיע.
מה גם שרוב החנויות היו בכלל סגורות, למה ? לא יודע. זה היה כמעט אמצע היום. ליה הביטה בדוכן סכינים, אולי הדוכן המעניין ביותר במקום הזה…
סיימנו את הביזנס שלנו שם. אכזבה זה אנדרסטייטמנט לעומת מה שהרגשנו שם. יצאנו מהמקום וניסינו לתפוס מונית אל היעד הבא שלנו שנמצא כ-3 דקות נסיעה משם, נהג המונית אמר שהוא לא יכול לקחת יותר מ-4 אנשים, טוב, אז נראה שאנחנו הולכים ברגל, כך היה, הליכה של כ-12 דקות בשמש \ צל עד שהגענו אל מוזיאון ה-Team Lab. לא באמת ידענו מה זה המקום הזה, רק שמדובר כאן במוזיאון, שהוא מאוד מומלץ ושצריכים להזמין אליו מקומות זמן רב מראש. אז כשהגענו, הבנו. אז נתחיל מהשורה התחתונה – ללא ספק המוזיאון הטוב והמרשים ביותר שהיינו בו. הוא לגמרי לא עונה על המושג "מוזיאון" בצורה שאנו רגילים לחשוב עליו. מדובר על מקומות בהם האנשים חווים "על בשרם" את המייצגים, זוהי גם הסיבה שהכניסה למקום היא ברגליים יחפות. כדי שנרגיש טוב יותר את המקום, אז לאחר שאיפסנו את הציוד בלוקרים, הבנו למה רגליים יחפות, על ההתחלה הלכנו בתוך זרימת מים חזקה ורדודה, עלינו במעלה הזרם, בחושך כמעט מוחלט, טוב, זה כבר עורר אותנו, התחלה טובה
המייצג הבא היה הליכה במשטחים מתחלפים, לא יציבים. במילים אחרות, היינו צריכים ללכת על פופים. זה אולי נשמע לא קשה במיוחד, אך מאבדים שם יופי את שיווי המשקל ונופלים אל הכריות הרכות הללו. גם כאן, הכל מתנהל בחושך כמעט מוחלט.
כשמסיימים את המייצג הזה, עוברים למייצג השלישי, לדעתי ולדעת אפרת הוא המייצג המרשים ביותר במוזיאון, נכנסים אל אולם מראות עם שרוכים של נורות לדים צפופים, האורות מתחלפים בכל רגע נתון ואתה מרגיש כאילו נכנסת אל תוך מנהרת הזמן (למי שיצא לצפות בסדרה הזו בשנות ה-80)
היה קשה לעזוב את החדר הזה, אנשים שהגיעו אל הקצה של החדר עשו אחורה פנה והמשיכו להסתובב שם עוד ועוד… אך בשלב מסויים כבר צריכים להמשיך הלאה, וההלאה הזה היה גם הוא מייצג מטורף שמאוד מאוד הרשים אותנו, נכנסנו אל בריכת מים חשוכה, המים מגיעים בערך עד איזור הברכיים, מים בצבע חלב ועליהם מוארות הולוגרמות של דגים מסתובבים בתוך הבריכה תוך שאנו הולכים לצידם. ליה עפה ממש על המקום, הורדנו לה את הבגדים (מלבד התחתונים) והיא שחתה במים, קפצה, השתוללה, לא ידעה את נפשה מרוב אושר, עם אדרנלין שזרם אצלה בורידים בקצב גבוה
המיצג בחדר הבא, היה מרשים פחות משני קודמיו, אבל עדיין יפה היה להיות בו, מדובר על חדר עם רצפת מראות ובו כדורים גדולים שמפוזרים לאורכו ולרוחבו, ניתן להסתובב בין הכדורים, להזיז אותם (אלו שכן זזים), במקביל התאורה כל הזמן מתחלפת שם בשלל הצבעים שאנו מכירים
סיימנו עם המייצג הזה ונכנסו אחריו אל חדר מרשים בטירוף. אולם אובלי, שוב עם רצפת זכוכית, כאשר המשתתפים פשוט נשכבים על הריצפה וצופים בתקרה, ועל התקרה מראים הולוגרמות של צמחים בעיקר כשברקע מוזיקה חצי דרמטית, חצי מרגיעה כזאת. נשכבנו כמו כולם על הגב וצפינו במייצג המעניין הזה
סיימנו עם המייצגים בחלק הזה של הבניין, מכאן המשכנו הלאה לנקודה אחרת, אל ה-Garden. עושים סיבוב קטן ונחמד בגן יפני עם ביצים גדולות בצבע כסף ולא יותר מידיי גדול
