— 01/11/2022 , יום שלישי —
היום זהו יום מעבר, אמנם לא נסיעה ארוכה, אבל עדיין בימי מעבר אנחנו עוברים את תהליך האריזה, הפריקה, תמיד דברים הולכים לאיבוד ביום מעבר ויש לרוב גם שינוי אווירה.
היום בישראל זהו יום בחירות, שוב פעם בחירות בפעם המי יודע כמה, סביר להניח שאכנס ל-YNET כשאקום כדי לבדוק את התוצאות, חבל שלא יכולנו להצביע מכאן…
גם הפעם קמנו מוקדם, בסביבות השעה 6:00, התארגנות קצרה ואנחנו היינו בדרכינו אל אותה מסעדה מערבית ממול למלון שלנו לאכול ארוחת בוקר טעימה, הפעם הזמנו לכולם את אותה ארוחת בוקר – ביצי עין מעל כריכים עם אבוקדו ובייקון \ גבנ"צ, זה מגיע עם תה \ קפה. אני הזמנתי שקשוקה עם שייק אבוקדו מעולה (ללא תוספת סוכר), השלמה של עוד 2 מנות סלט ישראלי מעולה ממש סגרו לנו לגמרי את הפינה, עידו לא כל כך אכל את המנה שלו כך שאני אכלתי 2 ארוחות בוקר היום אפשר להגיד, יצאתי מפוצץ.
אפרת והבנות חזרו לחדר שלנו בגסט האוס ( Little Tibetean) לארוז את הדברים לקראת היציאה, עידו ואני יצאנו לקנות לו משהו אחר בשבילו לאכול, נכנסנו לסופרמרקט תת קרקעי לא רחוק ממקום הלינה שלנו, בסוף קניתי חטיפי בריאות, נייר טואלט ושתייה עם חתיכות אלוורה בטעם ליצ'י.
בדרך חזרה לגסט האוס החלטתי למשוך עוד 35,000 רופי כדי שלא נהיה מוגבלים או בלחץ בימים הללו שאנחנו מחוץ לפוקהרה. אני ביצעתי את התהליך מול המכונה, עידו הוציא וספר את השטרות כמו ספספר קטן, רק כדי לבדוק שהנפאלים לא עוקצים אותנו
חזרנו לחדר שלנו בגסט האוס, התיקים כבר היו מאורגנים ומוכנים ליציאה, עשיתי צ'ק אאוט מהמלון ועלינו לרכב עם הנהג של סוויסה שהמתין לנו בסבלנות. קיבלנו הפעם יונדאי סנטוס קטנה, מדהים איך כולנו הצלחנו להיכנס עם כל הפקלאות שלנו לתוך רכב כזה… הילדים קצת רבו בגלל החום והצפיפות מאחור, אבל נרגעו ותוך שניה התחילו לצחקק לאורך כל הדרך. היה נחמד שהנהג הפעיל את ה-Bluetooth ואני חיברתי את הנייד עם חשבון הספוטיפיי שלי , כך שמענו מוסיקה איכותית כל הדרך ליעד הבא שלנו Begnas Tal (אגם בגנס). ממש בקרבת היעד הסופי, הנהג עצר לנו בנקודת תצפית לא פחות ממדהימה, שילמנו 50 רופי לאחד (כולל ילדים) ועלינו לראות את הפלא הזה שנקרה בגנס. למעשה מנקודת התצפית ראינו את שני האגמים הצמודים אחד לשני – בגנס ורופה, מצרף תמונה פנורמית כדי שתבינו למה כל כך התפעלנו מהמקום (מומלץ להקיש על התמונה להגדלה)
אגב, הרכב הכחול הקטן החונה שם למטה בצד ימין, עם זה הגענו עד הלום. הנהג המתין לנו בחוץ ואנחנו בהחלט לקחנו את הזמן שם למעלה, מצטלמים ומקשקשים
עוד כמה דקות נסיעה בודדות והגענו למקום שלנו, הנהג עצר מול גסט האוס שנקרא: Jamuna Guest House והוא ממוקם באיזור שנקרא: Majhikuna
לא ביררנו במקומות אחרים, פשוט עליתי למעלה, ראיתי שבעלת הבית (Jamuna) נחמדה ולבבית, החדרים היו ברמה טובה והנוף מהם היה פצצה, החלטנו לקחת 2 חדרים עם מרפסת לנוף האגם. יש שירותים מערביים לדניאל, מים חמים לאפרת, חיבור לאינטרנט בשבילי, מה צריך יותר מזה ?
