— 30/06/2023 , יום שישי —
וואו, איך אפשר לסכם יום כזה? היום בו צילמתי הכי הרבה תמונות, היום בו הקלטתי הכי הרבה וידאו, היה לנו יום מושלם מבחינת מזג האוויר, וזה כל כך חשוב ליום כזה, היום היפה ביותר בו היינו כאן בקמבודיה, יום המקדשים הוא הסיבה המרכזית להגיענו למדינה הזו, ההיילייט של המדינה, ואחד מההיילייטים של המסע. הפוסט הזה הולך להיות מופצץ בתמונות וסרטונים.
החלטנו היום לקום מוקדם כדי לצאת מוקדם (יחסית) אל המקדשים, מכיוון שהלכתי לישון מוקדם אתמול, התעוררתי כבר ב-6:00 בבוקר, קצת עבדתי על המחשב וכמה דקות לפני השעה 8:00 יצאנו אני, אפרת וליה שעדיין ישנה. כבר אתמול הכנו את הילדים הגדולים כי הם הולכים להיות לבד היום בבית. בחוץ המתין לנו ויצ'ט – נהג הרורמורק שלנו, הוא החל בנסיעה, התחנה הראשונה הייתה "דוכן" למכירת כרטיסים, אז דוכן כמו שהייתי בו בביקורי הראשון כאן, לפני 23 שנים, זה לא היה, במקומו נכנסנו לבניין ענק עם מספר רב של דלפקים ממוזגים, שילמנו 37 דולר לכרטיס, הכולל גם צילום תמונה של כל אחד מאיתנו על הכרטיס. בשנת 2000 מחיר הכרטיס היה 20 דולר ליום וגם אז במושגים של הזמן הזה, זה נחשב יקר מאוד. טוב נו, יצאנו החוצה וחזרנו אל הנהג שלקח אותנו לעוד כ-10 דקות נסיעה על האופנוע אל יעדינו הראשון להיום, מקדשי אנגקור, ירדנו מה-Backdoor (תחילה לא הבנו למה, אח"כ הבנו כי הכניסה הראשית בשיפוצים), והתחלנו ללכת לכיוון מכלול המקדשים מהצד האחורי של המתחם, המקדשים פתאום נגלו לעינינו מעבר לעצים כשהתקרבנו לשם, וואו, מרשים!
אנחנו העדפנו לא להיכנס פנימה כעת, אלא להגיע אל החלק הקידמי של המקדשים, מהיכן שהיינו אמורים להיכנס ורק אח"כ להיכנס פנימה, גם ההליכה לצד המקדשים הרשימה אותנו מאוד, להוסיף את מזג האוויר עם השמיים הכחולים והעננים הלבנים, בהחלט עשו עבודה טובה כדי שנחווה את המקום בצורה אידיאלית
בחלק הקידמי של המקדש (מהצד המערבי), הגענו לגשר – Rainbow Bridge, שעובר מעל החפיר, במקום זה ניתן לראות את שלושת הסטופות אחת לצד השניה
אפרת וליה התהלכו גם על הגשר לכיוון היציאה, רק כדי להתרשם מהמקדשים גם ממבט מרחוק, ואפילו כשמכוונים את המצלמה לכיוון השני (כשאני עם הגב למקדשים), התמונות יוצאות יפה:
נכנסנו פנימה, בתוך המקדש ישנם מעברים צרים והכי חשוב – מוצלים. באמצע המקדש הגענו אל רחבה ממנה ניתן לטפס במדרגות תלולות אל המפלס העליון ממנו יוצאות שלושת הסטופות. אנחנו התיישבנו בפינה מוצלת ברחבה והבטנו על הסטופות לפני שהמשכנו להסתובב שם תחת השמש הקופחת
מכיוון שלא הרשו לליה לעלות למעלה, עשינו תורות, תחילה אפרת עלתה למעלה ואני המתנתי לה עם ליה ברחבה, העניין הוא שבאמצע ליה הודיעה לי שהיא צריכה לשירותים. טוב, יצאתי איתה מהר, תוך שאני מעדכן את אפרת בטלפון כי אנחנו מתחפפים, השירותים מחוץ למכלול המקדשים במרחק של כמה דקות הליכה טובות מהיכן שהיינו, בדרך לשירותים, כשעזבנו את המקדש המרכזי, הנופים מאוד הרשימו אותי, הייתי חייב להגניב כמה תמונות גם מכאן
