— 16/12/2022 , יום שישי —
היום הזה נחלק לשניים, בחלקו הראשון נשארנו בחדר, בעיקר השקענו את הזמן בלימודים של הילדים, בחלק השני יצאנו לראות קצת עולם.
אבל לפני כן, עלינו לקומה העליונה של מלון Roopa לאכול ארוחת בוקר בבופה המוכר לנו כבר. אותם מאכלים פחות או יותר מגישים שם בבופה, Idli, פנקייק מלוח, בצק מטוגן כלשהו, תבשילים מקומיים חריפים, לצד קורנפלקס, לחמים עם ריבה וחמאה, מיץ טבעי (עם תוספת סוכר) וצ'אי \ קפה.
תמיד לאחר הארוחה אני נהנה להביט ברחוב הסואן ממרפסת המסעדה שם למעלה, המלון ממוקם ליד בית קולנוע מקומי (עדיין לא נבלע ע"י רשתות בתי הקלונוע שכבר ראינו בקניון פה בעיר), בכל פעם שאנו עוברים ליד בית הקולנוע הזה (בדרך לדוכן המיצים הקבוע שלנו) אנו שומעים את הסאונד העוצמתי של הסרט
כאמור, לאחר ארוחת הבוקר ישבנו ללמוד בחדרים על נושאים כמו חשבון, קריאה, כתיבה ואנגלית. עידו חטף עליי קריז כשנתתי לו תרגילי חשבון קשים מידיי (כן, כנראה שהגזמתי…). בזמן הזה גם מילאתי דלי מים חמים במקלחת והרבצתי עבודת קודש – כביסה ידנית. וואלה, היה פחות נורא ממה שחשבתי, תיקתקנו את עניין הכביסה תוך חצי שעה, תלינו לייבוש על הסורגים של החדר ויצאנו לעיסוקנו היום, להמשיך ולהסתובב ברחבי העיר.
יעדינו הפעם היה גבעת צ'מודי (Chamudi Hill) עליה מתנוסס בגאווה מקדש Sri Chamundeshwari, תפסנו ריקשה עם התמקחות קלה, ברגע שמכניסים לתפריט גם נסיעה לאחד ממפעלי הכנת שמנים או קטורות, המחיר יורד פלאים (כי הם מקבלים עמלות מהמפעלים הביתיים הללו). נהג הריקשה הביא אותנו למעלה בגבעה עם ריקשה שראתה כבר ימים טובים יותר. היום יום שישי, המקום היה מפוצץ במקומיים שהגיעו להתפלל במקדש ששם, כבר בדרך מחניון הרכבים עד למקדש הבחנו בנחילי אנשים עולים ויורדים בדרך בצרה שמצידיה חנויות לממכר מזכרות לתיירים. כעבור 5 דקות הליכה הגענו למתחם המקדש:
עשינו כאן את הפאדיחה שלנו, וואלה לא באמת ידענו לאן אנו הולכים ולאן אנו נכנסים. ראינו תור ארוך מאוד לכיוון המקדש, חשבנו כי זה בטח שווה את זה. חלצנו נעלינו והפקדנו אותם בדוכן לשמירת נעליים, אנחנו ביחד עם עוד מיליון הודים עם רגליים מצחינות. נאמר לנו לרכוש כרטיסים לתור המקוצר אל המקדש, אז מסתבר שזה כמו במחלקות במטוס, יש את המחלקה המעאפנה ביותר, שם לא משלמים דבר, אבל התור ארוך כאורך הגלות, יש כרטיס לתור מקוצר יותר ב-30 רופי וכרטיס למחלקה הראשונה ב-100 רופי שם זוכים לעמוד בתור הקצר מכולם (שגם הוא לא כזה קצר), אוקיי, שילמנו 200 רופי לאפרת ולי והמתנו כמו כולם בתור "המקוצר" בתוך מכלאות בקר, כאילו אנו הולכים לחליבה או חלילה לשחיטה
