— 23/08/2023 , יום רביעי —
בימים האחרונים שלנו כאן בקנדה אנחנו מרגישים כאילו נכנסנו לחיות בסרט אמריקאי, כל אותם סרטים וסדרות המציגים את החיים של האמריקאי הממוצע, אנחנו אשכרה רואים אותם כאן לייב מול העיניים, בעיקר החיים של אמריקה השקטה, הכפרית, החקלאית. אמנם אנחנו בקנדה, אבל זה בדיוק אותו הדבר. המרחבים העצומים, הכל כאן נעשה בגדול, איפה שאנחנו לא מסתובבים, כל הפריטים פה במידה XXL, בין אם זה נייר הטואלט, חמאת הבוטנים, חבילות הקורנפלקס הענקיות. הכל. כשאנחנו נוסעים במרחבים העצומים של האי ויקטוריה, אנחנו נוכחים לראות את האסמים (barn) הגדולים בצבע אדום כהה, אלו שתמיד רואים בסרטים על ה-Country Side, המכולות הנידחות והמוטלים שלקוחים מסרטי האימה (תמיד יש שם רציחות או סמים או משהו כזה…)
הלילה הזה היה לי קר, היינו צריכים לבקש עוד אקסטרה שמיכה. התעוררתי בשעה 7:30, כ-שש שעות שינה, יכול להיות טוב יותר אבל ניחא, עבדתי מול המחשב כשכולם ישנו בחדר הקטן שלנו. בשעה 8:45 לערך, הערתי את אפרת ויצאתי החוצה לעשות קניות בסניף המקומי של Walmart, שגם הוא עצום במימדיו, יש את הסופרמרקט הרגיל (כמו השופרסל ביג שלנו בארץ, ומסביבו ישנם מתחמים סטייל הום סנטר, אופיס דיפו, קסטרו, ועוד.. הכל בהאנגר אחד עצום מימדים. בקלות ניתן ללכת שם לאיבוד עם המבחר המטורף, אבל לי זה עזר היום, כי כאן הצלחתי למצוא, מעבר לקניות האוכל הרגילות, גם תיק צידנית שישאיר את האוכל שלנו קר בזמן שאנחנו במעברים. אילולא סניפים גדולים, סביר שלא הייתי מוצא פריט כזה כאן.
חזרתי הביתה (כ-5 דקות נסיעה), אפרת כבר הייתה ערה, עידו גם כן, הכנתי מהר לנו סנדביצ'ים למהלך היום, דניאל ויובל החליטו להישאר היום בחדר, אז יצאנו בלעדיהם אל הטיול היומי שלנו, וזה היה חתיכת טיול, מלכתחילה התוכנית הייתה להניע את הרכב ולנסוע הרחק אל הפארק הלאומי – Pacific Rim שנמצא כשעה וחצי מכאן, בצידו המערבי של האי ויקטוריה. באמצע הדרך עצרנו ב-Rest Area כדי לעשות הפסקת פיפי וארוחת בוקר בדמות הסנדביצ'ים שהכנתי בבוקר. יופי של מקום מצאנו לעצמינו, ממש ממול לאגמון קטן עם מים צלולים
הכל היה שם רטוב, כנראה שירד כאן גשם לא מזמן:
ככל שהתקרבנו למערב האי, מזג האוויר הפך להיות יותר ויותר קודר ואפרורי, אנחנו נסענו לכיוון היעד הראשון שלנו: Rainforest Trail, אך מה ? חניון הרכבים היה מלא עד אפס מקום, כך שלא מצאנו את מקומינו שם, טוב, המשכנו הלאה בידיעה שנחזור לכאן בהמשך היום, אולי יהיה לנו מזל ונוכל למצוא חנייה פנויה. הגענו אל היעד השני שהיה רשום לי בגוגל מפות: Schooner Cove Trail, נסענו לכיוון העיירה Tofino, וכשהגענו למקום, גילינו כי הוא בכלל על שטח פרטי ואין שם כניסה ללא אורחי המקום. וואי, איזה פתיחת טיול מבאסת, גם החל לטפטף, גם מקום אחד מלא, ומקום שני פרטי – מבאס לאללה, עצרנו בנקודה נוספת, על חוף הים , שם הבנו כי הגיע הזמן לשלם עבור הכניסה לפארקים הלאומיים של קנדה, כבר קראתי על זה בקבוצות הפייסבוק הייעודיות, והחלטנו לרכוש כרטיס שנתי לכניסה לכל הפארקים, זה ישתלם לנו יותר. העניין הוא שלא ניתן להוציא מהמכונה הזו את הכרטיס המבוקש, רק כרטיס יומי, איזה בעסה, עלינו היה לחזור בחזרה אל מרכז המבקרים ולרכוש משם… טוב, בזמן שאפרת הלכה לשירותים, אני נשארתי ליד הרכב, וכשהיא חזרה, אני יצאתי אל החוף, התכנון היה שאם פקח מגיע, אפרת מתקשרת אלי, אני מיד חוזר ועפים משם. אז פקח לא הגיע, ואני יצאתי לעשות סיבוב נחמד על חוף הים.
