— 09/10/2023 , יום שני —
ביום הזה נפל דבר במסע שלנו, החלטנו במודע להתעלם מטיסתנו בחזרה לארץ ולהזמין טיסה אחרת שממשיכה לנו את הטיול. היינו אמורים לחזור הביתה ביום חמישי הקרוב, אך בשל האירועים הבטחוניים הקשים מאוד שאנו שומעים ורואים, החלטנו אפרת ואני לדחות את חזרתנו לארץ, איננו חושבים שזהו הזמן המתאים לקחת את הילדים שלנו לשם. היום הזה היה כשאר הימים האחרונים, לא עשינו הרבה עד כמעט כלום ושם דבר. גם היום נשארנו בדירה הקטנה שלנו. התכנון אמנם היה לצאת היום לטיול , אך בבוקר התכנסנו אפרת ואני וניסינו להבין, פנינו לאן ?
עמדנו, התהלכנו, זזנו הרבה בחצר, כדי לדבר על כל האופציות הפתוחות בפנינו, למה היינו צריכים לזוז ? כי בחוץ אם אתה לא זז, אתה נאכל על ידי היתושים. קיבינימאט האיטלקים הללו, לא למדו לרסס ? לקח לנו יותר משעה לדסקס על האופציות ולהגיע להחלטה, וגם כשהגענו, לא עשינו זאת בלב שלם. ההתלבטות הייתה קשה, אך בסופו של דבר התכנסנו לדרך ממנה אנו יכולים לצאת ביחד, נכנסנו בחזרה הביתה, אל הילדים שכבר סיימו לאכול את ארוחת הבוקר והיו שקועים בניידים שלהם. הודענו להם כי בעקבות המלחמה שמתחוללת בארץ החלטנו להאריך את הטיול ולא לחזור כמתוכנן לארץ, האמת ? חשבתי שאראה אכזבה גדולה יותר על פניהם, אבל הם קיבלו את העובדה באדישות יחסית, שמעו וחזרו לשחק בניידים שלהם.
אני התיישבתי אל מול המחשב, מתחיל לחפש לנו אלטרנטיבות טובות לטוס אליהם, בסופו של דבר החלטנו לטוס אל בוקרשט – רומניה. גם בגלל העלויות וגם בגלל שעות הטיסה הנוחות יותר. אז הזמנתי ליום שישי אחה"צ טיסה דרך ראיין-אייר, לאחר מכן חיפשתי סוכנויות להשכרת רכב, הזמתי בסופו של דבר את הרכב דרך ראין-אייר שוב (כן, הם מציעים דילים משתלמים מסתבר). הארכנו את השהות שלנו באיטליה ביום אחד (בשביל הטיסה) וכמו כן את השכרת הרכב כאן באיטליה ואת הדירה שלנו ללילה נוסף כאן. כל העניינים הבירוקרטיים לקחו לנו זמן מה, בינתיים הזמן עבר, והבנתי כי היום לא נצא כבר לטיול שתיכננתי. טוב נו, לא נורא כל כך.