נעמדנו בתור במשך 15-20 דקות עד שנכנסנו אל תוך המקדש, ומה בפנים ? תור נוסף. הפעם שלושת התורים (המחלקות) נפגשים ומתמזגים לתור אחד עמוס לאללה, היה כל כך צפוף, שהילדים שלנו כמעט ונחנקו שם בפנים, החלטנו שאנו פורשים, לא נכנסים הלאה יותר, כוסאומו המקדש. במהירות הבזק הלכנו בכיוון הנגדי של התור, כמעט ללא הפרעה עד שיצאנו מהחוויה האינטנסיבית הזו. אנחנו בכלל רצינו להגיע לכאן כדי לראות את נקודת התצפית על האיזור, אז נקודה כזו לא נמצאה גם אחרי שהסתובבנו בכל רחבי הגבעה הגדולה הזו (שנראתה לנו כמו עיר קטנה), לפחות אפרת זכתה ליחס VIP מקבוצה של הודים שביקשו ממנה להצטלם איתם, מעניין מתי ימאס לנו ונתחיל להגיד כבר "לא" לכל אחד שמבקש מאיתנו סלפי…
חזרנו לנהג הריקשה שלנו כשבדרך דניאל קנתה תיק צד עימו היא תוכל להסתובב עם קצת כסף שניתן לה ודברים אישיים (אנו חושבים שהגיע הזמן לתת לה קצת מרחב). נקודת התצפית הגיעה כעבור 1.5 ק"מ כשנסענו עם הריקשה בדרך חזרה, גם כאן לא התרשמנו יתר על המידה
נהג הריקשה סיפר לי בדרכנו למטה על חייו הקשים, על משפחתו ועבודתו הקשה עם תגמול מועט. הם באמת אינם מלקקים דבש הנהגים, בצהריים כשעצרנו ריקשה אחת כדי להתעניין בנסיעה לגבעה, חמש ריקשות עצרו לנו. חמש ! הם פה רבים על תיירים כמו קבוצה של נמרים אשר רבים על הטרף שלהם. אני משוכנע כי הם אינם מעוניינים לריב אחד עם השני ככה על פרנסה, פשוט אין מספיק לכולם כנראה…
הגענו אל המפעל לייצור קטורות, המקום נמצא לי שוק ירקות מקומי, נהג הריקשה ביקש ממני לשהות במקום כחצי שעה כדי שהוא יכול להרוויח את לחמו (כנראה זה הסיכום). וואלה, זה היה די קל, כי לקח לנו בערך 5-10 דקות עד שכולם יסיימו להיות בשירותים של המקום, אח"כ אפרת הקריאה לכולם מתוך דף מצולם בעברית שהביאו לנו על נפלאות הפרחים והפקת שמני ריחות מהם (כל אחד והסגולות הרפאויות שלו) ואח"כ גם שמענו הסברים מאחד העובדים שם על סוגים שונים של שמנים אפופי ריחות נעימים ומתוקים, הסברים + הרחות. בסוף התהליך, הידיים של כולנו הריחו מריח הלבנדר, המאסק, הלוטוס, היסמין, עץ הסנדל, התות ועוד… היה מפגש מאוד מעניין, ועוד ראינו בהתחלה כיצד אישה מבוגרת מכינה קטורת באופן ידני, לוקחת זרד דק של עץ במבוק ומגלגלת עליו חומר בעירה (פחם עם מים), הם טוענים שהיא מכינה 6,000 קטורות כאלו ביום, לאחר מכן טובלים את המקל באחד מהשמנים הקיימים למשך שבוע כדי לקבל את הארומה, מייבשים, מאבקים וגמרנו, יש לנו קטורת.
