— 17.10.22 , יום שני —
אנחנו כעת בנתב"ג. סוף סוף קצת נושמים לרווחה מהשבועות האינטנסיביים הללו שעברנו, וואו, שבועות קשים, במיוחד הימים האחרונים שממש לא היה לנו זמן לנשום בהם. בין מסיבות הפרידה לילדים לבין סחיבת הריהוט לעליית הגג, היינו צריכים גם לעבוד מידיי פעם, בין רכישות השלמות של ציוד לטיול לבין ביטול חשבונות, היינו צריכים גם להתייחס לילדים פה ושם…
אתמול עזבנו את הבית, אתמול נפרדנו מהחתולות, השכנים והחיים המוכרים לנו במושב הקטנטן שלנו אי שם במרכז הארץ, זה מדהים כמה שמתכננים לפרטי פרטים את הטיול, את הלוגיסטיקה, טיסות, ויזות, צ'ק-אין, מלון לילה הראשון וכו', את החלק של הפרידה מהמהשפחה והחברים לא ניתן לתכנן, זה פשוט קורה בשלב מסויים וזה די מבאס.
אתמול בערב, רגע לפני שהילדים הלכו לישון, תפסתי אותם לשיחה וניסיתי להרביץ בהם קצת תורה, על סגנון החיים המיוחד שאנחנו הולכים לעבור, על כמה הם ברי מזל שהם חווים חוויה כזו (ניסינו שיעריכו קצת ויצאו מגישת ה"מגיע לי" שכל כך מאפיינת את בני גילם), הסברנו להם את החובות שלהם במהלך המסע, אחריות אישית ולימודים, זה כמובן לצד הזכויות והדברים היותר כיפים שנחווה.
ב-5:50 בבוקר יצאנו מרעננה עם שני רכבים, שני נהגים (האחים של יוני ואפרת), שישה נוסעים ויותר מידיי ציוד. בשעה כזו ועוד ביום חג (שני של סוכות) הכבישים היו חלקים, הגענו במהרה לשדה. מסתבר שהיינו חייבים למלא טופס הצהרת בריאות באתר הממשלתי של הודו על כך שאיננו מכניסים את נגיף הקורונה למדינתם, טוב לקח לנו זמן לעשות את זה (= פחות זמן לקניות בדיוטי, מעולה!) אבל בסופו של עברנו גם את המשוכה הזו, צ'ק-אין לתיקים, ביקורת דרכונים והנה, אנחנו באולם שחקים רגע לפני שעולים על המטוס
הטיסה שלנו עם חברת גולף-אייר יוצאת עוד מעט, ב-9:20 בבוקר, טיסה לא ישירה להודו, נעשה עצירה של שעתיים במאנמה (בירת בחריין) ומשם נמשיך לדלהי, לילה במלון ליד שדה התעופה ולמחרת טיסה נוספת ליעד הסופי: קטמנדו – בירת נפאל.
האמת יש הרבה מה לרשום, אבל אין הרבה זמן, נמשיך כנראה מהמטוס או מדלהי עצמה.
טיסה נעימה,
על המשך מאורעות האתמול (אחרי נתב"ג):
הטיסה הראשונה שלנו מבין סדרת הטיסות שהביאו אותנו בסופו של דבר לנפאל, ארכה כשעתיים וחצי למנאמה – בירת בחריין.
יופי של טיסה, יופי של מטוס, יופי של שירות. המטוס היה חצי ריק עם שירות מצויין וארוחת בוקר נחמדה (סנדביץ' עשיר, עוגה של "אחווה", חטיף ושתייה), מערכת המולטימדיה המתקדמת העסיקה את כולנו, כל אחד צפה במערכת ה-VOD שלו, הילדים שיחקו במשחקים וראו סרטים לילדים, אני ראיתי בפעם השנייה את מאבריק. נחתנו בבחריין.
שדה התעופה ואולמות הנוסעים המפוארים של בחריין קידמו את פנינו בברכה, הכל נראה חדש ונוצץ, רק חבל שהג'ימבורי שם היה סגור. ישבנו בכורסאות המפנקות ממתינים לטיסה הבאה שלנו שתצא לדלהי, אנחנו ועוד המוני הודים שהמתינו ביחד איתנו, בינתיים התענגנו על שירות ה-WiFi החינמי והמהיר שיש בשדה, כל אחד עם הטלפון שלו. אני ביצעתי צ'ק-אין אונליין לטיסה שליום המחרת – לנפאל.