העניין הוא שאנחנו בוגרי חופי הים של דרום מזרח אסיה, קשה יהיה להרשים אותנו, בטח לא בחופים של צפון אמריקה, בטח לא כשבחוץ טמפרטורה של 15 מעלות. היו כמה חבר'ה משוגעים שבמזג אוויר כזה נכנסו לגלוש במים, כן זהו הקיץ כאן בקנדה (בדיוק כמו בישראל), אז מה אם אנחנו לבושים בגדים ארוכים וחמים…
חזרתי לרכב ואז ליה החליטה שלא נאה לה יותר להישאר ברכב, היא רוצה לצאת, אוקיי, עשיתי איתה סיבוב קצר ליד החוף וחזרנו שוב לרכב, כדי להתקפל מכאן
נסענו מהחוף, בחזרה אל מרכז המבקרים של פאסיפיק רים, משהו כמו 15 דקות נסיעה.
שם במרכז המבקרים רכשנו את המנוי השנתי לכניסה לכל הפארקים הלאומיים בקנדה, התענוג הזה עלה לנו 145 דולר למשפחה, לשנה (לא שזה עוזר לנו). טוב, שם במרכז המבקרים קיבלתי טיפ מאוד חשוב, הכביש המוביל אל Nanaimo – המקום הבא שלנו, הולך להיות חסום בימים הקרובים, וזה כולל גם את יום שישי (בעוד יומיים), מ-8:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ, יש לנו אופציה להגיע אל מקום החסימה (אותו מקום שהתייבשנו פעם שעברה בדרך לכאן) בשעה 12:30 – אז הם פותחים את הכביש למשך שעה אחת בלבד. טוב, אנחנו יצאנו ממרכז המבקרים ונסענו אל Ancient Cedars Loop Trail, מסלול הליכה רגלית שנמצא כ-6 דקות נסיעה ממרכז המבקרים:
מדובר על סיור מעגלי כבן 15 עד 20 דקות הליכה עם אפשרות להאריך אותו אם סוטים מהמסלולים הראשיים אל מסלולים אחרים המתפרשים לאורכו של החוף, ההליכה מתבצעת בתוך יער עתיק עם עצים גדולים וגזעים מרשימים ביופיים וגודלם:
אנחנו הלכנו בין המסלולים הנוחים כחצי שעה בסך הכל, מאוד התרשמנו מהעצים הגדולים הללו. הרגשנו כאילו אנו הולכים בתוך סיפור מהאגדות של עמי ותמי…
ליה ישבה על מנשא הגב אותו אני סחבתי, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא ישבה עליו, אני רק יודע שבכל פעם שאנחנו במעברים, מנשא הגב הזה תקוע לנו כמו קוץ בתחת, ואהיה שמח מאוד מתי שנוכל להעיף את הדרעאק הזה מחיינו. סיימנו עם הסיבוב וחזרנו לרכב שהמתין לנו לצד שאר הרכבים בצד הכביש הראשי המוביל אל העיירה Ucluelet.
