— 13/02/2023 , יום שני —
יום ארוך עבר עלינו, יום שבו התחלנו במקום השקט שלנו, בהום סטיי האינטימי, בכפר הקטן סיגיריה וסיימנו אותו עם כל הרעש וההמולה של מרכז העיר קנדי, התחלתי את היום הזה מוקדם, בשעה 5:00, יתושה מעצבנת עקצה אותי בכף היד, הלכתי לשירותים ומיד אח"כ עוד עקיצה באותה היד, זהו, הלכה לי השינה. התעוררתי, פתחתי את המחשב והתלבטתי מה איזה מעשה מועיל אעשה היום, יש לי כמה מטלות לבצע: סגירה של מקום לינה בסינגפור, הזמנת טיסה לאמא שלי לתאילנד, בירור רכבת ויעד ליעדינו הבא כאן בסרי לנקה ועוד… כל המטלות הללו המשיכו לשבת בצד ולצבור אבק, כי משהו חדש, משמעותי יותר נכנס לבקלוג שלי, בערך מהשעה 5:00 בבוקר ועד 11:20, כמעט שעזבנו את ההום סטיי שלנו עבדתי רק על דבר אחד: להרים אתר לסאלינדה – זה שלקח אותנו אתמול לראות את הפרוייקט הצלת החיות שלו, Leon's Sanctuary for Anumals. החלטתי ספונטנית שזו תהיה התרומה שלי, הוא סיפר שלהרים אתר כזה כאן עולה הון תועפות מה ששימח ודחף אותי לעשות את זה עוד יותר. אז נכון להיום, האתר עדיין לא מוכן אבל הרבה ממנו עשוי ועשוי לא רע… מצחיק אותי הפרופרוציות העקומות שלנו בטיול הזה, אתמול כששמענו כי העליה אל סלע סיגיריה עולה 22K (כ-200 שקלים) חטפנו שוק ודי נרתענו, ואילו כיום כאשר הייתי צריך לשלם על הדומיין ועל האיחסון של האתר כ-200 ש"ח, עשיתי זאת מבלי למצמץ. כאן אנו חושבים במושגים של ישראל, וכאן במושגים של סרי לנקה, למרות שה-200 שקלים הללו הם בדיוק אותם 200 שקלים… פרופרוציות עקומות.
כתובת האתר: https://leons-sanctuary.org
באמצע עוד הכינו לנו ארוחת בוקר חביבה, הראש שלי היה עמוק בבנית האתר, אכלתי מהר וחזרתי למחשב, בשלב מסויים סאלינדה הגיע לראות את העסקף הוא היה מופתעף לא חשב שמישהו זר לחלוטין יעשה לו את הג'סטה הזו, עבדנו ביחד על התכנים. בשעה 11:45 הגיע הנהג שלנו, אנחנו חוזרים היום לקנדי, העמסנו את התיקים על המונית, כל התוכניות שלנו שתיכננו הלכו לפח, אבל למטרה טובה, בזמן שאני עבדתי על האתר, אפרת עבדה עם הילדים על הלימודים שלהם. נפרדנו ב-12:00 מהמשפחה שאירחה אותנו כל כך יפה בארבעה ימים האחרונים, אירוח שאנחנו לא זוכים לראות בכל פעם (כפי שרשמתי, זה קרה בעבר רק אצל סאני, ואצל דיפה).