נפרדנו מהנהג החביב של סוויסה שעזר לפרוק את הציוד שלנו, הילדים התלהבו כי נתנו להם את המנדט לבחור את חדרי השינה, הם התרוצצו בכל הקומה בודקים את המיטות, בוחנים את השירותים, פותחים חלונות… בסופו של דבר הפור נפל ושני החדרים הקיצוניים נבחרו.
הילדים שלפו את הטלפונים הניידים שלהם ולאחר שחיברתי אותם ל-WiFi, הם לא ראו אותנו ממטר, ניסיתי להפריע לנירוונה שלהם עם איזה 2 מנות קינוחים שהזמנתי למעלה בקומת המסעדה, זה עזר לבערך 10 דקות כשהם טרפו את "שלום לג'אמונה" (מבוסס על הקינוח המפורסם כאן – "שלום למלכה" רק משודרג) ואח"כ חזרו למסכים. בתמונה רואים את אפרת מנסה בכוח להחזיק את ליה שלא תסיים לילדים שעדיין לא הגיעו את כל הקינוח…
הנחנו לילדים ואיפשרנו להם להישאר במסכים בזמן שאני, אפרת וליה יצאנו לעשות סיבוב כאן באיזור, האיזור של Majhikuna הוא למעשה חצי אי או לשון יבשה הנכנסת לאגם בגנס, אנחנו צעדנו אל תוך הלשון כאשר מסביבה פזורים גסטהאוסים ומסעדות. הלכנו למוסד הישראלי המוכר כאן "הגסט האוס של שריתה" עם המסעדה המפורסמת שלה, וואלה, לא התלהבתי, המקום המה תיירים מקומיים, השקט והפסטורליות שהיה רשום בספר לא נראו בכלל במקום, החדרים נראו מאוד בסיסיים, אווירה של מפעל יותר מאשר אווירה ביתית אותה כל כך רצינו ומצאנו בג'אמונה. ישנם המוני ישראלים שפשוט עפו על המקום, אנחנו לא.
המשכנו בדרכינו אל עבר הקצה של לשון היבשה, שם בקצה ישנה מסעדה נוספת (Alex's), מקום יפיייפה, אך גם היא המתה תיירים מקומיים שסעדו את ליבם עם מנות מבוססות דגים, מסתבר שכאן זה ממש להיט. עמדתי על קצה המזח וצילמתי מקומי משיט את סירתו מעל האגם עם מים שקטים
ובאותו אופן עם זוויות מעט שונות, המצלמה של הנייד שלי לא הפסיקה מלתקתק…
היינו ממש מאושרים, מקום כל כך יפה הגענו אליו, מקום שלא היה בתיכנון המקורי כשתיכננתי את נפאל, מהמקומות הללו שכיף להיתקע בהם, אפילו ראינו אפשרות לשכור סירה עם משיט שייקח אותנו על האגם, סביר להניח שנעשה זאת בימים הקרובים. במסעדה הממוקמת על הקצה, בין שולחנות הסועדים עם רקע יפייפה של האגם ראינו גם את השלט הבא:
לא ידעתי מי זאת עומר שמש ומה היה הסיפור שלה, אך מאוד הסתקרנתי, שלפתי את הנייד שלי וגיגלתי. בום, חטפתי ממש אגרוף לבטן ! איזה סיפור עצוב, עומר – ילדה יפה מהוד השרון יצאה לטיול של אחרי הצבא ובעקבות תאונה האוטובוס בה היא נסעה נפל לתהום, היא וישראלית נוספת (שירה דבוש) נהרגו, החברים שלהם נפצעו ובסה"כ 14 אנשים נהרגו במקרה הכל כך עצוב הזה. קראתי את הכתבה ורציתי לבכות, זה קרה ב-2014, לפני 8 שנים ועדיין לשמוע על מקרה כזה ממש שובר את הלב… שמחתי להכיר את עומר דרך הסיפורים עליה בקריאה.