אבל לאחר מכן מגיעים למייצג שהוא מרשים בצורה מעוררת התפעלות. כאן על המשתתפים להישכב או לשבת על רצפת הזכוכית ובו בזמן, צמחים ופרחים מעניינים מגיעים אליך מלמעלה ע"י סט של כבלים וחוטים ממונעים מאחורי הקלעים
להלן סיכום האירועים שלנו כאן גם בוידאו:
אנחנו סיימנו את הביקור שלנו כאן במוזיאון. וואי, כמה שנהינינו, גם הילדים וגם המבוגרים. זה תופס אותך בכל גיל. בהחלט מומלץ להגיע לכאן. ביציאה תפסנו מונית שלקחה אותנו אל תחנת הרכבת הקרובה, ובכך חסכנו לעצמינו הליכה של כ-14 דקות ברגל (עלה לנו 600 יין)
משם החלטנו להגיע אל מקום נוסף בו הילדים יתלהבו (עידו בכל אופן). גוגל מפות הביא אותנו אל Sunshine City, שהיא עיר בתוך עיר ובפנים נמצאת האטרקציה אולי מספר 1 לעידו – בית קפה פוקימון שרצה כל כך להגיע לשם. אז לאחר שעברנו 25 דקות ברכבת, היינו צריכים ללכת עוד כ-5 דקות הליכה, אחד הפיצ'רים המגניבים שיש לגוגל מפות להציע הוא Street Vew אינטרקטיבי, זה לא עובד כמובן בכל מקום בעולם, אבל בערים כמו בטוקיו – כן. מה זה ? פשוט פותחים את המצלמה של הנייד, הוא סורק את האיזור ומכיוון אותך במציאות רבודה דרך המסך של הנייד, זאת אומרת שאנו רואים את המציאות שלנו עם הרחובות והאנשים שרואים גם ללא הנייד, רק שגוגל מוסיף שכבה נוספת במסך שמכוונת ומנווטת אותך אל היעד, זה ממש נחמד:
טוב, אז ב-Sunshine City, לפני שהגענו אל בית הקפה בשביל עידו, עצרנו כדי לאכול משהו, הילדים רצו מקדונלדס, ראיתי שיש שם תור ארוך, וויתרנו, אח"כ הם רצו את ה-Subway , סבבה, אפרת נשארה איתם ממתינים בתור, בזמן שאני הלכתי לחפש משהו יותר מקומי לאכול, לא באתי ליפן כדי לאכול פאסט פוד אמריקאי. אני מצאתי את עצמי בסופו של דבר מזמין מנה מחוממת של אוכל יפני ב-Family Mart, פשוט הזמנתי שם את כל הדברים הכי מוזרים ומעניינים שמצאתי. כך זה נראה:
האמת היא, שהיה מצוין, אהבתי את כל מה שהזמנתי שם. מימין לשמאל: סנדביץ' עם יוגורט ופירות בפנים, עוגת גבינה מאודה, סט של אורז עם ביצה מקושקשת, וחתיכות עוף מטורף עם רוטב מיונז ועוד דברים לא מזוהים, ובקבוק שתיה של חומר לבן, מתקתק עם טעם פירותי קל. סיימתי את המנה שלי, הודיתי לאלוהי חנויות הנוחות על האוכל הנפלאה שהם מספקים לתיירים סקרנים כמוני
חזרתי אל אפרת והילדים, אל הסניף של סאבווי, הילדים שיגעו אותה ואפרת חטפה עליהם את הקריז. כשהגעתי הם בדיוק החלו לאכול. כן, הילדים שלנו יודעים להיות גם חצופים וגם מפונקים בבת אחת. אנחנו המשכנו הלאה בתוך נבכי הקניון של הסאנשיין, ליה רצתה לצפות במעין איזו פעילות לגיל שלה (קריאת סיפור או משהו כזה), רק ביפנית, נשארנו שם איזו דקה והזזנו אותה מהכיסא שלה
זהו סוף סוף הגענו אל המקום שאליו כיוונו, בית הקפה של פוקימון ולידו עוד כל מיני חנויות הקשורות לדמות היפנית הזו, כמו Pokémon Center Mega Tokyo ועוד… עוד לפני כמה חודשים נאמר לנו כי חייבים להזמין תור מראש דרך אתר האינטרנט שלהם, כי אין מקומות פנויים, וזה היה לי מוזר, זה פאקינג בית קפה בסה"כ. אז נכנסתי לאינטרנט וראיתי שהכל תפוס, לכל התאריכים, זה ממש מוזר, אמרתי לאפרת נגיע לשם וננסה את מזלינו, טוב, לא צריך להזמין מקום, צריך רק להגיע ולהמתין בתור. זה משהו שהיפנים אלופים בו. עידו היה בשמיים, הוא התלהב כמו ילד שמתלהב מדברים כאלו בגיל שלו. כשהגיע תורינו, הזמנתי לו גלידה עם פטל וקפה לאטה לאפרת עם לוגו של המקום
