— 01/12/2022 , יום חמישי —
אלו הם ימינו האחרונים כאן בגואה. הילדים עצובים גם מבלי להגיד את זה (רואים בהתנהגות שלהם), הם נקשרו למקום דרך החברים שהם רכשו כאן. פרידות הן חלק בלתי נפרד מהמסע, אנחנו נצטרך להתגבר על זה ולהמשיך הלאה, לפגוש חברים חדשים במקומות אחרים.
היום החלטנו לא לקחת את הילדים לקייטנה ב-River House אלא לעשות יום טיול משפחתי למפלים שבאיזור. הנהג של אניל התייצב כמו שעון ב-9:00 בבוקר, אנחנו כבר לפני כן התארגנו והיינו לאחר ארוחת בוקר שהכנתי. נסיעה של שעה לערך הביאה אותנו אל שמורת היער Netravali Wildlife Sanctuary , נסענו בדרך יפייפיה ומפותלת בה עברנו שדות אורז, יערות, נחלים, כפרים נידחים והרבה טבע. בכניסה לשמורה שילשלנו לכיסינו כרטיסי כניסה לכולם בגובה של 390 רופי, שוחחנו גם קצת עם השומר שהיה נחמד מאוד ונכנסנו פנימה אל תוך השמורה, אל יעדינו להיום: מפלי Savari, שמשום מה כולם קוראים להם כאן Sauthi Falls (לא הצלחתי עדיין להבין למה…)
ההליכה מהחנייה אל המפלים עצמם לקחה כ-20 דקות בתוך היער, בדרך ראינו עץ גדול ממימדים עם גזע חלול, הילדים התלהבו ונכנסו אל תוך הבית החדש שלהם:
כבר מרחוק ניתן היה לשמוע את צליל המים הנופלים, צליל שאני מאוד אוהב, בין ענפי העצים הצלחתי למצוא זווית לא רעה לתפוס בתמונה את כל המפלים, מרחוק כמובן שהם נראים קטנים אך כשמתקרבים אליהם מבינים כמה הם גדולים ועוצמתיים
בתחתית המפלס התחתון הילדים השתכשכו בבריכת המים הטבעית שנוצרה, המים היו קרים, גם כאן היו בבריכה דגיגים קטנים שאוהבים לאכול את העור היבש של הרגליים, אם כי בכמות מופחתת מאלו הרעבים של המפל הקודם בו היינו. בדמיוני תיארתי כבר לעצמי כמה הילדים נהנים להתרחץ בבריכת המפל, משחקים, משתוללים ועוד… אבל הם קיבלו את המקום יחסית באדישות, סיננו לנו ההורים – למה אנו לא בקייטנה כעת עם החברים שלנו. הבנו שבשבילם אולי לא היינו צריכים צריכים את ההרפתקאה הזו
לאחר פחות משעה מרגע הגעתנו, עזבנו את המפלים, מטפסים את כל 200 המדרגות עד שהגענו אל חניון הרכבים, שם המתין לנו הנהג בסבלנות. השעה הייתה כבר 12:00 והתחלנו להרגיש רעבים, ניסינו את מזלינו במסעדה מקומית אחת בכפר Netravali, היא הייתה סגורה, ניסינו את מזלינו במסעדה שניה – בינגו.
הזמנו לעצמינו אורז מוקפץ להורים וצ'יפס לילדים. לקח המון זמן עד שהאוכל הגיע (הוא בושל במקום), בינתיים קנינו בדוכן ליד שתייה קרה ממותקת, אני, כאחד שתמיד אוהב לנסות דברים חדשים, מוזרים ככל שיהיו, הלכתי על בקבוק קטן ובו רשום Masala Soda, הוא היה מספיק מוזר כדי שאקנה ואנסה אותו:
חברות וחברים, הנני שמח להכריז כי זהו המשקה המגעיל ביותר ששתיתי בחיי. אם ציפיתי למשהו מתקתק עם נגיעות של ווניל או מעט חריף, אז קיבלתי משקה מלוח ודוחה עם ריח של תרופה. טוב, לפחות האוכל היה לא רע. אולי להוציא את הלאסי לשם הטבח הוסיף את תבלין ההל בכמויות מסחריות.