בסביבות השעה 15:00 הלכתי לעשות כביסה במכונה השיתופית של המתחם, 2 יורו על תוכנית אקספרס ב-30 מעלות, זה מה שניתן להוציא ממנה, שילמתי במטבעות – 2 יורו, ועוד אחד שנפל והלך לאיבוד. המכונה מחשמלת קיבינימאט, חטפתי כמה פולסים של חשמל בכל פעם שנגעתי במכונה לעזאזל, כנראה שלא חיברו אותה להארקה. לא התחשמלתי מאז בריכת הפולסים באונסן שבאוסקה – יפן. בקיצור, הפעלתי את המכונה ויצאתי עם עידו לסופרמרקט MD כדי לעשות קניות, כבר לא נשאר לנו הרבה אוכל במקרר וזה היה הכרחי. הגענו לשם ומסתבר שהאיטלקים בסייסטה של צהריים, בין 14:00 עד 16:00 המקום סגור, למדו משהו מהספרדים כנראה, טוב, אז מה עושים ? חוזרים הביתה ? חשבתי לנסוע אל חוף הים הסמוך לעיירה, נסענו משהו כמו 7 דקות על פי גוגל מפות והחנינו את הרכב בחנייה לאורך הכביש המקביל לטיילת. ראיתי כבר טיילות יפות מזה, הרבה יותר יפות מזה למען האמת. המקום, בדומה לעיירה, מזכיר משהו חובבני, משהו די עלוב ולא מושך. אנחנו הלכנו על הטיילת מנסים למצוא כניסה אל חוף הים
כאשר הגענו אל חוף הים, גילנו כי מדובר על חוף ים שחור. עד עכשיו לא הייתי בחופי ים עם חול שחור מלבד סנטוריני שביוון. עידו ואני התהלכנו לאורך החוף, נזהרים שהגלים לא ירטיבו לנו את הרגליים, זה לא החזיק מעמד זמן רב שכן הילד נרטב עם הקרוקס שלו.
כפי שניתן לראות בתמונות, גם חוף הים הזה לא מאוד מאוד מרשים, הוא נחמד, אבל לא יותר מזה. היינו שם בים משהו כמו רבע שעה, עידו מאוד התלהב לחפור בחול השחור, אני רק רציתי להעביר את הזמן כדי שנוכל כבר ללכת בחזרה אל הסופרמרקט, אז השעה 16:00 כבר הגיעה ואנחנו חזרנו לשם, כרגיל, הנסיעות כאן הן דרעאק אחד גדול, כל הזמן חותכים, נכנסים, צופרים, חסרי סלבנות ממש. בסופר עשינו קניה גדולה, קניה שתחזיק אותנו לכמה ימים (בתקווה), כאן בתמונה ניתן לראות את עידו מתלבט איזה רוטב לפסטה לקנות. בכלל, שמתי לב כי בסופרים באיטליה, ישנה הקצאה מאוד גדולה לפסטות, לרטבים לפסטות ולסוגיי גבינות שונים (בעיקר ריקוטה, מסקרפונה ומינים וטעמים שונים של גבינות צהובות. בקיצור – כל מה שמשמין.
יצאנו מהסופר וחזרנו הביתה, בדרך מהרכב לבית נקרעה לי השקית בד הרב פעמית שאני תמיד לוקח אותה לקניות בסופר, בעסה, זוהי שקית ששירתה אותנו נאמנה עוד מסרי-לנקה (מלפני 8 חודשים). בבית ראיתי כי אפרת תלתה את הכביסה במתקן ממול לכניסה לבית שלנו, כל הבגדים היו רטובים לאללה, הבנתי כי הסחיטה במכונה לא עבדה. איזה בעאסה, כל הרעיון של לכבס במכונה ולא ביד היה בעיקר כדי לחסוך מעצמי את סחיטת הבגדים, שזה החלק הקשה ביותר, אז עכשיו אצטרך לעשות זאת בכל מקרה, אז מי צריך בכלל מכונה ? לאחר העבודה הידנית שלי, אפרת ואני החלטנו לראות משהו במחשב, הפעם שמתי לנו משהו חדש בנטפליקס, הסדרה החדשה של שוורצנגר – Fubar. ראינו את הפרק הראשון, וואלה, היה נחמד, טיפשי, מצחיק לעיתים וקטישי, לא הפיל אותנו מהרגליים, יצירת מופת זה לא. סיימנו עם הסדרה, התקשרי הביתה להורים שלי, לספר את החדשות לאמא שלי כי אנו לא מתכוונים לחזור כעת לישראל.
מאוחר יותר הכנו ארוחת ערב לנו ולילדים, אני הסתפקתי בבשר הבקר שקניתי היום בסופר, וואי, כבר זמן רב לא אכלתי ככה סטייק לבד. היה סבבה, נתתי חלק גם לדניאל שבישבילה הייתי צריך ממש לחרוך את הבשר על המחבת – well done.