אלוהים אדירים, כמה קיטש היפנים הללו יכולים לספוג ? באופן די ברור, המחירים עבור הגלידה המעאפנה והקפה הזה היו בשמיים. בערך כמו הילדים שלנו. אז נשארנו שם מעט, ובדרך גם עידו הלך לנו לאיבוד (כך חשבנו), הסתובבנו במתחם האדיר הזה שכל כולו מוקדש לדמות האנימה היפנית, יש שם גם סניף של פוקימון גו, דוכן של משחקי קלפים של פוקמון לשם מגיעים מבוגרים כדי לשחק אחד עם השני קלפים (לא יודע בדיוק איזה משחק) ועוד הרבה מאוד חנויות ודוכנים באותו הקונספט
טוב, השעה הייתה כבר 16:00 ואנחנו החלטנו לסגור כאן את הבסטה, לקחנו שוב פעם את הרכבת התחתית ונסענו עימה עד לשכונת אקיאברה תוך שאנו יורדים ב-Akihabara Station
.
שכונה זו, עם מתחמי GiGO הענקיים (קניונים), היא המקום למוצרי אלקטרוניקה וחשמל, כאן גם ניתן למצוא מקומות ענקיים למשחקי מחשב, זה מה שרצינו לתת לילדינו, קצת לשחק, רק מה ? הם היו עסוקים יותר מידיי בלמצוא מטבעות ושאר אוצרות מתחת למכונות במקום לשחק. איזה מוח יהודי, איזה…
בשלב מסוים הפסקנו את החיפושים בבניין הזה ועברנו לבניין אחר וחוזר חלילה, הילדים מצאו יופי של אוצרות, בינתיים יובל הצליחה לדלות מאיפשהו את המטבע הגבוה ביותר: 500 יין (כ-12.5 שקלים), היינו קצת עוף מוזר שם עבור היפנים שלא רגילים כנראה לקומבינות הישראליות, אז הפסקנו, בזמן הזה שמתי לב כי בקומת המרתף ישנם גם כן חוברות קומיקס של אנימה ושאר הדברים, אבל בקטע של מבוגרים בלבד. ירדתי לשם לבד, בזמן שאפרת העסיקה את הילדים וזה נראה שם בקומה הזו כל כך טבעי להסתובב, ללא חשש, ללא מבוכה, גברים ונשים מביטים על המדפים מלאי ספרות קומיקס שטופת זימה, אנשים פותחים את הספרים, מדפדפנים בעמודים, הכל בשיא הטבעיות, אז כך גם אני התנהגתי. מה אגיד ? המאיירים שם הם אנשים מאוד מוכשרים, אני חייב לציין, ובעלי דימיון מאוד מפותח. אני מעלה לכאן תמונה מאוד מאופקת של המקום
טוב, יצאנו כולנו החוצה, בדרך עוד ניסינו את מזלינו להיכנס לאחד מסניפי בתי הקפה של ה-Maids עליהם שמענו (Maidcafe Maidreamin). נכנסנו לאחד אך הם אמרו לנו כי בשל אירוע מיוחד היום, המלצריות לא יוכלו כל כך לשוחח איתנו (שזה עצם הרעיון), טוב, החלטנו לוותר להיום, ננסה להגיע למקום בהזדמנות אחרת. גילנו שם כי באיזור אקיאברה, יש מלא בתי קפה כאלו. אנחנו תפסנו שוב פעם רכבת תחתית ונסענו בחזרה הביתה אל עבר תחנת Asakusa, שם הלכנו לכיוון הבית שלנו, עצרנו בסניף 7Eleven שליד ביתנו וקנינו לכל אחד מאיתנו משהו לארוחת ערב, אותה החלטנו לאכול בבית, לאחר בערך 10 שעות של שיטוטים במרחבי טוקיו. הייתה ארוחה לא רעה בכלל, לפני האוכל הילדים סיימו להתקלח ואח"כ כולם פרשו לישון
— 05/08/2023 , יום שבת —
עוד יום כאן בטוקיו, המסע הזה הכל כך מרוכז ומתיש, אנחנו טסים פה על 250 קמ"ש, מה שלא משאיר לי הרבה זמן פנוי, למעשה כל דקה פנויה שיש לי כאן בבית (ואנחנו לא נמצאים הרבה זמן בבית), אני מנצל אותה כדי לעבוד ו\או לכתוב בבלוג.