סיימנו לאכול והמשכנו הלאה, הנהג עצר לנו במקום מיוחד הנקרא: Netravali Bubbling Lake, למה מיוחד? כי המקומיים נוהגים לחשוב כי אם הם מגיעים לבריכה (לא אגם – בריכה) ומוחאים כף, יוצאים מתחתית הבריכה בועות… מממ… העמדנו את העניין במבחן קצר וגילינו את הסוד הגדול והנורא: גם אם לא מוחאים כפיים – הבריכה מבעבעת, Shocking!
באיזור הבריכה בנו מתחם שלם של מקדשים, המקום היה ריק מאדם כמעט, דבר שהוסיף לפסטורליות של המקום. הנענו את הרכב וחזרנו על עקבותינו, חזרנו אל העיירה צ'אודי, באותם רגעים הנחתי את ראשי על משענת הראש ונימנמתי לזמן מה עד ששמעתי את הילדים רבים באוטו, מי יודע על מה הפעם…
בצ'אודי, הנהג עצר לנו ליד תחנת האוטובוסים החדשה, שם דניאל הלכה סוף סוף להסתפר (אחרי שחפרה לנו על זה בימים האחרונים)
בזמן הזה אני עשיתי משהו אחר וחשוב לא פחות. אתמול בלילה הטלפון הנייד של אפרת שבק חיים, קיבינימאט שיאומי, לא יכולים להחזיק מעמד יותר משנתיים – שלוש ? סתם ככה באמצע יום בהיר מסך הטאצ' של המכשיר החליט להשתגע. היינו צריכים לרכוש מכשיר חדש ומהר, אנחנו צריכים את הטלפונים שלנו גם כמכשירי עבודה, על כן הדחיפות הרבה. עשיתי סקר שוק בין כמה חנויות במתחם התחנה המרכזית (בזמן התספורת של דניאל) ובסופו של דבר קנינו לאפרת את הטלפון Realme C35 , שהוא למעשה האח הגדול של הטלפון הקודם שרכשנו בנפאל (לאחר שהקודם נשבר לנו), נפרדנו מ-620 ש"ח (המחיר כנראה אינו שונה הרבה מבארץ) חזרנו לרכב והמשכנו אל חוף פאטנם, שם הורדנו את הבנות עם איילה והוריה. נפרדנו מנהג הרכב עם מתנה צנועה בגובה של 3K רופי ליום הנסיעה הזה והמשכנו רגלית אל חוף הים.
אפרת הוזמנה למסיבת יום הולדת של אחד הילדים פה בקהילת הישראלים, היא לקחה עימה את עידו שרצה לשחק עם חברו – נבו. אני נשארתי עם ליה על החוף ומידיי פעם הבנות עם החברה שלהן – איילה הופיעו לגיחות קצרות, זמן השקיעה הגיע וזה כרגיל זמן מצויין לתפוס את הקטנה לכמה תמונות על החוף נהנית מהחיים:
גם את הבנות הגדולות רציתי להנציח על החוף, רגע לפני שאנו עוזבים את המקום:
השמש כבר הלכה לישון והערב החל להחשיך, אנחנו הלכנו לכיוון אפרת ועידו שחגגו במסיבת יום ההולדת, עזבנו את חוף הים והמשכנו בהליכה לא ארוכה אל הכפר של פאטנם, חגגנו עם מדורה וזיקוקים רגילים, אפרת הייתה שקועה בשיחות עם כל הנשים שם במסיבה, לעידו הדליקו את הזיקוק – הילד היה מאושר:
אני כרגיל, תפסתי קצת מרחק מצלם, מביט על כולם שמחים ומאושרים וחושב לעצמי: "אנחנו לא שייכים לכאן".