נסענו עוד כמה דקות, חצינו את העיירה החמודה הזו: Ucluelet, המשכנו עם הכביש עד לתחילת הטרק: Ucluelet Lighthouse Loop, כן, לפי השם ניתן להבין כי מדובר על טרק אל המגדלור של המקום. אז תחילת ההליכה הייתה שוב פעם ביער צפוף ומעניין
יצא לנו ללכת הפעם כ-10 דקות, בקצב של אפרת (שהוא סופר איטי), עד שראינו את המגדלור, וואלה ? לא התרשמתי, הייתי אפילו רחוק מלהתרשם מהמבנה הזה, למרות שהוא הוקם לפני כמאה שנים, עדיין… כנראה שסף הגירוי שלי מאוד גבוה כיום, אבל כן התלהבתי מההליכה ביער, יערות כאלו איננו רגילים לראות.
ליה נרדמה על המנשא, וזה אומר שלא יכולתי להוריד אותו מהגב כדי לנוח (כי היא הייתה מתעוררת), היה לי קשה, הכתפיים שלי הרגו אותי, אנחנו חזרנו בחזרה לכיוון הרכב כשראינו מישהי מקומית שמטיילת שם קוטפת לה איזשהו סוג של Berry's מסויים ואוכלת אותו, "מה ? זה בטוח לאכול את זה ?" שאלתי מופתע, "כן, עם הפרי הזה אין בעיה". וואלה, ניסינו והיה סבבה
חזרנו אל הרכב, השעה הייתה כבר שעת אחה"צ מאוחרת, אנחנו כבר מזמן טרפנו את הסנדביצ'ים ועדיין היינו רעבים, אז נסענו אל סניף הסופרמרקט הגדול כאן בעיירה – Ucluelet Co-op Food Store, נכנסתי פנימה וקניתי קישים ופשטידות לאפרת והילדים (כן, גם קינוח שהם רצו), חזרתי לרכב, החבר'ה טרפו ממש את האוכל ואני הרגשתי כי היום הזה נגמר לנו, היה כבר יחסית מאוחר ולנו יש עוד איזה שעה וחצי נסיעה הביתה, החלטתי לסגור את הבסטה ולחזור בחזרה לבית שלנו. הנסיעה לשם הייתה חלקה, נסיעה מהירה, ככל שהתרחקנו מהחוף המערבי של האי, כך גם הגשם והאפרוריות נעלמו להם. הגענו אל העיר Port Alberni ומקום הלינה שלנו בסביבות שעת השקיעה. תמיד יוצא שבזמן השקיעה אנחנו נמצאים בלוקיישן הכי מעאפן לצילומים – המוטל שלנו, נו טוב…
בערב שמנו לילדים את הסרט השלישי בטרילוגיה של "בחזרה לעתיד" ויצאנו אני ואפרת לבד לאיזה זמן איכות קצת, כבר זמן רב עבר מאז שהיה רק לנו זמן איכות ללא הילדים. יצאנו לאכול משהו בחוץ, חיפשתי בגוגל מפות, רציתי משהו אותנטי, משהו מקומי, אז כיאה ל-לחיות בסרט אמריקאי, מה מתאים יותר מאשר לאכול בדיינר מקומי ? ממש כפי שמראים בכל הסרטים ? (תמיד זכורה לי הסצינה של פתיחת הסרט "ספרות זולה") יאללה מגניב, שמתי עין על Doki Doki Alberni, שקיבל ציון גבוה, הגענו לשם ו… ? מדובר על מסעדה אסייתית. איזה בעאסה. טוב, גם אוכל אסיאתי הולך. הזמנתי מרק פו וסושי.
