— 25/12/2022 , יום ראשון —
חג חנוכה שמח ומרי כריסטמס מעיר ארבעת הדתות: נצרות, איסלאם, יהדות והינדואיזם, כמה שזה נשמע רומנטי לבקר בעיר שכזו בתקופה קסומה כזו של חג החנוכה שלנו ובעיקר חג הכריסטמס של המקומיים, האמת חייבת להיאמר – זה דראעק! תקופה מזוויעה לטיול, מעבר לזה שאין שום רכבת \ אוטובוס פנויים, או מקום לינה נורמלי במחיר שפוי (שאת שתי המשוכות הללו כבר עברנו), מסתבר שהרבה מן החנויות + מסעדות בעיר סגורות לרגל החג, ולמצוא כאן ריקשה אחת לרפואה זה חתיכת סיפור. אנו מתגוררים מחוץ למרכז העניינים, כמה מחוץ? בערך 3 ק"מ דרומית מזרחית לפורט קוצ'ין, מרחק מספיק גדול כדי להרתיע אותנו מללכת אותו ברגל (ועוד בלחות הגבוהה כאן).
היום התעוררנו בסביבות 8:30, התארגנו בחדרים, אני הרבצתי קצת התעמלות בוקר בדמות כביסה ידנית, לראשונה מזה זמן רב, לא הכנו משהו לאכול בחדר, היום יצאנו לחפש משהו לאכול בחוץ, החיפושים הובילו אותנו לקחת ריקשה דרך Uber ולהגיע אל פורט קוצ'ין שם מרוכזים האטרקציות והשירותים התיירותיים, לצערי לא הצלחתי למצוא מקום פנוי באיזור זה בחג, אז נאלצנו להתפשר על מלון קאקאמייקה הרחק מהלב הפועם של העיר.
מסעדת Mary's Kitchen הכל כך מומלצת בקרב הישראלים הייתה סגורה, השעה הייתה כבר 10:00 וזה נראה היה לי שהם לקחו יום חופש בשל החג (בדיעבד הם פשוט פותחים ב-11:00 בחג), אנחנו המשכנו לצעוד בסמטאותיה של העיר העתיקה של פורט קוצ'ין, המקום היה נראה הרבה יותר נחמד אילו כל החנויות והשירותים לתיירים היו פתוחים, בפועל רק כ-40% היה פתוח בשעה הזו, ביום הזה. חבל. לאחר שגילינו כי מסעדת תיירים היחידה באיזור שהייתה פתוחה – מפוצצת באנשים, החלטנו להמשיך הלאה במורד הרחוב אל עבר הים, שם מצאנו מסעדת תיירים שבדיוק נפתחה. הזמנו ארוחת בוקר מפוצצת, מלא מנות, לא חסכנו בכלום (ועל כן המחיר גם עלה בהתאם), אני אכלתי לראשונה בטיול הזה בשר בקר. היה למען האמת די מעאפן, המנות של הילדים היו טובות יותר
סיימנו לאכול, ליה הייתה צריכה להתפנות לשירותים, מספר 2. בעאסה, איפה נמצא כאן שירותים עכשיו וגם, היינו חסרי נייר טואלט (קשה למצוא כאן מוצר בסיסי זה בחנויות העיר), בסופו של דבר נכנסנו למלון יוקרתי, שם ליה עשתה את שלה והכל בא על מקומו בשלום. המשכנו לטייל, הטמפרטורות עלו ואחוזי הלחות התפוצצו, השעה הייתה כבר שעת צהריים ואנחנו הולכים ברחובות העיר הלוהטים, המזל הוא שבמקום יש לא מעט צל, שמנו פעמינו אל עבר הטיילת הנחמדה המשתרכת לאורך קו החוף, יחד איתנו המוני תיירים (בעיקר הודיים) התהלכו ונפעמו ממה שיש לקו הרקיע להציע, על הטיילת פזורים דוכנים של שתייה קרה, דברי מתיקה, צעצועים, גאג'טים למיניהם ועוד, מה שצד את עינינו היה רשתות הדייג הסיניות המפורסמות כאן בעיר, זוהי טכניקת רבת שנים שבה המקומיים מנחים רשת דיג גדולה במים, נותנים לה לשקוע ואז בבת אחת מרימים אותה, זוהי לוגיסטיקה מורכבת לעשות את הדבר כשמדובר על רשתות גדולות, אך המקומיים כבר מצאו את הדרכים היעילות ביותר לעשות זאת במרוצת השנים, לא שזה עזר להם, הרבה דגים הם לא הצליחו לתפוס כשאנו צפינו בהם
