— 15/02/2023 , יום רביעי —
כאן במרכז סרי לנקה, חזרנו לאיזורי מטעי התה המרהיבים וזה נראה מצויין, יפה כמו במונאר של צפון קרלה, מזג האוויר פה בנווארה אליה נפלא, ביום נעים ובלילה קר, אם כי היה נחמד אם היה אפשר להגביר הטמפרטורה של המזגן בכמה מעלות לאחר שהשמש שוקעת…
התעוררנו היום בביתנו החדש, אני הראשון, לאחר הקפה ששתיתי בחצר, ניצלתי את הזמן לעבוד קצת מול המחשב, איזה תענוג להיות כאן בחצר ליד הבית שלנו, מקום קטן, ירוק, שקט ורגוע
בסביבות השעה 8:00, התחלנו בעבודת ההכנה לארוחת הבוקר עם חיתוך הירקות, ב-8:30, הגיע בעל הדירה והביא לנו את ארוחת הבוקר שהזמנו אתמול, הוא קורא לזה Hoppers, אותה בלילת בצק מטוגנת בצורת חצי סהר שראינו בקנדי, בתוך הבצק המטוגן מורחים ריבות או תבשיל קארי מצויין ביחד עם ביצת עין שהם הכינו. הגיעו גם פירות ותה \ קפה אח"כ, יופי של ארוחת בוקר בסופו של דבר קיבלנו. קצת באיחור (התיכנון היה לצאת ב-9:30), יצאנו בסביבות השעה 10:00 אל יום הטיול עם בעל ההום סטיי שלנו (שמו אניואר), עלינו על הרכב המשפחתי שלו (טויוטה פריוס) והתחלנו בנסיעה, יצאנו מהעיירה נווארה אליה, לכיוון צפון (הכיוון של קנדי), הדרך הייתה מפותלת מאוד ואנחנו התחלנו להרגיש בחילות, ביקשתי ממנו להרגיע בסיבובים שמא לא נשאיר את ארוחת הבוקר שהכין לנו על המושבים של הטויוטה שלו. הדרך הייתה מפותלת כאמור ובירידה, הבחנו שם בחורצ'יק מקומי, מוכר זר פרחים, הוא נעמד כמעט באמצע הכביש מנופף לנו עם הזר, רק כדי שנעצור לו ונקנה ממנו את זר הפרחים, עברנו אותו, בידיעה שנפתרנו ממנו, הבחורצ'יק לא שיחרר, תפס ספרינט וירד בקיצור דרך אל המפלס התחתון יותר בכביש המפותל, הגענו אליו שוב פעם ושוב, אותו תהליך: מנופף עם הזר בתקווה שמא אולי כעת נקנה ממנו אותו, שוב פעם חלפנו על פניו, ושוב פעם הוא דופק ספרינט כדי להספיק לתפוס אותנו במפלס התחתון יותר, רץ מהר הבחור, ועיקש מאוד, בפעם השלישית החלטנו לעצור לו, אפרת ריחמה עליו והייתה יכולה לראות את עצמה קונה את הזר, רק שיפסיק כבר לרוץ כמו משוגע על הכביש. עצרנו, שאלנו למחיר, ההוא מבלי להתבלבל כלל, ענה: 5,000 רופי, שזה כמעט כמו הלינה שלנו פה בדירה, מיד האצנו את הרכב והמשכנו בנסיעה, והבחורצ'יק ? לא וויתר, שוב פעם רץ כדי להשיג אותנו במפלס התחתון הבא, כך יצא שעברנו שוב ושוב ושוב, מאיפה היו לו את הכוחות לספרינטים הללו, אלוהים יודע, החלטנו לתת לו הזדמנות נוספת, אולי קצת יתאפס על עצמו ויתן לנו לקנות את הזר במחיר הוגן, עצרנו שוב, הפעם הוא ירד ל-3,500 רופי, עדיין מגוחך ברמות (זר כזה אמור לעלות בין 300 ל-500 רופי), המשכנו בנסיעה והוא אחרינו. את הסאגה הזו קשה לדמיין והסיפור נשמע מופרך לחלוטין, אילולא הייתי מתעד זאת במצלמה ובווידאו, סביר שגם אני לא הייתי מאמין לעצמי כשהייתי מספר זאת אח"כ