המשכנו להסתובב באיזור, ניסינו לחפש בעיקר את האינטראקציה עם המקומיים, לא כזה קשה למצוא כאלו כאן, כמו עם הקשישה הזו שהתלהבה מליה,
לא הצלחנו לתקשר בגלל פערי שפה, כשראינו כי הקשישה קצת יותר מידיי אגרסיבית כלפי הבת שלנו, החלטנו לקום ולהמשיך הלאה בטיולינו
על גדות האגם, המקומיים הקימו מסעדות ופינות חמד לרוב, עם נדנדות משובצות פרחים וזולות לחבר'ה הצעירים שמגיעים לכאן לקשקש או להתבודד (בד"כ מדובר על קבוצות של צעירים, לא זוגות), ליה התלהבה מאחת הנדנדות ולא הפסיקה להציק לנו עד שנעלה אותה לשם וננדנד אותה. איזה אושר ניתן לראות על פניה בתמונה
זהו, חזרנו אל חדרינו בגסט האוס של ג'אומנה, עייפים ו(מאוד) מרוצים. דניאל, יובל ועידו נשארו בדיוק באותו מצב צבירה כפי שעזבנו אותם כשעתיים לפני כן (מול המסכים כמובן). אני שכבתי על המיטה ומיד נרדמתי לאיזה שנ"צ טובה. אפרת בזמן הזה לקחה ילד ילד ועבדה איתו\איתה על קריאה ותרגילים בחשבון. בזמן השיקעה עלינו לקומה למעלה לאכול ארוחת ערב. ג'אמונה ניסתה לשדר לי לאורך כל היום כמה האוכל שלה שווה בניסיון לדאוג שרצונותינו לא יזלגו למסעדות אחרות כאן באיזור (לדוגמא שריתה), אז ניסינו וטעמנו את נפלאות המטבח שלה ואכן אלו היו נפלאות. מנות גדולות, טעימות ומשביעות, הזמנו לילדים הפעם מנות מהמטבח הישראלי של ג'אמונה, כמו סלט ישראלי, שניצל, צ'יפס, טוסט גבנ"צ ובשבילי המבורגר (צמחוני) מצויין. איך אומרים: "נהנית, ספר לחבריך" ? אז הנה, אני מספר.
השקיעה מהגסט האוס על האגם זה משהו ששווה בהחלט תמונה בפני עצמה
לילה טוב מהפלנרים כאן באגם בגנס…
— 02/11/2022 , יום רביעי —
בוקר טוב מהפלנרים כאן בבגנס טל. זהו יומינו השני כאן באגם היפייפה הזה והיום הלכנו לתור קצת הרפתקאות בסביבה.
שוב פעם התעוררתי ב-6:00 בבוקר, זה הפך כבר להרגל אצלינו לקום מוקדם בבוקר, עוד מימי הטרק העליזים. התארגנו לאט לאט, קמים בעצלתיים מהמיטות, מצחצחים שיניים, קוראים חדשות (על הבחירות בישראל), מזמינים ארוחת בוקר למעלה במסעדה. 2 המנות שלי ושל אפרת (שוקשוקה) היו מלוחות לאללה, ברמה כזו שממש כבר לא ניתן היה לאכול אותן, פניתי לעובדות המטבח והחזרתי את המנות, הן הכינו לנו מנות חדשות, עדיין מאוד מלוחות אבל פחות, אם מוקדם בבוקר האגם היה מכוסה בעננים נמוכים אז כעת הם כבר התבהרו
אגם בגנס התעורר לחיים והסירות כבר החלו משיטות עוברים ושבים, מעל מים שקטים עוברת סירת עץ בעלת משיט אחד ולו משוט אחד, ברקע ההרים ולמעלה הפסגות המושלגות של ההרים הגבוהים בעולם, המציאות יפה יותר מכל תמונה שאצלם
לאחר הרבה מאוד התבחבשויות, יצאנו לדרך, לא היה לנו יעד מוגדר מראש בזמן היציאה, פשוט רצינו ללכת קצת ברגל ולבדוק את השטח. אז המקום הראשון אליו חשבנו ללכת היה ביה"ס המקומי שראינו בדרך לכאן אתמול ליד מגדל התצפית.
העליה קצת העיקה תחילה (מאז הטרק לא טיפסנו ככה), וגם הצטערנו שיצאנו מבלי לקחת את מנשא הגב של ליה, הילדה כבר שוקלת ברוך השם ולקחת על ידיים זה לא קל כשאנו מטפסים בעליה תלולה. לא נורא, הגענו לחצר ביה"ס, ליה ראתה את המגלשה וזו מיד תפסה אותה, לזכותה יאמר כי זוהי המגלשה עם הרקע היפה ביותר בעולם כנראה:
באופן לא מפתיע, המורים והילדים התלהבו לראות משפחה מערבית מגיעה משום מקום אל מתחם ביה"ס ומתחילה לעשות "בלגן במקום" במובן החיובי. זה לא חדש לנו, עשינו את זה כבר עם הילדים בבית ספר מקומי באחד מאיי הפיליפינים ב-2018 ועשינו את זה עוד פעמים רבות אפרת ואני בטיולים שלפני הילדים, כמו זה שהיה בפיג'י בשנת 2008.