התהלכנו לנו בניחותא לאורך הטיילת, הילדים היו עצבניים מעייפות והחום, פינקנו אותם בצ'אי מתוק, גלידות ושאר שטויות כדי לקבל מהם קצת שקט תעשייתי. הצפייה בים הייתה מרגיעה, מידיי פעם שטו לידינו סירות דייגים קטנות לצד אוניות משא כבדות
ראינו גם דוכני דגים גדולים ומרשימים, מוצגים לראוות הכלל, בחורצ'יק שם אמר לי כי יש לו מטבח קרוב והוא יוכל לבשל לי כל דג שאבחר, נו בטח, זה בדיוק מה שהייתי צריך כעת…
בשלב מסויים, לאחר הליכה ארוכה ומייגעת בין עשרות דוכנים ואלפי הודיים (מקומיים ותיירים), לילדים שלנו נגמרו הבטריות, בפינה מוצלת קנינו להם גלידות, להכניס להם קצת סוכר, חלב ושומן קפואים ולא בריאים אך טעימים לגוף. שם גם עידו וליה עשו הצגה לתיירים שצפו וצילמו אותם
המשכנו הלאה, הילדים רצו להיכנס למקום עם בריכות דגים אליהם מכניסים את הרגליים והדגים אוכלים את העור היבש, מה שכבר חווינו באופן טבעי במפל אחד בטיול יום שלנו בגואה, הפעם סירבנו, הם לקחו את זה קשה, נדמה כי הילדים שלנו לא מאמינים כי להוריהם יש זכות ווטו על רצונותיהם, חזקים ככל שיהיו…
צעדנו אל עבר כנסיית פרנסיס הקדוש. מרחק של כמה דקות הליכה והגענו מרעש והמולה מול החוף, אל רעש והמולה "שקטים" בכנסייה
אנשים נכנסו ויצאו ממנה כמו אוטוסטרדה, ליה נרדמה בדיוק אז אנחנו לקחנו את הזמן בישיבה על ספספלי העץ הרבים שם, היה קריר ונעים בתוך המבנה, פתאום העייפות נחתה גם עליי. ראוי לאיזכור הקבר של ואסקו דה גאמה – מגלה הארצות הפורטוגזי (שהגיע לכאן לפני כ-500 שנים),
אחרי קריאה קצרה על המקום הבנו כי עקצו אותנו, הקבר הזה הוא סימבולי בלבד, שכן שנים אחרי מקום קבורתו, הוציאו את עצמותיו של האדון המכובד והעבירו אותם אחר כבוד אל מוזיאון בפורטוגל – מקום מושבו. כעת זהו רק מקום המציין כי בעבר ואסקו היה קבור כאן. עזבנו את הכנסייה ושמנו פעמינו אל עבר כנסייה נוספת שמאוד פופלרית כאן, עברנו דרך סופרמרקט כדי לקנות לנו נייר טואלט וקונפלס עם חלב למחר בבוקר. הגענו אל כנסיית סנטה קרוז אך שוד ושבר, המקום היה נעול. אוקיי, תפסנו במקום זה ריקשה שהחזירה אותנו למלון.
במלון אני עבדתי קצת בלובי (כי אין קליטת אינטרנט כאן בחדרים, בתקווה עד מחר) ואח"כ צנחתי על המיטה לנחור. אפרת עברה עם הילדים לחדר השני ועבדה איתם על לימודים. התעוררתי עם כוחות מחודשים בסביבות השעה 17:30, עוד קצת המשכתי לעבוד. בקבוצת הוואטסאפ של הישראלים בקוצ'י דיברו על התארגנות להדלקת נר שמיני של חנוכה באחד מהבתים בהם שוכרים הישראלים מקום, החלטנו להגיע ולכבד את הארוע בנוכחותינו. תפסנו ריקשה והגענו למקום (לאחר בירבורים מסויימים) – La Kochi כשכמה עשרות ישראלים כבר שהו במקום, ממתינים להתחיל את הטקס היהודי במדינה זרה. הילדים שלנו השתתפו בהדלקת הנרות, שירי חנוכה נזרקו לחלל המקום, הרגשה קצת של בית הרגשנו פתאום
באותו אירוע פגשנו את פיליפ ואשתו דורית, הם באו לכאן לטיול של אחרי הצבא (של הילדים שלהם), זוג מקסים מקיבוץ סמר שבדרום הארץ, ילדיהם כבר מספיק מבוגרים להסתדר לבד (בקיבוץ) אז הם החליטו לעזוב הכל ולהגיע לכאן לטיול ארוך. המשכנו איתם אח"כ רגלית גם לאכול ארוחת ערב ב-Mary's Kitchen – אותה מסעדה שהייתה סגורה בבוקר שבאנו לאכול, האוכל שהגיע היה מצויין, אלינו הצטרפו גם רוני – סבתא שבאה לטיול סולו כאן בהודו, ויובל בחורצ'יק צעיר עם מלא אנרגיות.