המקום מדהים, החברה נפלאה, אין פה תלונות, הכל אידיאלי, אך אנחנו – משפחת פלנר אינם שייכים לכאן. לא בגילגול הזה של המסע שלנו. לחגוג ככה מסיבת יום הולדת עם הזמנות לחברים, מתנות והכל, זה כבר השתקעות במקום. אנחנו לא שם. אנחנו במסע – זזים ממקום למקום, לפחות במסע הזה (מי יודע, אולי בעתיד נחזור לכאן להשתקע כמו שאר המשפחות…)
טוב נו, אבא עם השטויות שלו בראש, לפחות הילדים נהנו ממופע זיקוקים קצר:
חזרנו הביתה אל לילה אחרון לפני העזיבה. הילדים התקלחו, אכלו והתארגנו לשינה. אצלי האופרה הייתה אחרת לגמרי. הייתי צריך להתקין לאפרת את מערכת ההפעלה עם כל האפליקציות על המכשיר החדש. בעיקרון – עבודה של פחות משעה, אצלי זה לקח הרבה הרבה יותר (סיימתי לעבוד על זה בסביבות 12 בלילה), למה ?
כי כשמנסים להתחבר עם שם המשתמש של גוגל, לאחר הזנת הסיסמא הוא מבקש או לאשר מהמכשיר הנייד כי עושים את הניוד, או לאשר דרך קוד סודי שמקבלים ב-SMS. הבעיה הראשונה היא שאכן אנו יכולים לראות כי קיבלנו הודעה במכשיר הישן, אך מכיוון שהטאצ' של המכשיר דפוק, איננו יכולים יכולים לאשר את ההודעה (ללחוץ עליה). הבעיה השניה היא שכאן בחו"ל איננו יכולים לקבל SMS למספר הישראלי שלנו. ניסיתי כבר בכמה דרכים לעשות זאת, יצרתי גם קשר עם גולן טלקום, הכנסתי את הסימים שלנו, הגדרתי את הנייד במיליון דרכים שונות, רק הסים שלי הצליח לקבל SMS, לא של אפרת.
בסופו של דבר עליתי על הבעיה, אני מטומטם. מסתבר שהסים של אפרת הוא לא באמת היה הסים של אפרת, אלא הסים של יובל, כשעליתי על הבעיה, מיליון ה-SMS ששלחתי כניסיון זרמו כמו נהר אל המכשיר החדש… הצלחנו להתגבר על הבעיה והלכנו לישון בגלל זה מאוד מאוד מאוחר. לפחות אפרת חזרה לציביליזציה. Welcome Back.
— 02/12/2022 , יום שישי —
את יומינו האחרון כאן בגואה פתחנו בעצלתיים, עוד יום שבשגרה עם ארוחת בוקר, התארגנות ונסיעה לקייטנה של הילדים, בימי שיש נוסעים לחוף Colomb, בדיוק כמו בשבוע שעבר (אז הסתובבנו גם אנחנו על החוף וברחנו מהילדים שלא יראה אותנו). הורדנו את הילדים והמשכנו הלאה עם גורו אל העיירה צ'אודי לסידורים אחרונים לפני העזיבה, גורו עצר לנו ליד חנות בדים לבקשתינו, שם הוא המליץ לנו לקנות סדינים לקראת נסיעת האוטובוס. החנות עדיין הייתה סגורה, "מצויין", אמרנו לו, "זוהי ההזדמנות שלנו להגיעה למסעדה הקבועה שלנו לשתות צ'אי, לאסי ולחמניות בננה בפעם האחרונה". וכך היה.