לקחתי את ליה לשירותים וחזרנו בחזרה למקדש אנגקור, אפרת התקשרה ואמרה שהיא בדרך החוצה, סבבה, נפגשנו באמצע ועשינו החלפות, הפעם אני הייתי חופשי (ומאושר) וטיפסתי במדרגות אל עבר המפלס העליון, משם הנופים שנראו היו יותר ממרשימים, אלו היו הנופים היפים ביותר בקמבודיה שראיתי
המצלמה שלי לא הפסיקה לתקתק, מאוד אהבתי את הקונטרס הזה של המקדשים האפורים-חומים, כשמעל שכבה של ירוק מהמדשאות והעצים בסביבה ומעל זה השמיים הכחולים המהפנטים בהם העננים הלבנים משובצים באופן אקראי. נוף פשוט מושלם:
ירדתי למטה בחזרה לפגוש את אפרת וליה, הם המתינו לי בכניסה למקדש מהצד המערבי, התהלכו שוב על אותו גשר מאבן שעובר מעל החפיר המקיף את המקדש:
כשנפגשנו, אפרת התעקשה שהיא רוצה לצלם גם אותי, סבבה, המתנו מעט שהאיזור יתפנה מתיירים אחרים והופ, יש גם תמונה שלי במקום:
חזרנו בדרך חזרה לצד המזרחי של המתחם, אל הנהג שלנו ואופנועו שהמתין לנו בסבלנות, עברנו לצד בריכה קטנה שהייתה בעברה מחוברת לחפיר של המקדש, המקום כל כך הרשים אותי שהייתי חייב לצלם, למרות שכבר צילמתי כל כך הרבה תמונות היום, בדיעבד מסתבר שזוהי אולי התמונה היפה ביותר שהוצאתי היום במקדש אנגקור, ממש כמו גלויה:
ההליכה אל נהג האופנוע שלנו לקחה משהו כמו 15 דקות, רבע שעה של הליכה בחום ולחות מטורפים, החולצה שלי כבר מזמן הייתה ספוגת זיעה, אבל לאור מה שראינו וחווינו היום, זה לא כל כך הזיז לנו. הגענו אל הטוקטוק וסגרנו את הפינה של מקדשי אנגקור, תחנתנו הראשונה להיום (מתוך שלוש)
בדרך אל יעדינו השני, עברנו ליד מסעדה תיירותית כדי לאכול צהריים, אמנם השעה הייתה עדיין מוקדמת לצהריים (11:00), אך מכיוון שלא אכלנו ארוחת בוקר, זה הגיע בזמן, הכל היה מצויין במסעדת Banana Tree, מלבד המחירים ההזויים שהם גבו, אין ספק שזוהי הייתה המסעדה היקרה ביותר שלנו בקמבודיה, אבל זה לא הפתיע בהתחשב כי המקום נמצא אולי במיקום הפופולרי ביותר במדינה. אני הזמנתי פאד קפאו מעולה ב-7.5 דולר! הזמנו גם את הנהג שלנו לאכול איתנו
סיימנו את הארוחה המצויינת והיקרה, והגענו אל פתח הכניסה למכלול המקדשים השני שלנו להיום – מקדשי טה פרום. כדי להגיע אל המקדשים הללו, גם כאן היינו צריכים ללכת כמה מאות מטרים, הפעם הלכנו בתוך יער אל מכלול מקדשים שנמצא גם הוא בתוך יער, הסיפור של המקום שהוא נשכח לפני כמה מאות שנים, והתגלה רק לפני כמה עשרות שנים כאשר היער בלע את כל המקדשים בסביבה, מה שנותר לתיירים כעת לראות הם מקדשים ועצים גדולים שחיים בהרמוניה מושלמת לעת עתה, בעתיד העצים כנראה יפרקו את המקדשים, אלא אם כן הקמבודים יתערבו (והם כבר מתערבים), לנו התיירים נותר רק להינות מנופי העץ והאבן המרשימים
כבר איך שנכנסים למקום, ניתן לראות את העצים הצומחים מתוך המקדשים, "כאן", סיפרתי לאפרת, "צילמו את הסרט טומב ריידר" , אפרת זכרה משהו אך לא באמת זכרה, אנחנו צריכים לראות את הסרט הזה עם אנג'לינה ג'ולי שוב פעם בהזדמנות
עברנו עוד מקדש ועוד מקדש על כל אחד מהם צמח איזה עץ כזה או אחר, כל מקום נראה יותר מרשים מהשני.
