— 19/12/2022 , יום שני —
וואינאד (Wayanad) הוא השם של המחוז בו אנו נמצאים כעת, שמו מתורגם ל-"ארץ שדות האורז". אז כן, חלק מהמקום משובץ במלבנים מלבנים של שדות אורז, אבל יהיה זה עוול להגדיר את המקום רק כשדה אורז, מחוז וואינד מכיל בתוכו הרבה יותר. כשהגענו לכאן הרגשנו כמלכי הג'ונגל, פה ניתן למצוא יערות אינסופיים, מטעי בננות, קוקוסים, אגוזי בטל, קני סוכר, בין לבין ניתן למצוא כאן את מגוון חיות הבר חוצים נהרות ושדות מוריקים. אהה… כן, יש פה גם שדות אורז.
התעוררתי היום לאחר לילה ללא הרבה שינה (אחרי פסטיבל מסי אתמול בלילה), גם אפרת לא נרדמה עד 2:00… התארגנו מהר ועלינו למעלה לאכול במסעדה הקבועה, התיכנון היה לקנות פראתות וחביתות מהרחוב, אך כשהגעתי לשם המקום היה ריק מדוכנים. אולי הם מתחילים את היום שלהם ב-10:00 (?)
האלגוריתם של עלות ארוחת הבוקר הראה הפעם על 550 רופי, לכו תבינו מה עובר להם שם בראש, האוכל היה בינוני ולא מפתיע, כל יום אותן מנות. ירדנו בחזרה לחדרים, סיימנו לארוז את התיקים, בקבלה דרשו מאיתנו תשלום עבור שירות הכביסה שעשינו לפני כמה ימים, לא משנה שכבר שילמנו להם… לפחות ניסו. נפגשנו שוב עם Naveen ועם הנהג שהביא עימו, אין במדינת קרנטקה רכבים עם מנשא תיקים מותקן על הגג, זה לא חוקי (לדבריי Naveen), אז הסתמכנו על זה שתהיה לנו נסיעה צפופה מאוד עם כל 11 התיקים שברשותינו. לא להאמין אבל כמעט כל התיקים נכנסו לתא המטען. יכולנו להתרווח במכונית. עידו היה איתי מקדימה וכל השאר במושב האחורי כאשר ליה יושבת על אפרת.
יצאנו מרחובות העיר מייסור, גוגל מפות הראה על קצת פחות מ-3 שעות נסיעה עד ליעד. נסענו על כביש מהיר (אגרה) לכיוון דרום, כעבור שעה ורבע בערך של נסיעה, הגענו אל העיירה Gundlupete, ממש בפאתי העיירה עשינו עצירה קלה לשתות צ'אי מתוק במסעדת דרכים מאובקת, קנינו שם גם ירקות להכנת סלט להיום בערב, הסביבה הייתה כפרית, נידחת ומאוד מעניינת, חבל שלא היה לנו זמן לעצור ולחקור את האיזור
הדרך הובילה אותנו אל שמורת הטבע Bandipur, נופי השדות המעובדים משובצים בבתים לבנים וכחולים התחלפו ביער עבות, נחלים איטיים ומגוון חיות שהספקנו לראות בטבע, החל מקופים, עופרים, פילים ועוד
בכביש החוצה את השמורה הנהיגה אמורה להיות איטית, כדי לא להפחיד את החיות וכמובן לא לדרוס אותן, על כן פיזרו באמפרים לכל אורך הכביש, הנהג שלנו לא ריחם, נסע מהר בין הבאמפרים, וכשהגיע לפס האטה כזה, דפק ברקס מטורף, ככה שוב ושוב ושוב. מתכון מוצלח לקבל בחילה והקאות בזמן הנסיעה. עידו הרגיש זוועה ואח"כ גם יובל שחטפה את זה קשה אף יותר, התראתי בפני הנהג והוא מי עצר בשולי הדרך, איך שהוצאתי את יובל מהרכב, המסכנה הקיאה כמעט את כל ארוחת הבוקר שלה על הכביש (אפילו לא הספקנו להגיע לשוליים). עצרנו במעבר הגבול בין המדינות קרנטקה וקרלה, הנהג היה אמור להציג מסמכים כלשהם לשלטונות.
