— 21/05/2023 , יום ראשון —
זהו יומנו האחרון כאן בלאוס, אם לא מחשיבים את יום הטיסה, חזרנו בחזרה אל עיר הבירה – ואנטיין אותה עזבנו לפני כ-5 ימים. אנחנו כבר כל כך ממתינים לחזור לנוחות ולפינוק של תאילנד, אל המנוחה המשפחתית במקום רגוע, ללא הרבה תזוזה בין יום ליום במסע הזה, שהילדים יכירו ילדים בני גילם עימם יוכלו לשחק ולבלות ביחד, כל זה הולך להתחיל החל מהימים הקרובים. בינתיים אנחנו קצת עצובים לעזוב את המדינה הנפלאה הזו, עם כל כך הרבה טבע עוצמתי וכפרים שבאמת לא מהעולם הזה (יותר כמו מהעולם של לפני 100-200 שנים אחורה).
את היום הזה פתחתי ב-5:00 בבוקר כששאר המשפחה פתחה אותו כשעתיים-שלוש אחרי. התארגנו מהר, רציתי להגיע כבר לויאנטיין כמה שיותר מהר, להזדכות על הרכב עד 12:00 (אח"כ יגבו מאיתנו יום נוסף). בשעה 8:30, ללא ארוחת בוקר, יצאנו לדרך, כשאנו עוזבים עוד מקום לינה על הדרך, מקום ללא חשיבות מסויימת, אבל לצערינו, מקום אותו לא נשכח. באמצע הדרך, כשאנחנו עברנו כבר איזה שעה וחצי של נסיעה, שמנו לב כי שכחנו את הטלפון הנייד של עידו על המיטה בחדר. אלו היו רגעים כל כך מעצבנים, כל הדברים שבד"כ היינו עושים, כל מנגנוני תשומת הלב הפעם לא עשינו. מבאס לאללה. ניתן לראות אפילו את הטלפון של עידו (בצד ימין), נשאר בודד אי שם בעיירה Paksan יכולים לראותו כאן ולא לעשות דבר בנידון:
בדרך עצרתי גם לקנות לילדים חטיפים ושוקו, למלא להם מעט את הקיבה. הדרך כרגיל הייתה מלאה במהמורות, מה שמאוד הקשה על הנהיגה. בסופו של דבר הגענו אל ואנטיין בשעה 11:30, לאחר תידלוק של הרכב, עצרתי מול בית המלון שלנו – Khampiane Hotel, שם הורדנו את התיקים והילדים, עשינו צ'ק אין, מה גם שצוות העובדים המיומן הוציא לנו את שאר התיקים שהיו דחוסים במחסן הקטן שלהם למשך חמשת הימים האחרונים. בפעם הקודמת לקחנו 3 חדרי שינה עם אמא שלי, הפעם אנחנו הסתפקנו בשניים. לאחר שהתארגנו בחדרים, יצאנו אני ועידו עם הרכב אל עבר סוכנות הרכבים AVIS כדי להחזיר את הרכב. הפעם לא חישבתי כמה הרכב שותה דלק, לא בדקתי כמה ק"מ בסה"כ עשינו, וואלה, כבר לא היה לי כוח לזה, לא הרגשתי שיש בזה צורך.
הסברתי לחבר'ה שם בסוכנות השכרת הרכבים כי נורת האזהרה של לחץ האוויר בצמיג האחורי עדיין פועלת, וכשהחלפנו צמיג באמצע הדרך, הם כנראה לא כל כך ידעו איך להתייחס לזה, זוהי הסיבה שהתעכבנו שם יתר על המידה (מאמין שהם רגילים לבעיות כמו שריטות וכאלו…), בסופו של דבר קיבלנו את אישור המנהלת ויצאנו עידו ואני לדרך בחזרה אל המלון. שם בחדרים הילדים ואפרת התמקמו להם, אנחנו היינו מורעבים, לא בדיוק אכלנו ארוחת בוקר. לפני האוכל, עשיתי חישוב קצר שהראה שחסר לנו בערך 2 מיליון קיפ, בד"כ הייתי מוציא את הכסף הזה מהכספומט, אך הפעם בגלל שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של הישראלים המטיילים כאן כי קרו כמה פעמים מקרים של בליעת כרטיסים על ידי הכספומט, החלטתי להימנע מכך, ממש לא בא לי שהכרטיס שלי יבלע יום לפני הטיסה, כשכל הבנקים סגורים (יום ראשון היום), הלכתי אל הרחוב המקביל בחום של 40 מעלות, הליכה לא ארוכה עד שהגעתי אל מקום להחלפת כספים: STD Exchange, שם המרתי 100 אירו (1.8 מיליון קיפ). וואלה, כבר עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שהמרתי כסף שלנו, נראה לי שהפעם האחרונה הייתה בקטמנדו שבנפאל, אי שם בתחילת הטיול…
חזרתי לחדרים והוצאתי את כולם משם, בדרכינו אל בית הקפה הקבוע שלנו כאן: Joma, כולם הצטרפו מלבד יובל שהייתה שקועה בקריאת הספר הארי פוטר (אותו ספר שהיא כבר קראה אותו בעבר), בעוד כמה ימים, כשנגיע לפאי, קבענו עם משפחה ישראלית שהגיעו לשם בימים האחרונים להחליף את הספר שיש ליובל בספר הארי פוטר אחר. אז היא צריכה לסיים אותו מהר. הגענו ל-Joma כעבור 5 דקות הליכה, הזמנו את המנות הקבועות שלנו, אני את מנת ה-Double Double שזה 2 לחמניות עם פסטרמת חזיר גבנ"צ וביצת עין, עידו – סלט יווני, ליה ודניאל – פסטה עם רוטב עגבניות ובשר בקר, אפרת הזמינה את ה-Tuna Melt שלה.