המורים נתנו לאפרת את חוברת הכתיבה שלהם, ה-א'-ב' הנפאלי, אפרת ניסתה לקרוא בעזרת המורה, לא היה לה שמץ של סיכוי…
בית הספר מכיל שם ילדים מגיל גן ועד כיתות ב'-ג' כמדומני, זהו מקום קטן, כיתות קטנות, מעט תלמידים בכיתה ומעט מורים שמאכלסים את המתחם, הכל כל כך בסיסי וכל כך אנושי שם
נכנסנו כולנו לכיתת הגן (Nursery), חלצנו את נעלינו והתחלנו עם ההצגה, אני ביצעתי להם את "מופע הקסמים של יוני", הילדים השתגעו, אח"כ יובל פצחה בתרגילי אקרובטיקת הידיים כשהחלה פותרת את הקובייה ההונגרית במהירות ובדיוק. נתנו אח"כ את הכבוד למורים שניסו ללא הרבה הצלחה לפתור את הקובייה ההונגרית
המורה לאנגלית הזמינה אותנו אח"כ לחדר הספריה של בית הספר, חדרון קטנטן עם מעט ספרים וקוספת תרומות בולטת , כל ילד שלנו שילשל לתיבה כמה גרושים ואח"כ הוזמנו לחתום על ספר האורחים (הילדים חתמו), ליה סוף סוף מצאה נחת כשראה צעצועים שמתאימים לגילה, אפרת ישבה איתה על פאזל ועוד פאזל ועוד פאזל
זהו, נפרדנו מבית הספר, ליה עוד המשיכה להתגלש במגלשה בחצר, שוב ושוב, עד שממש בכוח הוצאנו אותה משם. המשכנו בדרכינו, ראינו מרחוק גשר (swing bridge) החוצה את אגם רופה, החלטנו כי זהו יעדינו הבא, אבל ההליכה הייתה רבה, גם בעליות וגם בחום שהלך ועלה בשעות הצהריים, ויותר מכך ליה הייתה כבר עייפה, היא פשוט נרדמה לנו על הידיים. לא היה קל… עצרנו בדוכן אחד להצטיידות של סוכרים וחטיפים מלוחים, כלב חביב ליווה אותנו לאורך כל הדרך. מידיי פעם נזהרים שאופנוע, מונית או אוטובוס לא ידרוס אותנו בכביש. עצרנו במסעדת דרכים בודדה, המקום נראה מתוחזק אך לא היה איש במקום, אנחנו ישבנו בחצר המוצלת עם כסאות הפלסטיק והשולחנות הפזורים. ליה עדיין ישנה על אפרת, סתם ככה הילדים שיחקו עם עצמם ואפרת ואני שוחחנו שיחות כאלו על דברים ברומו של עולם (עבודה, משפחה, טיול…)
אל המקום הגיעה תיירת סינית, פונג צ'אנג שמה, שוחחנו איתה מעט, היא אינה מעוניינת לחזור לארץ מולדתה בשל הבידוק הרב שתיאלץ לעבור בגלל הפוסט קורונה, גם היא מאוד החמיאה לנו ההורים לקחת 4 ילדים קטנים כאלו למסע. זה כבר הופך להיות כזה ריטואל קבוע כשאנשים מבחינים ב- 4 ילדים קטנים נגררים אחרי הוריהם באיזה חור בסוף העולם ומאוד מאוד מפרגנים (זכור לי מקרה נוסף שהיה לנו אצל סוויסה בפוקהרה עם 2 בחורים אמריקאים מבוגרים). ליה התעוררה, הילדים השתמשו בשירותים של המסעדה הריקה ואנחנו החלטנו לחזור על עקבותינו, לא להמשיך הלאה בחיפוש אחר הגשר. אמרנו כי ביום אחר ניקח מונית ונגיע לשם בצורה מסודרת יותר.
בכניסה ללשון היבשה (Majhikuna) עצרנו לאכול את החטיף המקומי האהוב עלינו ה-פאני פורי שכבר אכלנו כמה פעמים, הזמנתי 3 מנות לא חריפות לילדים ומנה חריפה בשבילי, היה אשששש !!!
