— 18/10/22 , יום שלישי —
הפוכים לגמרי התעוררנו מהיום המתיש של אתמול, ליום מתיש נוסף. התעוררתי לפני כולם עם כאבי ראש ותשישות, כדי לא לחוות את מה שחווינו אתמול בנתב"ג, נכנסתי לאתר הבריאות הממשלתי של נפאל ומילאתי טפסי הצהרת בריאות כבר עכשיו (בשדה התעופה לא יהיה לי חיבור לאינטרנט וזה יהיה בעייתי למלא שם) , נכנסנו ללחץ של זמן, הטיסה שלנו יוצאת ב-12:25 בצהריים, אנחנו צריכים להיות בשדה 3 שעות לפני , אנחנו עדיין לא מאורגנים והשעה הייתה כבר אחרי 9:00. בלחץ של זמן, סיימתי עם הטפסים, אירגנו את הציוד, ווידאנו שאנחנו לא משאירים מתנות לחברי המלון והמתנו לנהג המונית שיבוא לאסוף אותנו מהמלון, בזמן זה הדפסתי את הצהרות הבריאות בדלפק הקבלה וזהו, הגענו לשדה בשעה 10:00 בבוקר.
ההסדרים הבטחוניים בטיסות בהודו זה משהו די שונה ממה שיצא לנו לחוות, עברנו כמה וכמה בדיקות בטחוניות, בשיקוף התיקים דיקדקו על כל פרט ופרט, ואם יש משהו שקצת לא מוצא חן בעיניהם, ישר פותחים תיקים ומתחילים בהסברים, כך יצא שאיבדנו בשדה את ה-PowerBank שקניתי לפני כשנה, הוא היה בתיק הגדול שהלך לבטן המטוס וממש רגע לפני שעלינו לטיסה עצרו אותנו עד שנברר את הממצא המיוחד הזה שקפץ להם בשיקוף, אפרת והילדים המתינו על הספסלים בשער 18 – שער הטיסה שלנו ואני מיהרתי לקצה השני של האולם כדי להוציא את החפץ האסור מהתיק שלי. כך היה, לצערי הייתי חייב להיפרד מהסוללה שהלכה ישירות לפח (או אח"כ לאחד מהכיסים של עובדי האבטחה שהיו שם)
גם לטיסה זו היינו בלחץ של זמן, היינו רעבים ועם שלפוחיות מלאות בשתן, מהר מהר הלכנו להתפנות וקנינו ארוחות במקדונלדס – מה שהילדים יהיו מסוגלים לאכול, לא היה לנו זמן להתיישב ולאכול, לקחנו את המנות כ-Take Away למטוס. עלינו אחרונים רגע לפני שסגרו את הדלתות.
הטיסה הייתה קצרה מאוד, בסה"כ שעה וחצי עד קטמנדו, בזמן הזה אכלנו גם את הצ'יפס של מקדונלדס וגם את האוכל הטעים ש-Air India הביאה לנו, הראש שלי המשיך לכאוב והתשישות מהיומיים האחרונים ניכרה בכל רמח איבריי. בדרך מהמטוס לאולם הנכנסים איבדנו את התכשיר דוחה יתושים שקנינו בארץ, איזה מבאס זה, הספקנו להתמרח במטוס רגע לפני הנחיתה וכנראה שהשארנו את הבקבוקון הזה שם במטוס. זה חשוב לנו כי אנחנו מאוד חוששים מגל ההתפרצות של קדחת הדנגי שהתרחש כאן בעיר בחודש שעבר, לבשנו בגדים ארוכים, נעליים סגורות וכך נכסנו לנפאל. הוצאתי מראש את הויזה לנפאל כך שמה שנשאר לי לעשות הוא רק לשלם ולקבל את החותמת בדרכון, האשה שהחתימה לנו את הדרכונים הייתה מאוד חביבה והתלהבה מהקטנים שלנו. קצת כאוס וצפיפות במסועים לקבלת הכבודה, אבל גם את זה עברנו. אני הייתי די בשוק שכל הכבודה שלנו הגיעה בסופו של דבר מישראל לנפאל, חששתי שמשהו ילך לאיבוד איפשהו…
עזבנו את שדה התעופה בדרכינו לעיר עצמה, רכשנו כרטיסי Pre-Paid Taxi למלון שלנו באיזור התאמל (איזור התיירות כאן בעיר) ושוחחנו עם הנהג החביב כל הדרך לכאן, עם הפקקים , לקח לנו משהו כמו חצי שעה להגיע למלון – לא נורא.