סיימנו עם ההזויים והתחלנו בטיול. היעד הראשון אליו הגענו, היה מפלי ראמבודה, למעשה למפלים אלו ישנם שלושה מפלסים, או אולי אפשר להגדיר אותם כשלושה מפלים שונים, אנחנו הגענו תחילה אל החנייה של מפל רמבודה התחתון, נמרחנו כולנו בקרם הגנה נגד השמש והתקלפנו מהבגדים החמים, הדרך למטה אל המפל עברה דרך מלון יוקרתי, כבר מרחוק רואים שהמפל גדול ועוצמתי
יצאנו מהמלון אל השביל המוביל למפל עצמו, כעבור 2-3 דקות הליכה הגענו למקום ממנו כבר לא ניתן להמשיך (ישנו מחסום אותו ניתן לעבור אמנם, אך בחרנו שלא), מקום חביב, צילמנו כמה תמונות וניסינו להתפעל יותר, אך החום הכבד הכריע את זמן שהותינו במקום
עלינו בחזרה לכיוון המלון, משאירים מאחור את רסס המים המותז לכל עבר מהמפל
חזרנו בחזרה לחניון הרכבים אל הנהג שלנו (בעל ההום סטיי) שהמתין בינתיים עד שנסיים את הביזנס שלנו עם המפל, עלינו לרכב מתנשפים ומזיעים, נסענו איתו כמה דקות בסה"כ עד שהגענו אל מפלי ראמבודה המרכזיים, החנינו את הרכב ויצאנו לחקור את איזור המפלים הזה
המפלים עצמם פחות מרשימים מהמפל התחתון, אך עדיין שווים ביקור, מה גם שניתן לראותם מהכביש הראשי ממנו הגענו, בכניסה שילמנו 200 רופי לאחד (מבוגרים בלבד) והתחלנו בטיפוס אל עבר מפל ראמבודה העליון, הטיפס היה מתיש וארוך, אולי בגלל שעשינו אותו עם המון עצירות בדרך, יחסית בתחילת המסלול יובל ודניאל החליטו שהן אינן רוצות להמשיך, השארנו להן את הטלפון של אפרת, הן התיישבו בפינה מוצלת על המדרגות, ואנחנו המשכנו הלאה בטיפוס המדרגות. כעבור כ-25 דקות של הליכה מתישה, הגענו אל המפלים העליונים של ראמבודה, ואילו מפלים. וואו אחד גדול ! מאוד התרשמתי מהם, ישנו המפל המרכזי שהוא גבוה מאוד עם בריכת שחיה גדולה ולא מאוד עמוקה, ולידם מצטלבים מפלים נוספים לא מאוד גבוהים אך רחבים ומרשימים בהחלט, שם ליה ועידו נכנסו למים, כשניסיתי לחצות את הזרם, החלקתי ונפלתי על הישבן בעודי מצלם בווידאו, העיקר שהמצלמה נשארה יבשה, מבין כל המפלים שביקרנו בהם במסע הזה עד כה, מפלי ראמבודה העליונים עומדים ברשימה המצומצמת של הטופ של הטופ כאלו שנהניתי בהם הכי הרבה.