התפעלנו מאוד ממכלול המקדשים הזה, אך היינו כבר צריכים לזוז, ליה החלה להיות עצבנית, היא הייתה עייפה מאוד, והיה גם חם לאללה, אנחנו יצאנו החוצה מהכיוון השני של המקדש, שם קבענו להיפגש עם ויצ'ט – הנהג שלנו
סגרנו כאן את הפינה, עלינו על ההסעה שלנו ונסענו לכיוון יעדינו הבא (והאחרון) להיום
אל המקדשים של הבאיון הגענו כעבור כ-10 דקות של נסיעה, זה היה מספיק בשביל ליה להירדם בנסיעה, לא מפתיע, לפי התנהגותה זה היה די ברור שהיא תסגור את הבסטה די מהר. נכנסנו פנימה אל מקדשי באיון המיוחדים כשליה על הידיים שלנו, היה קשה לתפעל את האופרציה כשהדיים תפוסות ואני כרגיל מעוניין לצלם כל בערך עשירית שנייה, איכשהו הסתדרנו, המאפיין של המקדשים הללו הוא הפרצופים המסותתים באבנים של המקדש, בסה"כ מדובר על 64 פרצופים, ואת זה אני זוכר מהפעם הראשונה שביקרתי במקום, לפני 23 שנים!
אנחנו נכנסנו למתחם, מנסים להתפעל מהמקום, קצת קשה היה עם ליה על הידיים, על כן החלטנו לעצור באיזו פינה מוצלת, לשבת ולנוח, לתת לליה את זמן השינה שלה בזמן שאנחנו יושבים אחד ליד השני, קצת מקשקשים, קצת נמצאים בטלפונים שלנו. בשלב מסויים הרמנו את הילדה והמשכנו ללכת, היא כבר הייתה חצי ערה-חצי ישנה, מאוד אהבנו לראות את הפרצופים שממוקמים ברחבי המקדש, מעניין היה יותר מאשר להסתובב במסדרונות של המקדש
המשכנו להסתובב, בעיקר כדי לראות עוד פסלים של פרצופים ועוד כאלו
לפעמים היינו עוברים במסדרון ומתפעלים מהתגליפים החרוטים על הקירות החיצונייים של המקדש, תגליפים שמתארים את הלך הרוח שחל פה לפני כמה מאוד שנים
והנה עוד תמונה שלי, לאחר שאפרת הכריחה אותי להצטלם
תמונות נוספות מהמקדש שהיו כל כך מוצלחות שלא יכולתי לוותר עליהן, למרות שהפוסט הזה היום כבר מפוצץ בתמונות, תמונות אלו נלקחו מהיציאה ממתחם המקדש (מהצד השני ממנו התחלנו את ההליכה)
היה לנו מאוד חם, והיינו מאוד צמאים, בקבוקי המים שסחבנו איתנו מהבוקר כבר כמעט והתרוקנו, בחניון הטוקטוקים והרכבים, ליד מתחם המזון, הזמנו מבחורה מקומית בקבוק מים קרים ומיד אח"כ הזמנו אננס קר וטרי מדוכן ליד, הנהג שלנו הגיע אלינו (לאחר שהוא המתין לנו במקום אחר והתכתבנו בוואטסאפ), כיבדנו אותו ברבע אננס ויצאנו בחזרה לכיוון הבית, ביקשתי ממנו שיעצור לנו שוב במקדש אנגקור הראשון בו ביקרנו היום, רק מהצד השני, ולא מה-Backdoor כדי שנוכל לראות את ה-Front, לצלם ולהתרשם. אז הוא יכל לעצור לנו רק על הכביש המוביל לשם, אך לא בדיוק שם, עלינו היה ללכת כ-200-300 מטרים כדי להגיע לתחילת המתחם, קצת התלבטנו, כי השמיים התכסו עננים אפורים, בסוף החלטנו ללכת על זה, וחבל. כי לא באמת ראינו את המקדש, המקום היה בשיפוצים והגשם באמת התחיל לרדת, כך יצא שהלכנו הלוך חזור כמה מאות מטרים על כלום מלבד לבזבז את הזמן כדי להישטף ע"י הגשם.