לא להאמין שצלחת גן העדן הזו עולה כשקל וחצי.
חזרנו לגסט האוס שלנו – ג'אמונה, הילדים התקלחו ואני כבר עליתי למעלה למסעדה להזמין לנו ארוחת ערב, 2 מנות שניצלים, סלט ישראלי , מומו ובורגר צמחוני עשו בהחלט את העבודה. האוכל כאן מגיע מלוח ושמנוני. יכול להיות גרוע ? (אם תשאלו את אפרת התשובה היא: כן זה גרוע)
בערב, כשליה נרדמה ואני פתחתי את הלפטופ לעבוד, שלחנו את הילדים לשחק למעלה במסעדה עם שלושת הישראלים שגם גרים כאן לידינו בגסט האוס, פגשנו אותם כבר אתמול והיום קצת בבוקר. ילדינו ישבו מסביב לשולחן ופתחו באליפות טאקי עם 3 זרים גמורים, האם מצב כזה היה יכול להתקיים בארץ ? אני בספק. תודה לכם עומר, נועה ונסטיה שסיפקתם חוויה לילדים ולנו קצת שקט מהם 🙂
— 03/11/2022 , יום חמישי —
היום בבוקר, כשאפרת ואני המתנו לארוחת הבוקר במסעדת הגסט האוס שלנו בקומה העליונה של הבניין, אמרתי לאשתי כי השינוי הגדול ביותר שלנו בחיים כיום לעומת חיינו לפני כמה שבועות הוא שכשהיינו בארץ, ידעתי די במדויק איך הולך להיראות היום שלי, ידעתי את לו"ז העבודה, ידעתי מה ואיפה אני הולך לאכול צהריים, מתי אני לוקח \ אוסף את הילדים מ\אל החוגים שלהם, מה להכין לארוחת הערב ומתי משכיבים את הילדים לישון. חיינו כיום הם אניגמה אחת גדולה, כשאני קם בבוקר אין לי שמץ של מושג איך היום הזה הולך להיראות, מה אנחנו נחווה, את מי אנחנו נפגוש, מה או איפה נאכל ארוחת צהריים ואילו אירועים נצבור…
התעוררתי ב-6:00 בבוקר (אולי הדבר היחיד הקבוע בחיי כיום – שעת היקיצה, כתבתי קצת בבלוג, ערכתי סרטון וקצת גם עבדנו. אכלנו ארוחת בוקר במסעדת הגסט האוס, רצינו לצאת וללכת לטייל באיזור, עדיין לא החלטנו לאן, לאפרת נכנסה עבודה לא מתוכננת, אז היא ישבה על המחשב ונתנה Rabota, אני לקחתי את ליה איתי ויצאתי להסתובב איתה לבד באיזור (שאר הילדים נשארו צפונים בחדריהם, דבוקים למסכים), עם ליה הגעתי עד לגסט האוס של הישראלים – אקונה מטאטה אשר ממוקם ממש על גדות מי האגם, במקום פזורים ערסלים, שולחנות וכסאות ישיבה לצד המים השקטים והרבה צעירים ישראלים. חלקם מדברים, חלקם אוכלים, חלקם מעשנים וחלקם מנגנים. ליה התלהבה מהמים, הם מרגיעים אותה
לקראת הצהריים שאר הפלנרים הצטרפו למקום, הזמנתי לכולם משקה לאסי, ליה כבר הייתה עייפה ונרדמה די מהר על אפרת, העברנו אותה למיטה במתחם כשכל העולם ממשיך להסתובב…
נתקענו שם הרבה זמן בגסט האוס\מסעדה הזו, יותר מידיי אם שואלים אותי, הילדים שיחקו עם החבר'ה הישראלים שם, קישקשו איתם, גליה – צעירה ישראלית אותה הכרנו עשתה לבנות שלנו צמות, יצא יפה מאוד
אפרת אספה את הגיטרה שהייתה זרוקה על המיטה והחלה לשחק אותה דיויד ברוזה כאשר הילדים שיחקו עם שאר התרמילאים טאקי