ליה התפשטה ונכנסה כולה למים במפלים הפינתיים, עידו גם הוא הכניס את ראשו למים ואפרת ניסתה אח"כ גם היא לחצות את הזרם ולהגיע אל הבריכה של המפלים הגבוהים, ניתן לראות אותה בתמונה הבאה, כמה היא קטנה וכמה המפל כל כך גבוה:
סרטון הוידאו הבא, מציג גם את המפלים התחתונים וגם את העליונים:
באופן יחסי לא נשארנו הרבה זמן במפלים, לא הרגשתי בנוח להשאיר את הבנות הגדולות שלנו למשך זמן רב לבד (גם עם הטלפון הנייד שאיתן), החלפנו מעט מילים עם בחורצ'יק ישראלי שמטייל כאן לבד ועזבנו את המקום, חוזרים בחזרה אל דניאל ויובל ומשם לכביש הראשי, לפני שנכנסנו לרכב, עצרנו בדוכן מקומי, שם קנינו שתיה מתוקה וקרה במחירים מופקעים, אבל בסדר, מקום מתוייר, אז שיחקנו את המשחק. חזרנו אל הרכב והנהג שלנו שהמתין לנו בסבלנות, המשכנו בנסיעה לכיוון החזרה הביתה, כעבור כ-5 דקות של נסיעה נוספות, הגענו אל היעד הבא שלנו: Blue Field Tea Factory, מטעי התה כאן כמובן אינם כחולים, זהו פשוט השם של הבראנד. בכניסה ,אחד מעובדי המקום, קיבל אותנו עם הסברים על המטעים עצמם ועל המפעל, כך שזכינו לסיור כפול, סיור שנמשך בסה"כ כחצי שעה (אולי קצת יותר…), הרבה מהדברים כבר הכרנו עוד מהסיור שלנו במפעל התה במונאר, אבל תמיד היה נחמד לחדד את הדברים
לאחר שסיימנו עם המטעים, עברנו למפעל, שמענו הסברים ברורים הרבה יותר ממה שהיו לנו בעבר, על הסוגים השונים של הצמחים, התהליך והעיבוד של התה להפיכתו לסוגים שונים, למדנו כי ישנם 9 עוצמות שונות של תה, מהחלש ביותר (עלים גדולים), לחזק ביותר (אבקה) – בו משתמשים להכנת הצ'אי ההודי המפורסם. בין היתר עברנו ליד מכונות הייבוש הגדולות (12 שעות ייבוש), דרך מכונות החיתוך, החימום והחמצון של עלי התה, אותו חמצון אחראי על התסיסה של העלים ובכך לקביעת סוג התה – לבן, ירוק, שחור.
ההמשך, באופן טבעי היה לעבור מהמפעל למסעדה, שם אנו יכולים לבחור לשתות כל אחד מסוגי התה עליהם למדנו במהלך הסיור, אנחנו החלטנו ללכת על ה-Combo Mix, הקומבו הזה כולל בתוכו את כל 9 סוגי התה השונים, במקביל הזמנו לילדים גם עוגות ומאפים שונים. כשהמלצר הביא את הכוסות, הוא סידר אותן יפה בצורה מעגלית מהתה החלש ביותר לחזק ביותר (שהיה באמצע המעגל), מעל כל כוס, הופיעו השמות של הסוגים (לא השמות המסחריים), למשל מהתה עם העוצמה מספר 7 (שזה ה-BOP) מכינים את ה-English Breakfast שהוא התה הנפוץ ביותר בעולם
עברנו כוס כוס ושתינו ממנה באופן שיטתי, מהחלש לחזק ביותר, אחד אחד מהמשפחה העביר את הכוס לאחר, כשסיימנו את הטעימות, כל אחד תפס לו את התה שהכי אהב ו"סגר לו את הבסטה". לשלושה הראשונים (החלשים) לא הוספנו סוכר, לשניים הבאים, הוספנו סוכר ולשאר (החזקים יותר), הוספנו סוכר וחלב. אני אהבתי יותר מכל את ה-OP (עוצמה מספר 5), חלקינו את השני (Green Tips), וחלקינו את השמיני (BOPF).