המלון הזה שאנו ישנים בו – Pilgrims Garden Home הוא מלון מקסים, נכון שבסטנדרטיים מערביים הוא לא נחשב משהו בכלל, אבל אנחנו במדינת עולם שלישי ומה שקיבלנו מספיק בהחלט. מה שכן, אני חייב לציין את השירות והאדיבות כאן של עובדי המלון, ובכלל, מאז שכף רגלינו דרכה במדינה, כולם נראים לנו חייכניים ואדיבים . לא יצאנו כל כך מהחדר שלנו בהמשך היום, היינו בעיקר תשושים מהיומיים האחרונים. היה חשוב לנו מאוד לקנות תכשיר דוחה יתושים מקומי, יצאתי החוצה וממש בסמיכות למלון שלנו מצאתי בית מרקחת מקומי שמכר את מה שרציתי. הוספתי לרכישות גם כמה בקבוקי מים מינרליים (אנחנו לא שותים כאן מים מהברז) וכמה חטיפים לילדים.
בערב יצאנו כולנו מלבד דניאל לאכול ארוחת ערב קלה כאן במסעדה של המלון, ה-Momo לא היה משהו בכלל, אבל הלאסי שלהם (בננה ומנגו) היו מעולים ובעיקר נהנינו משייק האבטיח שלהם – ממש מושלם. כמה טלפונים להורים, מקלחות וזהו נפלו כולנו על המיטות
— 19/10/22 , יום רביעי —
היום הזה הוקדש לסידורים ומנוחה בעיקר, אנחנו עדיין כאן באיזור התאמל שבקטמנדו.
בבוקר התעוררתי ב-5:00, לא כי רציתי אלא כי השעון של דניאל העיר אותי, שכחנו לכבות את התיזמונים שלו עוד מהטיסה מישראל. קצת יצא לי לעבוד, בעיקר לענות למיילים וכתבתי הרבה בבלוג. בסביבות 7:30 עידו התעורר, יצאנו בשקט החוצה לסיבוב בוקר ראשוני בזמן שכולם עוד ישנו שנת ישרים.
איזה כיף זה התאמל, מעל ל-20 שנה שלא ביקרתי במקום הזה, אני אוהב את המקומות הצפופים הללו עם מיליון החנויות ונותני השירותים לתייר, התאמל הוא המקביל של הלייק סייד בפוקהרה (אליה נגיע בהמשך), המקביל של המיין בזאר שבדלהי והמקביל של רחוב הקאוסן שבבנגקוק. במקומות הללו אני מרגיש פשוט חופש, אני יכול להסתובב כאן שעות מבלי לאבד עניין לשניה, גם אם אני אשב באיזו פינה נידחת באחד מהרחובות ופשוט אבהה על החיים של הרחוב, אהיה סופר מאושר, הרוכלים שעוברים ושבים, צועקים ומציגים את מרכולתם, הכלבים המשוטטים אשר תרים אחר אוכל, התיירים הרבים שמחפשים לקנות את הדבר הבא, בעלי הדוכנים, המוני האופנועים והמוניות שמשאירות פיח שחור סמיך מאחוריהם… מת על זה
בזמן שאני ועידו עשינו סיבוב בוקר בסמטאות הצרים של התאמל, בדיוק כל רוכלי הרחוב פתחו את שעריהם, חנות לממכר בדים, ליד דוכן מיצים ושייקים, בצמוד לחנות מזכרות לתיירים שלצידה חנות בגדי טרקים (של ה-North Face יענו), בתי קפה, מסעדות ועוד… בשלב מסויים תפס אותנו מקומי שהציע לנו את כל מה שנפאל יכולה בערך להציע לתייר המערבי, טרקים, נסיעות במונית, סיורי יום וכמה ימים, מלונות, כרטיסי סים, מדריך לכאן או לכאן, טיסות וכו'. תחילה ניסיתי לנפנף אותו, אך מתוך נימוס וכבוד לבן אדם, הקשבתי ופתחנו בשיחת קנייה \ מכירה. יש לי חוק: לעולם אל תקנה שירות או פריט (מלבד מזון) בסיבוב הראשון במקום
המשכנו להסתובב אני, עידו והבחורצ'יק הזה שדי נדבק אלינו, מנסה כל הזמן למכור לנו שירותים כאלו ואחרים, הדבר שעניין אותי באותם רגעים היה לרכוש שני כרטיסי סים, לי ולאפרת. ישנן 2 חברות תקשורת מרכזיות בנפאל אשר מוכרות כרטיסי סים, הראשונה שגם נמצאת בכל מקום נקראת Ncell ואילו השניה שקשה יותר להשיג נקראת Namaste (או בשמה הפחות זוהר – Nepal TeleCommunication) , רציתי את השניה מכיוון שבטרקים בהרים לה יש קליטה ואילו לראשונה אין. הבחור'ציק ששמו Chandraman עזר לי בזה ובכך הפכתי להיות מסתם ליד פוטנציאלי ללקוח משלם. הלכנו לסוכנות הטיולים שלו (לא הרחק מהמלון שלנו) , הוא קרא לבן שלו (ילד חמוד, בן 26), הפקדתי בידיו תמונות פספורט של אפרת ושלי ואת שני הדרכונים שלנו, הוא יצא לדרכו לעבוד.