— 10/10/2023 , יום שלישי —
לאחר כמה ימי בטלה, מנוחה וסתם כי אין חשק נפשית לטייל לאור מה שקורה בישראל, היום עשינו משהו עם עצמינו, יצאנו מהבית והלכנו לראות את מה שיש לאיזור כאן להציע לנו. בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, האירועים בארץ כנראה משפיעים עליי לא טוב וגורמים לי לא לישון הרבה עם מחשבות שגורמות לפחד. שמתי לעצמי את "מת לחיות 3" במחשב וצפיתי בו כדי להעביר את הזמן. אין מרגיע מאשר לראות את ג'ון מקליין Kick some asses. מאוחר יותר בבוקר בדקתי מקומות באינטרנט ללינה ביעד הבא שלנו, מצאתי כמה אופציות, אבל אין לי שמץ של מושג לאיזה כיוון בכלל אנחנו הולכים ברומניה, אז בינתיים השארתי את ההזמנה ב-Hold. הילדים התעוררו לאט לאט, גם אפרת התעוררה, לקחנו את הזמן, יותר מידיי זמן… אני כבר הייתי לחוץ לצאת, יש לנו כשעה וחצי נסיעה לכיוון ואנחנו עדיין לא היינו בכיוון של לצאת. בסופו של דבר יצאנו מהבית בשעה 11:30, מאוחר לאללה ואני הייתי עצבני. אנחנו היינו בדרך אל הצד בשני של חצי האי, הצד של העיר סלרנו (Salerno) – לא נסענו לשם, היא יותר מידיי עיר בשבילנו. זהו הצד המפורסם והמתוייר ביותר באיזור ואחד המתויירים באיטליה. הרבה מאוד ישראלים מתים על האיזור הזה, בדיעבד, אני חושב שהוא לגמרי אוברייטד. בדרך לצד השני עברנו שרשרת הרים גבוהה, מה שזה אומר שהנסיעה הכילה המון פיתולים, לרגעים הזכירו לי הפיתולים את האלו שבדרך לפאי… אחח… איפה אנחנו ואיפה פאי האהובה שלנו. לעיתים עשינו הפסקות קלות כדי לשמור את האוכל בקיבה וגם קצת לצלם את הנופים
הגענו אל Grotta dello Smeraldo, שזוהי למעשה מערת נטיפים על קו המים, לקח לנו קצת זמן להחנות את הרכב, עם כל התעבורה שם בכבישים הצרים, וגם היה לנו מזל שמצאנו שם חנייה, הבנו שזה לא בדיוק כל כך פשוט שם. לפחות הנופים מהחנייה היו נחמדים, צילמתי שם מעט לפני שהמשכנו לרדת.
ירדנו במעלית מהחנייה למטה, אל מתחם המערה, שם בכניסה היינו צריכים להיפרד מ-10 יורו למבוגר, ילדים לא משלמים, אוקיי, נפרדנו. כעבור כ-10 דקות של המתנה, הגיע התור שלנו להיכנס למערה. התיישבנו אנחנו ועוד 2 זוגות בתוך סירה, הבחורצ'יק שמשיט את הסירה החל לעשות את עבודתו ולהשיט אותה, ההסברים על המקום היו באיטלקית ובאנגלית עם מבטא כבד, אבל הצלחנו להבין אותו
אז כפי שניתן לראות, מדובר גם על מערת נטיפים וגם על איזור בו ישנה השתקפות של קרני השמש המעטים שחודרים מבעד למערה דרך המים ויוצרים צבע יפה כזה של כחלחל-טורקיז. שם הבנתי כי למעשה המערה קטנה לאללה וצריך להצדיק את דמי הכניסה, אז משיט הסירה החל לעבור איתנו על כל הנטיפים שם, מצביע עליהם עם הפנס שלו ומספר למה כל נטיף דומה… נו באמת… אני ממש לא התרשמתי, אפרת אמרה שזה היה נחמד. אחרי המערות של לאוס מאוד קשה להרשים אותנו, ומערה כזו, בהחלט לא עשתה את העבודה.