טוב, אז בגשם שוטף חזרנו הביתה, אנחנו לא נרטבנו בתוך הרורמורק, אבל הנהג חטף אותה, גם עם מעיל הגשם שכיסה אותו. הגענו לפתח הגסט האוס שלנו, שילמנו לבחורצ'יק 15 דולר על שירותו האדיב להיום ונפדנו לשלום, נהיה בקשר בהמשך. בחדר פגשנו בילדים הגדולים שלנו שלא עשו הרבה מלבד לשרוץ במיטות ולהתנחל אל מול הטלפונים שלהם, אנחנו היינו חייבים מקלחת דחוף, וזו אכן הגיעה במהירות.
בסביבות השעה 17:00, לקחנו ריקשה ונסענו אני ואפרת אל הצד השני של סיאם ריפ, לביתו של ישראלי אחד שגר כאן במקום, למה ? כי קיבלנו היום בצהריים הודעה מהרב בנציון – הרבה של פנום פן, אותו הכרנו במהלך הסופ"ש שעבר בעיר, אז מסתבר שהוא שלח לנו חבילה מבית חב"ד לקבל את השבת, את החבילה הוא שלח לבחורצ'יק הישראלי הזה שפגשנו לכמה רגעים, הוא העביר לנו את החבילה שקיבל, מבלי יותר מידיי דיבורים, אפרת ניסתה יותר ליזום קשר, אבל קיבלה כתף קרה ממנו, הוא כנראה לא מחפש שיחות ואו להכיר ישראלים אחרים, טוב, הבנו את הרמז והמשכנו בדרכינו. הסתובבנו רגלית מעט באיזור הרחוב הראשי, עד שהתייאשנו ותפסנו ריקשה בחזרה הביתה. בבית פתחנו את החבילה ונוכחנו לראות שם כמה חלות טריות, בקבוק יין תירוש, עם כוס קידוש וספרון מזמורים לשבת. למרות היותינו משפחה חילונית לגמרי, שמחנו מאוד לקבל את החבילה, לקראת הערב התקבצנו כל המשפחה בחדר שלנו ההורים, והעברנו קידוש, עם היין, החלה והתפילות שאפרת הוציאה מהאינטרנט. תודה לבית חב"ד על המחווה היפה הזו.
מאוחר יותר בערב יצאנו לאכול ב Helen Cafe הצמוד לגסט האוס שלנו, הילדים רצו ללכת ל-Pub Street, אך הגוף של אפרת היה עייף מידיי כדי לסחוב את עצמו עד לשם (גם אם זה באופנוע ממונע), אנחנו אף פעם לא נופלים בבית הקפה הזה, וכך גם הפעם. אנחנו מאוד אוהבים אותו, האוכל מצויין, מגיע בזמן סביר ואינו יקר בכלל בסטנדרטים קמבודיים. רק חבל שבעלת המקום תמיד מגיעה אלינו עם פרצוף תחת. לא נורא, למדנו לחיות עם זה. בארוחת הערב העלנו זכרונות מתקופת פאי היפה שעברה לה, אך תחזור אלינו בגדול בעוד כמה ימים. אני הזמנתי לעצמי מנה קמבודית שאינני זוכר את שמה, אך היא הייתה מצויינת בעיקר העוף המתובל עם חמאת הבוטנים שבו
עם סיום הארוחה, הילדים חזרו לחדרי הגסט האוס הצמוד למסעדה\קפה. אני, אפרת ועידו הלכנו להוציא כסף, הפעם משכנו 500 דולר מהכרטיס של העסק בעקבות הוצאות גדולות שעשינו בימים האחרונים הקשורים לעסק, היה מפחיד לכמה רגעים שכן אחד מהכספומטים נראה כאילו נתקע כאשר הכרטיס שלנו אצלו בפנים. רק לאחר כדקה של המתנה מורטת עצבים, קיבלנו בחזרה את הכרטיס שלנו. בסופר קנינו כמה מצרכים למחר וחזרנו הביתה, אל הילדים ששוב פעם היו שקועים במסכים. סגרנו להם את הבסטה, עכשיו הולכים לישון.