בדרך חזרה למלון עצרנו באיזה דוכן פינתי קטן, עידו הזמין מילקשייק עוגיות אוראו מתוק ומרענן ואני הלכתי (קצת בחשש) על הקאפוצ'ינו שלהם, וואו, היה פשוט משקה נהדר !
בסביבות השעה 10:15 חזרנו אני ועידו לחדרינו במלון, כולם היו עוד רק בשלבי התעוררות, החלטנו כי היום יהיה יום של מנוחה בעיקר וקצת סידורים, הילדים קמו והחלו ללמוד מחומרי הלימוד המקוונים שאירגנו להם עוד מהארץ, אני קיבלתי הודעת וואטסאפ מהילד החביב שמטפל לנו בכרטיסי הסים, הוא הודיע לי כי אני צריך להתלוות אליו למשרדי חברת הטלקום בעיר, הוא לא יכול לעשות זאת לבד, אני חייב להיות נוכח. טוב, יצאתי מהחדר, הגעתי אליו, עלינו על האופנוע ונסענו ברחובות הסואנים של העיר הפקוקה ומלאת הפיח הזו. וואו, זו הייתה בהחלט חוויה לרכב על האופנוע, אלוהים יודע איך הם בכלל יכולים לנהוג שם עם כל הכאוס על הכבישים, אבל הגענו בסופו של דבר. הבירוקרטיה הנפאלית קידמה את פנינו בברכה: "לך תצלם את הדרכון ותחזור אלי" , אוקיי הלכנו לרחוב מקביל, צילמנו וחזרנו, "לא רגע, אתה צריך גם לצלם את הדרכון השני", אוקיי צילמנו גם את הדרכון השני, "תמתין בתור" – המתנו, "קח ת'טפסים הללו ותמלא אותם" , הכל רשום בנפאלית, טוב הילד עזר לי, "תדביק תמונה על הטופס", הדבקנו, "לך תעמוד בתור ההוא", אוקיי ממתינים, "עכשיו לך תעמוד בתור השני כי הפקיד שם גם צריך להצדיק את המשכורת שלו", משכורת זה דבר חשוב, נתנו גם לפקיד השני עבודה… רק כעבור שעה בערך של טירטורים סוף סוף הגיע הרגע המיוחל והילד נופף בידו הימנית כאות ניצחון 2 אריזות של כרטיסי סים. גברנו על המערכת.
בסביבות 15:00 חזרתי לחדר, רק בעוד שעתיים וחצי אוכל לעשות לכרטיסים אקטיבציה, טוב נו… הילדים היו בטלפונים שלהם, אני ואפרת ניסינו לדבר בחוץ, במרפסת הקטנה שליד חדרינו ובסביבות אחה"צ יצאנו לרחובות התאמל, הפעם בהרכב מלא, הפעם עם ליה על המנשא שהבאנו מהבית, זהו אותו מנשא שאמור להיות לה בית לימי הטרק, כולנו מקווים שהיא תזרום עם זה, בינתיים כן ומחזיקים אצבעות.