איך פולי מהגששים אמר בגבעת חלפון ? "ועכשיו, אחרי שצחקנו, נעבור לחלק האומנותי". אז אחרי כל ההסברים הגיע הזמן לרכוש את אחד מהבשמים, כמובן אף אחד לא מכריח אותנו לעשות זאת, אבל כל התעשייה הזו שמתחילה עוד החל מנהג הריקשה שמגיע לאסוף אותנו במחיר הפסד, מסתכמת ב-Money Time הזה של מכירת הבושם הטבעי, סיימנו את החלק האומנותי לדבריו של פולי וכעת קיבלנו תפריט של בשמים שונים מפרחים שונים וכמובן שאלו בשמים מיוחדים, הם אינם בשמים רגילים שנמצא ב"סופר פארם", אם כי מחירם לא הרבה שונה מאלו שאכן נרכוש בסופר פארם. לרוע מזלם של המשפחה שמתפעלת את המקום הזה, אני אוהב לחקור על מקומות לפני שאני מגיע לבקר בהם, כן, אני יודע, לפעמים אני הורג את הספונטניות של הטיול, אך לפעמים זה עוצר אותנו מלעשות שטות, וכאן זוהי באמת שטות לרכוש מוצר כזה במחיר מופקע. העניין הוא שהבקבוקון שמוכרים לנו אינו באמת מכיל את ריכוז שמני הפרחים שמספרים לנו, אנו אכן מקבלים בקבוקון שמנוני וריחני, אך בריכוז מופחת בהרבה במחיר של בושם בישראל. אין על התחמנות ההודית. סירבנו בנימוס ויצאנו מהמקום מרוצים, זו בסופו של דבר הייתה חוויה (גם ללא הרכישה) ללמוד על הכנת בשמים וקטורות.
חיפשנו את נהג הריקשה החביב שלנו והוא נעלם כלא היה, קיבל את העמלה שלו וברח, כל האמפטיה שרכשתי אליו כשהמסכן סיפר על חייה הקשים של משפחתו – נעלמו כלא היו. אבל לא התבאסנו בכלל, הרי לא שילמנו לו והיינו בדיוק במקום שרצינו, ליד שוק ירקות מקומי, הסתובבנו שם מעט, החלטנו לרכוש מגוון של ירקות כדי להכין לעצמינו סלט בחדר בית המלון (ירקות טריים הם משהו שמאוד חסר לנו בתפריט ההודי).
ביציאה מהשוק מצאנו דוכן למיצים טבעיים, שברנו שיא, מצאנו כוס מיץ ב-25 רופי (1 שקל), לא להאמין כמה זה זול. אני עוד רכשתי בדוכן אחר באותו רחוב צלחת גדולה ומזלגות כדי שיעזרו לנו לאכול את הסלט לא כמו חוראנים.
ממול לדוכן המיצים ראינו מספרה קטנה, עידו היה צריך כבר להסתפר, אז לקחנו אותו לשם. הספר, בחור חביב למדיי, שצריך בעצמו להסתפר, גבה מאיתנו 80 רופי ונתן בתמורה הופעה לא רעה של תספורת על הראש של עידו אל מול הקהל הנוקשה של שאר משפחת פלנר:
שם במספרה הגיע אלינו בחורצ'יק צעיר שהציג את עצמו כחבר של אותו נהג ריקשה שנעלם לו, ולמה שלא יעשה את זה ? הרי יש לנו חוב של 200 רופי על הנסיעה שהוא לא קיבל, את החוב הזה בא לגבות חברו, אז זהו, שלא בדיוק. עלינו על הריקשה ובדרך לבית המלון עצר אותנו שוטר, הנהג והשוטר החליפו כמה מילים כשבסופו של דבר השוטר אמר לי כי הנהג הזה נוסע בריקשה ללא רישיונות. הנהג שלף מהר בתא הכפפות של הריקשה כסף, הבנתי שהוא הולך לשחד אותו. כך היה. לאחר כמה דקות הנהג מגיע אלינו עם מגוון קללות ופחות 200 רופי. כשהגענו למלון, שילמתי לו 200 רופי כדי למלא את החלל שנוצר לו שם בתא הכפפות של הריקשה, הוא ביקש יותר – 300 רופי, אז הוא ביקש. נפרדנו כידידים.