האוכל היה לא רע בכלל. טרפתי אותו במהירות, הייתי ממש רעב מכל היום הזה. יצא לנו לשוחח מעט על הטיול, וקצת עידכונים מכל החברים שפגשנו במהלך המסע וכבר חזרו לארץ. ביקשנו מהעובדת את החשבון, נשאלת השאלה כעת, כמה טיפ משאירים כאן ? הרי בכל מסעינו באסיה, לא היה נהוג להשאיר טיפים במסעדות, ומה כאן ? כמה זה נחשב לא מעליב ? קראתי באינטרנט וגם התייעצתי עם מריה (מונקובר), והבנתי כי 15% זה בסדר גמור. כשהעובדת הגישה לי את המסופון של הסליקה, כבר שם הייתה את האופציה לבחור כמה טיפ לשלם. אנחנו יצאנו מהמסעדה ונסענו למקום השני שרצינו לפקוד היום. ה-7Eleven. זהו ה-7Eleven הראשון שאנו נכנסים אליו לא ביבשת אסיה ורצינו לראות כמה זה שונה כאן. תמיד כיף לנו להיכנס לחנות הנוחות הזו, כאן בקנדה לא הייתה בשורה גדולה מידיי של מוצרים מעניינים, ברוב הפריטים מדובר באותם הדברים כמו ב-Walmart רק יקר יותר. אני קניתי לעצמי עוגה ורודה שהתבררה כאכזבה גמורה. חזרנו הביתה אל הילדים שבדיוק עמדו לסיים את הסרט בחזרה לעתיד 3… אני התחלתי לכתוב בבלוג, הילדים אח"כ הלכו להתקלח וכך גם אפרת, זהו, סגרנו פה יום נוסף בקנדה, המסע כאן בעיצומו.
— 24/08/2023 , יום חמישי —
היום הזה, שהיה אמור להיות יום קליל, דליל באירועים, מעין חצי יום מנוחה מהטיולים הרבים שאנחנו עושים כאן, הפך להיות אחד הימים שצילמתי בהם הכי הרבה בטיול (וזה הולך להיות ניכר גם בבלוג), עברנו הרבה היום, אני מאוד נהניתי, העיירה פורט אלברני מסתברת להיות מקום קסום כזה, מעין עיירה קנדית טיפוסית בה אני מוצא הרבה קסם ויופי.
בניגוד לאתמול, הלילה הזה ישנתי טוב, כנראה בזכות האקסטרה שמיכה שהביאו לי. יצא לי לעבוד הרבה מול המחשב, אנחנו עוד מעט פותחים סדנה, וזה תמיד מביא לי עבודה. בשעה 9:30, כשראיתי כי אף אחד לא מתכוון לקום מלבד עידו שהתעורר, הכנתי לנו משהו זריז לאכול ויצאנו החוצה, רק שנינו, נסענו כ-5 דקות ברכב אל מסלול טיול שראיתי בגוגל מפות, הגענו אל פתחו של המסלול: Martina’s Waterfall, ירדנו מהרכב, בתחילת המסלול ראינו מגרש עפר אליו הגיעו משאיות ושפכו הרבה אדמה על הקרקע, אנחנו החנינו את הרכב מעט רחוק מהבלגן, קיוותי שהרכב ישאר באותו מצב כמו שהשארתי אותו כשנחזור. עם ההליכה, בשלב מסויים נכנסנו אל חורשה שהפכה במהרה ליער
ולא הרבה זמן הליכה אח"כ פתאום המפל נגלה אל מול עינינו, וואלה, מפל יפה ומרשים, עם בריכת מים צלולים. אנחנו חצינו את הבריכה ונהנינו מהמקום, עידו היה שקוע כולו במשחק דמיוני עם מקל
המשכנו ללכת, וההמשך היה בדמות עליה קשה שהיינו ממש צריכים להיעזר בחבל כדי לטפס אל הקצה של המפל
וכך המפל נראה מלמעלה:
טוב, השלב הבא שלנו היה ללכת עוד כמה דקות הליכה אל נקודה נוספת אליה רציתי להגיע.
מקום שנקרא: Hole in the Wall, במה מדובר ? בחור טבעי (כך אומרים, רק שזה לא כל כך נראה לי) בתוך סלע, ממנו יוצאים מי הנהר, וואלה? כן וולאה:
שהינו במקום כמה דקות, פגשנו כאן 2 משפחות בסה"כ (במפל היינו לגמרי לבד), עידו המשיך כל הזמן לשחק עם עצמו במשחק המדומיין שלו, אני נהניתי מהמקום.
אפרת שלחה הודעה לנייד, ביקשה שנגיע כבר הביתה כי כולם התעוררו והיא מתחרפנת בחדר הקטנטן שלנו. טוב, עכשיו זה היה אתגר להוציא את עידו מהמשחק שלו על המים שם בנחל. בדרך הבחנתי במקרה בעץ, אל הגזע שלו חיברו מסור מעוגל לפני זמן מה, ועם הזמן העץ החל לעטוף אותו.