החלטנו אפרת ואני לצאת לדרך, למצוא איזה מונית ולנסוע לכיוון הכפר שממנו יורדים אל הגשר התלוי שעובר מעל אגם רופה (אותו גשר אליו ניסינו להגיע אתמול ללא הצלחה), עלינו לכביש הראשי והמתנו למונית שתיקח אותנו לשם, המתנו המון המון זמן. אז בינתיים רכשנו מיצים לילדים כשבעלת העסק התלהבה מליה וניסתה לשחק איתה (ללא הצלחה)
כעבור זמן מה, מצאנו מונית שיצאה ריקה מ-Majhikuna (האיזור בו ישנו), היא הביאה לכאן תיירים וחזרה למקומה בפוקהרה כנראה, אנחנו הצטרפנו לנסיעה ותמורת 400 רופי הגענו עם הנהג החביב לכפר הסמוך. משם החלה הירידה כלפי מטה, אמרתי לילדים בתחילת ההליכה: "זיכרו כי לכל ירידה תהיה גם עלייה", לא במטרה לבאס אלא כדי שלא יבכו לנו אח"כ כשנחזור למעלה. באמצע הדרך, תוך שאנו חוצים כפר מקומי בתוך ג'ונגל, מצאנו נדנדה ענקית, הילדים התלהבו ממנה בזמן שאני בינתיים עניתי ללקוחות בטלפון
לאחר ירידה של כ-20 דקות הליכה מהכפר, הגענו לגשר התלוי, וואלה היה מרשים, גם הגשר עצמו שהיה מאוד ארוך וגם הנופים שמסביב כאשר חוצים את אגם רופה
שעת השקיעה כבר התקרבה ואני התחלתי להיות לחוץ, אנחנו די רחוקים מהבית וממש אבל ממש לא רציתי לחזור כשמסביב חושך, די מהר תיקתקנו את ההליכה על הגשר, זו הייתה חוויה לילדים, עידו ממש רץ את הגשר ללא פחד, יובל הייתה איתי, החזיקה את ידי בחוזקה וקשה היה לה לשחרר. הגענו לקצה, הצטלמנו קצת וחזרנו בחזרה לגדת המוצא שלנו
יאללה, הבטחנו לילדים עליה, אז הגיע הזמן לעלות, מהגשר בחזרה עד לכפר ולכביש הראשי ממנו ירדנו מהמונית לקח בערך חצי שעה של עליה קשה ומיוזעת. השמיים כבר החלו להשחיר, לילה מגיע ואני לחוץ. עמדנו כמה דקות לצד הכביש, ממתינים למונית, מוניות עברו אותנו מלאות, החלטנו להתחיל ללכת על הכביש לכיוון איזור מגורינו (בערך 30 דקות הליכה על כביש ללא שולים לקראת חושך), לא עברו 5 דקות ופתאום עוצר לנו נהג משאית קטנה, שואל אותנו לאן, "Majhikuna" עניתי לו והוא עונה: "יאללה בואו, אקח אתכם" (לא במילים הללו בדיוק), הילדים התלהבו בטירוף ! עלינו מאחורה אל ארגז המשאית הפתוחה, רציתי שליה תשב עם אפרת מקדימה למען בטיחותה, אך היא ראתה את הגדולים מתלהבים וצרחה שהיא רוצה להיות לידם, יאללה, ליה עליי, ליד הילדים כשאפרת ישבה בקדמת הרכב. ביד אחת החזקתי חזק את מעקה הרכב, ביד השנייה עטפתי אותה חזק שלא תעוף לי באמצע הנסיעה. הדרך הייתה משובשת וכל פעם הרגשנו טוב טוב את הבורות בכביש, זו הייתה חוויה מטורפת עבור הילדים "ועוד זה היה בחינם" צעקה בסוף יובל לאחיה בהתלהבות.
חזרנו הביתה לגסט האוס של ג'אמונה, בזמן הזה כשעלינו לקומה העליונה לארוחת הערב, שמנו לב כי תיירים חדשים הגיעו לכאן היום, שזה אומר – תרמילאים ישראלים חדשים הגיעו לסעוד איתנו פה במסעדה, מיד וישר הם אימצו את הילדים שלנו למשחק טאקי וחבל-גומי שהם פתחו שם.
— 04/11/2022 , יום שישי —
אחד הימים הכי דלים בעשייה שהיו לנו עד כה בטיול הזה עבר עלינו היום. כנראה זוהי חזרה גנרלית לקראת הימים בגואה שיעברו עלינו בעתיד הלא רחוק.