בערב, החלטנו להפתיע את הילדים, הם ערכו מסיבת פיג'מות כשאני נסעתי אל Mall of Mysore כדי לקנות להם ארוחת ערב בהפתעה – פיצות בדומינוס ו-Bucket מ-KFC. וואי, איזה כיף היה להסתובב סוף סוף לבד, אין לי הרבה רגעים כאלו בטיול. חזרתי עם השלל, אפרת עבדה מול המחשב כשהילדים היו בעיצומה של המסיבה שלהם, שטפתי וחתכתי מהר את הירקות לכדיי סלט מרשים, הכנו להם ארוחה מהסרטים, ובאמת את הארוחה הזו הם אכלו כשהם צופים בסרט שרק 2 שהם בחרו בנטפליקס דרך הלפטופ שלי.
בזמן הזה אפרת ואני אכלנו ארוחת ערב בחדר השני עם קצת שקט ונחת מהילדים, תענוג.
— 17/12/2022 , יום שבת —
כבר חודשיים שאנחנו נמצאים במסע הזה, לפני חודשיים בדיוק עזבנו את ישראל בדרכנו אל בחריין ומשם להודו (ומשם לנפאל), וואו, כמה עברנו מאז, כל חודש כאן במסע נראה כמו שנה מבחינת החוויות ומבחינת האינטנסיביות.
הלילה הזה היה לילה זוועתי במיוחד, דניאל דפקה על דלת חדרינו בשעה 3:00 לפנות בוקר, קשה היה לה להרדם. אפרת הלכה לישון איתה בחדר השני, אני נשארתי לבד עם ליה במיטה. הצלחתי מעט לנמנם עד ששמעתי בום, ליה נפלה בשנתה מהמיטה לרצפה וחטפה מכה הגונה, מיותר לציין כי מאותו הרגע כבר לא חזרתי לישון… לאחר שהקטנה נרגעה, פתחתי את המחשב ודרך האינטרנט המשכתי לתכנן את הימים \ שבועות הבאים שלנו כאן במסע.
בסביבות השעה 9:30, עלינו למעלה במעלית המלון לקומת המסעדה, יחסית ליום ראשון (סופ"ש) היה די ריק, חשבתי שהמקום יהיה מפוצץ באנשים, סעדנו את ליבינו עם אותן מנות חריפות \ מתוקות.
שם למעלה במסעדה, בזמן שהילדים בולסים את האוכל שלהם, ספוטיפיי הקפיץ לי לטלפון את סיכום שנת 2022 שלי במוסיקה. דברים מעניינים כמו למי האזנתי הכי הרבה, מבחינת שיר \ אומן \ אלבום… מסתבר שהאזנתי השנה ל-1,012 אומנים (גידי גוב היה המושמע ביותר), 1,937 שירים, בסה"כ 17,664 דקות שזהו 82% יותר ממאזינים אחרים בארץ ולהלן 100 השירים המושמעים ביותר עבורי השנה (סתם אם למישהו בא לבדוק את הטעם שלי במוסיקה):
לאחר האוכל בא התיאבון, התיאבון לצאת החוצה ולהתחיל לחקור את העיר, הפעם היעד שלנו היה השוק העירוני אליו רצינו להגיע עוד מיומינו הראשון כאן. החלטנו ללכת ברגל ולא להזמין ריקשה הפעם, קצת הליכה לא הרגה אף אחד. כשהולכים חווים את העיר בצורה אחרת מאשר כשנוסעים בה, באחד מהרחובות הצדדיים בדרך אל השוק, הגענו למעין רחובות שמזכירים קצת איזור תעשייה, רחובות בהם מגוון גדול של חנויות אשר מוכרות ציוד חומרי ביניין, רהיטים, כלי סניטריה, מנעולים ועוד, שם מולנו אדם רחב מימדים איבד את הכרתו וצנח מטה אל עבר המדרכה. משום מקום ובמהירות הבזק 6-7 מקומיים זינקו עליו, הרימו אותו, הושיבו אותו על כיסא שהוציאו במיוחד בשבילו, הביאו לו מים וניסו להרגיע את המצב, הכל קרה תוך מספר שניות. לא נעים.
אבל אח"כ, היה דווקא מקרה שמעורר חיוך, בשלט גדול חוצה רחובות, התנוסס בגאווה פרסומת לבית חולים לטחורים, מישהו צריך ?