האוכל באמת מצדיק את השם של המקום, הזמנתי לעצמי אלו גובי (תבשיל תפו"א וכרובית) – הוא הגיע מצויין, כך גם המנות של הילדים. עם סיום הארוחה נפרדנו משותפינו לארוחה וניסינו להזמין ריקשה למלון שלנו דרך Uber, זה היה סיוט של ממש, לא היו ריקשות פנויות (חג, נו מה ?), ניסיתי כמה פעמים ושום דבר לא עבד, השעה הייתה כבר 21:30 וליה שהייתה כבר גמורה מעייפות החלה להראות זאת בפומבי, הרגשתי אבוד באותם רגעים, למזלינו עבר שם נהג ריקשה שאמר כי הוא אינו מגיע לאיזור הזה שאנו גרים בו אבל ייקח אותנו לתחנת ריקשות שם נוכל למצוא מישהו שם שיסכים. נהג מסטול לאללה, נראה היה שהוא לקח משהו כיפי לפני כן, אבל בסופו של דבר הוא באמת מצא לנו נהג שהסכים לקחת אותנו לביתנו במחיר טיפה גבוה יותר מהרגיל (שזה היה יפה).
בחדר בית המלון הילדים הלכו להתקלח, ליה נרדמה עוד כבר בנסיעת הריקשה הקופצנית לפה, אנ החלטתי לקחת קצת פסק זמן ויצאתי לבדי לקנות אבוקדו שייק, בשעה 22:00 כבר לא מוכרים שייקים אבוקדו, אז בסופו של דבר "התפשרתי" על Kulfi Falooda (קינוח המורכב מגלידה הודית עם תבלינים ואטריות מתוקות) מצויין. בכל מקום מכינים את זה אחרת, כאן הם הוסיפו אגוזי קאשיו ושבבי קורנפלקס. זה היה כל כך טוב.
חזרתי לחדר מאוחר, כולם כבר הלכו לישון.
— 26/12/2022 , יום שני —
את היום הזה אנחנו יכולים לחלק לשניים, עד 17:00 אחה"צ בו לא עשינו דבר מעניין במיוחד ומ-17:00 שפתאום אוסף החוויות שצברנו פיצו על היעדר החוויות בחלקו הראשון של היום.
ליה עשתה לכולנו השכמה ב-6:30 בבוקר, גם ככה הלכנו לישון מאוחר אתמול בלילה, כנראה התעוררה מחלום רע והחלה לצרוח, רק כעבור 15 דקות נרגעה. אנחנו חזרנו לישון (מלבד עידו, שגם אם טנק יסע לידו, הילד לא יתעורר), התעוררתי מחדש בסביבות 9:30 בבוקר.
הבוקר הזה התנהל בעצלתייים, בסביבות השעה 10:00 יצאתי עם ליה ועידו אל עבר סופרמרקט גדול שראינו בדרך למלון מהריקשה אתמול, תפסנו ריקשה דרך Uber ותוך דקות מעטות הגענו למקום שקושט כולו לקראת הכריסטמס, פתחנו במסע קניות מטורף כאשר הילדים צועקים לאביהם שהם רוצים את זה ואת זה ואת זה ואביהם עונה להם בתמורה: לא את זה, לא את זה ולא את זה… כל פעם אני אומר לעצמי שזוהי הפעם האחרונה שאני לוקח את הילדים איתי לקניות, ובכל פעם אני נופל ושוב לוקח אותם. הסופר היה כמעט ריק, בכניסה נצמדה אלינו עובדת חיננית, תחילה חשבתי שהיא פשוט נדלקה על ליה, אח"כ הבנתי שהיא פשוט ליוותה אותנו לעזרה עם הרכישה (וגם נדלקה על ליה), עזרה לי עם בחירת הירקות, הראתה לי היכן ניתן למצוא חמאת בוטנים ואבקת חלב, עוזרת אישית בסופר גדול, נחמד דווקא. סיימנו עם הרכישה, מסתבר שעושים כאן Audit לקופאית, לאחר ששילמנו, השומר לקח את שקית הקניות שלנו ובדק מוצר מוצר שיש בשקית אל מול הקבלה שהקופאית הפיקה. אאוץ', לא נעים. מעולם לא חוויתי דבר כזה בסופר, כנראה שהיה להם שם היסטוריה לא טובה… לקחתי זאת ברוח טובה והזמנתי לנו ריקשה לדרך חזרה למלון.