יצאנו מהמערה לאחר כ-15-20 דקות של סיור, עלינו בחזרה דרך המעליות אל חניון הרכבים, אפרת וליה הלכו לחפש לעצמן שירותים, אני ועידו נכנסנו למסעדה הסמוכה והזמנו ברד לימון (שהוא מאוד פופולרי כאן באיזור) במחיר מופקע. המשכנו בנסיעה, היינו בדרך אל העיירה אולי הפופולרית ביותר באיזור כאן: אמלפי (Amalfi).
מקום קטן ומאוד תיירותי, החנינו את הרכב בחניון הרכבים אולי היחיד בעיירה (זה שגובה מחירים שערורתיים של 7 יורו לשעה) והלכנו לכיוון מרכז העיירה, שזה אומר הטיילת שלה וחוף הים הקטן
אוקיי, אז חוף הים היה מפוצץ בתיירים מקומיים וזרים, והאמת ? לא באמת הצלחתי להבין מה כל כך מושך בחוף הזה, כמו כל שאר איטליה, הרגשתי כי גם המקום הזה הוא לא יותר מאשר – בינוני. לא גרוע, אבל לגמרי לא מרשים. אולי סף הגירויים שלנו, לאחר שנה של מסע, יותר מידיי גבוה בכדיי להיחשף ולהתלהב למקומות שכאן באיטליה.
התיישבנו על חוף הים, אפרת לקחה את ליה לשירותים, אני נשארתי על החוף עם עידו, הוא היה מאוד עסוק בלחפש אבנים מיוחדות בחול הלא רך שקיים שם. הבטתי בשעון וראיתי כי כבר מאוחר, השעה 15:30 ויש לנו עוד דברים להספיק ולחזור הביתה (עוד איזה שעה וחצי נסיעה), וממש לא בא לי לנסוע בחושך. אז איך שאפרת וליה חזרו מהשירותים, זירזתי את כולנו לחזור לרכב שלנו שבחנייה, בסך הכל היינו מעט יותר משעה במקום.
היעד הבא שלנו היה העיירה Ravello. טיפסנו במעלה ההר, החנינו שוב את הרכב בחניון היחיד במקום, יש פה מצוקת חנייה מטורפת ואינני יודע איך לעזאזל התיירים מסתדרים כאן בעונה החמה של יולי-אוגוסט. הנופים בדרך אל Ravello על המצוקים הגבוהים עם הנקודות הלבנות של הבתים הפזורים, היו מרשימים.
טיפסנו במדרגות מהחניון אל עבר הכיכר המרכזית של העיירה, היכן שה-Duomo di Ravello ממוקם.
התחלנו ללכת רגלית ברחובות הצרים של מרכז העיירה, לא עבר זמן רב עד שהגענו לנקודת עצירה החמודה כזו עם גינה יפה ובריכה אובלית באמצע. הילדים צפו בדגים הקטנים ששחו שם במים לפני שהמשכנו ללכת
כדקה הליכה בסך הכל עד שהגענו אל Giardini Principessa di Piemonte, שזוהי פינה חמודה עם דשא מטופח ופרחים והכי חשוב נקודת תצפית על החופים מלמטה. ליה כבר הייתה עייפה והתעצבנה עליי שאני לא מצלם אותה כפי שהיא רוצה, אנחנו ליטפנו חתולה קטנה וחמודה לפני שעזבנו את המקום.
חזרנו אל הכיכר הראשית, כולנו היינו מורעבים, מצאנו איזה בית קפה קטן נחמד ויקר (Duomo Caffè Ravello Costa di Amalfi), הזמנו לעצמינו כל מיני מאפים מתוקים, מיץ תפוזים לאפרת וגלידה לליה וממש טרפנו הכל חיש מיד. האם זה שווה את ה-18.5 יורו ? מממ…
זהו, סגרנו כאן את הבסטה בעיירה הזו, אנחנו ירדנו בחזרה אל חניון הרכבים.