הגענו אל איזור השווקים כשראינו את מגדל השעון המפורסם (למקומיים, לא לנו), מגדל זה מציג את הספרות שעליו בשפה המקומית והוא עובד עד היום, צפינו בו, שם הזכרתי ליובל את סצינת מגדל השעון בסרט: בחזרה לעתיד
השוק עצמו היה נחמד מאוד, כצפוי היה צפוף, אבל עשיר בפריטים, בכניסה אליו מצאנו דוכן מיצים שלקח את הבכורה בתחרות: "כוס מיץ הזולה במייסור", 20 רופי לכוס מיץ תפוזים. לא יאמן, שתינו ממשקה הפלא הזה כשברקע שמענו מישהי ששרה קריוקי הודי בצורה מזוויעה, אין תו אחד שהיא לא זייפה בו. זה צרם לנו באוזניים, בהחלט חוויה טראומטית.
להסתובב בשווקים הומי אדם, צפופים וחמים עושה לנו את זה, וכשאני אומר "לנו" אני מתכוון לאפרת ולי, מה לגביי הילדים ? פחות, הרבה פחות, כדי לשפר את מצב רוחם החלטנו כי הם יקבעו לאן נלך, הם ינווטו בין סמטאות השוק ויגדירו את מה נראה, מה נשמע, מה נריח. זה עבד (פחות או יותר…). השוק כולל מתחם של פירות, מתחם של ירקות, דוכני מכירה של פרטים כלליים ומתחם פרחים, המון המון פרחים, זה היה כל כך יפה לראות את המוכרים שם בונים שרשראות פרחים ריחניות על ידי שזירתם אחד לשני עם חוט ומחט, זה נקרא מאלה , כשעוברים במתחם הזה, ניחוחות משגעים אופפים את האיזור, בניגוד גמור למראות המלוכלים המאפיינים את שווקיה הפתוחים של הודו. באחד מהדוכנים הצלחנו להכתיר מאוורר פינתי כמאוורר הכי מעאפן בעולם:
בשוק ביצענו כמה רכישות הכרחיות כמו שמפו, מרכך, סבון, משחת שיניים, סכין גילוח ועוד… יצאנו מהמתחם, הזמנו ריקשה מ-Uber וחזרנו הביתה אל המלון Roopa. היינו עייפים לאחר שהתעוררנו כל כך מוקדם בבוקר, דניאל ואני נרדמנו על המיטה בחדר אחד בזמן שאפרת והשאר נכנסו לחדר השני.
התעוררתי כעבור שעתיים בערך, דניאל עדיין ישנה, ליה הייתה רעבה, עייפה ועצבנית. לקחתי אותי לסיבוב בשכונה של המלון בניסיון למצוא לה משהו לאכול, כעבור 5 דקות הליכה לערך, בפינת רחובות צדדיים בעיר, מצאתי את מבוקשי באחד מדוכני הרחוב, פארתה עם חביתה, זהו, ללא תבלינים, ללא חריף, Keep it Simple.
קשה למצוא כאן אוכל מותאם לילדים, בניגוד לשכונת גוקלם בה ביקרנו לפני מספר ימים, כאן אין כמעט תיירים מערביים, כל המסעדות פה מגישות אוכל מקומי שהוא על טהרת המתובל עד מתובל מאוד, לא מתאים לילדים וגם לא לחלק מהמבוגרים שבינינו, אז אנחנו מוצאים כל מיני טריקים ומצליחים לגרד ארוחה ביצירתיות, קנינו כבר צלחת גדולה עם סכו"ם, קנינו בשוק ירקות אותם אנו חותכים לסלט שאנו מכירים ואוהבים בחדר המלון, כעת יש לנו את הפראתה (שזהו כמו מלוואח) עם חביתה, מעולה. הצלחנו לארגן ארוחת ערב, כמעט כמו בישראל (איפה החומוס איפה ?).
