— 02/08/2023 , יום שלישי —
איזה יום של טירוף היה לנו כאן. יום מאוד קשה, בשבילי, הוא אולי היה הקשה ביותר במסע הזה. את הטיול שלנו כאן בארץ השמש העולה, לא פתחנו בטוב.
במטוס ישנתי קצת פחות מ-4 שעות, וגם זה עם המון התעוררויות באמצע, לא באמת ניתן לישון כמו שצריך על מושב במטוס, חששתי שזה ישפיע עליי במהלך היום, שכן כבר כמה לילות שאינני ישן מספיק. דניאל פתחה את החלון (גם היא ישנה גרוע) והמראות היפים של העננים בשעת הזריחה נראו משם:
המטוס נחת כמחצית השעה אחרי 7:00 בבוקר, שזה אומר מחצית השעה של 5:00 – שעון תאילנד. אני, יובל ודניאל היינו כבר ערים, השלושה האחרים במושב אחרינו, עדיין לא. אני חייב לציין שכבר מלמעלה יפן נראתה יפה, בסופו של דבר – זהו אי ירוק בים
בשדה התעופה עברנו את ביקורת הדרכונים, לאחר מכן אספנו את כל המזוודות מהמסוע, ליה עדיין ישנה ואני סחבתי אותה על ידיי, עברנו גם את ביקורת המכס שבשונה למדינות אחרות, כאן אשכרה עוצרים ומתחקרים אותך בכניסה למדינה. וזהו, יצאנו מההליך הבירוקרטי הלא נורא הזה של יפן, אל עבר אולם הנוסעים המגיעים. אפרת והילדים ישבו על קבוצת ספספלים שמצאנו, אני התחלתי לעבוד. פתחתי את הרשימה שהכנתי מבעוד מעוד בנייד שלי, והתחלתי לתקתק את רשימת המטלות, הלכתי ל-Information שם ביררתי היכן אוכל לעשות SIM, היכן אוכל למשוך כסף, היכן אוכל לרכוש כרטיסי רכבת לאותה רכבת ספציפית שאנו צריכים לעלות עליה כדי להגיע לסביבה בה אנו גרים. אז על ה-SIM החלטתי לוותר, המגבלה של ה-500 מגה ליום בקצב של 4G הפריעה לי, אמרתי לעצמי שניקח כבר כרטיס באחת מחנויות הנוחות, זה עבד לי יפה בתאילנד ואמור לעבוד גם כאן (טעות). משכתי 100,000 יין, שזה קצת יותר מ-2,500 ש"ח בכספומט של 7Eleven (כן, מסתבר שיש להם כאן כספומטים) ואנחנו ירדנו לקומה התחתונה כדי לרכוש כרטיסי רכבת. גם שם היתה קצת בירוקרטיה, עברתי 3 דוכנים שונים כדי להשיג את המידע הבא: מאיפה אני קונה כרטיס Suica (שזהו כרטיס תחבורה ציבורית נטען) לילדים. אז מסתבר שבאותה מכונה אוטומטית ניתן לבחור כרטיס לילד. דאאא. רכשנו 5 כרטיסים (ליה לא צריכה) והטענתי את כולם בסכום של 5,000 יין, אין לי מושג עד מתי זה יספיק לנו. באותו מקום גם נכנסנות לחנות נוחות Family Mart כדי לקנות קצת אוכל לילדים, באותה הזדמנות ראיתי כרטיסי SIM במחירים זולים הרבה יותר מאלו שראיתי בקומה מעל (3,300 יין לעומת 4,900 יין), קניתי גם שניים כאלו, כשגיע למקום עם WiFi אתקין אותם על הטלפונים. טוב, עלינו על הרכבת של 9:21 בבוקר. דרך צלחה