לאחר כמה דקות הליכה הגענו אל מחוז חפצינו – בית חב"ד. ה-Holy Grail של כל תרמילאי ישראלי בעולם. אפרת ניסחה זאת יפה – מרגישים כאן בעולם אחר. בתוך כל הבלגאן וההמולה של קטמנדו עם הרגשה של זרים, אנחנו כאן בתוך מובלעת קטנה הנשלטת ע"י ישראלים, כאלו שאתה פוגש באוניברסיטה, כאלו שעשית איתם מסלול צבאי, כאלו שתפגוש ברחוב או על הכביש בין רעננה לרמת השרון… הרגשנו פתאום בבית.
המתחם עצמו כולל בית כנסת כמובן, 2 מסעדות (חלבית ובשרית), מקום לאיחסון חפצים, עמדת תה \ קפה, עמדת הטענת טלפונים, פינת טיפים ומידע למטיילים, לידה ספרייה (בעברית כמובן), מתחם רביצה על כורסאות נוחות ועוד…
בזמן שאפרת והילדים התמקמו להם שם בנחת והרגישו בבית, אני יצאתי לעוד סידורים, הלכתי לברר במקומות נוספים על טרקים, נסיעות לפוקהרה (יעדינו הבא) ועוד, הגעתי איכשהו ל-"סוויסה האדום" איזשהו ספין אוף מסוכנות "סוויסה" המקורית שממנה לקחתי שירותים עוד בטיולי הראשון כאן בשנת 2000 (יש כאן באיזור גם את סוויסה הצהוב, מעניין לשמוע מה בדיוק קרה שם), בחור מאוד נחמד נתן לי את כל המידע שאני צריך עם פחות או יותר אותם מחירים של הבחרוצ'יק הראשון (זה שתפס אותנו בהליכת הבוקר – Chandraman), יאללה, החלטנו בסופו של דבר לקחת את נסיעת האוטובוס, ההסעה לתחילת הטרק, הפרמיט ופורטרים דרכו. את טיול היום (שנעשה בעוד כשעה) נעשה בחברה הראשונה. למה ככה ? סתם כי הבחור'ציק מהחברה הראשונה עיצבן אותי כשבסוף החליט להכניס לנו את "האלמנט" בדמות של 10% עמלה.
חזרתי לאפרת והילדים ששהו בבית חב"ד עם פחות 602 דולר בכיס (אבל מחוייך ומאושר), הם הזמינו ארוחת ערב, אפרת שוחחה עם הבחורה שמפעילה את המקום (היא, בעלה וששת ילדיהם), די התנגדתי לכך, אבל כולם רצו לאכול אוכל ישראלי. אכלנו פסטה, סלט ישראלי, ופאדתאי בשבילי – אוכל בינוני למדיי אבל קצת מזכיר את הבית. בזמן הזה גם יובל מצאה את הזמן לשחק ולקרוע את המטיילים בשחמט.
חזרנו למלון, קצת התארגנויות, קצת זמן מסך, קצת עבודה וכבר השעון הורה על 23:00 , הלכנו לישון מבלי לטייל הרבה היום אבל לחוות המון !
— 20/10/22 , יום חמישי —
סוף סוף יצא לנו לטייל במסע הזה, לקחנו סיור יום פרטי אל עמק קטמנדו כשבתוכנית היה לכסות 4 מקומות ובפועל כיסינו רק 3 מהם (נו, אנחנו צריכים לחשוב יותר על לו"ז עם ילדים).
לאחר התארגננות של כולם, יצאנו אל סוכנות הטיולים בהנהלת Chandraman, הבן שלו הגיע ראשון, הוא צילם לי את מספרי כרטיסי הסים שלא עובדים ואמר שיטפל בזה. המשכנו הלאה אל הרכב שייקח אותנו לטיול. פגשנו בנהג חביב, חייכן עם המון סבלנות, יעדינו הראשון היה סטופת בודנאת (Boudhanath), המשמעות של סטופה הינה: מבנה מקודש המכיל על פי האמונה שרידים או אפר של בודהה, של אחד מתלמידיו או של תלמידי תלמידיו. הסטופה נמצאת בצפון-מזרח קטמנדו כ-11 ק"מ ממרכז קטמנדו. סטופה זו היא אחת מהסטופות הגדולות ביותר בנפאל, המקום הינו אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בקטמנדו ואת זה בהחלט ראינו בכניסה למקום.