החבר'ה של הדוכן סיימו את היומית שלהם, השעה הייתה 16:30 והם קיפלו את הציוד, כעבור כמה דקות ליה סיימה לאכול ובתוך שנייה נרדמה לי על הידיים, עוד לפני שבאתי לשלם ראיתי כבר שראשה נשמט קדימה. חזרנו למלון והשכבתי אותה במיטה. זה היה הזמן שלי ושל אפרת לצאת קצת החוצה, הבאתי אותה לאותה פינת רחובות, שם דוכן האוכל קופל ונסגר כשעזבתי, אך מה אנו רואים ? שהוא נפתח מחדש, משמרת שנייה החלה, צוות חדש, כלים חדשים, אותם מאכלים. קטע קטע… יאללה, הזמנו עוד פארתות וחביתות לשאר הילדים, המשכנו אני ואפרת להסתובב ברחובות הומי האדם (סופ"ש היום) עוברים בין דוכני הרחוב הרבים צוברים חוויות, זה לא תדיר שרק שנינו מסתובבים לבד ללא הילדים (שהיו תקועים בחדרים בינתיים), רגעים שצריך לנצור.
אני קניתי לכולנו 2 חבילות של ממתקים בחנות ממתקים יוקרתית, אחד מהם הוא ה-Kalakand והשני לא ידוע אבל היה טעים כמעט כמו הראשון. מחוץ לרחוב יצא לנו לשוחח עם עוד זוג תיירים מבנגלור, הם היכרו לי קינוח נוסף מבית הודו אותו הם הכי אוהבים, הוא נקרא: Ras Malai ואני בהחלט הולך לנסות אותו איפשהו… הזמנו צ'אי לאפרת וחזרנו למלון שלנו.
בדיוק כשחזרנו ליה התעוררה, אח"כ גם דניאל שישנה עד ממש מאוחר, השעה הייתה כבר שעת ערב, הילדים אכלו את הפארתה והחביתה, הוספנו לזה גם פרוסות עגבנייה וזה היה להיט. סיבוב שלישי הגיע, הפעם אני אפרת וליה יצאנו מהמלון לסיבוב נוסף, מוסיקה בווליום גבוהה נשמעה מלובי המלון, קבוצה של בנות אשר לומדות כאן סיעוד ואחיות קיימו מסיבת סוף שנה, הן במקור מצפון הודו ולומדות כאן באוניברסיטה במייסור (למה לא שם ? שאלה טובה…).
בסיורינו הפעם מצאנו כנסיה שם חגגו מקומיים עם תאורת כריסטמס, עץ אשוח, וכמובן סנטה קלאוס. צפינו מבחוץ כי השער הראשי היה נעול (מסיבה פרטית) עד שמקומי הראה לנו פישפש קטן שלא היה נעול, כרגיל, בכל פעם כשישנה הזדמנות, אנחנו מרשים לעצמנו להזמין אותנו למסיבות. אפרת הוזמנה מיד לרקוד על הבמה עם ליה ביחד עם שאר החוגגים והיא כמובן לא תפספס את ההזדמנות. האירוע הונצח בוידאו:
הסתבובבנו במתחם הכנסיה, כל האורחים ברכו אותנו לשלום, זה היה עניין של פחות מדקה עד שקיבלנו הזמנה לבוא ולאכול איתם, שנינו היינו מפוצצים אבל אני לא יכול לסרב להזמנה לאוכל הודי, היה טעים, מנת אורז ביריאני עם חתיכות עוף ושני רטבים מתובלנים בכל טוב המטבח הדרום הודי. קיבלנו עוד 2 צלוחיות של קינוח (אורז מבושל עם חלב). שוחחנו עם כמה מקומיים, מסתבר כי זוהי מסיבת סוף שנה של ה-Sunday School שלהם (בימי ראשון כשהילדים אינם הולכים לבית הספר, ההורים הנוצרים שולחים אותם לביה"ס נוצרי שם מדברים יותר על הדת. יש את זה בכל העולם, אנחנו בישראל איננו מכירים זאת. האירוע הסתיים ורגע לפני שעזבנו צילמתי את ליה מתלהבת מעל במת המתחם
חזרנו אל המלון בדרך לסגור יום נוסף של אירועים וחוויות, יום שסוגר חודשיים של טיול, לילה טוב.