במלון הכנו ארוחת מלכים, אפרת חתכה את הירקות שזה עתה נרכשו, אני הכנתי חלב מהאבקה ללא מים חמים (לשם כך קניתי בסופר שייקר, כדי לערבב את האבקה עם המים הקרים), אין לנו כאן בחדר קומקום חשמלי, שילבנו את החלב עם קורנפלקס, עשינו סנדביצ'ים עם גבנ"צ טעימה וחמאת בוטנים, היה לגמרי טעים (אם היינו יכולים להוסיף חביתה זה היה מושלם).
לאחר ארוחת הבוקר התפנינו לדברים החשובים באמת – כביסה. הפעם השתדרגנו בזכות אבקת הכביסה שקנינו בסופר (עד עכשיו היינו מכבסים עם סבון ידיים מעאפן), המזגן לא פעל, הודענו כמה פעמים לקבלה והם באמת שעשו כל מאמץ כרדי לא לתת לנו שירות, רק אחרי שהתעצבנתי בטלפון, פתאום דברים זזו, מסתבר שהפקק של המזגנים קפץ וכל מה שהבחורצ'יק היה צריך לעשות זה להרים אותו. הודו הודו…
השעה הייתה כבר שעת צהריים, אנחנו עדיין היינו בשני החדרים, כל הורה תפס ילד והחל לעבוד איתו על תרגילי חשבון בעיקר וגם על מטלות קריאה וכתיבה. בשלב מסוים אני נרדמתי לשנ"צ טוב, אפרת המשיכה ללמד את הילדים.
בסביבות השעה 17:00 קיפלנו את עצמינו מהחדרים, תפסנו ריקשה ונסענו אל עבר מסעדת Mary's Kitchen בה אכלנו אתמול. כבר הייתה שעת שקיעה, התוכניות שלי ללכת לצלם את המזח של קוצ'י נמוגו כשמחוץ למסעדה, ממש בפתח כנסיית סנטה קרוז, התנהל לו שם אירוע דתי, לא בקיא בהלכה הנוצרית, מניח שמא אולי זה היה מיסת חג המולד (?), עזבנו את המסעדה לעת עתה והלכנו לראות את המקום, אנשים רבים הגיעו לצפות בלהקה שניגנה שם, אנשים מכובדים נואמים ודגל שהועלה לראש התורן. לאחר כמה רגעים השתעממנו וחזרנו אל המסעדה של מרי. לפחות תמונת שקיעה פוטוגנית הוצאנו מהארוע
הזמנו פחות או יותר את אותן מנות של אתמול, אני יצאתי מרוצה לאללה, אפרת פחות. מלבד האוכל המצויין, אני מאוד אוהב את השירות שלהם, גם המחירים שם סבירים לחלוטין.
תפסנו ריקשה בחזרה אל המלון שלנו, זרקנו את הילדים לעשות מקלחות (כולל את ליה) ויצאנו אני ואפרת לדייט, הלכנו אל AVO – חנות השייקים שביקרתי שם אתמול לבד, אפרת הזמינה מיץ תפוזים ואני הפעם הזמנתי Bombay Falooda, בפועל קיבלתי כמעט את אותה מנה. מנה נהדרת. באותם רגעים כשהמתנו לשתיה המתוקה שלנו שוחחנו וחישבנו את כלכלת הטיול שלנו, בסה"כ ההוצאות שלנו כאן בטיול הן כמו בארץ אפילו קצת פחות.
חזרנו אל המלון ושם קרה מקרה. לאחר שיחת עבודה בלובי המלון, נכנסנו למעלית וכפתור מספר 2 שמוביל לקומה שלנו לא עבד, רק כפתורי קומת הקרקע וקומה 3 עבדו, אני כבר תיכננתי לעלות לקומה שלנו במדרגות, עובד הקבלה לחץ על כפתור 3 ואמר שנוכל לרדת לקומה 2 משם. אוקיי, זרמנו. את רעש המוסיקה וכמות האנשים הלבושים יפה כבר שמענו וראינו מבעוד מועד, עלינו לקומה 3 – שם התקיימה לה מסיבה גדולה, מסתבר שזו הייתה חתונה. והרי אנחנו כבר אלופי עולם בלהזמין את עצמינו לחתונות. אם יש משהו שאנחנו ממש טובים בו זה לבקר בחתונות מקומיות ובתי ספר מקומיים. איך נוכל לפספס הזדמנות כזו ?