המקום הקטנטן היה עמוס באנשים, בחורצ'יק מבוגר הציע לנו לשבת עימו בשולחן. איזו החלטה מוצלחת, פגשנו באיש שיחה מרתק, בן אדם בסביבות ה-70 לחייו, יש לו כבר נינים ! (או כך הוא אומר…), אשתו נפטרה לפני כמה חודשים בקורונה ובעקבות כך שלושת ילדיו עם משפחותיהם עברו לגור עימו במתחם המגורים שלו בכפר קטן ליד העיר Margao. הוא סיפר לנו בקצרה על ההיסטוריה שלו, בשנת 91 הוא הלך לעבוד כטבח בכווית, בדיוק לפני הפלישה של עיראק למדינה, נתפס בשבי, הופשט, נקשר בשלשלאות, עונה ורק לאחר 11 ימים נוראיים הצליח עם הרבה קומבינות לצאת משם בחזרה להודו, דרך ירדן… וואו. נשאבנו לסיפורים שלו בתדהמה, לצערי אינני זוכר את שמו של הבחור, לקחנו את מספר הטלפון שלו, למקרה שנגיע לאיזור, הוא מזמין אותנו ללון אצלו בבית, לא יודע אם זה יצא לפועל, אבל זה יכול להיות מאוד מעניין.
חזרנו אל חנות הבדים, מנהל המקום – חברו של גורו קיבל אותנו יפה מאוד, בסופו של דבר רכשנו 2 סדיני לונגי ב-250 רופי לאחד ויצאנו מרוצים לאללה. רכשנו בחנות ליד גם שקית סוכר בשביל עדי ונוריאל (כמעט וסיימנו להם את מה שהיה בבית) ועוד משחות Odomos נגד יתושים בבית מרקחת מעבר לכביש וחזרנו הביתה עם ריקשה שתפסנו במקום הקבוע.
יום שישי היום והמנקה הייתה לקראת סיום עבודתה בבית, אפרת ואני התיישבנו במרפסת הקטנה מחוץ לבית עם ליה, אנחנו בהינו במסכי הטלפון והקטנה שיחקה בינתיים בצעצועי הפלסטיק שקנינו לחוף הים.
בצהריים אני פרשתי לישון בזמן שאפרת הלכה לקחת את הילדים מהקייטנה עם גורו. הכנו להם ארוחת צהריים, ארזנו את התיקים של כולם, הילדים נחו קצת ולקראת השעה 16:00 יצאנו אל חוף פאטנם בפעם האחרונה, כהרגלינו, עצרנו בדוכן הפירות כדי לשתות מיץ תפוזים \ אננס \ קוקוס לפני שהמשכנו הלאה אל החוף
ומה היה בחוף ? שום דבר מיוחד, הילדים מצאו שם את איילה עימה שיחקו בים, אנחנו ההורים דיברנו עם רון ונועה על ערוצי יוטיוב מומלצים לצפיה, על השקעות נדל"ן בחו"ל ועוד…
מבלי לשים לב כבר הגיע הזמן לעזוב, יש לנו עוד להשיג ארוחת ערב, לחזור הביתה, להתקלח, להתלבש ולצאת לתחנת האוטובוסים, תמונה משותפת אחרונה של הילדים וזזנו
בצ'אי שופ של פאטנם קניתי סנדביצ'ים עם חביתה לקראת נסיעת האוטובוס, הוספתי לזה עוד שקית אגוזי קשיו מהמכולת הצמודה, בזמן זה אפרת יצאה להביא ריקשה עימה חזרנו הביתה לראג'בג.
היינו בלחץ של זמן, מקלחות דחוף לכולם ודווקא בזמן הכי לא מתאים, נגמרו המים בברזים… כן כן, יש דברים כאלו כאן בחיי הכפר בהודו, דפקתי על דלת בעל הבית, האמא המבוגרת פתחה ועם האנגלית הרצוצה שלה ניסתה להבין אותי, לא יודע אם הצליחה, זכרתי בזמנו אז שנוריאל הסביר שבמצב כזה יש לפתוח איזשהו ברז מסויים בחצר, ניסיתי לאתר אותו, סובבתי וחזרתי הביתה לבדוק האם הפעולה הצליחה. אז הניתוח הצליח והחולה ברוך השם חי, יש מים בברזים, חוזרים למקלחות.