נהוג להקיף את המבנה העגול עם כיוון השעון כאשר המאמינים מסובבים את גלגלי התפילה לכל אורכו (לשם כך בנו 184 נישות). נכנסנו למקדש צדדי, שם התקיימה בדיוק תפילה של קבוצת נזירים, אפרת דחקה בכולם לחלוץ נעליים ולהיכנס למבנה. בהחלט החלטה נכונה.
המשכנו בסיבוב מסביב לסטופה, הילדים הראו סימנים של קריז, עצרנו במסעדה שבמתחם והזמנו ארוחת בוקר במחירים שערורייתיים. בזמן ההמתנה לאוכל, יצאתי לבד קצת לצלם את האזור, הקפתי את המבנה וחזרתי למשפחה, הם רק סיימו את ההזמנה. ביאסה אותי העובדה כי עדיין אין לנו אינטרנט זמין בניידים שלנו, מאוד רציתי לקרוא על המקום, בסופו של דבר "התפשרנו" על קריאה מתוך הלונלי פלאנט ששמור אצלי בנייד כקובץ PDF. המשכנו הלאה והשלמנו את הסיבוב, השעה הייתה כבר 11:30 ואם רצינו להספיק את כל המקומות היום, היינו חייבים להתחיל לתת גז, קנינו לילדים Bubble Milk Tea (די מעאפן) רק כדי שיהיו מרוצים וחזרנו לנהג שהמתין לנו בחוץ.
לגביי היעד הבא, תחילה די התלבטנו אפרת ואני האם כדאי לנו להגיע עם הילדים או לוותר. מקדש פשופטינת הוא לא מקום שנעים לראות בעין, אפילו די קשה. המקדש הינו הינדואיסטי שנבנה עבור האל שיווה, זהו המקום שבו שורפים גופות אדם, לפי האמונה ההינדואיסטית, אין נהוג לקבור את המתים אלא לשרוף אותם, ולא סתם ככה בכל מקום, אלא במקום קדוש, מקום כמו מקדש פשופטינת.
עבור 2000 רופי נפאלי (כ-50 ש"ח) נכנסו כולנו (הילדים לא משלמים), בכניסה כמה מדריכים מקומיים הציעו לנו את שירותיהם האדיבים במחיר אדיב עוד יותר, החלטנו לוותר. המקדש עצמו בנוי מעל נהר (באגמטי) שהוא עבורם נחשב נהר קדוש, כך שלאחר טקס השריפה זורקים את שאריות האפר והגופה אל הנהר. הטקס עצמו אינו קצר במיוחד, אני מעריך כי התהליך מתחילתו ועד סופו הוא כמה שעות טובות (החלק של השריפה עצמה הוא אולי חצי מזמן הטקס כולו). לאחר שמביאים את הגופה עטופה בבדים קדושים אל המקום, מורידים אותה אל עבר הנהר, זולפים עליה מעט ממימי הנהר (שנראה מטונף אגב), קרובי המשפחה מתאבלים על המנוח, אנשי דת קוראים פסוקי תפילה, מורידים את הבדים הקדושים מעל לגופה ועוטפים אותה במעין איזו מחצלת. משם הדרך אל מקום השריפה שזוהי פשוט רמפה שבנו לטובת העניין.
ישבנו ובהינו ברוב התהליך, תחילה מאוד חששתי שמא לילדים זה יהיה קשה מידיי וירצו לחזור לרכב, אבל הרוב גילה עניין וצפה במתרחש (גם אם לא הודה בכך מפורשות). מי שקורא את הבלוג לבטח שואל את עצמו: למה שאנחנו נעשה את זה לילדים שלנו ?
אנחנו מאוד מעוניינים לחשוף אותם להיסטוריה, לתרבות ולפולקלור המקומי, בכל יעד שאנו מגיעים אליו, תמיד אמרנו להם שיש את הלימודים הפורמליים ואת לימודי החיים, מקדש פשופטינת הוא בהחלט נופל תחת קטגוריית לימודי החיים, וכמו שלא תמיד נעים להם לקרוא באנגלית, או לפתור תרגילים בחשבון, אז גם כאן בלימודי החיים, לא תמיד יהיה נעים להם לראות דברים שקורים גם אם נעצום חזק חזק את העיניים.