סיימנו את השתייה והאכילה של העוגות, נפרדנו מקצת יותר מ-3,000 רופי עבור התענוג של שתיית תה כאילו אנו משפחת המלוכה האנגלית, ועזבנו את המקום, מרוצים לאללה, למדנו היום הרבה על תה (ושוב, למרות שזה לא הסיור הראשון שלנו במסע הזה), עלינו על הרכב וחזרנו בחזרה על נווארה אליה, כשהגענו לעיירה, ביקשנו מהנהג להוריד אותנו באגם Gregory אותו ביקרנו אתמול בצורה חטופה מאוד, שם עישנו סיבוב איטי, מנסים לספוג את האווירה, בדרך הבחנו במשפחה אשר עושה פיקניק ביחד, הם התיישבו על הדשא בפארק ואכלו תבשילים שהכינו והביאו מהבית, כשהגענו לשוחח איתם, באופן מאוד לא מפתיע קיבלנו הזמנה לשבת ולאכול ביחד. מנת אורז ודאל (עדשים) עם רטבי קארי חריפים, מנה מוצלחת לטעמי. היה מאוד נחמד לשוחח עם המשפחה הזו, בעיקר נשים, את בעליהם הם השאירו בבית להמשיך לעבוד, כשהן מטיילות כאן עם הילדים, הם גרים בעיירה צפונית לכאן, כ-35 ק"מ.
הודינו להם על ההזמנה לאוכל הנפלא, ונפרדנו מהם לשלום, בדרך עוד עוברים קבוצה נוספת של בנות שרצו להצטלם איתנו עם הנייד שלהם, אז הוצאתי גם את הנייד שלי והכנסתי גם אותן לבלוג ולזיכרון של כולנו במשפחה
כמה בעלי סוסים שעטו עלינו, ניסו לשכנע אותנו לרכב על הסוסים שלהם, המחירים הזויים, גם לאחר שהצלחנו להוריד אותם קצת (1,500 רופי לסוס ל-15 דקות שהיו אפילו קצת פחות…), בסופו של דבר הסכמנו, גם כי רציתי לתת לילדים שלנו חוויה (בעיקר ליה שמעולם לא רכבה על סוס), וגם בגלל שבמושגים שלנו, זהו סכום נסבל.
יובל נזכרה בשיעורי הרכיבה שלה אצלנו במושב, ובשלב מסויים המפעיל של הסוס נתן לה יד חופשית לרכב לבדה
סיימנו עם הרכיבה, המשכנו הלאה אל עבר היציאה מהפארק, שם עצרנו שוב פעם בדוכן בו רכשנו אתמול שלגונים, אז גם הפעם קנינו לכל הילדים גלידות וארטיקים. בשלב מסויים הגיעה בחורה מבוגרת וביקשה מאיתנו כסף, הצעתי לה לקנות לה שלגון ולמרבה הפתעתי היא הסכימה, הבאתי לה את ה-Falooda, לקחה את הגלידה והלכה מרוצה. המשכנו הלאה אל הסופרמרקט, קנינו כמה מצרכים והשלמות חוסרים ויצאנו החוצה, לתפוס טוקטוק הביתה, שם בחניית הטוקטוקים הבחין בנו הנהג שלקח אותנו אתמול, הוא מיד יצא מהרכב שלו, חצה את הכביש והגיע עד אלינו, לאחר המקרה עם ליה שנפצעה בשפה התחתונה בעקבות הברקס שהוא דפק, הוא הרגיש כל כך לא טוב עם זה, ראינו כי זה מאוד הציק לו, הוא הגיע עד אלינו כדי להתנצל. הרגענו אותו, אמרנו שהכל בסדר ורצינו אותו שייקח אותנו שוב פעם הביתה (העדפנו אותו על פני שאר הנהגים, כדי להראות לו כי באמת הכל בסדר).