בסביבות השעה 13:30 הגענו אל יעדינו, הריזורט שהזמנו דרך האינטרנט נקרא: Himadri Retreat, המקום פשוט מקסים, אין מילה אחרת לתאר אותו (מנסה לא להשתמש במילה "מדהים" בבלוג הזה), הורדנו את מטלטלינו מהרכב, הנהג היה לחוץ ממש לחזור בחזרה, אולי קצת נרגע אחרי שקיבל את ה-5K שלו… הריזורט שלנו ספון בתוך ג'ונגל של ממש ואנחנו מרגישים כמו המלכים כאן במקום (מומלץ להקיש על התמונה להגדלה):
הילדים נדבקו לניידים שלהם איך שהגענו לחדר, קיבלנו מזרנים שהילדים ישנו בהם וליה הייתה בטירוף, קפצה ממזרון למזרון, עשתה לעצמה מסלול מכשולים מדומיין
אפרת ואני החלטנו לצאת קצת ולחקור את האיזור היפייפה הזה, השארנו את הילדים בחדר ויצאנו עם ליה על המנשא.
בתים מרשימים התגלו אלינו מתוך מטעי בננות או עצי קוקוסים, אני כל הזמן אמרתי לאפרת, מעניין כמה היה עולה לנו לקנות כאן בית חורף ולבקר פה כל שנה, זה היה יכול להיות חלומי. ניסינו לתקשר קצת עם המקומיים בכפר, אין להם הרבה אנגלית שגורה בפיהם ואנחנו כאן לא מצליחים להגות מילה אחת במאלאית (השפה המקומית), טוב נו, לפחות נהנינו מהנופים
ליה נרדמה על המנשא במהלך הסיבוב, התעוררה כשחזרנו בחזרה הביתה, לקחנו ריקשה בדרך חזור, לא כדי לחסוך את ההליכה אלא יותר כדי לקחת את הנייד של נהג הריקשה כדי שיהיה לנו נהג על "ספיד דייל" בכל פעם שנרצה לצאת החוצה, מזכיר את התקופה בראג'בג שם היינו צריכים בכל יציאה להתקשר לגורו, ראג', או אניל…
הגענו בחזרה אל הריזורט שלנו, עובד המקום הראה לנו את המטבח שם מאפשרים לנו להכין אוכל, הזמנו לכולנו אוכל ממסעדה שבקרבת מקום, אוכל יחסתי מערבי (המבורגרים, סנדביצ'ים, צ'יפס), לי הזמנתי אורז ביריאני עם עוף וכמובן, איך לא, קצצנו ירקות טריים והכנו סלט ישראלי כפי שאנו נוהגים לעשות בכל יום בארץ. כעבור חצי שעה מרגע ההזמנה האוכל הגיע. הופתענו. מאוד. האוכל הגיע בזמן, במנות גדולות, היה טעים (בעיקר המנה שלי) וממש לא יקר, בערך חצי ממה שהיינו משלמים בכל מסעדת תיירים אחרת. בסוף הארוחה, עובד המלון דאג גם לשטוף לנו את הכלים, ממש התעקשנו שאנחנו אלו שנשטוף את הכלים של עצמנו, אך הוא התעקש יותר.
לאחר האידיליה של המקלחות בבית המלון Roopa שבמייסור, אנו צריכים לחזור ולהתרגל שוב פעם למקלחות חמות עם דלי, נו טוב… לפחות החדרים גדולים, אין הפסות חשמל (טפו טפו), והנוף משגע, הטבע בעיצומו, רק חבל שאת ה-WiFi שותים לנו פה 3 אנשי הייטק הודיים בחדר ליד (הגיעו לכאן לחופשה מ-Pune).
— 20/12/2022 , יום שלישי —
וואי, כמה שוואינאד יפה, באחד מהברושורים כאן בריזורט ראיתי את הסלוגן: Where Jungle Meets Country – כל כך נכון. קשה לתאר במילים את עוצמת הטבע הפראי של המקום, ולמען האמת גם התמונות שאנחנו מצלמים פה יעשו רק עוול למקום במציאות. אבל בכל זאת, אנחנו כאן בבלוג, מנסים להעביר את החוויות והרגשות שלנו כמה שיותר קרוב לאיך שקרה. ננסה לעשות את המיטב.