החצי הראשון של היום, לאחר שסעדנו את ליבנו עם ארוחת בוקר משביעה, עבר על הילדים בלימודים, כל אחד ישב באופן פרטני עם אפרת והשאר למדו אנגלית דרך אפליקציה \ קורס דיגיטלי שרכשנו עבורם עוד בארץ. התפקיד שלי היה לחבר אותם לוגיסטית לתכני הקורסים ולהעסיק את ליה שלא תפריע יותר מידיי. יצאתי עם ליה לסיבוב קצר ליד הגסט האוס, שיחקנו בכלום ושום דבר, מצאתי אבן שטוחה גדולה, הגדרנו אותה כצלחת עליה הנחנו אבנים קטנות (חביתה \ שקשוקה וכו'..), על זה הנחנו קצת דשא ירוק (ירקות) והכנו ממש ארוחת ילדים. לא להאמין שהדברים הללו יכולים להעסיק את הילדה למשך שעות !
כשעתיים מאוחר יותר חזרנו לגסט האוס, חלק מהילדים כבר סיימו את לימודיהם. עלינו אני, ליה ועידו למרפסת העליונה ובום, חטפנו מכה. עידו בשבריר שניה של חוסר זהירות הפיל בטעות את הטלפון הנייד שלו על הריצפה, לא רצפת מרפסת הגג, אלא רצפת קומת הקרקע של הבניין, צניחה חופשית של 25 מטרים, אאוץ' זה כאב לטלפון שהתרסק לחתיכות וכאב אפילו עוד יותר לעידו שאיבד את החבר הטוב ביותר שלו בטיול הזה, לקח לו זמן להירגע, הבטחנו לו כי נקנה לו מכשיר חדש כשנוכל.
הגיעה שעת הצהריים ואנחנו היינו בדרכינו אל המזח ב-Majhikuna , רצינו לשכור סירה + משיט שייקח אותנו לסיבוב של שעה ברחבי האגם, הגענו אל קבוצת עובדים מקומיים משועממת, כנראה היינו הלקוחות הראשונים היום, נפרדנו מ-700 רופי ועלינו אל סירת המשוטים
לא עשינו בחוכמה. במקום לשוט על האגם בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת שקיעה, כאשר הטמפרטורות סבירות, יצאנו ממש בשיא החום, השמש קפחה מעל ראשינו והילדים סבלו מחום, כאן זוהי תמונה מהדקות הראשונות של השיט כשעוד הילדים היו עם סבלנות אחד כלפי השני
אני באופן אישי מאוד נהניתי בשייט (להוציא את הקיטורים של הילדים), זה מאוד מרגיע, שקט, עם נופים יפים, אין כאן רעש מנוע מחריש אוזניים, המשיט, בן אדם מבוגר וחביבי למדיי, לא קישקש לנו לאורך השייט (אולי בגלל קשיי שפה). אפרת סיפרה לי אחרי שירדנו מהסירה כי הייתה לה בחילה במהלך השייט, כנראה שזה כבר לא לגילה 🙂
כעבור פחות משעה, חזרנו אל המזח ומשם רגלית המשכנו לחדר שלנו בגסט האוס, ליה כבר הייתה עייפה, הילדים רעבים. יצאתי עם יובל ודניאל לאכול את הפאני פורי בכניסה ל-Majhikuna , הליכה של כ-5-6 דקות והגענו אל יעדינו, איזה מאכל תענוג זה, הזמנתי 2 מנות לא חריפות לבנות ולי עוד 2 מנות חריפות. כרגיל, היה מצויין.
חזרנו לגסט האוס, בינתיים אפרת הזמינה אוכל לשאר הילדים במסעדה של המקום, אני פרשתי לישון, הייתי גמור לאחר שהתעוררתי היום ב-4:00 לפנות בוקר. אפרת והילדים התקשקשו עם שאר הישראלים ששהו במקום.
הגיע זמן הערב, והיום זהו יום שישי, היום ישנה קבלת שבת במסעדה, או משהו שקצת מזכיר את זה, המקום המה ישראלים צעירים רבים, כל צעיר וצעירה לבשו את מיטב מחלצותיהם, יום שישי היום ואנחנו מקבלים את השבת.
הזמנו ארוחת ערב, ובאופן לא מפתיע לקח להם המון זמן להביא את האוכל, בינתיים יצא לנו לשחק טאקי עם ליטל – צעירה חמודה שהילדים שלנו מאוד התחברו אליה (והיא אליהם). בזמן הזה אני עבדתי קצת על המחשב וכתבתי בבלוג.
כאן באזור האגם הרגשתי חזק איך אנו חיים עולם בתוך עולם בתוך עולם.