בערב הטמפרטורות כבר החלו לצנוח, שוב פעם התלבשנו חם, כולנו עשינו מקלחות חמות, אירגנו ארוחת ערב קלה (קורנפלס עם יוגורט טעים), הילדים קצת שיחקו בקלפים בסלון וקצת למדו. אני כתבתי בבלוג ואפרת עבדה. קשה כאן להסתדר מבחינת החיבור לאינטרנט, כאמור, אין לנו פה WiFi, והקליטה של הסלולרי שלנו לא הכי חזקה בתוך הבית, כדי לקבל קלטה נורמלית עלינו לצאת החוצה על הגינה, בד"כ אין בעיה, רק שמאוד מאוד קר בחוץ
— 16/02/2023 , יום חמישי —
התחלנו את היום הזה לא טוב, בלילות מאוד קר כאן בנווארה אליה, ועידו לא היה מכוסה טוב בלילה, גם ככה הוא מקורר כבר כמה ימים, אז הבוקר הוא התעורר מאוד מאוד מקורר, השיעול שלו נשמע ממש לא טוב. פניתי לבעלי הדירה כדי לברר לגביי מרפאות \ בתי חולים \ רופאים שנוכל למצוא כאן בסביבה, שניהם אנשים יחסית מבוגרים שמכירים תרופות סבתא, האשה החלה להכין משקה דמוי תה אבל עם סוגים שונים של תבליני מרפא. הבאתי את עידו לבית שלהם, תחילה האשה לקחה מגבת חמה אשר הייתה טבולה במים רותחים (אולי עם עוד כל מיני תבלינים כאלו ואחרים) והחלה ללחוץ לו עם המגבת על העורף, על הגרון, על בית החזה ואח"כ גם על הגב, זה צרב לעידו בעור, מסכן, אבל ניסינו שיהיה כמה שיותר עדין, טיפול זה טוב כנגד הנזלת, אח"כ מרחתי לו משחה מיוחדת שהביאו לי, על בית החזה והגרון (טוב לשיעול) ולבסוף הילד היה צריך לשתות את משקה התרופה שרקחו עבורו, זה היה די מגעיל למען האמת (גם אני טעמתי מעט), חמוץ (מהלימון) ומר מאוד, גם אחרי שהוספנו הרבה דבש, זה נחשב דוחה, אבל עידו בסופו של דבר שתה את הכל בגבורה. כעבור חצי שעה הוא החל להרגיש טוב יותר, השיעול הקשה כבר נעלם. יכולנו להתחיל את היום טוב יותר.
בשעה 8:30 הביאו לנו את ארוחת הבוקר לסלון, אכלנו רותי קוקוס (כמו פנקייק) עם כמה סוגים של תבשילים, מתובלים היטב וקצת חריפים, מעבר לפירות החתוכים שתמיד מביאים לנו, לקפה השחור הנהדר שלהם ולריבות וחמאה… סיימנו לאכול וקצת לקחנו את הזמן בבוקר, בעיקר רצינו לבדוק איך עידו מרגיש, כאשר ראינו כי טוב, קצת אחרי השעה 10:00 יצאנו לטיול היום שלנו, הטיול אותו בעל המקום רקח עבורינו, עלינו לאוטו ונסענו אל חוות תותים, הדרך לשם הייתה יפייפיה אני כל הזמן מופתע מחדש מהיופי של סרי לנקה, למרות שהיא אינה מדינה כל כך גדולה ולמרות שבסופו של דבר מדובר פה על אי טרופי, מגוון הנופים מרשים אותי, הגענו אל איזור של גידולים חקלאיים, המקום בו מייצרים הרבה מהמזון של האי, יש כאן לא מעט סכרים ונקודות עצירה חמודות, כמו זו בה עצרנו באמצע הדרך:
חוות גידול התותים התברר כאכזבה, לא בגלל המקום, אלא יותר בגלל שאין שם בדיוק מדריך שיכול להסביר לנו על המקום, פשוט הגענו, צפינו בחממה שם מגדלים את התותים ויצאנו