ירדנו למטה במהירות ושלפנו מהחדר את נשק יום הדין שלנו – ליה. עלינו ביחד איתה וביחד עם יובל ועידו למעלה בזמן שהחתן והכלה הצטלמו מעל במת השמחה. ליה הייתה על הידיים שלי, כשהכלה הבחינה בנו, קראה לנו לבוא ולהצטלם איתה, ליה הניפה את 2 אצבעותיה כסימן V שלמדה לעשות מאחיותיה הגדולות, הקהל התלהב ממנה לאללה, גם אני עשיתי סלפי של כולנו ביחד
הודינו לכלה ואיחלנו לה בהצלחה רבה, איפה החתן ? מי יודע… משם הדרך אל ההזמנה לאוכל הייתה מאוד מאוד קצרה, תוך כמה שניות הובלנו אל עבר שולחן חלוקת המזון, האמת ממש לא היינו רעבים, אני בטח לא אחרי ה-Falooda הזו שפוצצה לי את הצורה, אבל לא היה לנו נעים לסרב. בסבר פנים יפות הניחו לנו עובדי הקייטרינג Paratha עם תבשיל בשר בקר ורוטב סמיך, זה היה מתובל בצורה מיטבית. גם החריף היה בדיוק לטעמי , זו הייתה מנה מושלמת בשבילי, ולמרות שלא הייתי רעב, טרפתי את המנה כאילו הייתי אחרי צום יום כיפור, אני עסקתי באוכל בזמן שאפרת ניהלה שיחה עם כמה בנות צעירות חמודות שהראו עניין רב ב-ליה
יצאנו מרוצים מעוד חתונה אליה לא הוזמנו מראש. ירדנו במדרגות לקומה אחת מתחת, שם המתינו לנו עידו ודניאל שהיו כבר עמוק במיטותיהם. איזה שינוי קיצוני חווינו תוך כמה שניות בודדות והליכה קצרה. מכאן התארגנו לשינה וסגרנו את הבסטה.
— 27/12/2022 , יום שלישי —
זהו, שיחררנו לאוויר העולם את הסוד הגדול ששמרנו בבטן (ובוואטסאפ) במשך תקופה ארוכה, למעשה מאז ימי האמפי העליזים כששהינו בגסט האוס של סאני ומשפחתו. הילדים היום נחשפו להפתעה שהייתה שמורה כסוד מדינה (או משפחה במקרה שלנו), הפרטים בפוסט.
היום בבוקר הגיע תורה של יובל להעיר אותנו ב-6:30, גם היא חלמה חלום רע, הפעם לא הצלחתי לחזור לישון. בעאסה. לפחות יצא לי לקרוא את אחד המאמרים המעניינים ביותר שקראתי בתקופה האחרונה, מאמר שמומלץ לכל בר דעת לטעמי וחובה ללמדו בכל בית ספר בעולם, שם המאמר: "לוח הזמנים הגיאולוגי של כדור הארץ" מאת: גור זיו. המאמר סוקר בהרחבה את ההיסטוריה ארוכת השנים של כדור הארץ מהזווית הפאינתולוגית (חקר המאובנים – אותו מקצוע בו רוס גלר עבד בו מ"חברים").
בסביבות השעה 8:30, יובל הגיעה לחדרינו, היא לא הצליחה לחזור לישון מאז, אוקיי, יצאנו החוצה אני והיא לעשות קניות בסופר לקראת הכנת ארוחת הבוקר, אני כבר תכננתי ללכת ברגל אל אותו סופרמרקט The Salt Hypermarket בו היינו אתמול, אך מסתבר שקיים סופרמרקט נוסף ממש ליד המלון שלנו, בקומת הקרקע של בניין זה, קנינו יוגורטים, חלב, לחם, בצל ושאר מצרכים שהיו חסרים לנו להכנת ארוחת הבוקר, וגם קינוח – מילקשייקים מקופסאות קרטון. חזרנו לחדר ואני התחלתי במלאכת הקודש של הכנת הארוחה: שטיפה וחיתוך הירקות, פיזור הקורנפלקס באופן שווה בין הקעריות, מריחת הגבינה המותכת על פרוסות הלחם ועוד. בזמן הזה גם שאר המשפחה התעוררה ופחות או יותר עזרה בהכנות (יותר מפחות מאשר יותר).
בסביבות השעה 11:00 יצאנו מהחדר לתזוזה ראשונה להיום, היעד היה הרובע היהודי (Jew Town) כאן בעיר. אז מסתבר שבעבר חיו כאן לא מעט יהודים, עם הגעת הפורטוגלים, מיד לאחר גירוש ספרד, ובמהלך גירוש פורטוגל, הגיעו איתם יהודים מחצי האי האיברי והקימו קהילות מתבדלות של יהודים זרים – "פארדאסים" בשפת המקום. תקופת שלטון הפורטוגלים לא היטיבה עם יהודי הודו, והאינקוויזיציה הגיעה גם לשם, אבל בתקופת השלטון ההולנדי הייתה ליהודים עדנה, וגם תחת השלטון הבריטי הצליחה הקהילה לשרוד ולשגשג. קהילות היהודים השונות לא התערבבו זו עם זו, ועם הקמת מדינת ישראל עלו מרבית יהודי קוצ'ין ארצה. מה שנשאר כאן כיום זהו השם של עיר היהודים, כאן ניתן למצוא מדרחוב שקט מרעש המולת הכבישים העמוסים שבעיר, ליד המדרחוב פזורים כמה בתי כנסת, גלריות אומנות ודוכנים לממכר עתיקות וחפצי נוי. זוהי הכניסה למדרחוב:
התחלנו ללכת במדרחוב, לאחר לא הרבה זמן מצאנו את הבית של שרה כהן. שרה היא יהודיה שחיה כאן עם בעלה יעקב כהן עד שזה נפטר והיא נשארה לבדה, היא גידלה בחור מוסלמי שכיום הוא מנהל את מקום מגוריה והפך אותו למוזיאון וחנות לפריטים יהודיים, כמו כיפה שהוא תופר בעצמו, כיסויי חלות ועוד, ביקור במקום ועוד הסברים ממנהל המקום הם בגדר חובה לטעמי לכל יהודי שמגיע לכאן. שרה נפטרה לפני 3 שנים בסה"כ, בת 97 במותה. יהי זכרה ברוך.