ניתן היה לראות עלינו כי עברנו לילה קשה מאוד, כמעט כולנו נרדמנו על המושבים, בתחילת הנסיעה הקרונות היו חצי ריקים, אך ככל שהתקרבנו אל העיר טוקיו, הם החלו להתמלא באנשים, בסה"כ הנסיעה לקחה לנו כשעה עד שירדנו בתחנה שלנו: Asakusa – בשכונה הזו הזמנתי את הדירה שלנו דרך AirBNB, היינו צריכים להעיר את עידו שישן חזק שם על המושב בקרון הרכבת, הילד יכול להירדם בכל מקום. ירדנו בתחנה המתאימה ובדרך יציאה מן התחנה, עצרנו בפינה קטנה, יושבים על הריצפה כמו חבורה של מסכנים, היה לנו קשה, קשה לסחוב את התיקים לאחר לילה ללא הרבה שעות שינה, אכלנו שם מעט מהאוכל שקניתי כשמסביבנו עוברים ושבים המקומיים, כל אחד בדרכו, כל אחד במחשבותיו
יצאנו אל מחוץ לתחנת הרכבת וכאן החלה סאגה חדשה. המקום אליו אנו צריכים להגיע נמצא כ-10 דקות הליכה מכאן, זהו מקום ששכרתי כדי לאפסן את התיקים שלנו עד שעות אחה"צ. עד שהחדר שלנו יהיה מוכן בשעה 16:00. טוב, 10 דקות זה לא נשמע כל כך נורא, אבל בחום שיש לטוקיו להציע ועם עוד 11 תיקים כבדים וילדים עייפים ועצבניים (בעיקר ליה), זה קשה, קשה מאוד אפילו. החלטנו להתפצל, אפרת נשארה לשבת עם חלק מהתיקים ברחוב תחת עץ מצל, ואני והילדים הגדולים התחלנו ללכת עם החלק האחר של התיקים את ה-10 דקות הליכה הללו, גם עם הגדולים זה היה קשה, גם הם התלוננו, אבל לאחר עצירות מרובות הצלחנו להגיע למקום כשאני כל הזמן מנסה לעודד אותם ש-הנה, עוד מעט מגיעים. אוקיי, הגענו, כעת עליי למצוא את המקום, זה לא פשוט, מדובר על בניה רוויה, ההוראות שרשומות לי היו ביפנית כמובן, ואין לי אינטרנט! נעזרתי במקומיים כדי למצוא את החנות להשכרת קימונו – שם נוכל לאפסן את הציוד. קומה שלישית, יש מעלית, איזה מזל. עולים למעלה, מבוגר אחד ו-3 ילדים דחוסים בצפיפות עם התיקים, הדלת סגורה, מה זה סגורה ? נעולה. דופקים בדלת ו… ? כלום, אין אף אחד בבית. וואו, זה לא טוב. בגלל הקלסטרופוביה של המסדרון הקטן בין המעלית לדלת הכניסה, החלטתי שנרד שוב פעם כולנו למטה, אל הכניסה לבניין, שם לפחות יש מרווח, צל ומקום להניח את התיקים. כך עשינו. ניסיתי להבין מה לעזאזל קורה כאן, איך זה יכול להיות שבן אדם מזמין שירות ונותני השירות לא נמצאים בכלל… הסתכלתי שוב ושוב בטופס ההזמנה (ביפנית), מנסה גם להיעזר במקומיים. עד שזה תפס אותי, על הטופס היה רשום התאריך של אתמול – 1.8 , קיבינימאט, אני יצאתי טמבל שהזמנתי את המקום ליום האתמול. יואאאוווו…. מה עושים כעת ? טוב, השארתי את הילדים עם התיקים, וקפצתי אל מעבר לכביש לחנות ה-7Eleven לקנות לילדים שתייה קלה, קניתי להם מים ולי בקבוק תה מר ומגעיל.