המקום אבל היה יפה, יפה מאוד אפילו, במתחם המזון שם וויתרנו על העוגות והמאפים הכוללים תותים, המחירים לא היו מביישים מחירים של מדינה ארופאית, הצטלמנו במקום היפה הזה, הנענו את הרכב ונסענו משם
לא הצלחנו לנסוע יותר מ-10 דקות רצוף, כאשר שוב פעם ביקשנו מהנהג שיעצור לנו בצד הדרך, היא יותר מידיי יפה כדי שנחלוף על פניה במהירות נסיעת הרכב, האיזור הזה מאוד הזכיר לי ולאפרת את נופי ניו זילנד הכפרית, בה טיילנו לפני 15 שנים, הקונטרסט של הצבעים היה משגע, הירוק של העשבים והדשא היה מאוד ירוק, הכחול של השמיים מאוד כחול (בניגוד לאצלינו בארץ שהכחול הינו כחול אפור מעאפן כזה, הוא מתבהר לכחול יפה רק לאחר הגשמים), רק חבל לא ניתן לראות את התמונה שאני מנסה לתאר במילים דרך התמונה שהמצלמה מוציאה…
בין לבין ניתן להבחין בגבעות המוריקות גם בעדרי פרות אשר רועות באחו
המשכנו בנסיעה, ושוב פעם לא החזקנו הרבה זמן מעמד, עצרנו כעבור דקות בודדות של נסיעה מול מפעל החלב של Ambewela, מעבר לכביש ישנה חנות המפעל, שם מוכרים את מוצרי החלב כשהם במצב טרי, כמובן שעצרנו והזמנו יוגורט קריר, מתוק ונפלא לכל אחד מאיתנו, ההפתעה הגיעה בסוף כאשר הנהג שלנו (בעל ההום סטיי) התעקש לשלם על התענוג הזה (בתמונה ניתן לראות גם את הדובי שליה מצאה כאן בדירה שלנו והחליטה לקחת איתה לטיול):
עוד כמה דקות נסיעה איטית ויפייפיה ברכב עד שהגענו ליעד הבא שלנו: Abewela Farm, מקום חביב בו מגדלים פרות בעיקר למשק החלב של המפעלים שלהם, הרעיון של לפתוח את המשק שלהם למבקרים ולהרוויח גם מתיירות, קיים כמובן גם בארץ, וזכור לי כל אותם משקי החלב במושבים של צפון השרון \ דרום עמק חפר, בהם ביקרנו בשנים האחרונות כשהילדים היו קטנים יותר. החנינו את הרכב ורכשנו כרטיסים (500 למבוגר, 250 לילד), יובל החליטה להישאר ברכב, כנראה הספיק לה הירוק הזה מסביב, העדיפה להתכנס אל תוך הספר השביעי של הארי פוטר (אותו כבר סיימה לפני כחודש…), הלכנו מעט ברגל תחת השמש הקופחת, מזג האוויר היה מושלם, בסביבות ה-21 מעלות, ללא ענן אחד בשמיים, נכנסנו להאנגר הראשון שם חיים להם (אולי לא) בנחת חבורה של עיזים
ביקור קצר שם והמשכנו אל הרפת שהייתה ממוקמת ממש ממול, הטיול ברפת, בין הפרות שרק מחכות שיטלפו אותן, או אולי יותר נכון מחכות שיתנו להן אוכל, הזכיר לנו את הטיול ברפת של קיבוץ גינוסר אשר טיילנו שם לא מזמן כשביקרנו חברים
שאר המסלול עבר בין רפתות שונות, בין השאר רפת של עגלים, של פרות צעירות (ג'וניוריות), של פרים ענקיים וגם ראינו שם מקום לגידול ארנבים חמודים, בין לבין גם קיימת שם מסעדה המגישה בעיקר מוצרי חלב של המפעל, המקום היה עמוס במבקרים אז החלטנו לא להיכנס כלל, אבל מסביב, הנופים לא הפסיקו לשגע אותנו, ליד החווה ישנו כפר קטן ונידח, מקבץ של בתים צנועים במפוזרים בעמק ירוק ויפה, ליד בריכה טבעית, אהבנו לראות זאת לא פחות מהחווה עצמה