היינו צריכים לקצר את הביקור במקום לצערי כי הילדים כבר היו חסרי סבלנות, זה נראה שהחום הכבד והלחות הגבוהה נתנו אותותיהם בילדים. המשכנו ללכת במדרחוב, מתפעלים מהדוכנים הרבים לממכר חפצי נוי, אומנות ומזכרות לתיירים, בסוף המדרחוב מגיעים לבית הכנסת שנקרא פאראדסיי (משמעות השם הינה כאמור: זרים) ולידו מגדל השעון היהודי.
שילמנו 10 רופי לאחד ונכנסו לבית הכנסת שכיום הוא נראה יותר כמו מוצג מוזיאוני, תחילה נכנסים למעין מסדרון צר שעל קירותיו תלויים תמונות המתארות את ההסיטוריה של היהודים במקום
יצאנו מהמסדרון הצפוף, ההודים אינם מאמינים גדולים במזגנים, כך שמקומות קטנים עם הרבה אנשים, בלחות כל כך גבוהה, מהווים קרקע פורייה לריחות לא נעימים. אאוץ'. בכניסה לבית הכנסת הסמוך יש לחלוץ נעליים, בית הכנסת הראשון בו אני צריך להוריד את הנעליים כדי להיכנס, יאללה, בסדר. המקום גדול ומרשים מאוד. אריחי הריצפה הובאו לכאן מקנטון (סין), כל אריח נצבע ידנית עם צבע המופק מצמח מקומי (לפני עידן הצבעים הכימיים) כך שכל אריח ייחודי בציורו (סה"כ – 1,100 אריחים), הנברשות הובאו מבלגיה, ספר התורה פונה מזרחה לכיוון ירושלים, יש עזרת נשים בקומה למעלה והמקום בכלל משדר עניין רב. מאוד נהננו להסתובב שם אפרת ואני בעיקר.
יצאנו אל מחוץ לבית הכנסת, שם הצטלמנו עם מגן דוד גדול המוטמע על קיר מכוסה בשיחים וכן על ספספל "יהודי" בו ניתן לראות בבירור מגן דוד בצבע זהב, הספסל נמצא למרגלות מגדל השעון היהודי.
המשכנו להתהלך ברובע היהודי, עזבנו את המדרחוב לצד רחוב מקביל שגם בו היו פרושים חנויות צפופות אשר מוכרות את אותם הדברים, הילדים היו תשושים מהחום הרב, נכנסנו לדוכן מיצים, בעל המקום חירטט אותנו עם "משקה יהודי" שהוא לא אחר מאשר גזוז חביב, איך אסי כהן היה אומר על זה במערכון ה"משטרת האכיפה" בארץ נהדרת ? "שטויות יפות". הזמנו כמה בקבוקים כאלו לכולם, הפתיחה של ה"פקק" היא על ידי לחיצה על גולה שסותמת את פתח הבקבוק, ניתן לראות גם איך ליה פותחת בקבוק כזה:
שילמנו סכום גבוה מהרגיל על המשקאות היהודים הללו, (נו זה הולך ביחד, יהודי וכסף) ויצאנו ממתחם העיר היהודית, מנסים למצוא לנו ריקשה שתיקח אותנו לחשיפת הסוד הגדול
את ירון וגלי הכרנו עוד בזמן שהותינו בגואה, בימים הראשונים שלנו כאן בהודו, אי שם לפני כחודש וחצי. הילדים שלנו התחברו מאוד לילדים שלהם וגם אנחנו המבוגרים מצאנו שיחה משותפת ונעימה ביחד, לאחר כשבוע של היכרות ומפגשים על חוף הים, ירון וגלי עם ילדיהם נאלצו לעזוב את הכל ולחזור לארץ בשל מות אביו של ירון (עד כאן הכל כבר מתועד בבלוג הזה). כששהינו בהאמפי, קיבלתי מגלי הודעה בוואטסאפ, אני זוכר כי קראתי אותה בגסט האוס של סאני – הם מתכננים לחזור לדרום הודו כחודש לאחר ההלוויה ובודקים אופציה להיפגש, מאז אנחנו היינו בקשר