התעוררתי היום בשעה 6:00 בבוקר, שוב פעם השמש החזקה העירה אותי, מבלי לבזבז זמן, פתחתי את המחשב ועברתי על הגהה בבלוג, מרוב שאני רושם מאוחר בלילה ואין לי כבר כוח לעבור על הטקסט, אני שם לב כי הפוסטים האחרונים חייבים לעבור הגהה, זה מה שעשיתי בבוקר דבר ראשון. לאחר מכן התחלתי לחקור מעט על הנסיעה שלנו ליעד הבא – האקונה, השקעתי המון מאמצים כדי להבין איפה אנחנו קונים כרטיסי נסיעה דרך האינטרנט גם לשם וגם לקיוטו אח"כ ומה שמצאתי הוא כלום ושום דבר (היה הרבה מידע על הרכבות, אבל לא כפתור אחד לרפואה עליו כתוב: "קניית הכרטיסים". יאללה, ננסה את מזלינו בתחנת הרכבת.
בסביבות השעה 8:30 יצאתי אל הסניף של Lawson כדי לקנות לילדים ארוחות להיום, כן, היום הם נשארים בבית, דניאל, יובל ועידו, הטיול של היום לא כל כך ירשים אותם אני מאמין וכדי להימנע מסתם מריבות ורטינות, החלטנו להשאיר אותם בבית, עם מספר מטלות לימודיות שהם חייבים לעשות. בסביבות השעה 9:30 יצאנו מהדירה שלנו, אני , אפרת וליה, עלינו על הרכבת בתחנת Asakusa הקבועה שלנו, והגענו לשכונת שינג'וקו (Shinjuku), שם בתחנת הרכבת העמוסה באנשים (אומרים כי זוהי אחת התחנות העמוסות ביותר ביפן), נכנסתי לפעולה, מה הכוונה ? הלכתי לחפש כרטיסי רכבת אל המקום הבא שלנו (האקונה), אוקיי אז אפשר פשוט לעלות על רכבת מכאן, לא צריך להזמין מראש, אפילו ניתן לשלם באותו כרטיס שאנו משתמשים בו כל הזמן כאן (כרטיס Suica), לאחר בירורים נוספים בסופו של דבר הצלחתי גם לרכוש כרטיסים מהיעד הבא אל היעד הבא הבא (קיוטו) דרך המכונה האוטומטית הזו:
זה לקח זמן והרבה תיחקורים של מקומיים בעיקר, אבל בסופו של דבר זה נעשה, 5 כרטיסי רכבת ב-644 ש"ח , נסיעה עם רכבת הקליע המפורסמת – Shinkansen (כן, הלכתי כאן על האופציה היקרה יותר), ולמען האמת הופתעתי מאוד, אני בכלל בניתי על סכומים אחרים לגמרי לגביי כרטיס הרכבת הזו, גבוהים הרבה יותר. טוב, סיימנו עם הבירוקרטיה ועברנו להנאה, יצאנו מתחנת הרכבת והגענו אל הפסל של גודזילה המפורסם שנמצא במרחק הליכה משם
הסתובבנו מעט ברחבות השכונה, נכנסנו אפילו פנימה אל אולמות הקולנוע , איזה כיף היה אם ליה לא הייתה איתנו כעת ואנחנו היינו יכולים ללכת ולראות סרט טוב ביחד. רק אפרת ואני, בדיוק הקרינו שם את הסרט החדש של אינדיאנה ג'ונס.