היום התעוררתי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, התארגנתי ויצאתי החוצה עם הלפטופ כדי להשיג חיבור אינטרנט מהיר יותר (או כך חשבתי…), בחוץ הטבע חגג מסביבי עם ציפורים צבעוניות רוקדות אחד לצד השניה. כשעה אח"כ כולנו כבר התעוררנו ואכלנו ארוחת בוקר, אני אכלתי תבשיל חם וחריף מעל דוסה עגולה, מעשה ידי עובדי המקום, אפרת והילדים אכלו בחדר סלט ואת השאריות של האוכל שהזמנו אתמול, יצא סידור לא רע דווקא. באיחור אופנתי התייצבנו מוכנים לעלות על המונית שתיקח אותנו ליום טיול באיזור, הצגתי בפני הנהג איזושהי סקיצה כללית של המקומות שמעניינים אותנו.
המקום הראשון אליו הגענו היה מערות Edakkal כ-40 דקות נסיעה מהריזורט שלנו, ירדנו מהמונית הישר אל ידיהם הפתוחות והמקבלות של זוג עובדים שמפעיל דוכן לממכר מיצים ושייקים, הזמנו 4 כוסות מיץ וקרטיב לליה, המחיר ? מופקע, מזכיר קצת את המחירים ההזויים של גואה. התחלנו לטפס בעלייה שאינה נגמרת אל עבר המערה, עוברים על פניהם של מוכרים בדוכנים שמנסים למכור לנו את מירב תכולתם, ליה הייתה על גבי במנשא, אמנם זה הקל לי על הידיים שאינני צריך לסחוב אותה שוב, אך הקשה על הכתפיים, עצרנו בדוכן אחד שמכר משקה מוזר ומעניין, אני לא יכול להתעלם ממצב כזה, הזמנתי מהמשקה המהביל הזה, חתיכת משקה – חום, מתוק וחם, זהו פודינג אורז מתובל ומעל צפים חתיכות של קוקוס קלוי בתוצרת ביתית, האמת ? אהבתי.
המשכנו לטפס, בכניסה רוכשים כרטיסי כניסה ומפקידים כמה רופיות כפיקדון עבור בקבוקי הפלסטיק אותם אנו נושאים אל תוך המערה, אם גם נצא איתם, נקבל את הכסף שלנו בחזרה. מערת Edakkal לבטח לא היתה מרשימה אותנו כלל, בטח לא עם הטיפוס הארוך, התלול והקשה אליה, אילולא מה שנמצא בתוכה. המערה בגובה 1,200 מטרים מעל פני הים (ישנן בסה"כ שתי מערות כאלו בגובה כזה בעולם). בתוך המערה ניתן למצוא גילופים שנחרטו שם מלפני 6,000 שנים ! עוד בתקופת האדם הקדמון, בזמנו, דו השיח היה מוגבל, לא ניתן היה להעביר סיפורים ומיתולוגיות בין אב לבנו, אז השתמשו במערות כדי לגלף ציורים על קירות המערה בהם חיו. המדריך הסב את תשומת ליבינו לכל מיני צורות של בני אדם, חיות, ריקודים וסמלים אחרים שהעסיקו בזמנו את החברים שחיו כאן, במקום אחר במערה הבחנו בכתב סנסקריט מלפני 2,500 שנים שמתאר את האדם שחי כאן והיה צד נמרים ומביא אותם לכאן (להזכיר – המערה בגובה 1,200 מטרים), בקיצור, תיעוד מטורף של ההיסטוריה נגלה אל מול עינינו המשתאות (הקישו על התמונה להגדלה):
יצאנו החוצה, התפעלנו גם מהנוף הנפרש אל מול עינינו וכעבור דקות מספר ירדנו למטה בגרמי מדרגות לכיוון חניון הרכבים, שם עברנו בתיירים רבים העושים את דרכם מעלה, דוכני מזון ומזכרות ואפילו בית קולנוע קטן המציג סרטי 12 מימדים (אין לי מושג איך הגיעו למספר הזה… מה שכן בטוח, אין שום קשר בין המקום ההיסטורי הזה ולבית הקולנוע שהציבו שם) וכמובן קופים בכל מקום ובכל פינה נסתרת של השביל
פגשנו בחניון הרכבים את איברהים – הנהג שלנו, הוא הניע את הרכב ונסע אל יעדינו הבא, אך בדרך עשינו שתי עצירות, הראשונה בדוכן דרכים קטן, כולנו רצינו לשתות צ'אי, סיימנו עם 7 כוסות צ'אי ועוד כמה קינוחים להרגיע את הקיבה של הילדים. העצירה השניה הייתה כבר מעניינת יותר – עצירה לצד הדרך בין מטעי תה מאוד פוטוגניים, זוהי הפעם הראשונה של הילדים שהם רואים את עלי התה בגרסתם המוקדמת, הרבה לפני שהם פוגשים בהם בתוך שקיק של ויסוצקי במטבח. לידינו הבחנו בקבוצה של נשים ממקומיות עובדות במטעים, תפקידם היה לעבור על שיחי התה הנמוכים ולגזור את העלים הצעירים, הנשים הסתובבו עם סוג של מספריים גדולות המחובר אליהם שק שיכיל את העלים הגזורים.