עלינו לטיסתינו השניה עם גולף-אייר, זו שתיקח אותנו אל דלהי – בירת הודו. הטיסה הפעם הייתה צפופה וארוכה יותר (3 שעות וחצי) אבל גם היא עברה בסדר גמור. הילדים, לראשונה בחייהם התנסו באוכל הודי אמיתי בטיסה, טעים לאללה (לדעתי כמובן) וחריף אש (להם כמובן), הם לא אכלו ממנו הרבה.
הבירוקרטיה בשדה בדלהי התישה אותנו, לאחר יום טיסות מלא, עמדנו בתורים הארוכים של ביקורת הגבולות, להוציא ויזה (לשנה עם כניסות מרובות), להחתים דרכון, לאסוף את הכבודה, להמיר את הדולרים לכסף המקומי (רופי), ולמצוא לנו מונית למלון. בשלב מסויים, רגע לפני שיצאנו מאולם הנכנסים להמון הרב שהמתין לנו בחוץ, אמרתי לאפרת ולילדים שזהו הרגע בו יעוטו עלינו מיליוני נהגים ונותני שירותים כדי להציע לנו מכל הטוב שיש לדלהי להציע. זה הזמן, אמרתי לילדים, להיות דבוקים אלינו כמו מסטיק כדי לא ללכת לאיבוד בכל הבלגן הזה. ליה הייתה על הידיים של אפרת וכל אחד משאר הילדים היה מחוייב להחזיק בעגלת התיקים אותה אני דחפתי.
צלחנו זאת בגבורה, מצאנו את הדוכן הממשלתי של המוניות, המקום אולי היחיד באזור שבו לא יעקצו אותנו במחירי שחיטה, כשבדרך אנו מנסים לנער מעלינו את ההמון הרב שניסה למכור לנו נסיעה במונית \ סיור בעיר העתיקה \ מלון של אבא שלהם…
מלכתחילה הזמנתי מראש מלון ליד שדה התעופה, 10 דקות נסיעה בסה"כ, 10 דקות שהעיניים שלי נפתחו לרווחה כמו שהן נפתחות תמיד כשאני מגיע להודו, איזה כיף היה לראות שוב פעם את העוני בצידי הדרכים, את הרעש, הצפירות, ההמולה, הצפיפות הרבה, הפרות שהולכות להן בניחותה בין כל הבלגן ומעל הכל, איזה כיף היה שוב פעם להריח את הודו. להודו יש ריח מיוחד שאין בשום מקום אחר בעולם, ריח מתובלן במיני הקטורות הרבים שיש להם, בגת הזה שהם לועסים, בניחוח צואת הפרות ברחובות, הפיח של הריקשות, בקיצור – ריח הודו, ריח של חופש.
התמקמנו במלון, הזמנתי מראש 2 חדרי שינה לכולנו, המלון יחסית להודו היה לא רע, יחסית לעולם המערבי – די זוועה. דניאל, אולי לראשונה בחייה לא הסכימה להתקלח לאחר שראתה את מצב המקלחות בחדרים. יאללה בסדר, זרמנו עם זה.
אני יצאתי לקנות לנו ארוחת ערב בדוכני הרחוב שבאזור המלון, הייתי גמור מעייפות אך ההליכה הזו החייתה אותי, שוב לחוות את המראות, הריחות והצלילים המוכרים של הודו. כל כך התגעגעתי. מצאתי איזו דאבה מקומית (דוכן מזון על הרחוב), והזמנתי לכולנו ארוחת ערב, שני סוגי תבשילי ירקות עם טונות של תבלינים, 3 חתיכות Naan (שזהו הלחם המקומי שלהם) , אורז ויוגורט. מפורשות ביקשתי: לא חריף ! אבל בהודו כמו בהודו, בקשות לחוד ומעשים לחוד, המנות יצאו חריפות לאללה, כך שאף אחד מלבדי לא כל כך אכל אותן.
את הלילה הזה לא אשכח זמן רב, התעוררתי בערך ב-3:00 לפנות בוקר עם כאבי בטן ובחילות, הקיבה שלי עדיין לא התרגלה לקולינריה ההודית כנראה, ניסיתי להקיא, לא הצלחתי. היה לי לילה מעאפן.