טלפוני ודרך הוואטסאפ לגביי התיכנון שלנו ושלהם כדי להגיע למצב בו נוכל להיפגש ולטייל ביחד. המפגש המיוחל הבשיל להיום לאחר שאתמול הם טסו מנתב"ג, דרך האמרויות עד לקוצ'י. כמובן שלא סיפרנו לילדים, החלטנו לעשות להם הפתעה, ואכן זו הייתה הפתעה גדולה להם כשהגענו והם היו בשוק כשראו את החברים שלנו משכבר הימים על חופי גואה, אני זוכר את הלילה הזה בו עזבו לישראל כאילו זה היה אתמול…
הילדים שמחו מאוד והתחברו בצ'יק, דניאל הסתגרה עם הראל בחדר, יובל עם מאיה ועידו עם אביתר, כולם באותם גילאים פחות או יותר, ואנחנו המבוגרים ? החלפנו חוויות ושיתפנו רגשות, בתקופה שהם שהו בארץ (למשך חודש) הילדים הלכו למסגרות הלימודיות, מחופי גואה ללימודים בירושלים, וכמה שבועות אח"כ אל רחובות קוצ'י הלחים. ההורים היו צריכים לעבור הלוויה + שבעה, להתארגן על מקום לינה, להשיג בגדים חמים (כן, בירושלים קר בדצמבר) – ממש טירוף. זה נראה שהחיים שלנו במסע היו רגועים יחסית לחייהם בארץ בחודש האחרון.
בשלב מסויים ירון ואני יצאנו לקנות מצרכים מהסופר כדי להכין אוכל, אהה.. כן, הם מצאו מקום מדהים לישון בו שנמצא ממש במרכז פורט קוצ'י, הרבה יותר טוב מביב השפכין בו אנו ישנים, הכנו מלוואחים (שזה Paratha הודי) עם ביצים קשות \ חביתות וסלט ירקות.
הגענו אליהם ב-13:00 ורק בסביבות השעה 19:00 יצאנו שוב (הזמן רץ לו) אל מופע המוקדש כולו לפילים, זהו מופע נגינה על כלים הודיים, כשמסביב תערוכה של פסלים ותמונות המוקדשת לפילים, האומנים המקומיים עמדו והציגו את עובדותיהם המרשימות, זה היה מעניין. אנחנו המבוגרים נהנינו מהמופע ומהתצוגה והילדים ? הם נהנו פשוט להיות אחד עם השני, המיקום הוא שולי מבחינתם.
חזרנו בחזרה לחדר, תפסנו ריקשה עם Uber, סיכמנו שניפגש מחר לטיול נוסף ביחד בעיר היהודית (הם לא היו ואפרת לא הרגישה מיצוי היום באיזור). כאן בחדרינו הקט בבית המלון הילדים התקלחו, אני הלכתי עם ליה לסופרמרקט הקרוב לקנות אגוזי קשיו ובקבוקי מים וסגרנו יום נוסף במסע שלנו.
— 28/12/2022 , יום רביעי —
התעוררנו לבוקר חדש כאן בביב השפכין שאנו ישנים בו בקוצ'י, יצאתי עם עידו וליה לסופרמרקט הקרוב לקנות כמה דברים קטנים לארוחת הבוקר (ירקות, יוגורטים, חלב…), בזמן ארוחת הבוקר ליה עשתה לנו בית ספר, היא חטפה את הקריז של החיים שלה, וואלה לא הבנו מאיפה זה הגיע אליה, יש לי הרגשה כי כל הקומה שמעה את הצרחות שלה באותם רגעים. הדבר היחיד שהרגיע אותה היה לצאת איתה החוצה אל הרחוב הלוהט ולהסיח את דעתה עם משהו, נכנסתי איתה לחנות השייקים שאני נוהג לפקוד בימים האחרונים, הזמנתי לה מיץ תפוזים טבעי ולי שייק קוקוס (Tender Coconut) – וואו אחד גדול. אחד השייקים הטובים ששתיתי. באמת. ניכנסתי איתה שוב פעם לסופר, קניתי פיצות לארוחת הצהריים ובקבוק מים. זהו, נרגעה.