חזרנו בחזרה אל חניון הרכבים ויובל שהמתינה לנו ברכב, נסענו אל יעדינו הבא, תוך שבדרך אנו עוצרים לקנות קופסא של תותים, נהג הרכב שלנו התמקח עבורינו על המחיר, כך שבסופו של דבר שילמנו 500 רופי לקופסא. כעבור חצי שעה של נסיעה לערך, תוך שאנו נוסעים בעיקר על צלע הר וצופים בנופי הרים פתוחים הגענו אל יעדינו הבא בטיול הזה: הגנים הבוטניים של האקגאלה (Hakgala Botanical Garden), עצרנו את הרכב אל מול הכניסה לגנים, הפעם יובל ועידו (שהרגיש חלש מהקירור שלו) נשארו ברכב, לא היה להם כוח להיכנס איתנו לגנים, נכנסנו אני, אפרת, דניאל וליה. הגנים עצמם גדולים ומטופחים, ההתחלה הייתה די צולעת, הרבה בגלל שכל הזמן השווינו את הגנים הללו לעומת הגנים שליד קנדי מהם התרשמנו הרבה יותר.
התרשמנו מאוד מהצמחייה הצפופה, מהשקט של המקום והעובדה שלא היו הרבה אנשים ביחד איתנו במקום, תרמה גם היא לחוויה, אהבנו ללכת בתוך בתי החממה (Glass House):
באמצע הדרך גם שיחות טלפון של העבודה, עוד עסקאות נכנסות לביזנס, כך יצא שבזמן הסיבוב בגינת השרכים, המשפחה הולכת, מטיילת ונהנית מנופי הצמחים וסחבק סוגר עסקאות בטלפון, אין יותר סוריאליסטי מזה 🙂
סיימנו עם הגנים הבוטניים, היציאה אינה בדיוק באותו מקום כמו הכניסה אך כשיצאנו, ראינו את הרכב שלנו ממתין לנו לכשנצא. השעה הייתה כבר אחרי 15:00 ואנחנו היינו די מותשים, גם העניין שהילדים כל הזמן רצו להישאר ברכב ולא להיכנס איתנו לאטרקציות, הביא אותנו להחלטה לסיים את היום מוקדם יותר, להמשיך לנסוע מכאן הביתה ולוותר על האטרקציה הנוספת אותה תיכננו לעשות.
הגענו הביתה מהצד השני של אגם גרגורי כאן בעיירה, איזה אגם יפה זה, בכלל, נווארה אליה היא מקום מקסים שאנחנו בינתיים מאוד נהנים בו. פה בבית התחלנו להכין ארוחת ערב בדמות: מרק עדשים, חיתוך ירקות, השרייה של העדשים הכתומות, תהליך. אבל תהליך כיפי, הילדים טרפו את כל המרק העשיר הזה, הוא היה כל כך סמיך שזה נראה כבר יותר כמו נזיד. בסביבות השעה 19:00, הארוחה שלנו (המבוגרים) הגיעה, בעלי המקום פינקו אותנו בארוחה מדהימה, אורז סרי לנקי, תבשיל עוף, דאל עדשים ותפוחי אדמה מטוגנים עם תבלינים. הארוחה הייתה מעט חריפה, מתובלת בכל טוב ולאחריה הגדרתי אותה לאפרת כארוחה הטובה ביותר שאכלנו בסרי לנקה ואחת מהטובות ביותר שאכלנו במסע
הלילה הזה אני הלכתי לישון במיטה עם עידו, כיסיתי אותו טוב טוב והידקתי את השמיכה למיטה שלא תזוז ותיפול כשהוא זז באמצע הלילה, שישן טוב, שיהיה לו חם ושיבריא כמה שיותר מהר. אמן!