החלטנו לחזור בחזרה לכיוון ממנו הגענו, איך עכשיו תיתן לילדים מוטיבציה לעשות את זה שוב פעם עם התיקים הכבדים ? בדרך ראינו איזשהו סניף של סטארבאקס ברחוב, אמרתי להם שנשתה שם משהו קר ומתוק. חשבתי לעצמי קודם כל נתיישב מול שולחן, תחת מזגן, עם התיקים לצידינו, כל המשפחה, ואח"כ נחשוב מה נעשה. בדרך גם ניסיתי להיכנס לחנות ה-7Eleven כדי לנסות את מזלי שמא אולי להם יש שירות שמירת חפצים, אז לא. יש להם שירות העברת חפצים (לערים אחרות), אך לא שמירה. בעאסה. לאחר עוד כמה דקות של הליכה אנחנו הגענו לסניף הקפה, סניף ממש פצפון, הכל כאן במימדים קטנים וצפופים, עלינו לקומה השלישית (רק שם מצאנו מקום) הנחנו את התיקים וירדנו שוב להזמין לילדים קפה ושוקו בעיקר, שילמתי ועזבתי את הילדים בזמן שאני בדרך לאסוף את אפרת וליה שבינתיים התייבשו להם שם מתחת לעץ ברחוב. טוב, אז אפרת בינתיים מצאה חיבור ל-WiFi הציבורי של העיר. הסברתי לה את המצב ואנחנו חזרנו שוב פעם אל הסטארבאקס עם שאר התיקים לאיחוד משפחתי. ישבנו וחשבנו מה אנו עושים, לא היה לנו הרבה יותר מידיי ברירות, כל התוכניות הגרנדיוזיות שלנו להיום (אנחנו נמצאים ליד אחד מהמקדשים היפים בעיר) התאיידו להן משתי סיבות עיקריות: התיקים הכבדים שעדיין איתנו, והראש שלי שהחל כבר לכאוב עוד מהבוקר וכעת זה רק הלך והחמיר. מכיוון שבקומה שלנו היינו חייבים לשמור על השקט, ואפילו המקומיים העירו לנו על זה, אפרת מצאה מקומות בקומה השניה של הסניף, שם מותר לדבר. טוב הילדים ואפרת ירדו למטה ואני נשארתי לשבת – מנסה להפעיל את כרטיס ה-SIM שקניתי, מנסה ללא הצלחה, ניסיתי להכניס אותו גם לנייד של אפרת – כלום. עברתי 200 פעמים על כל ההגדרות וכל ההוראות הכתובות, הכל נראה מדהים, רק שהוא פאקינג לא נכנס לאינטרנט. יוואווו איזה בעסה.
הראש שלי כאב מאוד, המיגרנה שהייתה די צפוייה הייתה בעיצומה, אני הייתי חייב להניח את הראש איפשהו ולנוח מעט. אבל איפה ? בגוגל מפות ראיתי איזה איזור ירוק, וואלה, במרחק הליכה ישנו פארק ליד הנהר, חשבתי לעצמי שאמצא שם פינה מוצלת על דשא ואנוח שם מעט. בינתיים פיניתי את המקומות שלנו, הזזתי את התיקים הצידה שיפריעו כמה שפחות לאנשים, הודעתי לאפרת: אני זז ויצאתי. הנהר היה יפה, עם הנופים האורבניים של הבניינים הגבוהים וסירות התיירים ששטות לאורכו. סוף סוף יצא לי לצלם תמונה תיירותית ולא בירוקרטית ביום הזה.
אבל מה היה בפארק עצמו ? לא הרבה, אין שם דשא כמעט כלל, הכל שם זה אבנים ובטון. איפה אני אמור לנוח ? המקום היחיד שנראה סביר היה תפוס על ידי הומלס שפרש לו חתיכת קרטון וישן עליה, וואלה הוא חכם. אני מצאתי לעצמי איזה ספסל דק שנמצא חלקית תחת צילו של עץ, נשכבתי עליו ותוך שנייה נרדמתי. מצחיק, האנשים היחידים בפארק הזה שבמצב מאוזן כעת הם אני ואותו חסר בית, כשהוא מקבל את התנאים העדיפים. נרדמתי לאיזה חצי שעה בערך, כשבין לבין אני שומע אנשים חולפים על ידי, בשלב מסויים כבר הגיעה קבוצה גדולה של תיירים, הצטלפמו ועזבו ואני המשכתי לנוח לעוד איזה חצי שעה. כאבי הראש קצת נרגעו, עדיין הרגשתי דרעאק, אבל טוב מעט יותר ממקודם. בשעה 15:30 חזרתי אל סניף הסטארבאקס ואל אפרת והילדים, בינתיים אפרת הצליחה להעסיק את הילדים עם חומרי הריקמה שהוציאה מהתיקים ונתנה להם לרקום, איזה יופי שעלה לה הרעיון הזה, ותודה לקטי שלימדה אותנו לעשות זאת בפאי. אספנו את התיקים ויצאנו אל הרחוב, החלטנו הפעם כי אנחנו נוסעים אל הדירה שלנו ולא הולכים ברגל. מצאנו מונית שהמתינה בדוכן מוניות ממש מעבר לרחוב, העמסנו את כל הציוד ונסענו לדרך, המונה הראה את המחיר ההתחלתי – 500 יין, שזה כ-12.5 שקלים, וואלה, לא נורא בכלל. מה גם שנהג המונית היה אחד הנהגים האדיבים והחביבים שיצא לי לפגוש.