בשעות הצהריים התארגנו ליציאה מהחדר, קבענו עם ירון וגלי לנסוע אליהם ולאכול צהריים ביחד אצלם ב-Home stay, והנה קטע – איך שאנו יוצאים מהמלון, אנו רואים את גלי יורדת מהריקשה ממש מעבר לכביש עם אביתר בנה. מסתבר שהם מחפשים כעת מקום ללון בו אז הגיעו לכאן לאזור לבדוק חדרים.
טוב, אנחנו נסענו לביתם והם הגיעו לאזורינו, כעבור דקות מספר גם הם חזרו לביתם ושתי המשפחות שוב פעם הראו איחוד חברי. על ארוחת הצהריים היו אחראיות גם הבנות הגדולות – דניאל והראל שהיו אחראיות על הכנת רוטב הרוזה של הפסטה
גם המבוגרים וגם הילדים העבירו את הצהריים עד אחה"צ בנעימים, התיכנון המקורי היה להגיע ל-Jew Town אבל החום והלחות הגבוהים הכריעו את הכף לטובת הישארות בחדר עם המזגנים ומאווררי התקרה. בזמן הזה ירון וגלי יצאו החוצה להמשיך לחפש להם מקומות לינה לימים הקרובים, בזמן שאני ואפרת נשארנו עם הילדים, היה בסדר גמור, למזלי הבאתי איתי את הלפטופ, כך שיצא לי לעבוד לא מעט בזמן הזה.
בסביבות השעה 16:30, יצאנו לקרוע את העיר, שזה אומר שאני וליה הלכנו להוציא כסף מהכספומט של Canara Bank וכל השאר צעדו אל עבר אותו מופע שהלכנו אליו אתמול בערב. הילדים רצו לעשות חינה על היד ע"י אומנית שהציגה שם את עבודותיה. אז הכספומט היה נעול, בעאסה מספר 1, ליה באותם רגעים נרדמה לי על הידיים בזמן ההליכה – בעאסה מספר 2. מה שלא הפריע לי באמצעות אקרובטיקה נדירה וייחודית שפיתחתי עם הזמן, גם להחזיק את ליה עם שתי ידיי וגם להצליח להוציא את הסלולרי שלי ולצלם את עצי הענק שקיימים כאן באי
כשהגעתי, הילדים היו בעיצמו של תהליך קישוטי הידיים שלהם בחינה – הנושא כמובן היה על פילים, אח"כ הם עוד הצטלמו עם האומנית שהתלהבה מהבנות, ליד, ההורים התרשמו מאומן אחר שגילף פיל מעץ, היו שם עוד זוג ישראלים ששיתפו פעולה, קישקשנו קצת ביחד ונפרדנו לשלום, השעה הייתה כבר 17:15 ואני רציתי להגיע לרשתות הדייג הסיניות לקראת השקיעה
צעדנו במהרה לכיוון צפון, כ-10 דקות של הליכה מהירה הביאו אותנו אל מעוז חפצינו, המקום המה אדם. אפרת ואני עם הילדים מצאנו דרך להגיע אל אחד מהמזחים המובילים לרשת אחת, לוקיישן נהדר לצפות בשאר הרשתות כשהשמש שוקעת אחריהם, אלו היו הזמנים שלי עם המצלמה של הטלפון, עבדתי הרבה לנסות להשיג תמונות מוצלחות, גם עם תמונה פאנורמית:
גם תמונה של הילדים משוויצים בציורי החינה של הפילים על ידיהם:
וגם עוד סתם תמונה של סירה מקומית המגיעה לעגון ליד המזח שלנו:
עם הזמן הגיעו גם ירון וגלי והצטרפו לחגיגה. כשעזבנו את המקום, הבחורצ'יק המקומי ביקש מאיתנו לשלם, אוקיי, כמה ? כמה שאנחנו חושבים לנכון. גלי הוציאה שטר של 100 רופי והבחוצ'יק שיחק אותה "נדבי נעלבי", רצה 100 רופי לראש. לא הסכמנו, הוא סרב לקחת את ה-"מה שאנו חושבים לנכון" ויצא ללא תמורה מאיתנו בסופו של דבר.
המשכנו כולנו הלאה, הולכים בין נחילי התיירים המקומיים שגדשו את האיזור, רבאק, מתי החג הזה כבר יגמר, מתי ? הגענו אל מסעדת Ali Haji שם קנינו לילדים שייקים המבוססים על פירות, חלק מאיתנו שתה שייק, חלק אחר אכל פיצה בפיצה האט הסמוכה. משם נפרדו דרכינו, אנחנו תפסנו רישקה בחזרה למלון שלנו, וירון וגלי עם ילדיהם חזרו ל-Homestay הנחמד שלהם ברגל.
כאן במלון התקלחנו והתארגנו לשינה, ליה החליטה שבמקום לעשות את המקלחת הבנאלית, היא תיכנס לדלי הרחצה ולא תצא ממנו עד שימאס לה