איך במרחק של חמש דקות אתה חווה אווירה כל כך שונה, של חיים שונים האטרקציות שונות מקצה לקצה והכל בחמש דקות מרחק.
יש את הגווסטהווס של הישראלים שבאו להירגע לתפוס ראש טוב יושבים כל היום מול האגם קוראים ספר, אוכלים, שותים מדברים הכל בצ'יל אווט הכל ברגוע ללא דאגות…הם אפילו לא יודעים שבמרחק חמש דקות מהם יש את החיים האמיתיים הלא פשוטים של במקומיים, הכפר הפשוט עם החיי הכפר הדלים מאוד שלהסתובב בו כל כך מעניין ושונה …החיים האמיתיים של המקומיים שישנים על הרצפה חיים בעוני ופשטות.
הם באו להירגע ולנפוש וזה כל כך חמש דקות הליכה ממקון אחד לשני אבל הבדל של שמיים לארץ מהחיים הטובים בגווסטהווס לחיי ההישרדות של הכפר
לצד זה בית ספר מקומי מעניין…
וקבלת הפנים החמה של הילדים והמורים והחוויה המיוחדת שעברנו עם הקסמים של יוני. בגווסטהווס חמש דקות מאיתנו בכלל לא יודעים על קיומו של בית הספר הזה והתצפית המרהיבה שלידו…
עוד נסיעה חמש דקות ברכב המגיעים לעולם חדש שבו מהאווירה שלא לעשות כלום ולהירגע לאווירה של לחוות חיי כפר דלים פתאום לאווירה של טרק עם נוף מרהיב הטיול שעשינו לחציית הגשר של האגם ליד…
מדהים אותי איך במרחק כל כך קרוב יש עולמות שונים והבדלים של שמיים וארץ בלי תמיד שיודעים יודעים
עוד נסיעה של חמש דקות..
כאן באזור האגם הרגשתי חזק איך אנו חיים עולם בתוך עולם בתוך עולם.
איך במרחק של חמש דקות אתה חווה אווירה כל כך שונה, של חיים שונים האטרקציות שונות מקצה לקצה והכל בחמש דקות מרחק.
יש את הגווסטהווס של הישראלים שבאו להירגע לתפוס ראש טוב יושבים כל היום מול האגם קוראים ספר, אוכלים, שותים מדברים הכל בצ'יל אווט הכל ברגוע ללא דאגות…הם אפילו לא יודעים שבמרחק חמש דקות מהם יש את החיים האמיתיים הלא פשוטים של המקומיים, הכפר הפשוט עם החיי הכפר הדלים מאוד שלהסתובב בו כל כך מעניין ושונה …החיים האמיתיים של המקומיים שישנים על הרצפה חיים בעוני ופשטות.
הם באו להירגע ולנפוש וזה חמש דקות הליכה ממקום אחד לשני אבל הבדל של שמיים לארץ מהחיים הטובים בגווסטהווס לחיי ההישרדות של הכפר.
לצד זה בית ספר מקומי מעניין…
וקבלת הפנים החמה של הילדים והמורים והחוויה המיוחדת שעברנו עם הקסמים של יוני. בגווסטהווס שהוא חמש דקות מבית הספר בכלל לא יודעים על קיומו של בית הספר הזה והתצפית המרהיבה שלידו…כי באים לגווסטהוואס ולא זזים משם
עוד נסיעה חמש דקות ברכב מאותו גווסט הוואס יול האגם ומגיעים שוב לעולם חדש שבו האווירה שלא לעשות כלום ולהירגע לאווירה של לחוות חיי כפר דלים פתאום לאווירה של טרק שבו מזיזים את הגוף לצד נוף מרהיב, הטיול שעשינו לחציית הגשר של האגם ליד…
מדהים אותי איך במרחק כל כך קרוב יש עולמות שונים והבדלים של שמיים וארץ בלי תמיד שיודעים ומודעים
והכל במרחק חמש דקות אחד מהשני..
סוף כל סוף הילדים חוו וכל כך נהנו חלק מחוויית הטיול להכיר עוד מטיילים במקרה הזה להכיר צעירים אחרי צבא המתעניינים בהם מקשיבים להם מעבירים עמן שיחה מעניינת ומשמשים להם כמאין אחים גדולים הורים צעירים, הרבה יותר כפים מההורים שלהם הזקנים…
וכמובן גם לי וליוני זה כיף לא נורמאלי לקבל אתנחתה מהריבין הבלתי פוסקים או האינטנסיביות של ה 24/7