כאן בכניסה לדירה היה עלינו כאן לעשות Self Check-in, צריך לפתוח את תא הדואר של הדירה שלנו (הקוד נשלח במייל), בפנים היו שתי Lock Box שהן מעין קופסאות נעולות בקוד, וגם הקוד הזה נשלח דרך האפליקצייה של AirBNB, משם עלינו היה לפתוח את דלת הכניסה לבניין ע"י שוב – קוד סודי שנשלח כבר אין לי מושג לאן ורק אז, בעזרת המפתח שנמצא בתוך הקופסא הנעולה בקוד, ניתן לפתוח את הדלת, מבולבלים ? כן, גם אנחנו. והבעיה הגדולה יותר הייתה שאין לנו אינטרנט כדי להשיג את הקודים הללו… למזלינו, הגיע זוג צרפתי לראשונה לבניין וגם הוא שוכר שם דירה, אז ביחד ניסינו לפצח את המבוך הזה לכניסת הדיירים לדירה שלהם. אני השתמשתי באינטרנט שלהם (Hotspot) כדי להשיג את המידע הרלוונטי עבורי. ובסופו של דבר עשינו זאת. נכנסנו למקום המגורים שלנו לשבוע הקרוב.
הדירה קטנה, קטנה מאוד, המיטות פיציות, למזלינו הבאנו את המזרן המתנפח. בזמן שהילדים קיבלו את קצת הנחת שלהם בטלפונים הסלולריים, אפרת ואני ניסינו לארגן את כל החפצים שלנו בדירה כל כך קטנה, צריך כאן מקום ליצירתיות. האינטרנט כאן בדירה מעאפן. חלש מאוד ובקושי זז, כשאחד רואה יוטיוב למשל, האחרים די תקועים. לקראת הערב, יצאתי אני והילדים לעשות סיבוב בשכונה ולחפש בעיקר מקום בו נוכל לקנות אוכל, אז מצאנו את הסניף של חנות הנוחות – Lawson, נכסנו לשם וקנינו כמה מצרכים והרבה שטויות לילדים, אני חייב לציין את כמות הדברים המעניינים שקיימת בסניפים הללו, גם באלו שנכנסתי אליהם במהלך היום. רק מה ? הילדים שרגילים לעשוק אותנו מסניפי ה-7/11 בתאילנד, רוצים גם כעת, רק שכאן זה בערך פי 3 במחיר. חזרנו הביתה, הכנתי לילדים ארוחת ערב במטבחון הקטנטן שיש לנו כאן בדירה, לאחר מכן הילדים הלכו להתקלח אחד אחרי השני, אני ואפרת גם עבדנו בזמן הזה (כן, יש גם עבודה במהלך כל הטירוף שכאן) וסגרנו את הפינה מוקדם, הפעם הלכנו לישון בשעה סבירה, בשעה 22:00. לילה טוב.