אנחנו חזרנו לרכב, לקח לנו כ-25 דקות הליכה בקצב של עידו (שכל הזמן עצר לשחק), נכנסנו לאוטו וחזרנו הביתה. בבית לא שהינו יותר מידי זמן, כשהגענו, יצאנו מהר כולנו ונסענו כ-10 דקות אל McLean Mill National Historic Site.
מדובר כאן בחתיכת היסטוריה, המקום הזה בעברו היווה מפעל לחיתוך עצים ובולי עץ והפיכתם לקרשים מהם ניתן לבנות… מממ… כל דבר בעצם שבנו בתקופה ההיא, אי שם לפני כ-100 שנים. היום המקום משמש כמוזיאון פתוח מרשים מאוד.
הסתובבנו במקום המקסים הזה, מזג האוויר היה מושלם, הלכנו בין מבני העץ הישנים ששירתו את עובדי המקום בעבר, וכן בקטר וברכבת, על פסי המסילה שהביאה את העצים מתוך היערות באיזור אל המפעל הזה
לעיתים נראה היה כאילו כאן צילמו את הסרט "אני והחבר'ה" על פסי הרכבת. הנופים אמנם מאוד דומים, אך מכיוון שחקרתי את העניין לפני כן, אני יודע שזה לא היה כאן, אך גם לא כל כך רחוק מפה (באיזור מדינת אורגון בארה"ב שדי קרובה לכאן). לאחר שסיימנו להתלהב ממסילות הרכבת (טוב, זה היה בעיקר אני), עברנו למפעל עצמו
המקום פסק מלעבוד בשנת 1965 וכיום כאמור משמש כמוזיאון פתוח. נכנסנו פנימה אל המפעל, בתיאור המקום היה כתוב: This is a self guided tour, אוקיי, נעזרנו בשלטי ההסברים שם ומעט גם באינטרנט כדי להבין איך העסק שם עובד, איך לוקחים את בול העץ הגולמי, חותכים \ מנסרים אותו לבולים קטנים יותר, אותם חותכים לקרשים גדולים ואותם אח"כ חותכים לקרשים במידות המתאימות, הכל מתנהל בסרט נע
מחוץ למפעל ישנם כמה רכבי משא גדולים הפתוחים לציבור, הילדים הקטנים שלנו התלהבו לעלות עליהם ולשחק משחק מדומיין כאילו הם נוסעים על הטרקטור או על המשאית
אנחנו המשכנו להסתובב במקום הרומנטי הזה, בין הבתים העתיקים שהיו חיים בתקופה ההיא עוד כשהמקום היה פעיל.
אמנם כל הבתים היו נעולים, אך לעיתים הצצנו דרך החלונות כדי לראות את ההיסטוריה מול הפנים, וזה היה מאוד מרשים, הם לא נגעו בדבר שם, הכל אותנטי, בהתאם למוזיאון. אגב, המקום פתוח לציבור בשבתות, אך לצערי, בשבת אנחנו כבר נהיה במקום אחר, הרחק מכאן…
אהבתי מאוד לראות את נופי האיזור כשהם ברקע של המקום, זה משתלב יפה: העצים, ההרים והבתים הישנים שכאן, המקום הזכיר לי ולאפרת את הכפר Pyrohiv שליד קייב – אוקראינה, שם ביקרנו לפני כמה שנים, זה היה מוזיאון פתוח מרשים לא פחות (שם הסתובבנו עם אופניים ששכרנו). אפרת ואני מאוד אוהבים לראות את סגנון החיים של פעם. מאוד.