יעדינו הבא ביום הטיול הזה היה מפלי Kanthanparai המרשימים, בכניסה נפרדנו מ-40 רופי לאחד (ילדים לא משלמים) והלכנו למרחק של כ-100 מטרים עד שהמפלים התגלו אל מול עינינו בשיא עוצמתם, לא ניתן היה להיכנס למים אל בריכת המפל, ולמעשה ניתן היה רק לצפות בו מרחוק, זוהי כנראה הסיבה שהמקום אינו היה מפוצץ באנשים כפי שהתרגלנו כבר לראות בהודו
לאחר כמה תמונות וצילומי וידאו, חזרנו בחזרה על נקודת ההתחלה, שם – ממש קרוב לכניסה ישנו מפל נוסף, קטן הרבה יותר אבל עדיין חביב ושווה איזכור
יצאנו ממתחם המפלים, בחוץ, ליד חניון הרכבים הזמנו אוכל לכולם, כששמנו לב כי מוכרים באחד הדוכנים חביתות ולחם, ישר קפצנו על המציאה.
הדרך אל יעדינו הבא (והאחרון להיום) הייתה מאוד מרשימה, עברנו בין מטעי תה רבים וזה נראה היה שכל נקודה תצא יפה יותר מהקודמת, צילמנו שם המון והיה מאוד קשה לבחור את התמונה האהובה, בבסופו של דבר הלכנו על הבנאלי, סלפי של שנינו ההורים
נכנסנו אל שמורת מפלי Soochipara, שילמנו מחיר כפול ממקומיים לכניסה לשמורה (130 במקום 65 לאחד), וואלה, חשבתי שהשטות הזאת כבר נכחדה מכאן בשנת 2022 (אוטוטו 23). עלינו כעת היה לצעוד 1 ק"מ בג'ונגל, דרך שביל אבנים מסותתות שלא היה הכי מתוחזק, כבר מרחוק ניתן היה לשמוע את רעש המים הנופלים בעוצמה על הסלעים, היו הרבה אנשים במקום, חבל, זה קצת הרס את החוויה, אבל אם חושבים על זה בצורה הגיונית – אנחנו בכל זאת בהודו… מפלים אלו גדולים ומרשימים יותר מהמפלים הקודמים, וכאן היה גם ניתן להיכנס למים ולרחוץ בבריכת המפל. זוהי הסיבה שהמוני הודים נכחו במקום
השעה הייתה כבר 17:00 ואנחנו הזדרזנו לצאת אל מחוץ למתחם, היתה לנו גם נסיעה לא קלה (מלאה פיתולים) בדרך הביתה לריזורט שלנו. כל הדרך אל המפל הייתה בירידה, אז כעת אנו משלמים על זה בעלייה, מנשא הגב עם ליה הרגיש לי כבר מתמיד. נכנסנו אל זמן שקיעה שהייתה מאוד יפה בדרך חזרה הביתה, לא יכולתי שלא לצלם את המאורע:
חזרנו לריזורט שלנו – Himardi, עייפים ומאוד מרוצים (ההורים, הילדים פחות), אחרי המקלחות הלכתי להכין ארוחת ערב, בדרך לכאן עצרנו וקנינו ירקות, לחם, ביצים ושמן לטיגון (ידענו כי המטבח המאובזר עומד לרשותינו). זו הייתה חצי שעה של מתנה, הגברתי את עוצמת הווליום בנייד שלי, פתחתי את ספוטיפיי ושמעתי את מיטב השירים שאני כל כך אוהב לשמוע כשאני מכין אוכל, ממש כמו בבית שלנו בישראל (יש לי רשימת השמעה מיוחדת לשבת בבוקר), השלווה נעלמה ברגע שהילדים הגיעו והחלו לריב אחד עם השני, טוב נו, יאמר לזכותם שהם הגיעו ממש רעבים לארוחה הזו. סגרנו את הבסטה להיום והלכנו כולנו לישון.