— 03/08/2023 , יום חמישי —
טוב יפן היא פסיכית, בקטע טוב אבל, בינתיים עונה לגמרי על כל הציפיות, וכל מה שהחברים בפאי אמרו לנו – בהחלט נכון. היום יצאנו לטייל ולראות כמו שצריך מעט מאוד ממה שיש לטוקיו להציע. כמה ראינו, כמה חווינו, כמות התמונות והסרטונים שצילמתי היום היא ענקית, בערך שווה ערך לשבועיים בנסטינג שלנו בפאי.
התעוררנו כולנו היום מאוחר, אנחנו עדיין מתאוששים מהטיסה והיום הזוועתי שלנו אתמול, אני התעוררתי בשעה 8:00, זה אומר שדפקתי 10 שעות שינה, וואלה, לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שישנתי כל כך הרבה בלילה, גם אפרת הייתה זקוקה לשינה הזאת והיא התעוררה כשעתיים אחרי. כך גם הילדים. בסביבות השעה 10:15 יצאתי עם עידו וליה אל סניף חנות הנוחות – Lawson, בה ביקרנו גם אתמול, היה עלינו לבצע השלמות של אוכל
חזרנו הביתה ומיד התחלתי להכין ארוחת בוקר לכולם. כולנו התקבצנו במטבח + פינת האוכל הקטנה שלנו כאן בדירה ושבענו להנאתנו. בסביבות הצהריים הצלחנו לצאת מהדירה, כמה שעות של איחור מהתכנון המקורי, מבאס, אבל באמת שלא ציפיתי לנחיתה כל כך קשה כמו שהייתה לנו אתמול. היינו בדרכנו אל המקדש המפורסם כאן באיזור, אך עצרנו בחנות מגניבה כזו של Vending Machines לממכר כדורים של דמויות מכל מיני סרטים וסדרות
המחירים נעו בין 200 ל-500 יין להוצאת כדור, חילקנו את הכסף לילדים שהתלהבו לא רק מהמתנה שקיבלו אלא גם מהתהליך
לאחר זמן רב, סוף סוף סיימנו עם החנות גוזלת הזמן והכסף הזו, ונכנסנו אל מתחם המקדש: Sensō-ji שהוא נחשב לעתיק ביותר בטוקיו, נבנה בשנת 645 לספירה והוא נבנה לכבוד אלת הרחמים בשם קאנון.
שם בתוך המקדש, בין המוני המבקרים, מצאנו עמדה עם מגירות רבות, ליד המגירות ישנה קופסת מתכת עם חור קטן, בתוך הקופסה נמצאים כמה עשרות מקלות עליהם חרוטים מילים \ סמלים ביפנית, המטרה היא להוציא מהקופסא מקל אחד, המילים או הסמלים הרשומים על המקל תואמות את אחת מהמגירות שם, על האחד לפתוח את המגירה המתאימה למקל אותו הוא הוציא ולשלוף משם פיסת נייר עליו כתוב המזל או ההורוסקופ של אותו אחד, זה פחות או יותר התהליך וכל אחד מהילדים שלנו עשה זאת
בגדול, בכל דף מדובר במשפטי חוכמה סיניים עתיקים כאלו, רק שכאן הם מוכרים כמשפטי חוכמה יפניים אני מניח. התיישבנו בפינה מוצלת שם במקדש והקראנו דרך גוגל טרנסלייט לכל אחד מהילדים מה רשום שם, אני חייב לציין שהתרגום היה מאוד מצחיק לעיתים.
הסתובבנו מעט במתחם המקדש, צפינו במכלול המקדשים הסובבים את המקום המרכזי, ישנו נחלון קטן עם מפלים שנחמד להסתכל עליהם ולהתפעל באמצע העיר (אנחנו באנו מפאי, אז הטבע העירוני לא בדיוק מפעים את ליבנו)
ובנוסף הצטלמנו עם בחורות לבושות בקימונו. הן בד"כ מסכימות להצטלם כשמבקשים מהן.