הילדים לעומת זאת, הרגישו קצת אבודים כאן, מבחינתם ההתלהבות פגה יחסית על ההתחלה. עידו וליה שיחקו יפה ביחד, לבנות הגדולות היה קשה למצוא את עצמן כאן. כנראה שהן צריכות להיות קטנות יותר או מבוגרות יותר כדי להינות מהמקום. החבר'ה שם במוזיאון אפילו השאירו את הרכבים שהיו כאן לשימוש העובדים לתצוגת העוברים והשבים. רכבים של פעם אשר רואים בסרטים, אז כאן אנחנו ראינו אותם בתצורה המקורית:
אויי, כמה שנהניתי במקום הזה, אילולה הילדים, הייתי יכול להישאר כאן עוד שעות, רק לשבת על הספסל, לצפות בבתים הישנים, במפעל העץ, על מסילת הרכבת העתיקה, פשוט לשבת ולהירגע בנוסטלגיה של פעם (גם אם לא חייתי בתקופה הזו). יצאנו מהמוזיאון וחזרנו לרכב המודרני שלנו, הנענו אותו ונסענו ליעד נוסף שלנו, היעד הבא, כעבור נסיעה של 20 דקות באיזורים הכפריים יותר של פורט אלברני, הגענו אל מרכז העיר, או אל Alberni Harbour Quay. מקום שונה כל כך מהמקום שבו היינו כעת.
מדובר על מתחם פתוח של חנויות, בתי קפה, גלידריות לצד רציף וטיילת לצד לשון הים שמגיעה עד לכאן. החנינו את הרכב והלכנו אל מגדל – נקודת תצפית אליו צריך לטפס 3 קומות, הנופים משם היו יפים מספיק כדי להעלות אותם כאן לבלוג:
הסתובבנו מעט במקום, הלכנו על הטיילת וכאשר ליה ראתה את גן השעשועים שם, הדרך לשם הייתה כבר סלולה, בין אם נרצה או לא נרצה. בשלב הזה, אנחנו התפצלנו, היינו כבר רעבים. אני ודניאל חזרנו לרכב כדי לנסוע ולקנות לנו אוכל, בזמן שהאחרים השתעשעו בגן השעשועים או קראו בספר שלהם (יובל). נסענו אני ודניאל אל Save-On-Foods, שהוא גם סופר גדול. היא כמובן ניסתה לעשוק אותי בממתקים שמצאה שם, ואני ניסיתי להיות חזק ולהתנגד בכל כוחי. בסופו של דבר יצאנו עם כמה חבילות קרטון של אוכל מוכן, פסטה מוקרמת, תפוחי אדמה מוקרמים, צ'יפס, 2 פשטידות, ראפ ברביקיו ועוד… (רק מים שכחנו לקנות), בנוסף גם הוספנו 2 חבילות של תכשיר נגד כינים, כן, השיט הזה עדיין לא עזב אותנו מיפן. 18 דולר לקופסא. תענוג ממש… האוכל עלה לכולנו כ-50 דולר. חזרנו עם השלל לאפרת והילדים, שם – בין גן השעשועים מצד אחד והטיילת מצד שני, התיישבנו על הדשא, בפינה מוצלת (כן, היום הזה היה חם מידי לשבת תחת השמש), ופשוט זללנו את האוכל במהרה, הילדים היו כל כך רעבים שהם פשוט שאבו את המנות שלהם
עם סיום האוכל הילדים המשיכו לשחק בגן השעשועים כשאני ואפרת פרשנו לכיוון הטיילת, מנסים לקבל מעט שקט
ועוד תמונה אחרונה של דניאל וליה, לפני שאנחנו מתקפלים מכאן למקום אליו הילדים ציפו הכי הרבה:
הגענו אל Walmart, שוב פעם ? כן כן, שוב פעם שופינג, כמה כיף (לילדים כן?), רק שהפעם זה לא היה קניות של אוכל, אלא קניות של בגדים. הגענו למסקנה כי פה בקנדה קר מידיי בשביל להסתדר עם מעט בגדי החורף שהבאנו איתנו מהארץ (סחבנו אותם כל הדרך עוד מנפאל עד לכאן)
אני שונא לעשות קניות של בגדים, ועוד יותר שונא לעשות קניות של בגדים לילדים, ועוד יותר שונא לעשות קניות של בגדים לילדים ולאפרת. הילדים לעומת זאת ממש עפו על המקום. הרי בסופרמרקט הענק הזה יש מתחם עצום של ביגוד והנעלה, הילדים התבייתו על איזור בגדי הילדים וחקרו לו את הצורה. אני ואפרת תחילה קנינו כמה מוצרים לאכול מחר לארוחת בוקר, ודי במהרה הצטרפנו לסיוט הלא נגמר הזה של רכישת בגדים, כל ילד משך לכיוון שלו, אנחנו משכנו לכיוון הארנק ושמירת המזומנים בו. "זה לא תאילנד פה", תמיד הזכרנו לילדים כשראינו את המחירים של מדינת עולם ראשון. מהצד שלי, תפסתי חולצה ארוכה, זאת שנראית לי הזולה מכולם ולקחתי אותה אליי, זהו, לא רוצה יותר להתברבר עם זה. בסופו של דבר יצא כי היא באמת יצאה הכי זולה בסל הקניות הזה (5.5 דולר בסה"כ).