המשכנו אח"כ אל הקניון הצמוד כשליה כל הזמן על הידיים שלנו:
רצינו להגיע אל המרפסת של הפסל, אבל היא הייתה סגורה זמנית . חיפשנו איזה מקום לאכול, לא באמת היינו רעבים, סתם פשוט רצינו לנצל את ההזדמנות שאנו כאן, כל המסעדות כאן לוקחות מס על ישיבה במסעדה, זה מרגיז. בסופו של דבר נישנשנו כמה קינוחים טעימים בחנות הנוחות – Family Mart.
אנחנו המשכנו אח"כ הלאה לכיוון הפארק Meiji Jingu Gaien, לקחנו לשם מונית, כי קשה לטייל כשליה כל הזמן על הידיים, מה גם שאפרת לא הכי חזקה היום, בדיוק כמי – חוסר בשעות שינה. אצלי זה תפס בצורה אחרת ממנה, אני חטפתי היום כאבי גב. בכל אופן אנחנו הגענו אל שדרה יפה מוצלת וירוקה, מקום כזה שמשדר יוקרה, לאורך הרחוב הבחנו בכמה מכוניות יוקרה , כאלו שנדיר מאוד למצוא בישראל, כאן כנראה שלא.
לא עשינו שם יותר מידיי, מלבד זה שליה הייתה צריכה ללכת לשירותים, אז אפרת לקחה אותה למסעדה שם באיזור, ניצלנו יופי שם את המקום
תפסנו שוב מונית, הפעם אל מקדש Meiji Jingu Gyoen (ביפנית הוא נקרא: 明治神宮御苑), שמתי לב כי נהגי המוניות כאן מתלבשים כמו מנהלי בנקים בישראל, חליפות שמשדרות יוקרה כאלו, נהגי המוניות בישראל לעומת זאת…. טוב נו, הגענו כעבור מה דקות אל פתח הפארק הצפוני (Kitasando Torii)
משם זהו מרחק הליכה אל המקדש. ההליכה לשם הייתה מאוד מרשימה, פתאום הולכים בטבע, בניגוד למאסות הבטון שאנו סופגים כל היום בימים האחרונים. הגענו אל המקדש, בדיוק איך שהגענו, תפסנו רגע נדיר – חתונה של זוג צעיר, הכל בשיא הרישמיות, הכל מוגדר מאוד , מושקע, ומאוד טיקסי. זה נראה שביפן כל אחד יודע את מקומו במטריקס.
פנינו ימינה לכיוון המקדש, נעצרנו שם לכמה דקות, אפילו נשאתי תפילה כמו כל שאר המקומיים, לפי אותם כללי הטקס, הטלת מטבעות, 2 קידות, 2 מחיאות כף, הצמדת הידיים ובקשה בלב, לאחר מכן עוד קידה אחת וזהו, תם הטקס. ליד המקדש ישנם 2 עצים, באחד מהם הקימו המקומיים קונסטרוקציה של מתלים ללוחות עץ קטנים עליהם המבקרים כותבים ברכה. במילים אחרות זהו הכותל המערבי, סטייל יפן.
הסתבובבנו עוד כמה דקות במתחם המקדש, לאחר מכן יצאנו החוצה אל איזור הפארק (Yoyogi Park) בו המקדש שוכן בו, שוב פעם חצינו את שער הכניסה, הפעם מצידו השני של המקדש, וכן שטפנו את ידיינו להיטהרות.
ניסינו לעשות קיצור דרך, ע"י כניסה למתחם בתשלום (500 יין למבוגר), אז מסתבר כי זהו יופי של מתחם סגור ובו נראים נופי יפן הקלאסיים, הגינות המטופחות, אגם באמצע בית תה (Kakuuntei), פשוט מקום יפה.
אנחנו המשכנו ללכת בשבילי הפארק, נעים לכיוון היציאה הדרומית (אנחנו נכנסנו מהכניסה הצפונית), ושם זה קרה, מה שמאפיין את יפן אולי הכי מכל, המעבר הזה בין ישן לחדש בצ'יק, המעבר בין הירוק של הפארק, המסורתיות של המקדשים בפנים ובבת אחת קופצים כמה מאות שנים קדימה אל תחנת הרכבת Harajuku, הבטון, הזכוכית ואורות הניאון של הקניונים העוטפים את האיזור. פתאום מזגן, פתאום Family Mart, פתאום אנשים עסוקים בשלהם, ממהרים לאיזה מקום שלא יהיה. איפה הטיקסיות של החתונה שראינו לפני כמה רגעים, כשכולם הולכים לאט ובצורה מדודה ? איפה הטקס של התפילות ? זהו הקונטרסט של יפן חברים. ואת זה ראינו היום ביג טיים.