עזבנו את הבית הכחול הצפון בתוך מטע קוקוסים, חושך מוחלט שרר בחוץ, אניל עם חברו הגיעו לאסוף אותנו עם 2 ריקשות האחת לאנשים, השנייה לציוד (הרב) של האנשים. נסיעה של כמה דקות על הכביש הראשי הביאה אותנו אל "תחנת האוטובוסים" ליעדינו הבא. מה זה תחנה? חבל על הזמן, עצרנו בשולי דרך מהירה, ממש על הסתעפות שני נתיבים, המקום הכי מסוכן ומטומטם להמתין בו
עימנו המתינו עוד כמה תיירים, חלקם מגיעים איתנו להאמפי, חלקם נוסעים לבאנגלור, כולם על אי תנעה קטן לצד הכביש. מדהים כמה הודו יכולה תמיד להפתיע מחדש. שוחחנו עם כמה תיירים, עם לארה מהולנד, עם זוג מספרד, עוד הייטקיסט ובת זוגתו מבאנגלור שבאו לחופשה קצרה כאן בגואה, הילדים היו במצב רוח טוב בתחילת ההמתנה, אך ככל שהמתנו לאוטובוס הם כבר החלו לאבד את זה
האוטובוס היה אמור לבוא ולאסוף אותנו ב-20:50, בפועל הוא הגיעה רק ב-22:00. המתנה מיותרת של מעל לשעה על כביש ראשי, ללא ספספלי ישיבה מסודרים או חנות צ'אי קטנה… מבאס.
האוטובוס של Paulo Travels הגיע, כל כך שמחנו לראות על הקבינה שלו: Paulo , זה היה שלנו (לאחר שעצרו כמה אוטובוסים של חברות אחרות), אוטובוס עם כמה מושבים בתחילתו ואח"כ דרגשי שינה, הוא מסודר ככה שמצד אחד של האוטובוס ישנן מיטות זוגיות ומצד שני מיטת יחיד, המיטות רחבות מספיק לשני מבוגרים, אך היו קצרות בסנטימטרים בודדים למישהו כמוני – 1.80 מטר.
אנחנו הזמנו 2 מיטות זוגיות ועוד מיטת יחיד. יובל תפסה בעלות על מיטת היחיד, אפרת, ליה ודניאל במיטה זוגית אחת ואני ועידו במיטה זוגית נוספת
היום שלנו הסתיים כשהתחלנו בנסיעה אל עבר יעדינו הבא: Hampi, לילה טוב.
מתוך עמוד הפייסבוק שלי, כמה מילות סיכום על השבועיים האחרונים שלנו כאן בגואה:
בסופו של דבר גואה הייתה ממש טובה אלינו הסתגלתי ולמדתי להינות ממה שיש לה להציע…
יש כאן אוירה מיוחדת כי מצד אחד יש הרבה משפחות ישראליות שבאו
להשתקע כאן ממש לגור כאן (מצד שני הן עדין באו לתקופה) ומצד שני עדיין יש כאן אוירה של טיול עם סקרנות להכיר אנשים חדשים, הרגשתי פתיחות וקבלה ונהניתי ולשוחח שיחות עמוקות על החיים הורות משפחה וכד'…הרגשתי כאן קבלה ופתיחות הרגשתי כאן שאני יכולה להיות עצמי הרגשתי כאן אוירה של יחד והאמת זה יותר מהרבה מקומות שעברתי עליהם בארץ בבית.
זה שכתבתי על גואה בפייס בוק
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid02bfQQtRWDctHQHqBMfnnw7dSHocShuHCzTWVwXVU5vxqavEjrYwnHAwpJ7VLiz5v5l&id=100012241268588&mibextid=Nif5oz
כשעלינו לאוטובוס להמפי פתאום שוב שמעתי משהו שהרבה זמן לא שמעתי במקום משפחות באוטובוס היו צעירים אחרי צבא מה שהחזיר אותי אחורה לתחושה של חופש ללא אחריות