— 18/12/2022 , יום ראשון —
בוקר נוסף הפציע על רחובות מייסור, קרני שמש ראשונות חדרו מבעד לוילון חדרינו במלון, התעוררנו ביקיצה טבעית נפלאה. בלחץ של זמן עלינו למסעדה בקומה העליונה, אותו אוכל, גם אותם אנשים, המחיר משתנה בכל פעם, עדיין לא הצלחנו לפצח את האלגוריתם של עלות ארוחת הבוקר של משפחת פלנר, תחילה הוא עמד על 820 רופי, אח"כ ירד ל-550 רופי, היום היה 700 רופי. נראה לי שזה לפי מצב רוחו של אחראי המשמרת. יובל ואני עלינו ראשונים לאכול בזמן שהאחרים עוד התארגנו, רציתי למהר כי קבענו עם Naveen – נהג הריקשה שלנו שיבוא לאסוף אותנו ב-10:00 כך שלא נשאר לנו הרבה זמן, אפרת ושאר הילדים הגיעו כ-20 דקות לפני 10:00, אני ירדתי מהר לחדר לעשות כביסה מהירה ולתלות אותה בחדר לפני שיוצאים.
עם 10 דקות איחור, כמו ישראלים טובים, הגענו למטה לפגוש את הנהג – Naveen, את מספר הטלפון שלו קיבלנו דרך קבוצת הוואטסאפ ממטיילים ישראלים אחרים שהמליצו עליו, הבחורצ'יק נשוי לישראלית (שכעת בארץ) ויודע מעט עברית. הריקשה הונעה ואנחנו היינו בדרכינו אל מחוץ לגבולות העיר, בצד הצפוני לחקור מעט את ה-Country Side שיש לדרום קארנטקה להציע.
התחנה הראשונה הייתה ספונטנית, הבחנו בקבוצה של מקומיים עובדים בשדות האורז, ביקשנו מהנהג לעצור לנו וצעדנו לכיוונם מחפשים את האינטראקציה הראשונה שלנו עם בני המקום היום. זה היה יום הקציר של עשבי האורז הצומחים בבריכות המים, עבודה קשה.
לאחר עצירה קלה לשתיית מי קוקוס מעורבב עם מיץ קנה סוכר (רעיון גאוני) בצד הדרך וכעבור חצי שעה של נסיעה בדרכים מאובקות וקופצניות הגענו אל הכפר השקט – Hosahalli, הנהג עצר לנו במרכז הכפר, שם התהלכנו לנו להנאתינו מברכים לשלום את תושבי הכפר ביום החופשי שלהם (יום ראשון). משפחה מקומית הזמינה אותנו לחצר ביתם ומכאן עד להזמנה הרישמית לאכול עימם המרחק היה קצר. סירבנו בנימוס אך נשארנו כי הילדים התלהבו מגור חתולים שהיה גם פצוע.