היינו צריכים מעט לנוח לאחר כל ההליכה הזו שעשינו עד כה, נכנסנו לסניף Family Mart וקניתי לנו קצת סוכרים לגוף, להרגשה הטובה, ולרומם את רוחה של ליה. אני כהרגלי קניתי משהו שונה, משהו שסביר ולא אמצא במקומות אחרים מחוץ ליפן, זה היה המשקה (ענבים מוגזים, טעמין מאוד)
מתחנת הרכבת, נסענו תחנה אחת בסה"כ אל תחנה מתויירת ועמוסה נוספת – תחנת שיבויה (Shibuya Station), רוב התיירים, וכך גם אנחנו, יצאנו מהתחנה והלכנו לכיוון אחד, אל מעבר החצייה העמוס ביותר בעולם, הוא נקרא: Shibuya Crossing, נעצרנו שם לכמה דקות, מביטים בהמוני האנשים שחוצים בבת אחת את הכביש, מנסים לעכל את האירוע. אז בשלב מסויים גם אנחנו חצינו את צומת הרחובות, אנחנו ועוד כמה מאות של אנשים בו זמנית
עברנו לצד השני ומשם ישר נכנסנו אל סניף סטארבאקס עם הלוקיישן המעולה שלו, שם כרגיל נעמדנו בתור להזמין לנו משהו (פה ביפן, כל הזמן עומדים בתורות), אפרת כבר עלתה למעלה כדי לתפוס לנו מקום המתצפת על הצומת ומעברי החצייה שבו. הזמנו שתייה קרה – וניל בשבילי ומנגו בשביל אפרת או ליה ועוד עוגייה עם חתיכות של שוקולד לבן. אז אפרת מצאה לה יופי של מקום, ואני נאלצתי לעמוד מאחורי משפחה אירופאית אבל במיקום פצצה, לא היה אכפת לי לעמוד, הרי אני כאן בשביל החוויה ובשביל התמונות, ותמונות בהחלט היו. כך נראה הצומת לפני ההתנפלות ההמונית, וכמה שניות אח"כ כשכולם מסתערים אל עבר הצד השני של הרחוב.
בשלב מסויים חברתי לאפרת וליה, מתצפת על האיזור מזווית מעט שונה, אפרת כבר הייתה ממש גמורה מעייפות, היא פשוט הניחה את ראשה על הדלפק ונרדמה, כשהמוני אנשים חוצים את מעבר החצייה העמוס ביותר בעולם
זהו, סיימנו כאן, פינינו את מקומינו לטובת תיירים אחרים שבאו להתפעל מהמקום, אנחנו הלכנו לעשות סיבוב במרחב שיבוייה שנראית כמו מדרחוב אחד ענק, המטרה שלנו הפעם הייתה למצוא לאפרת משקפיים חלופיות שכבר נשברו להן ממזמן וכעת היא על הרזרבה שלה. אז ניסינו לחפש את חנויות האופטיקה שעטר המליצה לנו עוד בפאי, בראשונה לא מצאנו מסגרת מתאימה לאפרת (יש לה ראש קטן והיא צריכה למעשה מידה של ילדים), אך בחנות השניה – JINS, מצאנו מסגרת שנראתה לא רע בכלל, ניסנו, התלבטנו ובסוף החלטנו ללכת על זה, זמן המתנה של 30 דקות לבדיקת הראיה, עוד 10-15 דקות לבדיקה עצמה ואח"כ עוד 40 דקות עד שמהשקפיים יהיו מוכנות, זמן שיא. בארץ מדובר על זמן הכנה של שבוע, ופה 40 פאקינג דקות! מדהים, והמחיר ? 152 שקלים לעומת 400 בישראל. אז ישבנו, המתנו, וראינו גם את העובדים החרוצים מתקתקים עבודה במעבדה של ייצור העדשות
החלטנו להתחפף משם ולמצוא לנו משהו לאכול, יצאנו החוצה אל המדרחוב העמוס באנשים ובהרבה בלגאן, מחפשים איזו מסעדת סושי טובה