היה לנו טוב בבית הקפה הזה, הזמנו גם שייקים ומיצים, תענוג לא זול (כחצי מיליון קיפ), אבל אנו כל כך נהנים שם שלא ניתן לוותר על המקום, לפחות פעם אחרונה בלאוס (אולי נגיע לביקור בסניף שבפנום פן – קמבודיה בעוד כחודש). ביציאה פגשנו את מוכר הצמידים בעל הנכות, הוא ישב שם בחום מטורף, מחזיק מטרייה שתצל עליו מעט, ריחמנו עליו, שלחנו את עידו + 10K קיפ שיקנה ממנו צמיד. חזרנו בחזרה לחדרים שלנו במלון, אני הרגשתי עייפות שבהחלט מוסברת, נשכבתי על המיטה והתחלתי לנחור תוך כמה שניות. כך גם ליה, שנינו ישנו אחד לצד השניה למשך מעל לשעתיים. בזמן הזה אפרת עבדה עם הילדים הגדולים על הלימודים שלהם בחדר השני. כשהתעוררנו בסביבות השעה 16:30, התיישבנו מעט לעבוד וסתם לצפות בסרטוני יוטיוב. הילדים סיימו את הלימודים שלהם ונכנסו למוד אחד, מוד של טלפונים:
בערב יצאנו אני, עידו וליה לשוק הלילה כאן ברחוב, כאמור, יום ראשון היום, והמקום היה תוסס עם הרבה אנשים. הפעם לא רק שנכנסנו אל השוק, אלא גם הסתובבנו מסביב, היכן שהמקומיים פרסו דוכני רחוב רבים עם מאכלים מקומיים. ניסיתי למצוא משהו לתת לילדים לאכול, בסופו של דבר, נכנסנו לאחת ממסעדות הרחוב הצמודות לשוק, אני הזמנתי לי מרק אטריות (Boat Noodle Soup), לי ולליה שבקושי אכלה מהמנה שלה, ושייק מנגו לעידו, בנוסף גם גזוז לליה ובקבוק מים קרים לנו. התענוג עלה 60K קיפ. קניתי גם אח"כ שייק לאפרת מאותו המקום וחזרנו בחזרה לחדרים לסגור עוד יום של מסע, היום האחרון שלנו בלאוס.
אפרת שאלה אותי היום בבוקר, האם אתגעגע ללאוס ? חשבתי על זה מעט ועניתי שבסופו של דבר, הטבע העוצמתי שיש כאן בלאוס, מזכיר בהרבה את זה של תאילנד, כך גם המקומיים החברותיים, והאוכל שמאוד מזכיר את התאילנדי (לטעמי פחות טוב ומגוון), מה שבאמת מיוחד כאן אלו הכפרים, שלא ניתן להתחרות בהם, אליהם אני הולך להתגעגע, לשאר הדברים שיש ללאוס להציע, פחות, למה ? כי אנחנו הולכים להמשיך לחוות אותם רק בתצורה תאילנדית ובאופן משודרג יותר: עם רכב צמוד לאורך כל התקופה, עם ה-7Eleven הכל כך נוח, עם כבישים רחבים ומתוחזקים, שירותים לתייר המערביים ועוד. לטייל בלאוס זה כמו לטייל בתאילנד מלפני כמה עשרות שנים, זה קצת מתיש, אבל בעיקר טוב יותר, טוב עדיין לראות את העולם ההולך ונעלם הזה בלאוס. הפעם האחרונה שאפרת ואני ביקרנו כאן במדינה, הייתה לפני כמעט 20 שנים, עוד כשהיינו זוג חברים טריים יחסית (7 חודשים ביחד), לקחנו חופשה בין הסמסטרים בזמן הלימודים ובאנו לכאן. ואנג ויינג באותה תקופה הייתה רחוב עפר עם מסעדות מבמבוק וקש בהן הקרינו את סדרת "חברים" כל יום, כל היום. ואילו היום, הבטון החליף את הבמבוק, האספלט את העפר ואת "חברים" ניתן למצוא רק בנטפליקס. עולם הולך ונעלם, עולם שעדיין ניתן למצוא בכפרים הנידחים של לאוס. מעניין אם ילדינו: דניאל, יובל, עידו וליה יגיעו לכאן שוב בעוד 20 שנים, מה הם ימצאו כאן ?