המשכנו הלאה, מסביבנו התגודדו ילדים רבים שהביעו עניין וסקרנות במשפחה המוזרה הזו שבאה לבקר כפר כל כך לא אטרקטיבי וכל כך לא מיוחד, מה הם לעזאזל מחפשים פה ? אותנו (ההורים) זה הכי מושך. הגענו בשלב מסויים למפעל אורז, אל האנגר גדול מביאים בחורים חסונים שקים (במשקל של 70 ק"ג כל שק), השקים מכילים גרגירי אורז עם קליפתם החומה, בהנאגר ישנו מכשיר ענק שתפקידו הוא להפריד את הקליפה מגרגר האורז עצמו. ליה נישנשה שם כמה גרגירים והייתה מרוצה
ההמשך לא היה קל בכלל, עזבנו את המפעל, הודינו לקבוצת העובדים שם שאיפשרה לנו להסתובב במתחם כאילו אנו בעלי המקום, ברחוב צדדי בכפר מולנו פתאום התמוטט אדם, הסיטואציה קצת הזכירה את מאורע האתמול, אבל כאן זה היה חמור יותר, כנראה שהוא חולה אפילפסיה והוא עבר התקף באותו רגע, נפל על המדרכה והחל מפרפר, כמה מהמקומיים רצו אליו מנסים לעזור, כך גם אני, אבל לא היה לי מושג מה עושים במקרה כזה, הבן אדם מפרפר בגפיו וקצף החל יוצא מפיו. זה היה קשה לצפייה. המשכנו הלאה עם הילדים. ההלאה הזה הוביל אותנו אל בית הספר המקומי שהיה היום סגור, קבוצה של ילדים הגיעה למתחם בית הספר לא כדי ללמוד אלא לשחק קריקט. אפרת יצרה קשר עם מבוגרת שישבה שם והכינה מטאטא מקומי מענפי במבוק בזמן שהילדים שלנו הסתובבו בקרוסלה של בית הספר
חזרנו לריקשה, Naveen היה שקוע עמוק בנייד שלו. נסענו הלאה היעד היה להגיע לנהר Kaveri – שם הילדים יוכלו להשתכשך במים. בדרך עברנו שיירת אנשים שצעדו כחלק מהלוויה, קבצת מקומיים גררה עגלה שעליה הונחה המנוחה, לא היה דבר שיכסה אותה, הם הושיבו את הגוויה על כיסא מעל העגלה, לבושה בסארי לבן. זו הייתה הפעם הראשונה של הילדים שלנו לראות ככה גופת אדם חשופה (להוציא את טקס שריפת הגופות שראינו בנפאל – אך שם הגופה הייתה עטופה בתכריכים), לנו זה היה עוצמתי, הילדים התייחסו לזה כאילו רואים אישה שנרדמה על הכיסא.
הגענו לנהר, נקודה יפה לעצור בה, לא היו שם הרבה אנשים, מפתיע מאוד בהתייחס לזה שיום ראשון היום ואנחנו בפאקינג הודו. התהלכנו מעל גשר מצ'וקמק עד שהגענו למקדש קטן ולא מאוד משמעותי, הילדים הורידו בגדים, נשארו עם בגדי הים ונכנסו למים.
רק כעבור מעל לשעה עזבנו את המקום, חזרנו אל Naveen שבינתיים נימנם לו בריקשה. בדרך חזרה אל העיר מייסור נתקענו בפקק תנועה שנוצר ע"י להקת עיזים
השעה הייתה כבר כמעט 16:00 וכולנו נעשנו רעבים, אני כבר דמיינתי אותנו עוצרים באיזו דהבה עלובה ומטונפת לצד דרך צדדית באיזור הכפרי של דרום קרנטקה, אוכלים אוכל אותנטי, אמיתי, אבל הילדים כאן קבעו את הטון, "הולכים למקדונלד'ס" הם הודיעו נחרצות, סעמק ! נסענו בחזרה למייסור שם מתנוסס בגאון שלט ה-M הצהוב עליו הילדים שמו עין בדרכינו החוצה. ליה נרדמה בדרך, הצמדנו שני כסאות והשכבנו אותה שם, הילדים נהנו כל כך שם, זוהי הארוחה הראשונה שהם ממש מכירים מהבית.
חזרנו בחזרה למלון שלנו, רגע לפני, עצרנו בשוק המקומי לקנות קצת ירקות לארוחת הערב שלנו. נפרדנו מ-Naveen עם לחיצת יד ו-1,200 רופי על היום הזה.
בערב, קצת אחרי 19:00, תפסנו ריקשה אל האטרקציה המעניינת ביותר היום – ארמון המלך. בכל יום ראשון החל משעה 19:00, למשך שעה אחת כל אורות הארמון נדלקים והמראה פשוט קסום, הארמון הופך להיות מהאגדות
בערב, כשכולם כבר הלכו לישון, אני נשארתי לצפות בגמר המונדיאל שהתקיים היום, וואו, חתיכת משחק היה, אחד הטובים שראיתי בחיי. ארגנטינה בסוף ניצחה בפנדלים את צרפת לאחר משחק מהפנט שהסתיים בתיקו 3