התחלנו בנסיעה, הנהג לקח אותנו הפעם מדרך קצת שונה מזו שהגענו לכאן, עברנו דרך אגם Kandalama הצמוד שזה לא אחר מאשר מאגר בסופו של דבר, אבל את מי זה מעניין הסמנטיקה הזו, המקום יפה וזה מה שחשוב:
בשלב מסויים הגענו לנקודה בנהר שם המים גולשים החוצה אל הנהר ובכך שומרים על מפלס אחיד, הנהג הוריד אותנו ונתן לנו ללכת את המקטע הרטוב הזה ברגל, היה נחמד
המשכנו בנסיעה, אבל לא לאורך זמן רב, כי בעיירה דאמבולה הנהג עצר לנו במקדש הזהב המפורסם, יצאנו הוחצה וצילמנו במהרה את המקום מבחוץ
ליה חטפה קריז כי לא לקחנו גם אותה לראות את המקום, לא ידענו שהיא כל כך בקטע של לראות פסל של בודהא (כמו אחיה הגדולים), היה קשה לה להירגע אח"כ באותו. הדבר היחיד שהרגיע אותה היה שוקו של Milo אותו קניתי בדוכן דרכים כמה דקות נסיעה אח"כ. מכאן היה לנו קצת שקט בנסיעה, אני הרשתי לעצמי להניח את הראש על המשענת ולנמנם קצת. הגענו אל קנדי והמקום אליו כיוונו היה תחנת הרכבת, יצאתי מהרכב להיעמד בתור להזמנת הכרטיסים, כשהגיע תורי, הפקיד הודיע לי חגיגית כי היום לא אוכל לרכוש כרטיסים, אני צריך להגיע מחר בבוקר ולקנות כשעה לפני את הכרטיסים לרכבת, בעאסה, רציתי כבר לסגור את הפינה הזו… חזרנו אל המלון שלנו בקנדי: Dumbara, כאן קיבלנו חדרים מעט שונים, אבל בשביל לילה אחד לקחנו את מה שיש (אמנם החדר כאן גדול יותר, אך גם חם פה מאוד. הפסקות החשמל חזרו אלינו לפרצוף, לאחר 4 ימים של שקט תעשייתי מהפסקות החשמל (בסיגיריה אין הפסקות חשמל כי הוא נחשב מקום תיירותי), חזרנו לבלגאן, היה כאן חם בחדר ולא יכולנו להטעין כאן כלום, בזמן הזה פתחתי את הפלטופ ועבדתי קצת. בשלב מסויים הילדים התחרפנו והתור של אפרת היה לעבוד על הלפטופ, לקחתי אותם למסעדה שעל הגג, מסעדה שלא ניסינו אותה כל הזמן הזה שאנו כאן, לתפוס קצת רוגע על הכיסאות צ'יל שלהם
גם להיות בצ'יך עבר להם יחסית מהר, הם רצו לשתות מיצים ושייקים בדוכן מלמטה, אז זה מה שעשינו באמת, חזרנו למקום בו אנחנו שותים 4-5 מיצים במחיר של מיץ אחד בסיגיריה, הבדלים מטורפים. הילדים הזמינו שייקים עליהם פינטזו כבר זמן מה, אני לקחתי את השייק מיקס פירות, ועוד אחד לאפרת שהגיע כעבור 20 דקות לערך. כל הבלגאן הזה (6 מיצים + שייקים) ב-10 שקלים. פשוט בדיחה.
עזבנו את האטרקציה התיירותית של השייקים והגענו לאטרקציה תיירותית אחרת לילדים – הקניון של העיר, ההתמקדות שם הייתה בעיקר בקומה העליונה שם נמצא ה-Burger King, הזמנו לילדים מנות של בורגר וצ'יקן נאגטס, היה להם כיף לתבל קצת את חייהם הקולינרים במאכלים מוכרים לאחר שבימים האחרונים הם טעמו רק אוכל מקומי בגלל הוריהם.
סיימנו עם האוכל וכמובן שהילדים רצו את האטרקציה השניה – ללכת למשחקי ה-VR הצמודים, ליה כבר השתוללה לה בג'ימבורי עם אפרת. נתתי ליובל 1,200 רופי וביקשתי ממנה ומאחיה ללכת ולרכוש בעצמם כרטיסים. כל הכבוד, הם עשו זאת לבד, לאחר מכן ביקשתי מהם לבד ללכת למישחקייה ולדבר עם האחראי שם אילו משחקים הם רוצים לעשות, גם פה הם הצליחו ללא בעיות וללא עזרה של אבא שלהם (שבינתיםם נישנש את שאריות ההמבורגר של יובל והצ'יפס והשוקו של עידו).
סיימנו כאן, ירדנו לקומה התחצונה לקנות מים מהסופר של Keells הגדול, ולאחר שליה סיימה את עינייניה בשירותים עזבנו גם את הקניון הזה בדרך הביתה. שם ליד הכניסה למלון שלנו תפס אותנו מקומי שיכור או קצת קוקו, הוא לא שידר אנרגיות חיוביות, כשעובד דוכן השייקים בירך אותנו לשלום, אמרתי לו כי יש כאן מישהו קצת שיכור, וההוא הלך והזיז אותו מאיתנו, זה היה יפה מאוד מצידו. הגענו אל החדרים החשוכים והחמים שלנו במלון, שוב פעם הפסקת חשמל כאן בעיר, וואו, זה קשוח. במלון הזה אין גנרטור חירום, הניידים שלנו היו על סף גסיסה וכך גם הלפטופ שלי (מה גם שלא יכולתי לכתוב בבלוג ללא סוללה וללא יכולת הטענה). דיברנו היום בערב אני ואפרת על ההבדלים בין ארוחות הערב של היום (בורגר קינג בקניון) לבין זו של אתמול (אצל המשפחה בהום סטיי, רק אנחנו והרבה מאוד שקט), שזה גם מייצג את ההבדלים בחיים של הכפר השקט – סיגיריה ולבין אלו של העיר הסואנת – קנדי