הייתה לנו עוד נסיעה ארוכה הביתה, גם כאן, היינו צריכים לעבור בדרך צרה ומפותלת על ההרים, עשינו עצירה בדרך לתפוס את הנוף הנשקף ונפרש לרגלינו בדיוק כשהשמש כבר החלה לשקוע:
האיטלקים, כמו האיטלקים נוהגים כמו איטלקים, שזה אומר – דרעאק! נסעתי כמה שיותר בזהירות, אולי היחיד שעושה את זה ברדיוס של 50 ק"מ. סיימנו עם הירידות מההרים והמשכנו הביתה, גוגל מפות עשה לנו עיקוף רציני, כנראה שישנם פקקים בכבישים המרכזיים.
חזרנו לבית שלנו בסביבות השעה 19:00, כבר החושך ירד. אפרת הכינה לנו פסטה טעימה, בערב הילדים הלכו להתקלח ולהיות בניידים, אני כהרגלי כתבתי בבלוג ואפרת התעדכנה בנעשה בארץ. ממשיך להיות זיפת. בשלב מסויים כיבינו את האורות והלכנו לישון.
— 11/10/2023 , יום רביעי —
אוקיי, זה היה די צפוי והגיע אליי למייל רק היום (קצת יותר מ-24 שעות לפני הטיסה):
אז עכשיו זה רישמי, לאחר כל ההתלבטויות, האם אנחנו צריכים להתחשב בטיסה שלנו חזרה הביתה או לא, קיבלנו את הגושפנקה הסופית. אין טיסה לארץ, היא בוטלה בשל המצב הבטחוני. אבל זה בסדר, כי אנו ניטרלנו את הקו הזה כבר משלשום בכלל כשהזמנו טיסה אל בוקרשט והחלטנו חד צדדית כי לא נעלה כעת לטיסה לישראל (גם אם היא תתקיים).
היום בבוקר, ביחד עם התייעצויות עם אפרת, סגרנו את מקומות הלינה שלנו לזמן הקרוב ברומניה. הייתי כל כך קרוב לסגור על מקום מדהים ביערות באמצע הטבע במחוז טראנסילבניה, אך גיליתי בסופו של דבר כי כל דרום המדינה הולך לחטוף מזג אוויר של חורף החל מיום שני הקרוב (כ-3 ימים לאחר הנחיתה), כך שמ-Mode של טיולים, עברנו ל-Mode של נוודות והשתקעות (Nesting), בעיקר סביב לימודים של הילדים והעבודה שלי. נתייחס לכך כאילו חזרנו לארץ ושכל אחד יבצע את משימותיו כאילו הוא בארץ, זה אומר שאני הולך לחזור לעבודה של יותר מהשעה ביום שאני בד"כ משקיע (בימים האחרונים עבדתי בקושי 5 דקות… פשוט אין חשק). הזמנו מקומות בעיירות שליד בוקרשט, בין חצי שעה לשעה נסיעה משם ברכב.
נשארנו בדירה הקטנה שלנו עד שעות הצהריים, סגרנו כל מיני פינות של החיים, בסביבות השעה 13:30, לאחר ששוב פעם התעצבנתי כי אנחנו יוצאים מאוחר מידיי, יצאנו אפרת ואני ביחד עם עידו וליה החוצה. כבר היה מאוחר מידיי להגיע לביקור בעיר נאפולי שנמצאת כשעה מאיתנו, אז הסתפקנו בעיר קרובה יותר שנקראת: Torre del Greco (אנחנו למעשה גרים בפאתיי העיר הזו). כל הדרך הזו הייתה צפופה, עמוסה ולא הכי נעימה לנהיגה, כמאפיין את כל הנסיעות שלנו כאן במדינה, החניון אליו כיוונו היה עמוס ברכבים, לא היה ניתן להכניס לשם סיכה, מצאנו חניה לצד אחד מהרחובות הצדדיים, ביררתי עם אחת מהעובדות בחנות שליד שבאמת ניתן להחנות בחינם. היא אמרה לי כי עד 17:00 זה בסדר ולאחרי זה צריך לרכוש כרטיס. סבבה, יש לנו עד 17:00 להסתובב בעיר, שזה בדיעבד היה יותר ממה שהיינו צריכים (הרבה יותר).