בדרך היציאה ממתחם המקדש, עצרנו לקנות באחד הדוכנים עוגיות מסורתיות – בצק ממולא ממרח שעועית מתוק, טעים לאללה. בדוכן אחר קנינו לילדים גלידות וכך גם לי, ניסיתי את מזלי עם גלידה ירוקה, הרי זה ידוע שליפן יש טעמי גלידות פסיכיים ממש, ואני הבטחתי לעצמי לנסות כל דבר כאן, אז גם ניסיתי את זה. זו הייתה גלידת תה, והיא הייתה הגלידה המרה ביותר שאכלתי בחיי. אוויי, כמה שזה היה מר… אבל הבטחתי וקיימתי – סיימתי את הכל. בשלב מסויים המרירות נטמעת טוב בבלוטות הטעם, ואחרי כמה ביסים זה מרגיש פחות מר (קצת פחות)
אנחנו סיימנו כאן, המשכנו ליעדינו הבא, ירדנו לתחנת הרכבת ונסענו 2 תחנות בסך הכל אל Tokyo Skytree, ירדנו שם ונכנסנו למגדל. ידעתי כי עלינו להזמין כרטיסים אונליין, אבל כשניסיתי לעשות זאת גיליתי כי באונליין ניתן להזמין יום לפני ולא לאותו היום, איזה בעאסה, אז נעמדנו בתור, ביחד עם כל שאר הלא ספונטניים כמונו, שילמנו מעט יותר והמתנו בתור ארוך מאוד עד שרכשנו את הכרטיסים, 10,550 יין בסה"כ לכולנו, הזמנתי בסופו של דבר את כרטיס הקומבו הכולל את התצפית בקומה הראשונה (350 מטרים) ובקומה העליונה יותר (450 מטרים). בדיעבד – היה ניתן בכיף לקנות רק את הכרטיסים לקומה התחתונה יותר.
הנופים מהמגדל הראו לנו את מרחבי טוקיו עד קו האופק, נופים פאנורמיים שנגלו אל מול עינינו לכל מקום בו הסתובבנו שם על המרפסת העגולה (העליונה והתחתונה), המקום היה מפוצץ באנשים
באמצע ליה נרדמה לנו על הידיים, ירדנו למטה והמשכנו להסתובב במתחם הקניות הענק, כן, לא חשבתי אחרת שלא נבקר בקניונים כאן בטוקיו, וביקור כאן היה בגדר של כמעט חובה מבחינתם של הילדים.
שם למטה בקניון הילדים לקחו את הטיפ של תבל מפאי ברצינות, כשהם טיילו ביפן, הילדים בדקו באופן יסודי מתחת לכל מכונת Vending לממכר, אוצרות (משחקים, מטבעות, יהלומים מפלסטיק), אז יובל מצאה שם 200 יין, עידו מצא חבילה של מגבונים והיד עוד נטויה… הנה רגע של התלהבות מהמציאה
השעה הייתה כבר שעת אחה"צ מאוחרת ואנחנו התחלנו להיות רעבים, אז שמנו פעמינו אל עבר רשת הסושי המומלצת ע"י הרבה מהישראלים עימם שוחחנו בפאי, אנחנו נכנסנו לסניף: Kura Sushi Global Flagship Store Oshiage, שנמצאת צמוד לקניון. איזה מקום מדליק זה, עושים צ'ק-אין דרך המחשב טאץ' שנמצא בכניסה, מכיוון שהכל היה שם ביפנית, אחת מהעובדות החביבות הגיעה אלינו לעזרה, אנחנו קיבלנו שולחן הממוקם ליד 2 מסועים, המסוע התחתון מביא לנו צלחות סושי שעוברות בין כל אורחי המסעדה, כל אחד יכול לקחת לו מה שהוא רוצה מהמסוע הזה, המסוע העליון הוא להזמנה מיוחדת מתוך תפריט המוצג על טאבלט, כל אחד יכול לבחור מוצר מהתפריט, להזמין אותו והוא יגיע אליו ספיישל. בטאבלט אפילו מוצג כמה זמן ייקח עד שהמנה תגיע אליך. ועדיין לא אמרנו מילה על הסושי עצמו – ואוו אחד גדול, הילדים הזמינו את המנות הצמחוניות, אני פזלתי יותר לכיוון הדגים הנעים. אין ספק, הסושי הטוב ביותר שאכלתי בחיי (לא חוכמה, אכלתי רק בישראל עד כמה זכור לי)