בסה"כ ביקרנו במתחם הזה כשעתיים, זו הייתה חוויה מסוג שונה. מצרף תמונות מהמקום (את הקשות יותר החלטנו לחסוך מכם), ניתן להקיש על התמונה להגדלה:
חזרנו לרכב שלנו עם הנהג שהמתין בסבלנות, היינו כבר די תשושים. החלטנו לוותר על יעדינו הבא (פטאן) ולהמשיך אל היעד האחרון – מקדש הקופים או בשמו המקורי: Swayambhu Mahachaitya , רכשנו 3 כרטיסים (הפעם על דניאל היינו צריכים לשלם) ב-200 רופי כל אחד. המקדש בנוי על גבעה המשקיפה על כל עמק קטמנדו, למה המקום נקרא מקדש הקופים ? אולי בגלל שיש בו המוני קופים מסתובבים במקום מנסים לתפוס כל דבר שנראה, נשמע או מריח כמו אוכל מהאנשים שמגיעים למקום. אחד מהם חטף לעידו את חטיף השוקולד מהיד באחת מההפסקות שעשינו במקום, הילד נבהל קצת אבל בסופו של דבר נרגע. האמת היא שסיפרו לנו על זה ושכחנו באותו הרגע כשהבאנו לילדים חטיפים…
למקום ניתן להגיע ברגל ע"י טיפוס תלול במדרגות, אנחנו עלינו למעלה עם הרכב, ממש עד שער הכניסה ונותר לנו בתוך המתחם לעלות בסה"כ 5 דקות במדרגות. הנופים משם היו נפלאים, אני זוכר את התמונה שלי מלפני 22 שנים שאני מצולם בנקודת תצפית במקדש כאשר עמק קטמנדו פרוש לרגליי… כשנגיע לארץ, אם אזכור, אעלה את התמונה המקורית לכאן.
וזוהי התמונה המקורית שלי ממקדש הקופים, משקיפים על עמק קטמנדו – פברואר 2000:
בזמן שהסתובבנו במתחם, ליה נרדמה על מנשא הגב שלקחנו מהארץ, טוב לדעת את זה, יועיל לנו כאשר נהיה בטרק
תמונות נוספות מהמקום:
עם היציאה מהמתחם והירידה למטה, עצרנו באיזה דוכן מאולתר של זוג עובדים שמכר חטיפים מקומיים. החלטנו לנסות למרות כל אזהרות קילקולי הקיבה והחריפות הגבוהה, וואלה, איזו הצלחה, אני מאוד נהנתי לאכול וברוך השם הקיבה של כולנו מתפקדת 100%. באותם רגעים למדנו על מאכל רחוב שנקרא: פאני פורי
חזרנו בחזרה אל בית המלון שלנו, נפרדנו מהנהג עם טיפ יפה, הילדים התקלחו במקלחות עם מים פושרים בלבד (מדינת עולם שלישי, נו מה ?), נתנו להם קצת לקרוא וכמה שעות מאוחר יותר הלכנו לאכול ארוחת ערב. עד כה בחירת המסעדות לא הייתה להיט בלשון המעטה, הפעם ניסינו משהו חדש, מסעדה שממוקמת ממש ממול למלון שלנו, מסעדה טבעונית. איזו בחירה נפלאה זו הייתה, מנות גדולות וטעימות מאוד. קצת מבאס שלוקח זמן עד שמגישים את האוכל על השולחן, אבל בשביל זה קניתי עוד בארץ משחקי קלפים, רק חבל שלא השכלתי להכניס אותם לתיק עוד כשהיינו במלון.
יש לנו עוד כמה קשיים בירוקרטיים שנתקלנו בהם עד כה: אין לנו יכולת לקבל SMS בטלפונים מהארץ, זה חשוב כשאנחנו רוצים להיכנס למשל לחשבונות הבנק שלנו (שולחים SMS עם קוד חד פעמי). עדיין אין לנו כרטיסי SIM שעובדים (הודיעו לי כי הכרטיסים נעולים ועלינו שוב פעם להגיע למשרדים ולטפל בזה איכשהו…) ואתמול בערב גיליתי שכרטיס האשראי שלנו אינו מסוגל להוציא מזומנים ממכונות ATM.
את כל הדברים הללו אנחנו צריכים לפתור במהרה.