ימים ראשונים בארץ

עברתי אח"כ לרוקן את הארנק שלי ששירת אותי נאמנה לאורך כל המסע, במשך ה-400 ימים הללו הוא צבר עוד פתקית ועוד קבלה ממקומות שונים בעולם, פרץ נוסטלגי נעים כזה דיגדג לי בנעימות בלב, מצאתי שם את הקבלה מבית המרקחת שם פגשנו את מריה בוונקובר, לידה כרטיס הביקור של הבחור המשוגע הזה אצלו ישנו לילה אחד במונרו איילנד כי הגסט האוס של דיפה היה מלא באותו היום, זה לצד 2 תלושים של הכספומט ממנו משכתי מזומנים בנונג קיאו שבלאוס באותו יום מטורף בו טיפסתי על ההר הגבוה לפנות בוקר, זה לצד תלוש נוסף של בנק טראנסילבניה ממנו משכתי מזומנים בפלוייסטי – רומניה, היה כאן גם את כרטיס הכניסה לגשר הבמבוק שבפאי, כרטיסי הכניסה למקדשי אנגקור שבקמבודיה, כרטיס ביקור של חנות המחשבים בוונקובר אליה הגעתי ביומי השני במדינה כדי לחפש מטען חדש ללפטופ שלי, כרטיס ביקור נוסף של ה-Little Tibetean Guest House הנפלא שהיה לנו בית בפוקהרה – נפאל, כרטיס ביקור גם של Himadri Retreat שבוואינד בהודו, זה לצד כרטיס הביקור של קאטרינה מסוכנות הרכבים AVIS שבואנטיין, היא מסרה לי אותו בנסיון להשקיט את מצפוני לגביי שכירות הרכב, כרטיס ביקור נוסף שלידו היה mipig cafe – אותו בית קפה של חזירים בו ביקרנו בקיוטו – יפן, כרטיס ביקור של Aloha Guest House שבווארקלה – הודו, שם פגשנו לאחרונה את הבן גיגיים, תלושי כספומטים של MayBank שבקמבודיה, כרטיסי המונית משדה התעופה של לואנג פראבנג אל הגסט האוס שלנו במרכז העיר, תלוש משיכה של 20,000 בהאט בשדה התעופה דון מואנג שבבנגקוק, לאחר שנחתנו מסינגפור בפעם הראשונה בתאילנד, רופי סרי-לנקי, מטבעות דולרים מקנדה, ליי רומני, בהאטים תאילנדיים, ריאל קמבודי ועוד… אפשר להגיד שהארנק שלי מהווה את המסע המטורף שעברנו בזעיר אנפין, אלו הן עדויות קטנות לחוויות גדולות אליהן נחשפנו ב-400 ימי המסע. 

מפה הדרך אל שגרת החיים בישראל מאוד קצרה, ההתלהבות של הילדים מבית הספר והחברים תלך ותדעך, העבודה שלנו תמשיך להיות שגרתית ולא מעניינת, בדיוק כמו שעשינו אותה בכל מקום מחוץ לישראל, המשפחה, עם הזמן אני מניח, תרגיש כבר מיצוי בשבועות \ חודשים הקרובים. אני תמיד שואל את עצמי, האם זו הייתה ההחלטה הנכונה לחזור לארץ ? מבחינה משפחתית, כעת זה נראה שכן. בעיקר בשביל הילדים הצמאים לחברה, וגם בשביל אפרת שגם היא התגעגעה לחברים והמשפחה, אני חושב על המסע שעברנו כל הזמן, תמיד יש משהו שמזכיר לי את הנסיעה ההיא, או החוויה ההיא. אין צל של ספק כי אם הייתי לבד, כבר לא הייתי כאן. אין פה בישראל כיום משהו מספיק חזק שיחזיק אותי כאן, נכון, יש את המשפחה ואת החברים, אבל בשבילם, לא צריך ממש לגור בארץ, אפשר להגיע, לבקר ולהמשיך הלאה אל המסע חובק עולם שאנו רוצים לעשות, זה בכל אופן החלום שלי, חלום שמי יודע, אולי יבוא יום והוא יתגשם.