כפי שניתן לראות בתמונה מעל, גם מקום עם פוטנציאל כל כך גדול, האיטלקים הללו הצליחו להרוס, או יותר נכון – לא בכלל התאמצו להפוך מקום זה לפנינה, הסמטאות הצרות, עם הבנייה הכל כך מאפיינת את אירופה הקלאסית, נמצאת כאן, רק חבל שהכל נראה כל כך מלוכלך, לא מתוחזק, ישן, מתפורר וברמה הכללית משדר: איכס אחד גדול.
הגענו אל החלק המרכזי של העיר, הכיכר שליד הבזיליקה – Basilica Collegiata di Santa Croce. רוב החנויות היו סגורות, אולי זה קשור לעובדה כי הגענו לכאן בין השעות 14:00 ל-16:00, בעאסה. המקום נראה שומם וזוהי אולי הבזיליקה הכי מעאפנה שראינו כאן באיטליה. טיפת חן לא מצאתי כאן בכיכר. אז את החלק המרכזי של הטיול שלנו סיימנו בערך ב-2 דקות של הליכה ללא הרבה מעש.
טוב, החלטנו להמשיך הלאה, אבל לאן ? האטרקציות שלנו התחילו ונגמרו בבזיליקה שכאן. פתחתי גוגל מפות וראיתי פארק קטן שנמצא כמה דקות הליכה מאיתנו. סבבה, כתם ירוק בגוגל מפות תמיד מבשר טובות (בקנדה בכל אופן), הגענו לשם וחשכו עינינו, מצאנו גן ציבורי המזכיר את הגנים של דרום תל אביב, ליד התחנה הישנה, היכן שמוצאים בד"כ את השיכורים והמסוממים. המקום היה כל כך ירוד ומלוכלך. היו שם טיפוסים ספק מפוקפקים שהסתובבו שם, אפרת ואני הרגשנו שם תחושה של פיכסה. בשביל זה הגענו לכאן ?
המשכנו ללכת והפעם בחזרה אל הרכב שלנו. בדרך עצרנו בכמה בריכות נוי שהיו ברחוב, זה היה ליד גן ציבורי קטן (ומעאפן), הילדים התלהבו לגעת במים, אנחנו הרבה פחות. שם פגש אותי בחורצ'יק כבד משקל, ניסה למכור לי גרביים לנשים, סירבתי בנימוס והמשכתי להביט עליו מנסה את מזלו אצל אנשים אחרים ברחוב, קצת ריחמתי עליו. הוצאתי כמה מטבעות שהיו לי בכיס ונתתי לו משהו כמו 2 יורו בסופו של דבר.
הגענו אל הרכב שלנו כעבור כמה דקות של הליכה, היינו בכמה עיירות מצ'וקמקות במסע הזה, אבל זוהי הייתה באמת דרעאק. ביציאה מאחד האיזורים של העיירה עצרנו בסופרמרקט שבמקרה היה פתוח (כאמור, הרוב נסגר כאן בין 14:00 ל-16:00). קנינו לנו חלב ובשר להמבורגרים לארוחת הערב להיום וחזרנו בחזרה הביתה. כאן בבית אפרת שוחחה עם ההורים שלה וכך גם אני, לוודא כי הכל בסדר. זו הייתה שעת אחה"צ ואפרת ואני החלטנו לראות במחשב סרט נוסף, הפעם זה היה הקלאסיקה משנות ה-80 – "קרוקודיל דנדי". כשהסרט הסתיים, התחלתי להכין לנו ארוחת ערב, עם המבורגרים ופתיתים שקנינו לפני כמה ימים.