יצאנו מהמסעדה מרוצים לאללה, שילמנו כ-3,400 יין (שזה 88 שקלים), ארוחה במסעדה בעיר כמו טוקיו, וואלה אם משווים את זה לארוחה משפחתית בתל אביב, זה לא באמת כוחות, אצלנו זה היה מתקרב לאיזור ה-400-500 ש"ח. חזרנו אל תחנת הרכבת, והפעם עשינו את הכיוון ההפוך לתחנה שלנו – Asakusa Station
הלכנו לכיוון הבית שלנו, ברחוב נתקלנו בשלט שאומר "בית קפה עם חתולים" (תרגום שלי), הילדים מאוד התלהבו מהעניין, כבר סיפרו לנו על האטרקציה הזו בעבר, ורצינו לנסות אותה, אז עלינו לקומה השלישית ושם נאמר לנו כי המקום פתוח רק למבוגרים, וילדים מתחת לגיל 12 אינם מורשים להיכנס, כנראה שהם פוחדים שהילדים כל כך יתלהבו ויפעילו על החתולים כוח בלתי סביר מרוב התלהבות. טוב, מבואסים יצאנו החוצה, המשכנו ללכת ונכנסנו למקום נוסף עם חתולים, שם העובדת הביטה בנו ונראה שהיא לא הכי מתלהבהת להכניס ילדים, היא ביקשה שנשמור על ליה ליד החתולים, הכניסה שם היא עם גרביים בלבד (ללא נעליים כמובן) – מה שלא היה לנו והעלות – 1,000 יין למבוגר, 900 לילד. פאק. זה המון המון כסף לאטרקציה כזו. לשלם כ-150 שקלים בשביל התענוג בללטף חתולים ? נראה לי הגזמה פראית, בבית שלנו במושב יש 2 חתולות מדהימות שגרו איתנו ואני היחיד שטיפלתי בהן וליטפתי אותן, הילדים מוזמנים ללטף את החתולות שלנו כשנחזור לישראל בחינם. אנחנו המשכנו לכיוון הבית שלנו, הולכים ברחוב המקביל למקדש Sensō-ji, השמש כבר שקעה, ואפילו כשאנו במתחם עירוני, היה יפה לראות את ה-בקושי שקיעה.
בסניף ה-7Eleven הקרוב לביתנו, נכנסנו לקנות קינוחים לילדים, הבטחנו להם במקום הקינוחים בסושייה שהיינו בה, הם כמובן בחרו את הממתקים הכי לא בריאים שיש, הסטנו את ההזמנה שלהם לדברים קצת פחות נוראיים בריאותית. הוספנו כמה מוצרים משל עצמינו לפני שהלכנו לקופה לשלם, יובל שמה לב לקופסא עליה רשומה המילה "פנים"
בבית הילדים הלכו להתקלח ולהשלים שעות בטלפונים שלהם שלא נגעו בהם לאורך כל היום. אפרת ואני תיכננו לצאת היום לבד לאכול במסעדה איזה ראמן טעים או משהו כזה, אך זה התמסמס עם הכתיבה בבלוג והעובדה שלא באמת היינו רעבים (ארוחת הצהריים הייתה בשעות אחה"צ), אז התקפלנו לישון מוקדם היום, מחר יום ארוך, אנחנו אמורים לקום מוקדם כדי להתחיל אותו, בהצלחה.
ממליצה בחום דווקא על הרשת של kappa sushi .זה גם רשת של 100 yen sushi, אבל יותר טעימה 😊
וגם
בכל תחנת רכבת גדולה ומרכסית יש סטורג' רום לציוד או לוקרים (שיוצא יקר מידי כשיש הרבה ציוד). אם תצטרכו לפעם הבאה.
ותנסו את האוניגירי ב-7/23 הוא מעולה!
תבלו!
יפן זו אהבה
תודה רבה נעם, רשמנו לעצמינו 🙂