המקום האהוב והמומלץ היה מלא עד אפס מקום עם רשימת המתנה ארוכה, ואני לא ממתין לאוכל, הזמן שלי יקר פה מאוד, החלטנו לחפש משהו אחר ואכן המשהו האחר הזה הגיע כעבור כמה דקות כאשר צעיר מקומי שעובד כלוביסט של מסעדה מסויימת, Hanaima שמה, הציע לנו לבוא ולסעוד במקום ואנחנו הסכמנו, לא הייתה לי באמת העדפה, כל עוד מדובר על אוכל יפני. המקום נחמד כזה, מאוד יפני בתפיסה שלו ובתחושת הצפיפות, המסעדה בנוייה מכוכים כוכים צמודים, אנו נכנסנו לכוך אחד שם ההזמנה נעשית דרך הטאבלט, גם בחירת המנות וגם ההזמנה עצמה. אז הזמנו כמה מנות מקומיות שנראות לנו סבבה, לליה הזמנו רול של חביתה מיוחד (מתוק) ותירס. במקרה שלי החלטתי ללכת על ה-Hotpot ולאפרת סלט קיסר ומנה אקזוטית אחרת, אז המנה של אפרת כבר לא קיימת, או שנגמר להם, או שאין להם כוח להכין… אין לי מושג, לא הבנתי את היפנית של המלצר מלבד המילה: "לא". את ה-Hotpot קיבלתי כעבור שנה בערך
כן, ראוי לציין את השירות המעאפן כאן במקום. אבל האוכל היה טוב, אני מאוד נהניתי, שילמנו את סכום הכסף הגבוהה ביותר ששילמנו פה על אוכל (231 ש"ח) ויצאנו שוב פעם לרחובות הסואנים של שיבויה, בחזרה אל חנות האופטיקה כדי לאסוף את המשקפיים המוכנות של אפרת.
הגענו לחנות, קיבלנו באמת שירות מצויין, כיאה ליפן, לאחר איסוף המשקפיים, חזרנו בחזרה לרחובות הצפופים בדרכינו בחזרה הביתה, השעה הייתה כבר 20:00, ואנחנו השארנו את שלושת ילדינו בבית החל משעות הבוקר המוקדמות… בדרך חזרה אל תחנת הרכבת, החלטנו לעצור שוב פעם במעבר החצייה של שיבויה, הפעם אנחנו עושים את זה בערב, ההליכה מקבלת מעט גוון שונה ונחמד.
חזרנו אל תחנת הרכבת הקרובה לבית שלנו בסביבות השעה 20:30, בזמן הזה אפרת ניקרה לאורך כל הדרך, היא הייתה ממש עייפה היום. בדרך חזרה הביתה, שמענו צלילי מוסיקה מקומית מסורתית, סטינו מהרחוב הקבוע שלנו ימינה עוד כ-50 מטרים וראינו איזשהו ערב שירה בציבור עם שרל'ה שרון היפנית. זה היה ריקוד מסורתי כזה כאן בשכונה, למעשה ראינו משהו דומה לזה גם בשיבויה, אז כנראה הם מציינים פה איזשהו חג בשירה וריקודים…
עצרנו שוב פעם באותו סניף 7Eleven שהוא כבר הפך להיות סניף הבית שלנו, קנינו כל מיני מצרכים להכנת ארוחת ערב לילדים, אין לנו באמת מושג מה מבין כל הדברים שקניתי להם היום בבוקר הם באמת אכלו. הגענו הביתה, כאוס בבית, הילדים שלנו אכלו, שתו, ליכלכו ולא דאגו לנקות, כשאנו עייפים, היינו כעת צריכים לנקות את כל הבלאגן שהם השאירו אחריהם, ולחלק פקודות (כי אחרת זה לא עובד) לביצוע פעולות ניקיון בסיסיות. הילדים אכלו ארוחת ערב, אני כתבתי בבלוג, גם המחשב בקושי זז (כשצריך לערוך את הסרטונים, והיום היו הרבה כאלו) וגם האינטרנט פה מקרטע. שוב פעם הלכנו לישון מאוחר מידיי לטעמי.
קראתי את הבלוג יחד עם תבל וכל מה שהיה לה להגיד היה: "זה לא פייר שאנחנו לא איתם ביפן!"
תהנו מיפן ומכל מה שיש לה להציע. מתגעגעים אליכם 🙂
תודה רבה עטר, מתגעגעים בחזרה 🙂
ומה היה לה להגיד על המורשת שהנחילה לילדינו: להשתטח על רצפת אולמות משחקי המחשב ?
כמובן שהיתה גאה בהם מאוד 😂😂😂