לאחר שנים של התחרבשויות עם הזמן, סוף סוף הגענו אל הקופות. שילמנו סכום פסיכי של כמעט 200 דולר על הכל ביחד וחזרנו הביתה, הילדים מרוצים, ההורים פחות. הרבה פחות כשאפרת ראתה אח"כ בבית כי לא החילו הנחה של זוג בגדים של עידו. טוב נו, חזרנו הפעם אני ואפרת לבד שוב פעם ל-Walmart כדי להבין את הטעות. השעה הייתה כבר שעת שקיעה כשהחנינו בחניית המקום
בדלפק ה-Customer Counter , הבחורצ'יק (שהתלבש כמו בחורה) הסביר את הפירוט של הקבלה שלנו וזיכה אותנו על הבגדים שהיו לא תחת מבצע. אנחנו נרכוש כבר במקום אחר עם מחירים שפויים יותר. סיימנו את החלק הבירוקרטי הזה וכעת מה אנחנו עושים ? אפרת ואני יכולים לחזור הביתה אל הילדים וסיר הלחץ העצבני שם (החדר שלנו ממש קטן), או שאנו יכולים לצאת לדייט לבד… מממ… במה אנחנו נבחר ? טוב, נסענו כ-2 דקות בערך אל פארק סמוך, Williamson Park הוא נקרא, השמש השוקעת כאן לוקחת המון זמן… גם עכשיו היא עדיין בתהליך של שקיעה
נכנסנו לפארק והתיישבנו על ספספל במקום שקט, צופים על גן השעשועים, כשבצד אחד הורה משחק עם ילדיו במגלשה, בצד השני – מגרש כדורסל עם 2 נערים משחקים את המשחק "חיובים" (שאהבתי מאוד לשחק בהיותי נער מתבגר, בגיל לשהם בערך), ובצד אחר – 2 נערות שבדיוק סיימו את הפגישה המשותפת שלהן וכעת בדרך הביתה. אלו היו דקות קסומות. אפרת ואני מתוך סקרנות נכנסנו לאינטרנט והסתכלנו על נדל"ן כאן בעיר. וואלה, בתים ענקיים (340 מ"ר), על שטחים ענקיים (2-1 דונם), ב-2 מיליון ש"ח. עסקה לא רעה בכלל כשמגיעים מארץ הקודש היקרה להחריד
מהפארק המשכנו ברכב לחפש לנו משהו חם ומתוק לשתות, כל סניפי Tim Hortons היו כבר סגורים (אחרי השעה 20:00), בסוף עצרנו בסופרמרקט Buy-Low Foods, אני קניתי לעצמי משקה מוגז בטעם קוקוס ואננס, עם עוגת קוקוס אישית ואפרת קנתה את המתוקים שלה. יצאנו החוצה מהסופר, מצאנו לנו פינה חמודה לשבת בה ונשנשתי את הקניות שלי. שוחחנו אפרת ואני על החיים בקנדה מול ישראל, מול תאילנד והרחקנו עם מחשבותינו הלאה. עד שזהו, הגיע הזמן לחזור הביתה. חזרנו אל החנייה של Tim Hortons שם השארנו את הרכב והגענו איתו הביתה
כאן בבית יצא לנו לעבוד מעט ולכתוב בבלוג, הילדים היו שקועים לשחק ביחד ב-Roblox. עד שסגרנו להם את הבסטה ולקחנו אותם לישון.